מי שילך ברחובותיהם של צאצאי המינים בעשרת ימי התשובה, ייתקל עד מהרה בריח של סירחון עז וחריף. ככל שאותו אדם יתקרב למקור הסירחון הוא יגלה שמדובר בעשרות ולעתים מאות כלובים של תרנגולות מרוטות ועלובות מראה במיוחד, אשר דחוסות בצפיפות עצומה בתוך כלובים קטנים מאד, המונחים זה על-גב זה כמו מגדלים רבי קומות. לתוך כל בליל הסירחון הזה נכנסים צאצאי המינים יחד עם נשותיהם וילדיהם, ומשלמים כסף כדי שהאחראים על כל פסטיבל הסירחון הזה יוציאו תרנגולת אומללה ומרוטה מתוך הכלוב החנוּק, ויסובבו אותה סביב ראשיהם ומעל מגבעותיהם הפרו-נוצריות של צאצאי המינים הללו. ברם, יהיה סירחון התרנגולות הדחוסות המרוטות והעלובות גדול ככל שיהיה, הוא כאין וכאפס לעומת סירחון השקפות המינות הנגעלות אשר עולה וזועק עד לב השמים.
מעל לכל, מדובר במנהג שיש בו חילול-שם-שמים גדול מאד, שהרי אדם משׂכיל שיתבונן במנהג האכזרי המטופש ונודף הסירחון הזה, יחשוב מיד שעם-ישראל הוא עם סכל ונבל, עם פרימיטיבי ונבער עובד אלילים אילמים, יותר גרוע מכומרי ההודים ההולכים על גחלים. זאת ועוד, מנהג אלילי זה הורס פשוטו כמשמעו את מצות הווידוי והתשובה, כופר בציוויי ה' יתעלה לערוך חשבון נפש מקיף ואמיתי, מחדיר הזיות מאגיות פגאניות לעם-ישראל, מתעלל בבעלי חיים, מכניס סירחון לערי ישראל כאמור, ומדרדר את עם-ישראל לסכלות ולטמטום.
וביתר ביאור: מנהג זה הורס את מצות הווידוי וחובת התשובה מפני שהוא למעשה מחליף אותם! הוזי ההזיות שאוחזים במנהג, מאמינים שהתרנגול "סופג" את כל העוונות והפשעים שדבקו בהם, ולאחר סיבוב התרנגולת המרוטה מעל מגבעותיהם הם נקיים וטהורים לפני ה' יתעלה. ואם אכן כך, מדוע יש צורך ביום-הכיפורים? מדוע חובה עלינו להתענות ולהתוודות? כמו כן, מדובר במנהג שיש בו כפירה בתורה ועקירת מצוה חשובה מאד ממנה – שהרי התורה חייבה אותנו לשוב אל ה' יתעלה בבכי ובתחנונים, ואילו המינים וצאצאיהם החליטו על-פי מנהג זה שאין בזה צורך, די בסיבוב הזוי ופגאני של תרנגולות מרוטות מעל לקרקפות...
זאת ועוד, המנהג הזה מחדיר הזיה מאגית לליבו של עם-ישראל, שהרי מנהג זה מחדיר את ההזיה שניתן ללבֵּן לזכֵּך ולטהר את הנפש באמצעות סגולה פגאנית, דהיינו סיבוב התרנגולת האומללה מעל לקרקפת פועל כסגולה מאגית פגאנית, כביכול יש בכוחו להשפיע על ה' יתעלה שמו! וכבר אמרנו במקומות רבים כי החדרת הזיה מאגית משחיתה את המחשבה והדעת – שהרי אם המאגיה והכישוף שרירים וקיימים בתחום מסוים מתחומי החיים, הרי שהם שרירים וקיימים בכל שאר תחומי החיים, וכך התועים הולכים מדחי אל דחי, ומהזיה להזיה.
המנהג הזה גם גורם לצער בעלי חיים, וכן להחדרת סירחון וזוהמה לתוך הערים, ועם חכם ונבון אשר עריו נראות כמחראות עמוסות בהררי זבל, מחלל שם שמים! שהרי הוא אמור להוות דוגמה ומופת לחיי חברה שלמים ומתוקנים, ולא לסירחון ולרפש. ולבסוף, מנהג זה מדרדר את עמֵּנו לסכלות לטמטום ולמינות, כי אמונה מטופשת שכזו יכולה לשכון רק במוחות רקובים.
מקור המנהג
מנהג זה מופיע לראשונה ב"אוצר הגאונים" (יומא, עמ' 62), וכך נאמר שם:
"כעשרים יום או כחמשה-עשר יום קודם ראש השנה קולעין חותלות הרבה, ועושין חותלת אחת על-שם כל קטן וקטנה שבבית וממלאין אותה עפר וזבל בהמה, וזורעין בהן זרעונין של חטין ושעורין ופול המצרי או מיני קטניות וקורין אותן פרפיסא... וצומחין אותן זרעונין כטפח כשני טפחים, וכל אחד ואחד מאותן תינוקות לוקח את החותלת ומסבּבהּ על ראשו שבע פעמים ואומר: 'זה תחתי זה תמורתי זה חלופי', ומשליכה לנהר".
האם באמת תשובה זו נכתבה על-ידי גאון? אין בידי ראיה שלא, כך שייתכן שהיה איזה "גאון" הוזה הזיות ששרבט את ההבלים הללו שנקראים "תשובה", וכמו שראינו במאמרים אחרים שהאיֵ "גאון" היה ממכשירי הספר "שעור קומה" דהיינו ממכשירי ההגשמה, וכן שהוא האמין שספרות ההיכלות הינה חלק מהספרות הנאמנה של חז"ל, וחלק מן התורה-שבעל-פה. ואם כך, אין לי צל-של-ספק שאם הוא היה חי בימינו הוא היה ממעריצי הקבלה וההזיות. קצרו של דבר, קבל האמת ממי שאמרו, ו"גאון" שמתעה את עמֵּנו אחרי התֹּהו דינו כדין המינים.
ברם, כפי שנראה לקמן, ספרות הגאונים זויפה על-ידי שוחרי ההגשמה והקבלה הפגאנית, כך שייתכן מאד שגם תשובה זו זויפה – שהרי מסורת הגאונים האמיתית שמסר לנו רס"ג, הינה מסורת של ישרות הדעת והמחשבה, ומסורת של מלחמת חורמה בכפירה, במינות ובהגשמה. לפיכך, או שמדובר בזיוף, או שמדובר בתשובה שכתב "גאון" אירופי פגאני שדינו הוא מורידין ולא מעלין. ועוד על זיופי ספרות הגאונים ראו: "מאסף לזיופי ספרות הגאונים".
ועתה נבחן את עצם התשובה הזו, כי שאלה גדולה קמה וניצבה כנגדה: מדוע יש צורך "לכפר" על העוונות והפשעים של הילדים והילדות הקטנים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? וכי הם בני דעת? וכי הם בני עונשין? וכי יש להם עבירות וחטאים ופשעים שיש לכפר עליהם? ולא רק שמדובר בהשקפה שהיא סכלות גמורה, חמור מכך, הדבר מזכיר לי את הכומרים הנוצרים הרשעים המתעללים קשות בילדים ובילדות, ומטילים את האשמה על הילדים והילדות שהם אלה אשר חטאו ופשעו "ופיתו" את הכומרים להתעלל בהם ולעשות בהם מעשי סדום ותועבה. בדומה לכך, גם הנשים נחשבות בנצרות כמהות הרוע וכאשמות בכל החטאים והפשעים.
ומי לדעתכם עט על התשובה הזו כמוצא-שלל-רב? ובכן, שוב זהו שר"י, אשר בכל מקום שהוא מצא הזיה הוא עט עליה והנציח אותה, ולעתים אף ניפח אותה, וזה לשונו (שבת פא ע"ב):
"פרפיסא – עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותן עפר וזבל בהמה, ועשרים-ושתיים או חמש-עשרה יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קטנית וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: 'זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי', ומשליכו לנהר".
בשלב זה טרם חדרו סיבובי התרנגולים, ותוספת רעה זו חדרה כנראה מאוחר יותר.
שערי תשובה – תשובות הגאונים?
בפרק זה נלמד על זיופי המינים שהזכרנו לעיל ואשר השחיתו קשות את ספרות הגאונים. ובכן, ישנו קובץ מפורסם של תשובות שנקרא "שערי תשובה", הוא נדפס לראשונה בסלוניקי בשנת 1801 (נדפס שנית בלייפציג שבגרמניה בשנת 1857), ומובאות בו כ-350 תשובות "גאונים". הנני מערער בתוקף על ההזיה שניתן ללמוד רבות מתשובות אלה על תקופת הגאונים, כי המינים וצאצאיהם הם אלה שהעתיקום והדפיסום: והמינים כידוע גם הושפעו מאד מהנצרות הפגאנית וגם היו אלופי הזייפנים והסלפנים, כך שתשובות אלה, כמו שאר "תשובות הגאונים" אשר הועתקו ונדפסו בארצות אדום, עברו הגהה עיבוד ועריכה קשה תחת ידיהם של המינים וצאצאיהם אשר לבם ערל ואוזניהם אטומות ורגליהם וידיהם ימהרו לזייף לסלף ולעוות.
מכל מקום, ישנה תשובה אחת בקובץ התשובות הזה אשר מיוחסת לרב ששנא גאון (פעל במאה השביעית לספירה). תשובה זו מתארת את מנהג הכפרות כמנהג נפוץ ורווח אשר נטוע עמוק בבבל, אך הדבר לא יעלה על הדעת: גם כי לא יעלה על הדעת שמנהג זה היה נפוץ ורווח בבבל זמן קצר יחסית לאחר חתימת התלמוד ולא יהיה לו שום זכר בתלמוד, וגם כי לא יעלה על הדעת שהמנהג הזה יהיה כל-כך נפוץ כמו שמתואר ורש"י-שר"י לא יעוט עליו כמוצא-שלל-רב כמו שהוא עט ומטפח ומנפח כל הזית-מינות מאגית פגאנית שחדרה לדת משה.
גם המהדיר של קובץ שערי תשובה (מילר, 1857) הבין שהיא מאוחרת, וכך הוא כותב בספרו: "מפתח לתשובות הגאונים" (עמ' 22): "בכי"ה חסר ר' ששנא, ובאמת נראה שהיא מאוחרת כדברי צונץ". ולא רק הם, היו חוקרים נוספים שערערו על קדמותה של התשובה הזו כמו גינצבורג (גנזי שכטר חלק ב, עמ' 2–3), וכן גרטנר שכתב מאמר בעניין, נדפס בתוך "עיוני תפילה מנהגים ותולדות" (עמ' 323–330). והיו עוד כמותם, אשר לא היו קרובים לדרך האמת ואולי אף סטו לדרכי המינים, אך אפילו הם לא היו יכולים להתעלם מן השקר הגלוי.
והנה לפניכם לשון התשובה הזו (תשובה רצט), בשתי הפְּסקות לקמן:
"רב ששנא גאון ז"ל. וששאלתם, האי שאנו רגילים לשחוט ערב יום-הכפורים תרנגולים ואין אנו יודעים מנהג זה למה? אי משום תמורה, מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? הא ודאי קושיא היא [האמנם ודאי קושיה היא? ושוטה גמור המשיב הזה]. ויש לומר שיש בה שני טעמים:
אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה; ועוד, יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים, ועיקר מבעלי קרניים דמות אילוֹ של יצחק אבינו, לפי זה לא דבר קבוע הוא; ועוד שמענו מחכמים ראשונים שאף-על-פי שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו 'גבר' [...] וכיוון ששמו 'גבר' [...] מהני ומעלי".
עד כאן לשון התשובה, והשמטתי את כל סדר הכפרות ואמירת הפסוקים ואביאהו לקמן בדברי החמוֹר הנועֵר המפורסם העונה לשם אָשֵׁר. על-כל-פנים, מדברי השואל עולה שמדובר במנהג וותיק וקבוע: "האי שאנו רגילים לשחוט", אך לא יעלה על הדעת שמנהג זה יהיה מנהג וותיק וקבוע כ-150 שנה לאחר חתימת התלמוד הבבלי ולא יהיה לו שום זכר בתלמוד הבבלי. יתר-על-כן, המשיב הזה מטומטם במיוחד, שהרי הראיה המרכזית שלו לצדקת המנהג ולביסוסו היא מכך ששם התרנגול הוא גם "גבר", ואיני יודע איך הוא הגיע לַשּׁוֹטוּת הנחותה הזו. זאת ועוד, ראינו שמנהג זה בתחילה לא נועד לגברים אירופים, אלא לילדים ולילדות הקטנים...
כמו כן, בסוף התשובה מובא קטע שלא נזכר בדברי החמוֹרים האירופים שיובאו לקמן:
"ועושה כסדר הזה שבע פעמים [אמנם, לפי החמוֹרים הנוערים לקמן יש לעשות כסדר האמור רק שלוש פעמים], ואחר כך מניח ידו על ראש תרנגול ואומר: 'זה יצא למיתה תחת זה', ומניח ידו על ראש המתכפר ואומר: 'תיכנס אתה פלוני בן פלוני לחיים, ולא תמות'".
ומי מסוגל להעלות על דעתו שניתן להימלט מעונש מיתה באמצעות סיבובי תרנגולות? האם אדם שאבות-אבותיו עמדו לרגלי הר סיני מסוגל להאמין בכזאת סכלות ומינות נחותה? לפיכך, קרוב לוודאי שלא רב ששנא הוא זה אשר כתב את התשובה, וכדברי החוקרים. אמנם, אם היא הייתה מופיעה בכמה מקורות קדומים נוספים אולי היה מקום להסתפק בזה.
הערה על הזיופים הקשים שעברה ספרות הגאונים
לאחר שכתבתי את הפרק הקודם, מצאתי הוכחות נוספות בעניין זיופי המינים האירופים:
בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר ששרבט את ספר הזוהר הפגאני, ניגש "לסדר ולערוך" את שו"ת הגאונים המוכר בשם "שערי תשובה", הוא החדיר תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות זרות, ובמיוחד לשם השתלת הזיותיו הקבליות (ראו: תא שמע, 'שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו', עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, 'תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים', עמ' 21 ואילך).
להלן קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):
"אוסף 'שערי תשובה'; אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון (להלן: רמד"ל), שהכניס אליו את זיופיו [...] מכל אלה אני מסיק, שרמד"ל ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכ"י ניו-יורק, כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...]
כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף רמד"ל ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפו סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים. [...]
כותרת זו מייחסת את התשובות שבקבוצה לרב האי (הכל בלשון רבים: 'שאלות לרבנו האי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), למרות שהכותרות שבראש התשובות עצמן מעידות שלא כולן מרב האי. ואמנם, ידוע על הרבה מקורות שהסתובבו בין המקובלים ויוחסו ל'רב האי', והוא השם הרגיל ביותר מבין ה'גאונים' האפוקרופיים [=החיצוניים, דהיינו המזויפים] בספרות זו – עד ששמו של הגאון קיבל מעין ערך מיתי, ולא צריך היה לתמוה על-כך שרמד"ל בחר בשם זה בכותרת המלאכותית [ובהערה 30 שם, מובאת רשימה ארוכה מאד של ספרות קבלית פגאנית מזויפת שיוחסה לרב האי] [...]
מכל אלה עולה המסקנה, שבכ"י ניו-יורק רמד"ל מנסה בשנית לסדר את החומר שכלל באוספו הראשון, בכוונה לבלול את הסימנים המזויפים במקומות שונים באוסף [...]
ודאי שגם הכותרת המופיעה בכה"י בראש קבוצה זו נוספה בידי רמד"ל. כותרת זו מייחסת את כל התשובות שבקבוצה לרב האי ('שאלות לרבנו האיי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), ורמד"ל הוסיף אותה בניסיונו השני, על-מנת להעניק מסמכות הגאונים לכל התשובות כולן, ובמיוחד לסימנים שכתב הוא עצמו, ושאותם כלל בקבוצה זו (כולל התוספת הארוכה בסימן ה, שבה בחר רמד"ל להתחיל את הקבוצה!).
[...] לאחר השוואה של כמה סימנים נבחרים, מתגלה כאן לראשונה עד כמה הוסיף ושינה רמד"ל מן המקור שהיה לפניו. [...] נמצאנו למדים, שלבד מן הסימנים המזויפים ללא כל ספק, הרי גם בסימנים רבים אחרים המכילים ממש את תשובות הגאונים, שינה העורך [=די-ליאון המין הזייפן אשר עליו אמרו חז"ל מורידין ולא מעלין, ומצוה לשרוף את ספריו] מן המקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד למען השתלת רעיונותיו לתוך האוסף הערוך. [...]
לבד מן הסימנים השלמים שהוסיף ושזר [=שזר? מה פשר המלה היפה הזו? וכי החדרת הזיופים היא בגדר יצירת אמנות? והיה ראוי לומר החדיר זיהם והרס, ואין גבול לצביעות האקדמית, וזאת בנוסף לעובדה שהחוקרים מתעקשים לקרוא לדי-ליאון המין הזייפן בשם 'רבי', ואם הייתה בהם יראת אלהים הם לא היו מעזים לקרוא למין זייפן 'רבי'] רמד"ל את תוספותיו גם לתוך כמה מן התשובות עד שקשה היה להפריד בין הדבקים. [...]
נמצאנו למדים, שאין להישען על נוסחן של התשובות ב'שערי תשובה' המודפס – במיוחד במקומות שהרעיון קשור ליסודות קבליים, של מיסטיקה וסוד – ויש לחפש תמיד אחר הנוסח המקורי, או בכתב-יד גסטר וחבריו, או במקורות אחרים, ששימשו כבסיס לאוסף זה".
עד כאן דברי דנציג. ולאור דברים מדהימים אלה, שהינם רק מעט-מזער מתיאורי הזיופים והסילופים שעברה ספרות הגאונים, נראה ברור, כי לא מדובר רק בקובץ "שערי תשובה", אלא קרוב לוודאי שכל תשובות הגאונים שהוחדרו להן יסודות קבליים פגאניים טמאים של מאגיה והזיות, מזויפות הן על-ידי די-ליאון או מישהו אחר מקרב המינים הזייפנים, אשר השחיתו את דת משה, והחדירו אליה מינות והגשמה ועבודה-זרה בתכסיסי רשע זיוף וסילוף.
ומכאן נלמד גם על שר"י שנזכר לעיל ואשר טען שהוא מצטט תשובה מתשובות הגאונים: עלינו לזכור תמיד שהמינים וצאצאיהם הינם אלופי הזייפנים, ולא אתפלא אם רש"י או מאן-דהו מקרב המינים זייף את התשובה ההיא ותלה אותה בגאונים וכמו שעשה די-לאון. קצרו של דבר, כל עניין שמכל צדדיו עולה ובוקעת הזיה פגאנית רצוצה – חזקה היא שמדובר בזיוף.
והואיל ויש חשיבות רבה לחשיפת זיופי האשכנזים, נוסיף ונלמד על-כך בפרק הבא.
אזור המינות האשכנזי
תופעה נפוצה שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.
כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לכם ראיה מתוך ספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):
"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...].
גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע –שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.
עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.
[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".
עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!
מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדתם החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.
נחזור עתה לדון במנהג הכפרות, ונעיין במקור נוסף למנהג הכסילים הזה.
החמור אָשֵׁר ובנו הטור הנועֵר
מקור נוסף שבו נמצאה תשובה זו הוא בפסקי החמור אָשֵׁר (מת ב-1327) וכן אצל בנו הטור הנועֵר, וזה לשונו של החמור העונה לשם אָשֵׁר, בקובץ הנעירות שלו למסכת יומא (ח, כג):
"יש מקומות שנהגו לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה. ונמצא דבר זה בתשובת הגאונים [וכאן הוא מצטט את המשך 'תשובת הגאון' שזייף די-לאון (מת ב-1305)] [...]
וכך רגילין כאן: אוחז שליח תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ונוטלו, ומניח ידו על ראש המתכפר ואומר: 'זה תחת זה, וזה מחולל על זה', ומחזירו עליו פעם אחרת, ואומר:
בני אדם. יושבי חשך וצלמות וגו' יוציאם מחשך וצלמות וגו' אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו וגו' נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה שלש פעמים.
ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר, תכף לסמיכה שחיטה. ורגילים ליתן לעניים כדי שיהא כפרה לנפשו" (ע"כ דברי החמור הנוער).
השימוש בלשון: "זה מחולל על זה" הזוי לחלוטין, שהרי אין כאן שום "קדושה" שיש צורך להעבירה ולהמירה לדבר אחר, אלא מדובר בהסרה דמיונית של טומאת העוונות והפשעים... לאחר מצעד האווילות שבדברי אָשֵׁר, הוא מגלה לנו על מנהג הזוי נוסף שנהגו בו המינים וצאצאיהם: הם נהגו לזרוק לגגות בתיהם את בני המעיים של העופות והבהמות שנשחטו, דהיינו הם היו זורקים את הכבד והכליות וכל שאר בני המעיים על גגות הבתים! ואיני יודע מהו הטמטום הזה, שהרי לא רק שמדובר בהזיה, מדובר גם בבל תשחית ובסירחון גדול.
וזה לשונו של אשר הנועֵר בהמשך דבריו שם:
"ומה שאנו רגילין לזרוק את בני מעיים על הגג היינו כדי ליתנם לעופות. ויש להביא ראיה לזה קצת מההיא דמסכת חולין: רמי בר תמרי [...] איקלע למערבא במעלי יומי דכיפורי חזייה דקא שדו כבדא וכולייתא אזל שקלינהו משום דהאידנא דהיתרא שכיחא טפי".
האמנם יש לו ראיה לזה? ובכן, בחולין (קי ע"א) מסופר על רמי בר תמרי מפומבדיתא שנקלע לסורא בערב יום-הכיפורים, ובסורא נפסקה הלכה שאין לאכול את הכחל בניגוד לפומבדיתא. ראה כך רמי בר תמרי, אסף את כל הכחל שזרקוּ באותו היום וצלאוֹ ואכלוֹ ושמח ליבו. ברם, החמוֹר העונה לשם אָשֵׁר, עיקם את הגמרא כדי שהיא תתאים להזיותיו! בגמרא נאמר שמדובר אך ורק בכחל ולא בכל בני מעיים! ואילו בדברי החמוֹר מדובר בכבד ובכליות ובכל בני מעיים! וזה עיוות סילוף וזיוף של הגמרא שדיברה אך ורק בכחל שהייתה בו מחלוקת בהלכה.
ובכלל, איך החמוֹר הטיפש הזה מביא אסמכתא למנהג הכפרות ולזריקת בשר יקר על גגות הבתים מרמי בר תמרי אשר אסף את הכחל שנזרק? וכי הכחל שנזרק נזרק בגלל איזה מנהג פגאני דמיוני? והלא הוא נזרק בסורא רק בגלל שנפסקה שם הלכה שאין לאוכלו!
ואדרבה, פעולתו של רמי בר תמרי מבטאת הרחקה מבל תשחית וניצול מירבי של משאבי הטבע היקרים שהעניק לנו ה' יתעלה שמו, ואילו פעולתם של החמוֹרים והמינים הנוערים למיניהם מבטאת בל תשחית שאין כדוגמתו, ובזבוז וכילוי לריק של משאבי הטבע היקרים.
ואין גבול לטמטומם לזייפנותם ולעזות פניהם ומצחם של חכמי-יועצי-אשכנז.
ובנו של החמור אָשֵׁר, הטור הנועֵר, פוסק את כל ההזיות הללו מלה במלה (או"ח, תרה).
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (מש' א, כב).
דימוי המנהג לקרבן או לשעיר המשתלח
שמעתי שיש אשר מדמים את המנהג הזה להקרבת קרבן או לשעיר המשתלח של יום הכיפורים, ובכן, אין שום דמיון בין המנהג הרע הזה לשעיר המשתלח שהרי לא מדובר בקרבן כללי על כל עם-ישראל, אלא ב"קרבן" אישי אשר מקריב כל אחד ואחד, וכן לא משליכים את התרנגולים מעבר לצוק תלול כדי שיתפרדו איברים-איברים, אלא שוחטים אותם במטרה לאוכלם או מסובבים אותם כדי לספק את ייצר הסכלות של המוני עובדי האלילים האילמים.
וכך נאמר בתשובה שמצטט אָשֵׁר לעיל: "ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר, תכף לסמיכה שחיטה". נראה אפוא ברור כי הדימוי המרכזי של המנהג הזה הוא להקרבת קרבן ולא לשעיר המשתלח של יום הכיפורים.
מכל מקום, ראוי לשאול:
אם התורה חייבה להקריב קרבנות רבים מסוגים שונים ולשלח שעיר לעזאזל ביום-הכיפורים, מדוע שלא יהיה מותר לצאצאי המינים לסובב תרנגולים סביב מגבעותיהם ולהאמין שבזה מתכפר להם? ובמלים אחרות, אם העיקרון הזה של כפרה באמצעות קרבן או שעיר המשתלח הוא ראוי לפי התורה, מדוע שהוא לא יהיה ראוי גם באמצעים ובזמנים אחרים?
ובכן, יש הבדל עצום בין הקרבת הקרבנות וזריקת שעיר המשתלח לבין סיבובי התרנגולות, והוא: שבכל הקרבנות וכן בשעיר המשתלח נדרשת תשובה וחרטה, רק במצוות עשה הקלות לא נדרשת תשובה וחרטה והן מתכפרות גם בלעדי התשובה. ברם, זו פריבילגיה השמורה אך ורק לדור שמלאה בו הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, דהיינו לדור שזכה ובנה את בית הבחירה. דור דעה ומדע שכזה, ראוי הוא שיתכפרו עוונותיו הקלים גם ללא חרטה ותשובה, שהרי חזקה על דור דעה שכזה, שהוא חטא בשוגג או שהוא כבר לא יחזור על משובותיו.
ויתרה מזאת! כל ענייני הקרבת הקרבנות הינם עניינים מסוכנים ביותר, והותרו אך ורק לפני ה' יתעלה בבית-המקדש ובזמנים ובתנאים מסוימים מאד, כדי שלא חלילה נשגה בעבודה-זרה, וכדי שנעבור מעבודת עבודה-זרה לעבודת ה' יתעלה. כל חריגה מן האיזון העדין שהתורה קבעה לנו בדיני עבודות הפולחן הללו, מדרדרת באופן מיידי לעבודה-זרה, כי היא חסרה את האיזונים, הבלמים, המסגרות והתנאים הייחודיים אשר הופכים את הפולחן החומרי והפגאני למצוה ולעבודת ה' מרוממה – ואך ורק במסגרת התנאים והזמנים הייחודיים בבית-המקדש, פולחן העופות והבהמות הופך מעבודה-זרה אלילית ומטופשת לעבודה נעלה ונשגבה.
דימוי והעתקת הקרבת קרבן דמיונית ואפילו מבלי שחיטה וסמיכה, לחוצות ערי אירופה הטמאות ואפילו לערי ארץ-הקודש, הופך קל-מהרה לעבודת אלילים נגעלה, כי עבודות הפולחן הללו לא הותרו מחוץ לעזרה, בדיוק מן הסיבה הזו: שהם לא יהפכו חלילה לפולחן עבודה-זרה, כי מחוץ לבית-המקדש וללא התנאים והמסגרות המדוקדקות אין ספק שהן ישחיתו את המחשבה ויהפכו לעבודה-זרה, ולכן נקבע בתורה שמי שמקריב קרבנות בחוץ חייב כרת.
וכך מלמדנו רבנו במורה (א, לב) בעניין טעמי הקרבת הקרבנות, בשתי הפְּסקות לקמן:
"כאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה [...] ושנתייחד לעבודתו [...] היה הנוהַג המפורסם בעולם כולו [...] הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. [...] לפיכך לא חייבה חוכמתו יתעלה [...] שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל [...]
ולפיכך הניח יתעלה אותן מיני העבודות, והעבירן מהיותן לנבראים [כגון לשמש ולירח ולכוכבים] ולדברים דמיוניים שאין להם אמיתוּת [כגון השדים והאלילים האילמים וכל שאר ההזיות והדמיונות], לשמו יתעלה, וציוונו לעשותן לו יתעלה. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו [...] ושיהא המזבח לשמו [...] ושיהא הקורבן לו [...] וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו [...] והושג בניהול האלהי הזה שנמחה זכר עבודה-זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמיתי בדעתנו, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זָרות בביטול העבודות אשר הורגלו בהם ושלא נודעה שם עבודה זולתם".
זאת ועוד, רבנו מסביר במורה, כי טעם זריקת שעיר המשתלח וכן טעם הקרבת כל השעירים במועדים השונים, הינה כדי לעקור את העבודה-הזרה מליבו של עם-ישראל! ואיך יעלה על הדעת להביא אסמכתא למנהג אלילי שאוחזים בו המינים, ממצוה שבמהותה נועדה דווקא לעקור עבודה-זרה ולמחות את עקבותיה? אדרבה, שעיר המשתלח הוא הראיה והעדות שיש לעקור את כל מנהגי הפולחן והעבודה-הזרה אשר חדרו לעם-ישראל מן הגויים הערלים.
והראיה לכך מדברי רבנו במורה (ג, מו) על שעיר המשתלח ועל כל קרבנות השעירים:
"שעירי הרגלים ושעירי ראשי-חודשים ושעירי יום-הכיפורים ושעירי עבודה-זרה, טעם כל אלה לדעתי מפני שרוב מִרְיָם [=מרידתם בה' יתעלה] אז בהקריבם לשעירים [לשדים הדמיוניים], כמו שבאר הכתוב: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' [ויק' יז, ז]".
קצרו של דבר, כל עבודת פולחן הדומה להקרבת קרבנות ולביצוע פעולות פולחן הדומות לפעולות עובדי האלילים הנחותים אסורות באיסור מוחלט, למעט פעולות הפולחן שנתחייבנו בהן לפני ה' בבית-המקדש ועל-ידי הכהנים לפי כל כללי ההלכה והתנאים הייחודיים להן.
רק כך עבודות הפולחן הללו ישיגו את מטרתן ויהיו שבח והלל לבורא-עולם.
ואחתום בהערה בעניין הסירחון: בבית המקדש נזהרו מאד שלא יתפשט סירחון הנשחטים כדי שלא חלילה יתבזה היכל ה' ועבודתו, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ג, מה):
"וכיון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום [...] אין ספק שאילו הניחוהו [כך] [...] היה ריחו כריח בתי המטבחיים, ולפיכך ציווה בו בהקטרת הקטורת פעמיים בכל יום: בבוקר ובין הערביים, כדי לבשֵּׂם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם, וכבר ידעת אמרם: מיריחו היו מריחין ריח הקטורת [תמיד ג, ח], וגם זה ממה שמקיים יראת המקדש. אבל אילו לא היה לו ריח טוב, כל-שכן אילו היה ההיפך [דהיינו שהוא היה נודף ריח סירחון למרחקים, כמו בתי המטבחיים], הייתה ההרגשה היפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וְקָצוֹת מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם".
"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ" (שמ' ח, י).
סוף דבר
נשים לב לפסוקים שצאצאי המינים בחרו לאמרם בטקס הכפרות:
"יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל" (תה' קז, י); "יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק (תה' קז, יד); "אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ, כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת, וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם, יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם, יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" (תה' קז, יז–כא).
ואכן, הפסוקים הללו מתאימים מאד לצאצאי המינים האירופים ולעבדיהם הנרצעים: שהרי אף הם שרויים בהשקפות מינות של חושך וצלמוות, ואסירים מתוך רצון ודבקות ובחירה בבתי-כלא סרוחים של סכלות. השקפותיהם ומעשיהם הרעים מדרדרים אותם לשפלות ולנחיתות, וכן לסבל ולעינוי תחת עול השקפותיהם הרעות ומידותיהם המקולקלות. וכל זאת גרמה להם בחירתם באליליהם ובשיקוציהם הלא המה גדולי-טחורי-האסלה: "גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה [...] וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (יש' סו, ג–ד).
התמונה מאת: לשכת העיתונות הממשלתית; רישיון: CC BY-SA 3.0.