ממשלת ישראל הייתה עד כה כמו רצועת גומי, שמותחים אותה עוד ועוד. מעולם לא היה המבנה שלה תכליתי, מחושב לפי הצרכים של הממשל. הרכבה היה תוצאה של משברים קואליציוניים ושל מיקוח מפלגתי. לרוב פתרו משברים ממשלתיים או קשיים בהרכבתה, על-ידי הוספת עוד שר ועוד שר, על-ידי פיצול משרדים קיימים לשניים או לשלושה. הכל כדי לספק את תאוותן של המפלגות המועמדות להשתתפות בקואליציה.
כך נוצר אצלנו מצב, שיש לנו בממשלה שרים בלי תיקים ומשרדים בלי שרים. ללא צורך. ללא טעם. והגרוע מכל, הגענו למצב, שלסיעות מסוימות יש שר על כל שני חברים בכנסת. כך אצל ל"ע [=המפלגה הליברלית העצמאית] וכך אצל מפד"ל.
הגומי הוא גמיש, אפשר להאריכו עוד ועוד. אבל תמיד יש סכנה, שאם ימתחוהו יותר מדי, הוא עלול להיקרע.
היום עומדים אנו בפני סכנת-קרע כזאת. מצבנו הכלכלי הולך ורע, הולך ומחמיר. שר האוצר מזהיר וקורא להידוק החגורה, אך אין שומע לו. הציבור אומר: "קשוט עצמך תחילה", תראה הממשלה דוגמה, איך צריך להצטמצם, איך צריך לחסוך, ועד שלא תעשה-כן, יהיו פניותיה אל הציבור כקול קורא במדבר. לא יאמינו לה, שהמצב כל-כך חמור. בייחוד שוועדת הכספים של הכנסת מוצאת לנכון, בימי המצוקה הכלכלית, להעלות את ההקצבה למפלגות ב-44 אחוזים למאה ואף להצמידה בעתיד אל תוספת יוקר המחיה.
הבזבוז המשווע הוא רק תוצאה אחת של ניפוח הממשלה. תוצאה לא פחות חמורה ומסוכנת היא, שבמבנה כזה אין הממשלה יכולה לתפקד כראוי. משרדים רבים מטפלים באותו נושא, ללא תיאום ביניהם. ומן הצד האחר יש תפקידים, שאין אף משרד שיטפל בהם. משאבים רבים מתבזבזים לריק, ובאותה עת יש צרכים שאין די משאבים למענם. למשל: ארוחה חמה לתלמידי בתי-הספר, שבהם יש רבים שאינם זוכים אפילו לארוחה חמה בביתם במשך היום.
נשאלת השאלה: מדוע צריך המודֵד לְשַׂר להיות שני חברי-כנסת? רק כדי לחלק כיבודים ושלל בין המפלגות? איזה כבוד יש להיות שר בממשלה, העוברת בלי סוף תהליך של אינפלציה? כאשר נוספים עוד ועוד שרים? את כל התפקידים יכולים למלא שנים-עשר שרים, אם עבודת הממשלה תאורגן באופן הגיוני, כאשר קנה-המידה היחיד יהיה היעילות. כלום אי-אפשר לאחד את משרד-הפנים עם משרד-המשטרה, את משרד-החינוך-והתרבות עם משרד-הדתות, ועוד-ועוד? לאיזה צורך נחוצים שרים בלי תיקים? רק לשם קישוט? את מי הם מקשטים?
מספר חברי-הכנסת – מאה ועשרים – נקבע בחוק בראשיתה של המדינה. היו אז בארץ בערך 650 אלף נפש. מאז גדלה האוכלוסייה כמעט פי חמישה. ואף-על-פי-כן לא הוגדל מספר חברי-הכנסת. יש לשער, שאם היו מבקשים להפוך גם את הכנסת לרצועת גומי, היה הציבור מתקומם ולא היה מרשה. ביחס לממשלה לא נקבע שום חוק – הכל תלוי בשרירות ליבן של המפלגות.
צאו וראו: ראש הממשלה, מר יצחק רבין, הציע למזג את משרד-הסעד, משרד-העבודה, המוסד-לביטוח-לאומי, ומע"ץ [=מחלקת עבודות ציבוריות, היום נתיבי ישראל] למשרד אחד, הוא משרד-הרווחה. איזה רעש קם, איזו התנגדות! שר העבודה, משה ברעם, מאיים כי הוא יעזוב את הממשלה, אם יילקח ממנו משרד-העבודה. במשרד אחר אין הוא רוצה. מדוע? וכי משרד זה או אחר הוא נחלתו הפרטית של השר הממונה עליו? ואלו נימוקים מגוחכים מעלה השר החדש זבולון המר! נפשו חשקה במשרד-הסעד דווקא, ולא במשרד-הבריאות, כי הוא, לדבריו, כבר השקיע הרבה מחשבה במשרד-הסעד ומשרד זה קרוב לליבו. כמה זמן היה לשר זבולון המר להשקיע מחשבה מאז שנתמנה שר בממשלה? מתי היה פנוי מעיסוקיו האחרים, שמחוץ לממשלה, כדי לחשוב על בעיות הסעד? ואם האירה הארת-חסד את לבו, מדוע ישמור את הדבר לעצמו בלבד ולא יעבירוֹ אל השר שיתמנה לעמוד בראש משרד-הרווחה?
ואפילו מפ"ם [=מפלגת הפועלים המאוחדת], שלאחד מחבריה הציע ראש-הממשלה את משרד-הרווחה, דוחָה את כל ההסתייגויות כלפי ההצעה לא בנימוקים הגיוניים, ובהוכחה, שאין מתאים מן השר ויקטור שם-טוב לעמוד בראש משרד זה. במקום זה היא טוענת טענת "מגיע לנו". בעבור מה מגיע? האם המדינה נוצרה כדי לשמש נושא לחלוקת-שלל בין-מפלגתי או שהשרים מתמנים כדי לשרת את האזרח באמצעות המדינה?
בכל הוויכוח הזה נעדר קולן של עדות-המזרח. עליהן אין מדברים. הן לא מעזות לומר "מגיע לנו" ויש בפיהן טענות ותביעות הנובעות מנימוקים הגיוניים. אנו רואים כדבר טבעי שמשרד- המשטרה מופקד בידי שר מיוצאי-המזרח. סוף-סוף רוב הלקוחות של המשטרה בא מקרב העדות. אבל, כלום לא יהיה טבעי גם-כן, אולי יותר טבעי, אם שר מיוצאי ארצות-המזרח יופקד על משרד שתפקידו למנוע את הידרדרותם של צעירים אל זרועות המעשה הפלילי? מדוע לא יהיה שר-הרווחה מבין העדות, המכיר את בעיותיהן ויכול לכוון את פעולות המשרד לאפיקים הנכונים? כלום גם הפעם המשרד יפעל כדי להוסיף רווחה לאלה הנהנים מחיים לא-רעים, בעוד שהזקוקים ביותר יקופחו גם להבא ולא יגיעו אף לקיום מינימלי?
אנו חייבים לתמוך בכל כוחנו ביוזמה – בכל יוזמה – המכוונת לצמצם את הרכב הממשלה ולהעמידה על בסיס הגיוני. יחד-עם-זאת, חייבים אנו להילחם על-כך, שבראש משרדי-המפתח, האמורים לדאוג לרווחת האזרח, יועמדו אנשים היודעים את הבעיות, המכירים מקרוב את הזקוקים ביותר לעזרה.
הגיעה העת שרצועת הגומי תתכווץ, שלא תימתח עוד. אסור שמנגנוני המפלגות ינצלו את המדינה כדי לחיות על חשבונה כטפילים. מפלגות נוצרו כדי לסייע בידי המדינה והממשלה לפעול כהלכה. הן חייבות לעשות את עבודתן בהתנדבות, בלי למצוץ מן הקופה הציבורית את דם התמצית. מפלגה שאיננה יכולה לעמוד במשימה הזאת, מן הדין שתיעלם, שהרי היא מוכיחה שיש תהום בין דבריה ומעשיה.
בני תימן הצטיינו, מן היום הראשון לעלייתם, בתבונת כפיים, בחריצות, בכושר סבל, בעבודה, בחסכנוּת, בחיים על-פי יכולתם ולא מעבר ממנה. הגיעה העת, שבני העדה התימנית יפעילו לחצים, כדי להעניק למדינה ולעם כולו מסגולותיהם.
שכן, אנו עומדים ברגע חמור שלא היה כדוגמתו בתולדות המדינה עד הנה. סכנות אורבות לנו מבחוץ. אם לא נוכל להשתית את חיינו הפנימיים על בסיס של טוהר ויושר, ללא מנהלי בנקים גנבים ומנכ"לי חברות רמאים – אם לא נוכל לעשות זאת, ילכו חיינו במדינה ויסתאבו, ולאויב מבחוץ לא יהיה קושי לכלותנו.
אבותינו המכבים ניצחו את אויביהם לא רק בהיותם מעטים מול רבים. קודם כל נתאפשר ניצחונם, מפני שהם היו טהורים מול טמאים.
עלינו להיות טהורים, להילחם, ואז ננצח.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון ס, טבת תשל"ו, עמ' 2.
בתמונת שער הרשומה: ישיבת ממשלת ישראל, בערך בשנת 1952.
תמונת שער הרשומה ברישיון שימוש חופשי.