נתונים סטאטיסטיים שנתפרסמו לאחרונה, כתוצאה ממחקרים דמוגרפיים בישראל, עוררו זעזוע בקרב אישים רבים בקרב צמרת החברה הישראלית, ודחפו אותם לפרסם מאמרים, אשר יש להתייחס אליהם בחומרה רבה, בהיותם משקפים דעות קדומות, חסרות תרבות ומוסר, שיש בהפצתן סכנה למדינה. בין המאמרים הללו, תופש מקום של "כבוד", מאמרו של מר שבתי טבת – "ישראל מקבלת צביון אורינטאלי" שנתפרסם ב"הארץ", מיום ו' 15.7.66.
אותם מחקרים שמסקנותיהם נתפרסמו והיוו נקודת מוצא להשתוללות פובליציסטית מעל דפי מספר עיתונים, מודיעים, כי אחוזם של יוצאי ארצות-המזרח במדינת-ישראל גדֵל והולך, ותוך שנים מעטות עתידים הם להוות רוב מוחלט של אוכלוסיית ישראל.
לקביעה זו של היות יוצאי המזרח רוב מוחלט – כבר היום הם רוב פשוט – ישנן משמעויות רבות מבחינה לאומית, בעיקר מבחינת היחסים הבין-עדתיים בישראל. מבחינה לאומית יהודית, החשוב הוא כי אוכלוסיית ישראל גדלה והולכת, וכמובן שאין זה משנה כלל, אם הגידול בא בעיקר על-ידי ילודה "מזרחית" או "מערבית", וכל אדם השוקל תהליכים אלה מבחינה לאומית ואנושית יסכים לזאת. אולם מבחינה חברתית, להליכים אלה משמעות רבה, כי פירושם הוא שההגמוניה של שכבה שהיא מיעוט באוכלוסיה, של מעמד שהוא כעין "אצולה" של מוצא, נמצאת בסכנה. כי בחברה שהיא דמוקרטית, עלול רוב כזה של האוכלוסיה לתרגם את עובדת היותו רוב מבחינה מספרית לעובדות פוליטיות. כלומר רוב כזה, בעת שתתפתח בו תודעה של היותו רוב, עשוי לדרוש את זכותו הדמוקרטית ליטול את ההגמוניה במדינה, או לפחות לדרוש את שיתופו בצורה מהותית בקביעת גורל המדינה והחברה הישראלית.
בעקבות ניתוח ברור זה, נחרדו אנשים מבני "האצולה" בישראל, אשר החלו חוששים לעמדות ההגמוניה והשלטון שבידם, והחלו להרהר בקול רם ולכתוב ובאותיות קידוש-לבנה על הצורך לפורר רוב זה, למנוע ממנו קידום חברתי ותרבותי כדי שלא יתגבש, ולהציע דרכים בהן ניתן לשמור על ההגמוניה של המעמד והשכבה המהווים "אצולה" בישראל, למרות היותם מיעוט. אותם אנשים החלו להתריע מפני התגברות השכבות הללו של יוצאי המזרח ולהוקיען כמהוות "סכנה לתרבות המערב" בישראל.
עולים תימנים במטוס בדרכם לישראל בעליית על כנפי נשרים 1949-50.
תרבויות המערב והמזרח
איננו מתכוונים כאן להתייחס באופן מעמיק ומקיף לשאלת משימותיה וייעודיה התרבותיים של ישראל בעתיד, אך נעיר מספר הערות שתבהרנה את השקר והיומרה שבטענות של אותם אנשים.
כאשר הם מדברים על תרבות המערב, אל מה מתכוונים הם?! האמת היא שהכוונה היא לטכנולוגיה, שהתפתחה בקצב מהיר ביותר במערב בדורות האחרונים, ואשר כיום כל עמי העולם עוסקים באימוצה ולימודה. כל אומות תבל היום מאמצות לעצמן את הטכנולוגיה המערבית, כאמצעי לקדם את התנאים החומריים של אוכלוסיותיהן, מבלי שרואות הן בכך סתירה להמשך השמירה וההקפדה על תרבותן הלאומית.
אולם, אם ישנם אנשים המדברים על תרבות המערב, וכוונתם למערכת של ערכים רוחניים המכוונים את חיי האדם כפרט וחיי החברה, הרי יש צורך להסתייג ולהבהיר מספר דברים, כדי להימנע משקרים (ואפילו מוסכמים הם), שנועדו לשרת מגמות לאו דווקא תרבותיות-רוחניות.
מהי תרבות המערב, מר שבתי טבת?! האם הכוונה לדמוקרטיה של בריטניה או לדיקטטורה של ספרד, פורטוגל, פולין בריה"מ וכיו"ב?! האם כוונתה להערצה לזכויות האדם כפי שהיא בצרפת, או לשעבוד הפרט המשותף ששרר במדינות שבין מזרח-אירופה למערבה מכוחן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית?! ורבות הן השאלות מסוג זה.
היכן מוצאים את תרבות המערב? הרי תסכים איתנו, כי מלבד הטכנולוגיה המשותפת, לא נמצא תרבות ערכים אחידה (אם נדבר על מערב אירופה ונתכוון למדינות מעטות שם). ואם תסכים עמנו, מר טבת, כי מזרח אירופה (בעיקר בריה"מ), לא השתתפה ואינה שותפה להערצת הערכים, אשר לדעתך הם המהווים את "תרבות המערב", הרי יש לתמוה מה לך להיתלות ביוצאי מזרח-אירופה כמבצר של הגנת "תרבות המערב" בישראל. אך לא נאריך, כי התשובה ברורה. נראה שתרבות המערב לדעתך, אין פירושה אלא הגמוניה של יוצאי המערב במדינה הנמצאת במזרח, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת הרכב אוכלוסייתה (רוב) והן מבחינת שורשיה התרבותיים, שהרי היהדות מאז ומעולם היתה מזרחית.
אולם במאמרנו זה, כוונתנו העיקרית להתייחס אל סוף מאמרו של מר טבת, בו התייחס לשאלת החינוך במדינת-ישראל, כמכשיר לשמירה על ההגמוניה במדינה בידי המעמד שהוא משתייך אליו.
באופן טבעי – ואולי על אפם וחמתם של חוגים מסויימים בישראל – ככל שגדֵל מספר התלמידים יוצאי המזרח בבתי-הספר והם רוב תלמידי ישראל היום, גדֵל גם חלק המורים יוצאי המזרח במערכת החינוך. גם מר שבתי טבת הבחין בזאת, אך אין מר שבתי טבת יכול לברך על תהליך זה שהוא חיובי מבחינה לאומית, כי מבין הוא שריבויים של המורים המזרחיים במערכת החינוך, ימנע מן השכבה השלטת להשתמש במערכת החינוך כמכשיר להטמעת רוב אוכלוסיית ישראל במיעוט, בהיות מורים אלה אמונים על ערכים יהודיים לאומיים כלליים, ומסתייגים מהגשמת מדיניות חינוכית מעמדית צרה. הבנה זו הובילה את מר שבתי טבת, להרהורים גלויים, אשר ביניהם אין ולא כלום לתרבות המערב (כפי שהוא מתיימר להגדירה), ועל אחת כמה וכמה שאין להם כל זיקה לתרבות אנושית בכלל. קרובה היא לצד מסוים בתרבות האירופית שהובס מבחינה פוליטית במלחמת העולם השניה.
מר שבתי טבת מסביר לקוראיו, כי למרות הגידול במספר המורות (תהליך של פמיניזציה) יוצאות המערב, עדיין נשמרה השפעת "התרבות המערבית"; אולם עתה, עקב גידול מספר המורים המזרחיים, קיימת סכנה לתרבות המערב מצד התרבות האורינטלית-המזרחית.
והוא שואל: "האפשר להניח בודאות, כי המורה שנולד באסיה ובאפריקה, או נולד בישראל להורים שבאו משם, מסוגל לקיים את רמת ההוראה שהחזיקו מורים יוצאי אירופה?".
והוא משיב בעצמו: "דומה כי כדי לא רק לא להשפיל את רמת ההוראה, אלא גם להגביהה, בהתאם לצרכים, הכרח להשקיע מאמצים גדולים מהנוכחים, בהכשרת מורים, בהעמקת הכשרתם, ובמאמץ מתמיד למנוע הפחתה רבה מדי של משקל יוצאי אירופה-אמריקה".
דברים כדורבנות, אך היכן כאן התרבותיוּת?! והתמיהה פשוטה. רמת ההוראה וכושר ההוראה אינם תלויים כלל במוצאו של אדם, כי אחרת כל עמי העולם היו מפטרים את מוריהם ומזמינים מורים יוצאי אירופה-אמריקה. רק דעות קדומות יכולות להוביל אדם למסקנה, כי מורה מזרחי אינו יכול לקיים רמת הוראה ככל אדם אחר. אנו מאמינים, כי כפי שיש מורים מערביים טובים וגרועים כן קיימים גם מורים מזרחיים טובים וגרועים. באשר לכושרם של המורים יוצאי מזרח אירופה – שמר שבתי מספיד את הקטנת מספרם – לשמור על התרבות המערבית, הרי כבר ראינו, כי מלבד הטכנולוגיה אין למזרח אירופה ולמערב אירופה ולא כלום מן המשותף. אלא אם כן נניח, כי השתלטות הדיקטטורה והקומוניזם במזרח-אירופה באה בעקבות כשלון המורים באותן ארצות להגן על תרבות המערב, ונמצא שגם מוצאם לא הועיל להם.
באשר לדרכים שמציע מר שבתי טבת לפתרון הבעיה, כלומר הכשרה מיוחדת למורים המזרחיים ונקיטת אמצעים למנוע הפחתת מספר המורים המערביים, הרי זו הסתה גזענית מובהקת.
הכשרה מיוחדת למורים מזרחיים, הרי פירושה, כי יוקמו סמינרים מיוחדים לתלמידים המזרחיים, או שבסמינרים המשותפים לכל יהודי ישראל, יתקיימו שיעורים מיוחדים רק לתלמידים המזרחיים הטובים והגרועים, בעוד התלמידים המערביים ילמדו בשיעורים נפרדים. כלומר, ההכשרה המיוחדת לא תינתן לתלמידים גרועים וחלשים ללא הבדל עדה ומוצא וללא הבדלי ציונים ורמה.
באשר לאמצעים למנוע הפחתת המורים המערביים, הרי הדרך היעילה ביותר להשיג זאת היא על-ידי נומרוס קלאוזוס, כלומר שייקבע, כי בכל שנה רק אחוז מסוים של תלמידים מזרחיים יתקבלו לסמינרים למורים. אפשר להשיג זאת על-ידי שיכפילו את שכר הלימוד של התלמידים המזרחיים, ואת התלמידים המערביים ישחררו משכר לימוד. איננו יודעים על דרכים אחרות, אך בטוחני, כי אם תתקבל הצעתו של מר טבת – התואמת את הצעתו של מר אליעזר ליבנה ועוד "גאונים" אחרים – נוכל לשלוח מתמחים ישראלים ללמוד שיטות נוספות אי-שם דרומה לקו המשווה.
המורים המזרחיים העוסקים בהוראה הוכיחו, כי אינם נופלים ברמתם מן המורים האחרים, ואך דעות קדומות הובילו את מר טבת למסקנותיו. לא עוד אלא, שהחומר האנושי מעדות המזרח הפונה להוראה טוב יותר במהותו, מסיבות חברתיות ידועות: בעוד שמרבית העוסקים בהוראה מקרב יוצאי המערב הן נשים, שרואות במלאכה זו אומנות להוסיף למשכורתו של הבעל, הרי מקרב השכבות המזרחיות פונים להוראה רבים וטובים, אשר בגלל הקשיים החומריים נמנע מהם להמשיך בלימודיהם הגבוהים, למרות כשרונותיהם, ואותם הם משקיעים בהוראה. בהיותם מבני השכבות שמרבית תלמידי ישראל היום נמנים עליהן, רואים הם בהוראה שליחות לאומית ואישית, ומגלים הם לרוב יתר הבנה לתלמידים. לעומת זאת ידוע, כי רבים מן המורים יוצאי המערב, בהישלחם להורות בכיתות שמרבית תלמידיהן מזרחיים, יש מהם המתקשים להשתחרר מדעות קדומות כלפי התלמידים, ובמקום לראות את עצמם שליחים לחינוך האומה ולתרבות יהודית, רואים הם את עצמם שליחים לתרבות המערב, וזה אחד משורשי המשבר בחינוך בישראל.
מדינת-ישראל לא קמה כדי להיות שלוחה של אירופה במזרח. לצורך זה לא היינו צריכים לעלות לציון, לכך יכולנו להסתפק באוגנדה, או אפילו בגטאות. שאיפתנו היא לחידוש התרבות היהודית כאן, כשאליה נוספים קנייני רוח יפים של כל שבטינו, שיצרום בגלותם; ואין אנו מטיפים לא לתרבות המערב ולא לתרבות המזרח. מטיפים אנו להשתחררות מדעות קדומות, העלולות להתפתח לגזענות, קידום יוצאי המזרח מבחינה חברתית וכלכלית הוא תהליך בלתי נמנע, והוא יביא להשתתפותם בהנהגת המדינה ובנשיאה באחריות בכלכלה, בתרבות ובחברה. שיתוף זה של כל ישראלי בתנאים שווים ותוך סיכויים שווים הם מיזוג הגלויות, והוא בוא יבוא על אף השתוללות פובליציסטית גזענית של הקלמניזם על חסידיו החדשים.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת אפיקים גיליון טו–טז, יד בתשרי תשכ"ז, עמ' 5.
הערת המערכת: מחבר המאמר מזכיר בסופו את ה"קלמניזם", הכוונה לקלמן קצנלסון, שחיבר בשנות ה-60 ספר גזעני שנקרא "המהפכה האשכנזית". על ה"קלמניזם" תוכלו לקרוא בספר "אורות הגאולה" שחיבר שלום מדינה (יצא לאור בשנת תשמ"א). לנוחות הקוראים צירפנו קישור לקובץ PDF שמכיל כמה עמ' מספרו של מדינה שעוסקים ב"קלמניזם".
קישור: על ה"קלמניזם", מאת שלום מדינה.
בתמונה בשער הפוסט: משפחה תימנית בדרכה למחנה המעבר של הג'וינט ליד עדן, נובמבר 1949.