בחלקו הששי של המאמר: "יחסו של הרמב"ם לקבלה", עסקתי מעט בעניין האמונה הכוזבת ב"גלגולי הנשמות". נראים הדברים, שעד לפני כשלושים שנה, רוב ההולכים בתורת משה הבינו שמדובר בהבלים שחדרו ליהדות מתוך תרבויות של עמים עובדי גילולים, וכך מצאתי שנכתב ב"אנציקלופדיה אוקספורד לילדים", שיצאה לאור בשנת 1995 (כרך 1 עמ' 244):
"הדתות המונותיאסטיות (המאמינות באל אחד) מדברות על תחיית המתים, ולכן האמונה בגלגול נשמות אינה מקובלת בהן. [...] במקרא ובדברי חז"ל אין זכר לאמונה בגלגול נשמות, אך הרעיון חדר ליהדות בערך במאה השמינית והתקבל אצל הקראים ואצל חכמי הקבלה [הפגאנית]. לדבריהם, הנשמה החוטאת עולה השמיימה לאחר המוות, אך עליה לשוב ולרדת לעולם התחתון כדי לתקן את מה שקלקלה. הרעיון הזה עורר התנגדות רבה אצל מרבית חכמי היהדות".
אולם, בשני העשורים האחרונים אנו מוצאים שאמונה כוזבת זו החלה להתפשט עוד ועוד. היא נשתרשה עמוק מאד, עד שבימינו, רוב האורתודוקסים מקבלים כְּמוּבן מאליו השקפה רעה זו, ולכן ראיתי לנכון לעסוק שוב בסתירתה כדי להוציאה מלב הטועים והפתאים.
בחרתי לעשות כן דווקא בשבוע זה של פרשת משפטים (תשפ"ג), שכן אמונה כוזבת זו החלה לתפוס תאוצה בקרב היהדות, בעקבות מאמר על פרשת משפטים שהובא ב"ספר הזוהר", אשר כידוע לנבונים, נכתב לפני כשבע מאות שנה בספרד על ידי מקובלים הוזי הזיות שהחריבו את דתנו. בשני העשורים האחרונים ספרי הזוהר והקבלה חדרו יותר ויותר לבתי המדרש, וזו לדעתי הסיבה המרכזית שגרמה לחדירתה המחודשת של הזיית הגלגול בעוצמה כה רבה.
וכך כתב המחבר הבדאי (זוהר, צד ע"א, ראש פרשת משפטים):
"פתח רבי שמעון ואמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', תרגום: 'ואלין דיניא דתסדר קדמיהון' – אלה הם סדרי הגלגול, דינים של הנשמות [החוזרות לעולם הזה] הנידונות כל אחת ואחת לקבל עונשה [בהתגלגלן שוב ושוב לעולם-הזה]".
לפי שקריו, משה רבנו ע"ה מסר לעם-ישראל את "סדרי הגלגול" במסגרת מסירת התורה-שבעל-פה! ובכן, איך ייתכן כדבר הזה? שהרי "סדרי הגלגול" הללו אינם נזכרים לא בתורה-שבכתב ולא בתורה-שבעל-פה ולא בכל ספרות חז"ל שמשוקעת בה התורה-שבעל-פה.
הייתכן שמשה רבנו מסר לנו בתורה-שבעל-פה "סדרי גלגול" והם יופיעו פתאום בשמי היהדות רק עם גילויו של ספר הזוהר? איך ייתכן שאין סוגיות שלמות בסדרי הגלגול בספרות חז"ל?
לפי מחבר הזוהר הבדאי, אונקלוס הגר, אשר דבריו הינם בגדר מסורת של תורה-שבעל-פה, ביקש ללמד על-כך שמשה רבנו מסר את "סדרי הגלגול" לעם-ישראל במסירת התורה-שבעל-פה. כלומר, לפי הבדאי, בתרגמו את המלה "משפטים" – "דיניא" ו"אשר תשים" – "דתסדר", אונקלוס ביקש ללמד על "סדרי הגלגולים" ועל "דיני הנשמות" שחוזרות לעולם לפי דמיונם.
וברור כשמש שפשט פסוקי התורה אינם עוסקים כלל וכלל בהזיות פגאניות, אלא בעניינים פשוטים ומפורשים, וכך נאמר בשמות (כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" וכו', דהיינו מדובר בהוראה למשה רבנו ללמד דינים ומשפטים לעם-ישראל, כלומר, את הדינים והמשפטים שמופיעים בפרשת משפטים בהמשך הדברים. כמו כן, גם בתרגומו של אונקלוס אין שום זיז לתלות בו את הפרשנות הפגאנית של הבדאי. שהרי אונקלוס מפרש את המלים כפשוטן. ואין שום דרך להוציא אותן מפשוטן הפשוט והברור כשמש, אלא במסגרת מסורת ברורה ומפורשת ונאמנה באומה, שנמסרה איש-מפי-איש עד משה רבנו.
ואם הגלגול היה מסורת נאמנה ואחד מעונשי תורת האמת שקיבלנו ממשה רבנו, אין שום סיבה שהיא תוסתר ברמזים נחותים ומהובלים, אלא היא הייתה נאמרת באופן ברור, וכמו שנאמר במפורש: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", היה נאמר: "ותתגלגל הנפש ההיא".
נמצא, שהבדאי מזייף את מסורת התורה-שבעל-פה ואף מחדיר לתוכה הזיות פגאניות! ובעשותו את הדבר הרע הזה, הוא הכניס את עצמו לגדר המינים והאפיקורוסים שדינם הוא מורידין ולא מעלין, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו,ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
קצרו של דבר, דברי הבדאי מעלים גיחוך אצל כל בר דעת הבקי במשפטי התורה ובתרגומו הטהור של אונקלוס. וכאמור, בפירושו זה הבדאי הצטרף לכת הכופרים שאין להם חלק לעולם-הבא, מפני שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומתעים את עמֵּנו אחרי התהו.
ודי בזה לנבון כדי להבין שמדובר בספר אלילי שכולו הבלים וכזבים שמקורם בקרב העמים הנבערים עובדי הפסילים; וכך גם הזיית הגלגול: מקורה אצל המצרים, היוונים והבודהיסטים.
מקור הזיית הגלגול
הראשון שהזכיר את הבלי הגלגולים היה פיתגורס היווני (500 לפנה"ס הנוצרית), וכמו שכתב מנשה בן ישראל (אמסטרדם, המאה הי"ז) בספרו "נשמת חיים": "מודעת בכל הארץ שאמונת [הזיית] הגלגולים מתייחסת בפי הכל לפיתגורס הפילוסוף". וכן המקובל (המבולבל) נפתלי הירץ בכרך (אמסטרדם, המאה הי"ז) כותב בספרו "עמק המלך" (עמ' טז): "כבר קיבלו הפילוסופים מפיתגורס רבם את סוד הגלגול, וסוד העונש, כאשר ידוע להרגיל בספרו". ומצחיק לראות כיצד הוא התייחס לפיתגורס כאילו היה איזה אדמו"ר שסביבו מקפצים חסידים...
וכך נכתב בויקיפדיה (ערך פיתגורס):
"פיתגורס ראה את הנפש כישות נפרדת מהגוף, שעוזבת אותו לאחר המוות ועשויה להתגלגל בגופים אחרים, של בני אדם או בעלי חיים נוספים. בהתאם לכך, דגלו חברי הקהילה הפיתגוראית ביחס מתחשב כלפי בעלי חיים, והקפידו על תזונה צמחונית. בן זמנו, קסנופנס, מספר (במידה של לעג) שכשראה פיתגורס אדם מתעלל בגור כלבים הפציר בו להפסיק, בטענה שהוא מזהה בו את נשמתו של ידיד שנתגלגלה בו [וזה מזכיר ממש את הזיותיהם של מקובלי זמננו, ואף את חזון הצמחונות של הקוקו שסבר שהקרבנות עתידין לבטל]".
ביטול יסודות הדת
הזייה זו של הגלגולים עוקרת עקרונות ויסודות חשובים מאוד מתורתנו הקדושה, להלן נמנה כמה מהם (מתוך דברים שכתב ר' אדיר במאמר: "בחינת אמונת הגלגול – חלק א"):
1) ביטול עונש הכרת ומחיקתו מספר התורה – אחד מיסודות הדת החשובים הוא אמיתת עונש הכרת שחל על הפושעים בחטאים ובעוונות החמורים, ומשמעו: הכרתת הנפש מחיי-העולם-הבא בשל גודל רשעם וחטאתם, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ח, ב):
"ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו [=חיי העולם-הבא] אלא יכָּרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חוֹיַה לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה, וזהו הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], מפי השמועה למדו: 'הִכָּרֵת' בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' לעולם-הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתה".
הזיית הגלגול מבטלת אפוא את עונש הכרת ומוחקת אותו מספר-התורה! שהרי לפי הזיית הגלגול מה שנותר מנפש הרשע לעולם אינו נכרת, אלא הרשע חוזר שוב ושוב כדי "לתקן" את מעשיו. ואפילו רשעים כמו ירבעם ומנשה, זוכים לחזור שוב ושוב לעולם הזה בגלגול.
2) החזרת הנפש החוטאת לעולם-הזה היא פרס לרשעים – אדם שחטא והרשיע והתעלל כל ימיו, גנב רצח ונאף, האם נכון מבחינת הצדק האלוהי להחזירו שוב בגלגול, בגוף חדש צעיר ורענן, כדי "לתקן" את מעשיו? והלא תחיית המתים היא לצדיקים בלבד! ואילו לפי הקבלה הנגעלה והפגאנית הרשעים זוכים לתחיית המתים!
3) ביטול חיי העולם-הבא – כידוע, אחד מיסודי דת משה הוא עונג חיי העולם-הבא הנצחי למי שדבק בדרך האמת, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ח, א): "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם-הבא, והן החיים שאין עמהן מוות, והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' [דב' כב, ז]. מפי השמועה למדו: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' – לעולם שכולו טוב, 'וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' – לעולם שכולו ארוך. וזה הוא חיי העולם-הבא".
אולם, מן המפורסמות כי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קה' ז, כ). נמצא אפוא [לפי הוזי הגלגול], שכל מי שחטא, אפילו משה רבנו, יתגלגל שוב עד ל"תיקון" חטאו, ונמצא שלעולם הוא לא יזכה לחיי העולם-הבא, כי גם אם יתקן את חטאו, כבר יימָּצא לו חטא אחר שיהיה עליו "לתקן" בגלגול הבא... וכך הוא יוסיף להתגלגל ולהתגלגל עד שיקבל סחרחורת.
4) ביטול יסוד השכר והעונש – אם במקום להעניש את האדם על מעשיו הרעים, ניתנת לו הזדמנות "לתקן" את מעשיו, וכך חוזר חלילה עד שיתקן – גם אם נניח שאכן הוא יצליח לתקן, נמצא שלעולם החוטא לא נענש על מעשיו. וכך כותב רבנו בסוף פירושו למסכת ברכות, וכֹה דבריו: "אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט' וכו' [דב' לב, ד]".
הזיית הגלגול מבטלת אפוא את יסוד השכר והעונש מפני שלפיה ניתן להתחמק מעונש על הפשעים והמרדים! כלומר, לפי אמונה זו ה' יתעלה לוקח את שוחד הטובות כביכול. ובמלים אחרות, מי שעשה מצוות מסוימות ו"תיקן" את מעשיו, אינו נענש על עוונותיו ופשעיו.
עד כאן כמה קטעים מתוך המאמר הנ"ל.
יחס חכמי האמת להזיית הגלגול
ראינו עד כֹּה שלהזיית הגלגול אין שום מקור לא בתורה-שבכתב ולא בתורה-שבעל-פה. כמו כן, אף אחד מחכמי ישראל האמיתיים לא העלה על דעתו להאמין בהזיה כֹּה פגאנית, וכמו שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם (דבריו הובאו ב"מקור חיים" לשמואל צרצה, קכג ע"ב):
"הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא [...] עד שקצת מן האומות הקדמונים, אחר שזה אצלם שקר הישארות הנפש מבלי גוף וראו גוף המת שכבר נפרד מנפשו, והאמינו שנפש האדם יש לה עמידה והשארות אחרי הפרדה, הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר ותשכח הגוף אשר הייתה בו. וזו הדעה לא סבר אותה חכם אמיתי ולא האמין בה בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה ה' שמם מעולמו לרחמים על בני העולם והכרית דעותיהם ואיבדן, כן תאבד שאריתם וכל הדומה להם".
בתקופת הגאונים החלו לחדור ולהתפשט ההזיות בעניין הגלגול בקרב עם-ישראל, אולם, חכם האמת רבנו סעדיה גאון (882–942), לא נשאר אדיש לשמע אותן ההזיות ויצא כנגדן בתוקף, וכך הוא מלמד בספרו "הנבחר באמונות ודעות" (מאמר ששי, פרק ח):
"והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגלגול וקורים אותו 'ההיעתקות', ועניינו לדעתם: רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. מהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים [...] וזה ירחמך האל מורה על רוב סכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מעצמותה [דהיינו שנפש הבהמה שהתגלגלה לתוך גוף של אדם, גוף האדם הופך את עצמותה לנפש אנושית] [...] והייתי חס על דבריי מלהזכיר שיטתם, וראויים הם לכך, לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים [שלא יתפתו אחר דבריהם]".
גם לרבנו הרמב"ם שחי כמאתיים שנה אחר כך, ולא היה בקי כמותו בכל השקפות התורה וחז"ל, היה ברור כשמש שהזיה זו של הגלגול היא נחלת עמים זרים ואין בינה לבין היהדות שום קשר! וכך הוא כותב בפירושו לאבות (ד, כב):
"אין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת, ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: 'כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה' [קה' ט, י], אלא, באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".
ונחתום בדבריו המפורשים של שלמה המלך בספר קהלת (יב, ה–ז) המבטלים כליל את הזיית הגלגול:
"כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים [...] וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".