ריחן של הבחירות עולה מן המטבחים המפלגתיים. "האם יביא זה תועלת או נזק בבחירות" – מהיבט זה נבחנות כל הבעיות העומדות להכרעה. קבוצות שונות מנצלות את פחד המפלגות מפני הבוחר, כדי ללחוץ ולהשיג הישגים לפני הבחירות שתתקיימנה בסתיו.
בשטח הכלכלי מצאו ועדי-הפועלים את השעה כשרה ללחץ – באמצעות שביתות וסנקציות מכל המינים – בשביל להשיג הישגים בני-קיום בשטח השכר. הממשל, שאיננו רוצה לדחוף אותם להצבעת-מחאה למפלגה אופוזיציונית, נאלץ לוותר להם; על-אף אזהרותיו, כי הדבר יגרור עמו אינפלציה דוהרת. שיטפון האינפלציה עלול להציף אותנו רק ב-1974, אך הבחירות תתקיימנה לפני כן.
לקראת שנת הבחירות הציע האוצר לכנסת – והכנסת ודאי תאשר – להפחית את שיעורי המסים. דבר זה ישאיר בידי הציבור הכנסה פנויה גדולה יותר, אשר מפאת אי-האמון במטבע הישראלי לא תתרכז בחסכונות, אלא תוזרם לשוק הקניות ותגרום להאמרה נוספת של מחירי הסחורות והשירותים. הממשלה עושה כן, אף כי משוכנעת היא שהמצב מחייב ספיגת כסף נזיל שבידי הצרכנים – הכל למען הבחירות.
אל יוסק מכאן שאנו רואים בתיאוריות הכלכליות של הממשלה הלכה מסיני, ואנו תומכים בביטול ההקלות בשיעורי המס. היפוכו של דבר, אנו מייצגים מאות אלפים מדלת העם, שמשכורתם נמוכה עד כי אין הם יכולים לקנות בה די לחם לביתם. בתקופה של מרוץ התייקרויות למצרכים חיוניים – ירקות, בשר, שימורים מכל המינים – תוצא כל לירה הנחסכת ממסים למצרכים שהתייקרו, וגם אז תימצא רמת חייהם במצב של ירידה. לדעתנו בא עיקר הלחץ האינפלציוני במשק מהוצאות במיליארדים שאינן פרודוקטיביות, ואינן יוצרות מוצרי צריכה שיהיה בהם כדי ליצור איזון בין הביקוש וההיצע. רצינו רק להצביע על הקשר ההדוק בין הבחירות המתקרבות והחלטות הממשלה בתחום המשק.
לא שונה המצב בתחום המדיני. מפלגות שונות משחיזות את תביעותיהן בתחום ההתנחלות, הגבולות, אולי מעל ומעבר לכוונותיהן האמתיות – הכל כדי למשוך את הבוחר מסוג מסוים. ולא רק מפלגות, גם אישים בתוך המפלגות נוהגים כך. לדוגמה, שר הביטחון משה דיין, שתק חודשים אחדים בלי לגלות את דעתו על בעיות שנויות במחלוקת. עתה הוא רואה את הרגע המתאים לפתיחת מתקפה, שתרים לדעתו את קרנו בעיני הבוחר ותאלץ את יריביו במפלגה השלטת לכלול את השקפותיו במצעה.
רוב פעולות הלחץ נעשות באורח ספונטני-מחושב. מחושב – לפי רצונם ומאווייהם, ספונטני – בלי לדעת באיזו מידה תיקלט תביעה זו או זו בתודעת הבוחר. כמוהם כנלחצים, שאינם בטוחים אם היענות לתביעות-הלחץ תוסיף להם קולות בבחירות או תגרע מהם. עתה רוצים מנהיגי המפלגות להשתית את התנהגותם על בסיס עובדתי יותר, ולא רק על תביעות סובייקטיביות של קבוצות מצומצמות.
יודעי דבר מספרים, כי לאחרונה הזמינו המפלגות השונות סקרים של דעת הקהל, כדי לדעת מה רוצה הרוב ומה סדר עדיפויותיו. אותם אנשים יודעים גם לספר על התוצאות הראשונות של סקרים אלה. מתברר מהם, שרוב הבוחרים בראשית שנת תשל"ג רואים בפער החברתי והכלכלי את הבעיה הראשונה במעלה, ובסתימתה הם רואים את האתגר החשוב ביותר בתקופת הכנסת השמינית.
יש לשער שבעקבות סקרים אלה יתכננו מנגנוני המפלגות את מסע הבחירות בהתאם לממצאיהם. ראשי מפלגות ותועמלנים מן השורה יכוונו את עיקר דבריהם לבעיה העדתית, ויבטיחו למקופחים הרים וגבעות ובלבד שיתנו את קולם בבחירות למפלגתם. את ליבה של דלת-העם יבקשו לקנות בכרטיסי קולנוע ותיאטרון, בטיולים מאורגנים, בסעודות על כרי דשא ובאולמות. יותר, הרבה יותר משהיה נהוג בבחירות הקודמות, שכן יש צורך להדגיש את הדאגה למקופחים...
אלא שסתימת הפער אינה עניין להתעוררות קצרה אחת לארבע שנים, וגם אינה נפתרת בהענקת הנאה חד-פעמית. סתימת הפער יכולה להיות רק תוצאה של תכנית ערוכה מראש, ששוקדים להגשימה במעשים יום-יום.
כלום יש ביטחון כי המפלגות – בקואליציה ובאופוזיציה – שלא הקדישו תשומת-לב מספקת לבעיה עד כה, ישנו לפתע את עורן וארחן? ודאי שאין בטחון. ההיפך מזה: יש ודאות כי לאחר שיקבלו כך וכך צירים לכנסת בקולות בני עדות-המזרח, ישכחו למחרת את כל הבטחותיהן, באמתלה כי יש נושאים דחופים יותר לענות בהם.
אנשים ומפלגות במשך יותר מעשרים שנה לא ראו את אזורי העוני על מפת ישראל, הם המתינו להתפרצות הזעקה מפי פנתרים שחורים או מסקרים – כלום יביאו הם את הארוכה לפצעים שותתי-הסבל והמצוקה שבגופנו?
עשרים וחמש שנים קיימת מדינת ישראל. עשרים וחמש שנים אנו עצמאיים ויש באפשרותנו לקבוע את סדר חברתנו במו ידינו. כל אותו הזמן התפתח והעמיק התהליך של הצטברות העוני והתרחבותו. כל אותו זמן לא הגיעה לאוזניהם שוועת העשוקים, כי התעלמו מהם. הישתנה דבר עכשיו?
את המצב לאמתו מתאר שלום בוסקילה, בן 25 שעלה לפני עשר שנים ממרוקו (בראיון עם גאולה כהן, "מעריב", 16 בפברואר 1973), נמסור לו את רשות הדיבור:
"רק כשאני יוצא (מן העיירה) אופקים, אפילו רק לבאר שבע, רק כשאני צריך לעמוד באיזה שהוא תור עם אשכנזים, אני רואה איך יש להם פרוטקציה. בתל-אביב יש מקומות שאני בכלל מרגיש כמו שני עמים. אבל מי מגיע בכלל לתל-אביב? אני עובד קשה, בבית חרושת לאריגה, פעם במשמרת בוקר, פעם במשמרת ערב, חוזר מת מעייפות הביתה, הולך לישון, קם, לא יודע מה לעשות, אבל עושה מה שעשיתי אתמול, זאת אומרת הולך לחבר'ה. אם יש סרט טוב, הולכים לסרט. אם לא – הורגים את הזמן בדיסקוטק, אם בכלל נשאר כסף, כי ממשכורת של 500 לירות אני מצליח בקושי לגמור את החודש. וזהו, משעמם. חוזרים לישון וקמים בבוקר ואותו דבר. אין זמן לחשוב אם אני נמצא בישראל או במרוקו. לפעמים אני חושב שאני עוד במרוקו".
הרגשת הניכור של שלום בוסקילה כלפי המדינה, היא תגובה על ההתנכרות של המדינה לשלום בוסקילה. הנה מה שהוא מוסיף ואומר:
"אם המדינה באמת קשה לה, כמו שכל אחד אומר, והיא סובלת – למה שכולם לא יסבלו אותו דבר? אני לא מכחיש שיש לי מזל שזכיתי לעלות לארץ. אבל את לא תכחישי שאין לי מזל שהוריי נולדו במרוקו. אם היו נולדים ברוסיה, אז הייתה לנו היום מכונית וטלביזיה... אז תגידי לי אם זה בסדר מצד המדינה, שאחד שבא רק היום מרוסיה, יש לו הכל. ואנחנו לא קיבלנו מה שהוא מקבל. למה שלא ייצאו לי העיניים מקנאה? מה זה – לא אפליה? את אומרת שכשאנחנו הגענו לארץ או למדינה, לא היה לתת ועכשיו יש לה יותר – אז אם עכשיו יש לה יותר, אז למה שלא תיתן לנו? קודם כל – לנו? אם יש תור – שיהיה תור. העולים מרוסיה יכולים גם כן קצת לסבול פה כמה שנים כמונו עד שיהיה למדינה לתת להם".
הרגשת אי-הצדק, האפליה והקיפוח, בצירוף העוני והסבל הממשי, גורמים את התפשטותן של תופעות אַסוציאליות בקרב השכבות המקופחות, שמזוהות עם עדות-המזרח. לא די במלים והבטחות, יש צורך במעשים. אלו ייעשו על-ידי אנשים המכירים את העוני מקרוב, מבשרם, מבני עדות-המזרח.
המודעות לבעיה, כפי שהיא מתגלה בסקרים, היא חשובה לעצמה. היא יוצרת את הרקע לשינוי ערכים בסדר העדיפויות, אך היא לבדה אינה מספקת. נושאי התיקונים החברתיים חשובים לא פחות, אולי יותר. אסור שבבחירות הבאות יקנו את לב הבוחר מבני עדות-המזרח בנזיד שאפילו עדשים אין בו כדי לשבוע, אלא רק מים של מלים והבטחות. אלו עלולים להתנדף למחרת הבחירות. רק מעשים יכריעו ועושיהם.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון מח, אדר ב' תשל"ג, עמ' 2–3.
צילום שער הרשומה מאת: איציק אדרי. רישיון תמונה: CC BY 2.5.