הננו ממשיכים במסע לייחוד ה' אשר הִתווה רבנו בחלקו הראשון של מורה הנבוכים – וככל שנרחיק משכלנו מאפיינים גופניים ביחס לה' יתעלה, וככל שנבאר בדרך זו עוד ועוד מושגים אשר מופיעים בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה – כך נפשנו תתרומם לידיעת ייחודו.
נחל אפוא בדברי רבנו בראש הפרק (א, מ), ונמשיך בהם לאחר-מכן לפי הסדר, וכֹה דבריו:
"רוח – שם משותף [=שם שיש לו כמה משמעויות שאין ביניהן קשר בהכרח], הוא שם האוויר, כלומר היסוד מארבעת היסודות: 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' [בר' א, ב]".
במה שרבנו מפנה אותנו לעניין ארבעת היסודות הוא למעשה מורה לנו את הדרך להבין את המשמעות הראשונה של המלה "רוח". כלומר, אף שהמדע המשוכלל בימינו שולל את קיומן של ארבעת היסודות הללו, שהרי מדע הכימיה התקדם שנות-אור מאז ימיו של רבנו, עדיין אנו מסוגלים להבין את הדרך הראשונה שרבנו סולל בהבנת המלה "רוח" בכתבי-הקודש.
כלומר, לאור דברי רבנו ולאור מדע הכימיה המפותח בימינו, יהיה עלינו להסביר, כי הפירוש הראשון למלה "רוח" נסוב על היסודות הכימיים אשר האוויר סביבנו מורכב מהם; וכך היא חלוקת הגזים אשר מהם מורכב האוויר שסביבנו: 78 אחוז גז חנקן, כ-21 אחוז גז חמצן, כ-0.03 פחמן דו-חמצני, ועוד גזים נוספים המהווים פחות מאחוז אחד. לאור התובנות הללו, כך נראה שיש לפרש ולבאר את הפסוק שנזכר לעיל: "וְרוּחַ [מֵאֵת] אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", כלומר, כאילו יש מילה נסתרת: "מאת", וכך הפסוק מתבאר באופן בהיר ומושכל.
וכך גם ביאר אונקלוס אשר תרגם כך: "וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא" – ורוח מלפני ה' מנשבת על פני המים. כלומר, אונקלוס הוסיף שתי מלים כדי להרחיק מן ההגשמה: "מִן קֳדָם" – מלפני, וזאת כדי שלא נטעה לסבור שהרוח, המורכבת מיסודות גשמיים, היא כלי קיבול לאמיתת עצמותו יתעלה, ותרגומו דומה מאד למילה הנסתרת שהוספנו: "מֵאֵת".
בהמשך דבריו רבנו עובר לפירוש השני של המלה "רוח": "והוא גם שם הרוח המנשבת: 'וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה' [שמ' י, יג], 'רוּחַ יָם' [שמ' י, יט], וזה הרבה".
נמצא, שהפירוש השני למלה "רוח" הוא הרוחות המנשבות ביקום, וכמו שפירש רס"ג בשמות (י, יג): "ורוח – ורוחות". אגב, ניתן לפרש גם את הפסוק בבראשית (א, ב) שראינו לעיל: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" וכו', לפי הדרך הזו, ואז פירוש הפסוק יהיה שמדובר ברוח עזה וחזקה מאד, כדרך שמצרפים בלשון דבר עז וחזק לאלהים: 'עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים' [יונה ג, ג]".
והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם בעניין הפירוש השלישי והרביעי למלה "רוח":
"והוא גם שם הרוח החיוני [הנשמה]: 'רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' [תה' עח, לט; וכדי להבין מדוע פסוק זה אינו סותר את יסוד תחיית המתים, ראו מאמר תחיית המתים, קטע ח], 'אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים' [בר' ז, טו]; והוא גם שם הדבר הנשאר מן האדם לאחר המוות אשר לא ישיגהו הכליון [הנפש הנצחית]: 'וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ' [קה' יב, ז]".
נמצא, שהמלה "רוח" כוללת בתוכה שתי משמעויות בעניין קרוב: הרוח החיוני, והוא כוח החיים הטבעי המצוי לכל בעל-חיים ואשר נקרא גם "נשמה"; וכן הנפש המשׂכלת, אשר אם נשמעה לדבר ה' זוכה לחיי נצח נשׂגבים, ואם לא נשמעה נכרתת ומתייסרת לנצח נצחים.
רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יד–טו) מסביר עניינים אלה בקווים כלליים, וכֹה דבריו שם:
"נפש כל בשר [נפש כל בעלי החיים ובכללם האדם] היא צורתו שנתן לו האל [ובנשמה שניתנה לאדם נוסף כוח ייחודי הוא הכוח ההוגה], והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו [והוא השכל הנקנה אשר מתגבש ומתעצב באמצעות הכוח ההוגה, ולפי מידת שכלולו וטהרתו של הכוח ההוגה כך תהיה רוממותו של השכל הנקנה]. ועל צורה זו נאמר בתורה: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], כלומר, שתהיה לו צורה היודעת ומשׂגת [=שתהיה לו דעת שלמה בשכלולה אשר יש בכוחה להשיג את] הדעות שאין להן גולם [=הקב"ה שאין לו גוף ודמות הגוף, וכן המלאכים שאין להם גוף ודמות הגוף], עד שידמה להן [=שֶׁשִּׂכלו המשוכלל ידמה לשכלים הנבדלים הם המלאכים, וזו תכלית האדם].
ואינו אומר [ואין הכוונה בעניין צלם האלהים שנזכר בפסוק: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ"] על הצורה הזו הניכֶּרת לעיניים [הרושם החיצוני הנקלט בעיניים] שהוא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו [=הצורה החיצונית הזו] 'תואר' שמה; ו[גם] אינה [=כמו כן, צלם האלהים אינו] הנפש המצויה לכל נפש חיה [=בעל חיים], שבה [=באותה הנשמה שניתנה לו וכן לכל הפרטים ממינו, הוא] אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר – אלא, [צלם האלהים שניתן לאדם הוא] הדעה שהיא צורת הנפש [נמצא, שלאדם הראשון ניתנה צורה שכלית שלמה אשר יודעת ומשׂגת את המושכלות, עד שהוא חטא וזיהם את צורתו-נפשו והחל להתאוות לצרכי החומר], ובצורת הנפש הכתוב מדבר: 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [=השכל הנקנה]. ופעמים רבות תיקרא זו הצורה נפש ורוח. ולפיכך צריך להיזהר בשמות שלא תטעה, וכל שם ושם יילמד מעניינו.
אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות [מהיסודות הכימיים] כדי שתיפרד להן [כלומר כדי שתתפרק לאחר המוות כהתפרקות הגוף לאחר הכיליון], ואינה מכוח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא. לפיכך, כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות [=כשימות הגוף ויחל תהליך התפרקותו] ותֹאבד הנשמה, מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה. אלא יודעת ומשׂגת הדעות הפרודות מן הגלמים [=מן הגופות, כגון המלאכים] ויודעת בורא-הכל ועומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. הוא שאמר שלמה בחכמתו: 'וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ' [קה' יב, ז]".
ועוד בעניינים אלה ראו מאמרי: "נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה".
נמשיך עתה לפירוש החמישי בדברי רבנו במורה שם למלה "רוח":
"והוא גם שם השפע השכלי האלהי הנאצל על הנביאים ואז מתנבאים על-ידו, כמו שנבאר לך כאשר נדבר על הנבואה [...]: 'וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם' [במ' יא, יז], 'וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ' [במ' יא, כה], 'רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי' [ש"ב כג, ב], וזה הרבה".
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (פרק ז), בעניין השפע הנבואי:
"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. [...] ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים 'אישים' וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות-שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים. [...] הנביאים מעלות-מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא, וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה, כמו שנאמר [ביחס לכל הנביאים למעט משה רבנו, שכידוע נבואתו ייחודית היא]: 'בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ו].
וכולן כשמתנבאין אבריהן מזדעזעין, וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות, ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם: 'וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו' [בר' טו, יב]. [...] הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה ויידע מה הוא. כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן, וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה. וכן שאר הנביאים, יש מהן אומרין המשל ופתרונו כמו אלו, ויש מהן אומרין הפתרון בלבד. ופעמים אומרין המשל בלבד בלא פתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה, וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאין".
ועתה נעבור לפירוש השישי והאחרון למלה "רוח" בדברי רבנו במורה שם (א, מ):
"והוא גם שם הכוונה והרצון: 'כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל' [מש' כט, יא] כוונתו ורצונו, ודומה לו: 'וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ' [יש' יט, ג], אמר: יתפרדו כוונותיו וייעלמו תחבולותיו, וכמוהו: 'מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְיָ וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ' [יש' מ, יג], אמר [הנביא ישעיה]: מי הוא אשר יודע סדירות רצונו או משיג הנהגתו את המציאות היאך היא, שיודיע לנו אותה, כמו שנבאר בפרקים שיבואו בהנהגה [לקמן חלק ג, יח–כו]".
בסוף דבריו, רבנו מסכם את ענייני המלה "רוח" אשר מופיעה בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה:
"נמצא, שכל רוח האמורה כלפי ה' היא כפי העניין החמישי [דהיינו שהיא שפע נבואי אשר מגיע מאיתו ושורה על הנביאים], ומקצתן כפי העניין האחרון שהוא הרצון כמו שביארנו, ויש לפרש כל מקום, כפי מה שמורה עליו אותו הדיבור [=בכל מקום יש לפרש לפי העניין האמור]".
כמה מפירושיו של רש"י-שר"י בענייננו
נחל בפסוק המרכזי שאנו דנים בו: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בר' א, ב). רש"י פירש שם כך: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת – כיסא הכבוד עומד באוויר ומרחף על פני המים, ברוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן". יסוד פירושו זה הוא במדרש תהלים (שוחר טוב), צג. ורוב החוקרים בדעה שהמדרש הזה חובר קרוב לתקופתו של רש"י.
מכל מקום, בחלק א של מאמרנו על רש"י ראינו, שהוא מצהיר שפירושו הוא פירוש פשטני. כלומר, רש"י מפרש כאן שיש להקב"ה כיסא אשר עומד באוויר ומרחף על פני המים, וייחוס כיסא להקב"ה בפירוש לפי הפשט הינו הגשמה. ולא רק כיסא שר"י ייחס כאן להקב"ה, אלא גם כלים גופניים, כלומר פֶּה: "ברוח פיו של הקב"ה", והוסיף לחטוא בצרפו תיאור גשמי מובהק: "כיונה המרחפת על הקן", שלא חלילה נתבלבל לרגע ונחשוב שפירושו הוא משל...
נחל את העיון בפירושו בעניין הכיסא, רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא, במסגרת מגמתו זו, הוא מנתח בספרו (א, כח) את תרגומו של אונקלוס לפסוק בשמות (כד, י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", אונקלוס מתרגם שם: "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְיִשׂרָאֵל וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכמִחזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ". כדי למקד את הדיון, נעסוק בשתי מלים בלבד: "וְתַחַת רַגְלָיו", אותן אונקלוס מתרגם: "וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ".
וכֹה דברי רבנו במורה שם על תרגום אונקלוס כאן:
"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר ידעת שהוא עשה כינוי 'רגליו' מוסב על הכסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם ייחס לו את הכסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך ייחס את הכיסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".
כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכיסא, ופעם שנייה כאשר אמר שהכיסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכיסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! ולכן, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו" – תחת רגלי הכיסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, שאסור לייחס כיסא לבורא עולם – מפני שהוא מחייב גשמות, וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס כיסא לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.
רבנו מוסיף ומבאר במורה (א, ט), כי כתבי הקודש ייחסו כיסא להקב"ה "כיוון שלא היו יושבים על הכסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, ונעשה הכיסא דבר מצוי המורה על כבוד מי שנעשה בשבילו ורוממותו ורום מעלתו". כלומר, מכיוון שהכיסא בימי קדם היה סמל לגדולה ורוממות (אגב, גם בימינו), השתמשו בו בכתבי הקודש כדי להעביר מסר על גדולתו ורוממותו של הבורא יתעלה. מסיבה זו לדוגמה נקראו השמים כיסא: "מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם" (שם), כלומר כמו שהכיסא מורה על גדולת מי שראוי לו, כך השמים מורים על רוממות מעלתו הנשגבה של בורא-עולם.
רבנו מוסיף ומדגיש שם:
"זהו אשר ראוי שיסברו בו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל יתרומֵם עליו [=על הכיסא] [...], כי יתבאר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף [=תנוחת ישיבה על כיסא], אלא הדבר כפי שהעירונו [...]. ואין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תדמיין שיש לו גוף בנוסף לעצמו ואמיתתו] ולא שום נברא מברואיו [=ושלא תדמיין שהוא דומה במשהו לנברא מברואיו], עד שיהא יתעלה מצוי בלי כיסא ומצוי עם כיסא, [כי] זוהי כפירה בלי ספק".
נמצא, שאם אנחנו חלילה מייחסים לו כיסא, עד שהוא מצוי בלי כיסא או עם כיסא, כלומר כאשר הוא יושב על הכסא הוא עם הכיסא וכאשר הוא עומד הוא בלי הכיסא, זוהי כפירה בלי ספק. וכבר ראינו שחובה בהכרח להתרחק מכל מה שמוביל להגשמה ולכפירה, כדי שלא חלילה תיכנס למחשבתנו ההזיה שהקב"ה יושב על גבי כיסא ועומד ומתהלך וכיו"ב.
עד כאן בעניין הכיסא, ועתה נעבור לעניין הביטוי "רוח פיו" שנזכר בפירוש שר"י לעיל: "כיסא הכבוד עומד באוויר ומרחף על פני המים, ברוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא". והנה לפניכם ביאור רבנו במורה (א, סה) בעניין הביטוי "רוח פיו" ביחס להקב"ה:
"והנה, כל מה שנאמר במעשה בראשית 'וַיֹּאמֶר', 'וַיֹּאמֶר' – עניינו רָצָה או חָפָץ. וכבר אמר את זאת זולתנו [=רס"ג], ונתפרסם מאוד. וההוכחה לכך, כלומר שהמאמרות הללו [שנזכרו בפסוקי מעשה בראשית] הם רצונות לא דיבורים, כי הדיבורים לא יהיו אלא למצוי שיקבל את אותו הציווי [ובמעשה בראשית טרם היו נבראים שיקבלו ציוויים]. [...] [הוכחה נוספת:] 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' [תה' לג, ו], כשם ש'פִּיו' ו'רוּחַ פִּיו' – הַשְׁאָלָה, כך דְּבָרוֹ ומאמרו – השאלה, והכוונה שהם [=הנבראים] נמצאו בחפצו ורצונו".
***
הפסוק השני שנזכר בדברינו לעיל הוא בבראשית (א, כו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". לא אחזור על ניתוח כל ענייני ההגשמה שיש בפירוש רש"י לפסוק הזה (ואת זאת עשיתי במאמרי על רש"י חלק ג), כי ברצוני להתמקד במלה הראשונה שבצמד המלים "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". את המלה "בְּצַלְמֵנוּ" פירש רש"י כך: "בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו".
בפירושו הזה יש ראיה גדולה למינותו של שר"י, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, א):
"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם" וכו'.
ובסוף דבריו שם, רבנו מוסיף וקובע מפורשות: "לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית" – כלומר, כל מי שסובר שהאדם נברא בצלם (=בדפוס=בתבנית) של יוצרו, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא "בעל תבנית", וכל מי שסובר שה' הוא בעל תבנית, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא גוף, וזו ראיה מפורשת וברורה שלא ניתן להתווכח עמה כלל.
ובל נשכח כי מיד בפסוק הבא בבראשית שם (א, כז), שר"י אומר מפורשות שהאדם נברא בידיים ובתבניתו של הקב"ה יתעלה ויתרומם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" – וכך רש"י פירש שם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא [האדם] נברא בידיים [...] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו [=הדפוס העשוי לאדם] צלם דיוקן יוצרו הוא".
הנה אתם רואים שלא המצאתי את הגלגל, ועובדת היות רש"י מין נמצאת בפרק הראשון במורה הנבוכים! ולכאורה תמוה מאד מדוע קאפח לא העיר שם הערה קטנה, שלוש מלים בלבד לא יותר: "ראו פירוש רש"י", וכי הוא לא הכיר את פירוש רש"י לבראשית פרק א?! אך ברור כשמש ביום בהיר, שעובד שכיר הנוטל משכורות מפוטמות מאד במשך יובל שנים, אינו יכול אפילו לרמוז על האדמו"ר הגדול ביותר של מעסיקיו שהוא מין! ולמעשה לומר על מעסיקיו ועל כל חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם שהלכו בדרכו ובהשקפותיו הטמאות של רש"י מתוך הערצה אלהית – שהם יותר תועים מן הבהמות... וכל שכן כאשר הכסף שקיבל הועבר לו בניגוד מוחלט להלכה, והוא בגדר שוחד וטובות הנאה, ואף חילול-שם-שמים חמור מאד.
לאור דברים אלה לא אתפלא, אם בשל כפיפותו ושעבודו של קאפח למעסיקיו הפרו-נוצרים, הוא תרגם במורה לעיל "תבנית" ולא "דפוס". כלומר, ברור שרבנו התכוון לפירוש רש"י וחבר מרעיו אשר פירשו צלם – דפוס, ורבנו אינו נמנע מלהשתמש במלה "דפוס" ב"משנה תורה" בעניינים שמשמעם קרוב למשמעות פירוש רש"י כאן, כלומר תבנית של אימום (=שטאנץ), ורק כאשר רבנו עוסק בתבנית סתם, שאינה אימום לתבניות זהות נוספות, הוא אומר תבנית. ואף-על-פי-כן, קאפח משום מה תרגם "תבנית", ושמא קאפח ביקש להסתיר את האמת?
והנה לפניכם ארבע-עשרה דוגמאות מ"משנה תורה", שבהם רבנו משתמש במילה "דפוס" כדי לתאר תבנית של אימום (שטאנץ), וכך לדעתי ראוי לתרגם גם במורה לעיל:
1–2) הלכות חמץ ומצה (ה, טז): "אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאישה שוהה עליהן ומתחמצין בעת עשייתן. לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם, מפני שהן בקיאין באומנותן וממהרים לעשותם, אבל בעלי בתים אסורים, ואפילו צרו אותן בדפוס, שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס וישהו בעשייתן ויחמיצו".
3) הלכות לולב (ח, ח): "אתרוג שהוא תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתן – פסול. גידלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת – פסול. עשהו כמין ברייתו, אף-על-פי שעשהו דפין-דפין – כשר".
4–9) הלכות מעשרות (יד, ה–ו): "הלוקח פת מן הנחתום, לא יעשר מן החמה על הצוננת, שאני אומר חיטים של אמש היו משל אחד, ושל יום משל אחר. הלוקח מן הפלטר, אף-על-פי שהן דפוסין הרבה – מעשר מאחד על הכול, שהנחתום שהוא מוכר לפלטר עושה עיסתן דפוסין הרבה. אבל הלוקח מן המנפול, מעשר מכל דפוס ודפוס, שהמנפול לוקח משני נחתומין. תשעה מנפולין שלוקחין מעשרה נחתומין, הואיל ואחד מהן לוקח משניים, כל הלוקח מאחד מן התשעה מעשר מכל דפוס ודפוס".
10) הלכות בכורים (ה, יט): "הלוקח מן הנחתום, מפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה, אפילו מדפוסין הרבה".
11) הלכות בית הבחירה (ג, יב): "[...] והדפוסין שעושין בהן לחם הפנים, הן הנקראין 'קערותיו' [שמ' כה, כט]".
12) הלכות תמידין ומוספין (ה, ט): "[...] ושלושה דפוסין של זהב היו להן: אחד שנותנין בו החלה והיא בצק, והשני שאופין אותה בו, והשלישי שנותנין אותה בו כשרודין אותה מן התנור, כדי שלא תתקלקל".
13) הלכות כלים (ד, ג): "וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד [...] אם לא היה משמש את הכלים אלא בשעת מלאכה בלבד – הרי זה טהור [...] כגון מנורה של עץ שהיא משמשת את הנר בשעת הדלקה, וכן שמניחין תחת הכלים בשעת מלאכה, והדפוסין כולן".
14) הלכות כלים (ד, ה): "אבל [...] ודפוס של תפילין [...] כל אלו וכיוצא בהן טהורין, מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד".
ולא רק שקאפח הסתיר את האמת, הוא גם כיסה על עקבותיו, שהרי בפסקה הזו של רבנו, שהיא כאמור, הפסקה הראשונה של פרקי הספר "מורה הנבוכים", לא רק שקאפח לא מעיר שרש"י הוא זה אשר פירש "צלם – דפוס" (וזאת בראש פירושו לספר בראשית! ולא באיזה פירוש נידח לאיוב או לדניאל ע"ה וכיו"ב), קאפח גם כתב שם למטה הערה ארוכה שבה הוא מסביר שכוונת רבנו היא בעצם לספר "שיעור קומה" ולמאמיניו, וכך כותב שם קאפח:
"נדמה שכוונתו גם נגד הספר 'שיעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו" וכו', וקאפח כאמור מאריך שם בהערתו. ובמלים אחרות, כל מי שיקרא את דברי רבנו ישייך את דבריו בעניין המגשימים באופן מיידי לספר "שיעור קומה", ולא ימשיך לחפש ולבדוק אחר המקור המרכזי. ובמלים אחרות, אם קאפח לא היה כותב מאומה, הוא היה מעורר אנשים לחפש ולבדוק מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר פירש "צלם – דפוס", אבל לאחר שקאפח הִפנה את מחשבתו של הקורא לספר "שיעור קומה", הוא כבר לא יתאמץ לחפש את מקור הדברים. ומסיבה זו למדתי את הפרק הזה עשרות רבות של פעמים ולא זיהיתי שמדובר ברש"י-שר"י! וזאת בגלל הערתו הארוכה שם של קאפח אשר הסיחה את דעתי והִפנתה את מחשבתי לאפיקים אחרים.
"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד" (דב' כז, כה).
***
ועתה לפירוש רש"י לפסוק בשמואל ב (כג, ב): "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי", וכך פירש רש"י שם: "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי – הִשרה בי רוח קדשו ונִדבר בי, וכל לשון נבואה נופל בו לשון 'דִּבֶּר', כמו: 'הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְיָ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר' [במ' יב, ב], 'אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ו], וטעמו של דבר, לפי שהרוח נכנס בו בקרב הנביא ומדבר בו".
מפירוש רש"י עולה, כי הרוח היא ישות רוחנית המדברת אל הנביא, דהיינו היא מקור הדיבור, ואם מקור הדיבור "נכנס בו בקרב הנביא", הרי שהקב"ה, שהוא מקור הדיבור, הוא זה אשר "נכנס בו בקרב הנביא". וברור שזו השקפה פרו-נוצרית מובהקת, אשר לפיה הקב"ה "מתלבש" בבני אדם, ו"נכנס בהם". וזו גם הגשמה, שהרי אם הקב"ה "מתלבש" בבני אדם, הרי שיש לו גוף ודמות הגוף באותם העיתים שבהם הוא "נכנס" בנביאים או ביש"ו...
ושימו לב כיצד מתרגם שם יונתן בן עוזיאל: "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי – בְּרוּחַ נְבוּאָה קֳדָם יְיָ אֲנָא מְמַלֵיל אִלֵין וּפִתגָמֵי קֻדשֵׁיהּ בְּפוּמִי אֲנָא סָדַר", ויש בדבריו הרחקה כפולה מן ההגשמה, שהרי די היה לומר: "בְּרוּחַ נְבוּאָה [...] אֲנָא מְמַלֵיל אִלֵין", ודי בזה כדי להבין ש"רוּחַ יְיָ" אינה אמיתת עצמותו של בורא-עולם אלא השפע הנבואי אשר מגיע מאת ה' יתעלה לנביאיו, אך יונתן לא הסתפק בזה והוסיף: "בְּרוּחַ נְבוּאָה קֳדָם יְיָ", דהיינו שהרוח הזו היא לפני ה' ואינה אמיתת עצמותו יתעלה ויתרומם, וזו הרחקה כפולה מן הגשמות לדעתי.
אגב, מה שרש"י אומר: "וכל לשון נבואה נופל בו לשון 'דִּבֶּר'", הוא הבל מהובל, שהרי יש מקומות רבים בתורה שלשון "דיבור" כלל אינו עוסק בנבואה, ראו נא כמה דוגמאות: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו" (בר' יט, יד); "וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר" (בר' לד, ח); "וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף" (בר' מא, יז), ויש עוד דוגמאות רבות כחול אשר על שפת הים. כמו כן, גם כאשר מדובר בנבואה לא תמיד נאמר לשון "דיבור", ראו נא: "וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר" (בר' יב, ז); "וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו' (בר' יז, א); "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר" (בר' כו, כד); וגם לעניין זה, דהיינו לכך שלא רק בלשון "דיבור" נאמרה הנבואה לנביאים, יש דוגמאות כחול אשר על שפת הים.
ואין גבול לחוצפת הטוענים שרש"י היה "בלשן גדול". ואיך המין והסכל והשכרן הזה יהיה בלשן גדול, כאשר פירושו כתוב בשפת עילגים משובשת רצופת לעזים חתחתים ומהמוֹרים?
"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).