אחת ההשקפות החשובות שהרמב"ם מלמד ומנחה אליה, היא ההשקפה שהמלאכים אינם כבני אדם, הם אינם אוכלים ושותים, אינם הולכים לנוחיות, ואינם בנויים מגוף ובשר וגידים ועצמות. המלאכים לדעת הרמב"ם הם "צורה בלא גולם", כלומר ישות רוחנית שלא ניתן לראות בעיניים או למשש בידיים, ליישות זו אין "גולם" דהיינו גוף שהיא אחוזה וקשורה בו, כמו נפש האדם הרוחנית שקשורה דבוקה ואחוזה לגוף האדם.
וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, ג–ד): "כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו [...] ומהן ברואין צורה בלא גולם כלל והן המלאכים, שהמלאכים אינן גוף וגויה, אלא צורות [=ישויות רוחניות שלא קשורות בגוף חומרי] נפרדות זו מזו".
לאור קביעתו זו של רבנו מתעוררת שאלה גדולה, רבנו עֵר לשאלה זו, והוא שואל אותה ומשיב עליה (שם): "ומה הוא זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפיים? [תשובה:] הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר 'כִּי יי אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' [דברים ד, כד], ואינו אש אלא משל. וכמו שנאמר: 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט' [תהלים קד, ד]".
מדברי רבנו עולות שתי תובנות חשובות: האחת שכל תיאורי המלאכים כבעלי גוף וכלים גופניים, אינם אלא מראה המלאכים בחזון הנבואה, והם משלים לעניינים שונים. והאחרת, רבנו מבאר לנו כאן מדוע תיארו את הקדוש-ברוך-הוא ואת המלאכים כאש אוכלה ואש לוהט, זאת כדי ללמדנו שהקדוש-ברוך-הוא והמלאכים אינם גוף ואינם כוח בגוף. כי כמו שאין לאש משקל כמשקל החומרים והגופים, כך הקדוש-ברוך-הוא והמלאכים אינם בעלי גוף ומשקל כמשקל החומרים והגופים.
וכך אומר מָרי יוסף קאפח בהערה להלכות תשובה (עמ' תריא): "ואין אדם יכול לראות מלאך בעיני בשר ולא לשמוע מלאך באזני בשר, ואין מופשט מתגשם אלא אצל הָהֵם". ומי הם הָהֵם? נראה לי שכוונתו לראשוני אשכנז ה"גדולים וטובים" שנזכרו בדברי הראב"ד בעמ' קודם (תרי), שהלכו בזו המחשבה והגשימו את הבורא לפי דמיונם וסכלותם (ראו מאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז" באתר אור הרמב"ם). ומסיים מָרי את דבריו שם: "וכמו שכתב רבנו במו"נ ח"ב ר"פ מב, שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דיבורו אין זה אלא במראה הנבואה או בחלום, ע"ש היטב. ובפ' מד פתח: הנבואה לא תהיה אלא במראה הנבואה או בחלום".
מעלות המלאכים
הרמב"ם מלמדנו בהלכות יסודי התורה שם, כי למלאכים יש עשר מעלות, ומכאן נובעים שינויי השמות של המלאכים בכתבי-הקודש, כדי ללמדנו על דרגתם ומעלתם. וכך כותב הרמב"ם (שם, ה): "ובמה יפרדו הצורות זו מזו?", כלומר האם יש הבחנה בין מעלות המלאכים או שכולם באותה דרגת חשיבות? והוא משיב: "אלא כל אחד מהן [=כל מלאך מעשר מעלות המלאכים] למטה ממעלתו של חברו". כלומר עשר מעלות המלאכים הן מעין סולם דרגות שכל מעלה ומעלה דרגה רוחנית בפני עצמה.
וכך פוסק רבנו (שם, ז): "שינויי שמות המלאכים על שם מעלתם היא, ולפיכך נקראים חיות הקודש, והם למעלה מן הכל, ואופנים, ואראלים, וחשמלים, ושרפים, ומלאכים, ואלהים, ובני אלהים, וכרובים, ואישים. כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן". המעלה הגבוהה ביותר היא מעלת הצורות שנקראות "חיות הקודש", ורבנו מסביר שזו הסיבה שנאמר בנבואה שהן תחת כסא כבודו.
"אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם"
המעלה הפחותה ביותר מעשר מעלות המלאכים היא מעלה הנקראת "אישים", וכך פוסק רבנו (שם, ח): "ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים, והם המלאכים שמדברים עם הנביאים ונראין להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה [לה' יתעלה] ממעלת דעת האדם".
מכאן יובן הפסוק במשלי (ח, ד) שבראש פרק זה, שלמה המלך מתאר את החכמה קוראת לבני אדם להתרומם למעלת אדם: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ" (שם, א). אך למי החכמה קוראת? האם החכמה והדעת ראויות לכל מי שמהלך על שתי רגליים? מן הפסוק בהמשך עולה, שהחכמה קוראת דווקא ל"אישים" ול"בני אדם", כלומר לבני אדם ששואפים לרומם את נפשם ולהיות מלאכים אנושיים עלי אדמות, לבני אדם שמשכללים את מידותיהם ובוחנים את מעשיהם, לאוהבי האמת ולשוחרי הדעת. להם ודווקא להם תערב החכמה וימתקו אמריה מדבש ונופת צופים, וכך נאמר בהמשך משלי (שם, ט): "כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת". אך אלה שלא ראו אור, ההולכים בחושך ומגששים באפילת ההזיות והדמיונות, אלה נזכרו בסוף נבואתו של הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
הנביא הושע מדבר על אותם שנדמה להם שהם גדולי ההולכים בדת משה, מניחים על ראשם תפלין של רש"י ורבנו תם, מתנשאים בחומרות סגפניות, המתקדשים והמטהרים אל הגנות, הלוך וטפוף יילכו, נפוחי הגאווה והגדלות. רואים את עצמם כאלהים ונושאים ונותנים במלחמתה של תורה מנעורם לפי דמיונם ובסיבובי גודלם, אך באחת יבערו ויכסלו, מוסר הבלים עץ הוא. השקפותיהם המשובשות ודעותיהם העכורות, מדרדרות אותם להיכשל בדברי תורה, לעוות לעקש ולשבש את דברי התורה הישרים והמשמחים, להפכם קרדום לחפור בו, ולהחדיר להמון בני האדם את תבשילם הנתעב.
ולכן, כמו שלמה המלך, גם הרמב"ם קורא רק לאישים ולבני האדם, הוא מציב פסוק זה בפתיחת ספרו מורה-הנבוכים, כי יודע הוא שספרו מתאים לאותם שלכל הפחות שואפים להגיע למעלת אדם. ולכן מָרי יוסף קאפח מעיר שם (עמ' ה): "אישים ובני אדם האמורים כאן הם המשכילים בעלי הדעת והתבונה, ולהם רבנו קורא ועמהם רבנו מדבר, ולא עם בעלי חיים הולכי על שתיים". תוכחתו של מָרי זועקת ומהדהדת, ועל כל אדם ששואף להיות אדם לבחון את עצמו: האם הוא הולך על שתיים ששואף להגיע למעלת אדם? או שמא הולך הוא אמנם על שתיים, אך מפנה עורף שוב ושוב לצלם האלוה שהוענק לו, ושוב ושוב עושה עוול לנפשו העשוקה והנכאה.
ביקורתו של רבנו על הסוברים שהמלאכים כבני אדם
רבנו הרמב"ם מותח ביקורת די חריפה על אותם הסוברים שהמלאכים גופות כבני אדם. וזה לשונו במאמר תחיית המתים (עמ' עו): "וכן כל נברא נפרד [מגוף] כלומר המלאכים והשכל [=של האדם שהגיע לדרגת אדם, והוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל], הרי הוא במציאותו יציב מאד וקיים יותר מכל גוף [=שהגוף כולה ובולה ונהפך לעפר בבחינת כי עפר ואל עפר]. ולפיכך אנו בדעה כי המלאכים אינם גופות, ושבני העולם-הבא נפשות נפרדות, כלומר שׂכלים [=נפרדים מן החומר ונקיים ממנו]".
עוד הוא אומר שם: "ואם לא יסבור כן אחד הסכלים, וייטב בעיניו לסבור שהמלאכים גופות, ושהם גם אוכלים לפי שכבר נאמר בלשון הכתוב 'וַיֹּאכֵלוּ' [בראשית יח, ח]. [...] ולואי שכל סכל לא יסכל אלא בכיוצא בזה, ונקווה שיהיו דעותיהם שלמות מלסבור את הגשמות בבורא". כלומר, סבירת הגשמות ביחס לבורא חמורה בהרבה מסבירת הגשמות ביחס למלאכים, אך לפי דעתנו יישור הדעת בעניין המלאכים, הוא שער ליישור הדעת גם ביחס לסילוק כל מושגי הגשמות מהבורא יתעלה.
הרמב"ם גם מודע לקושיות שעלולות לצוץ בעניין זה, מפני שרבות הן הדרשות שמורות לכאורה על כך שהמלאכים כבני אדם בעלי גוף וצרכים גופניים, וזה לשונו שם (עמ' עז): "ולא ייעדרו פשטי דרשות רבות שיש בהן תשובה [=קושיות] עלינו, ואין תימה בכך, כמו שיש מקראות רבים שיש בהן תשובה עלינו [=להשקפתנו שה' אינו גוף או כוח בגוף], ואף גם נבואות שמורה פשוטן שהאלוה גוף בעל עין ואוזן". לקושיות אלה משיב הרמב"ם שם כך: "אבל כיון שנתבררו הראיות השכליות וההוכחות על מניעות דבר זה [שלא יעלה על הדעת שה' או המלאכים בעלי גוף או כוח בגוף], ידענו שהם [=כל תיאורי המקראות הגופניים ביחס לה' ולמלאכים] כמו שאמרו [חז"ל]: דיברה תורה כלשון בני אדם".
כלומר, כל התיאורים הללו נוסחו לפי מערכת המושגים של בני האדם, שכולה בנויה על תיאורים גשמיים-חומריים. וכדי לבאר ולהנחיל לבני האדם השקפות ודעות נכונות יש הכרח להסביר להם במושגים שהם מבינים, תוך שאנו מבהירים להם שבכל המושגים הללו "דיברה תורה כלשון בני אדם", ויחידי הסגולה שבהם אף יתרוממו אט אט לשגב המחשבה.
ברם, אלה שסוברים גשמות ביחס לה' או למלאכים או למציאות השכל בחיי העולם-הבא, לא יבינו את הראיות וההוכחות שהרמב"ם מזכיר בדבריו, מפני שהם מדמים להגיע "לידיעת מושגי האמת מתוך התענוגות, ובאותן המחשבות הקהות [=כלומר שלא חודדה מחשבתם ולא הורגלו לחשיבה מעמיקה], וברפיון הלימוד, והעדר כל המדעים [=שהרי המדעים מכשירים את האדם להבין את המושכלות], וההסתפקות בפשטי המקובלות כאילו לא נאמר כלל בלשון חכמים [...] שדברי תורה יש להם פשט וסוד, ולפיכך נקרא הסוד סתרי תורה" (דברי רבנו שם, עמ' עז).
כדי לבאר שני עניינים שנאמרו בדברי רבנו לעיל, נצרף את דבריו במורה-הנבוכים המתארים את החכמים בעיניהם, שמדמים שיבינו מושגי אמת "מתוך התענוגות", וזה לשון רבנו שם (א, ב): "ומי שדימה שיבין ספר [התורה, והכוונה למושגי האמת], [...] בעברו עליו במקצת העתים הפנויים מן המשתה והתשמיש, כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים".
כמו כן, נצרף את ביאורו של מָרי ל"פשטי המקובלות" שנזכרו בדברי רבנו, וזה לשונו במאמר תחית המתים שם (הע' 93): "והכוונה על בני אדם המקבלים הזיות הבנויות על שיחות פלאים המקובלות בהמון, מבלי לבדוק ולבחון אותם במאזני השכל". ואף הדרשנים בימינו נוהגים לשבץ בדבריהם הזיות מפליאות, ולעתים שומע אני רחשי השתאות (פששששש...) בקרב הפתאים השומעים בשקיקה את דמיונות הדרשנים, "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב יג, ה).
ידיעתם של המלאכים את הקדוש ברוך הוא
הזכרנו לעיל שישנן עשר מעלות למלאכים, ויש לשאול, מהו קנה המידה שמבחין בין דרגות המלאכים? התשובה לכך היא ידיעת השם – ככל שמעלת המלאך גבוהה יותר כך ידיעתו את השם עמוקה ומקיפה יותר. וכֹה דברי רבנו (שם, ט–י): "וכל הצורות האלו חיים ומכירים את הבורא ויודעין אותו דעה גדולה עד למאד. כל צורה וצורה לפי מעלתה, לא לפי גדלו [=לא לפי מעלתו האמתית של הבורא יתעלה, שאין שום מלאך שיודע את השם ידיעה שלמה]. אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהיא, אלא דעתה קצרה להשיג".
ומה היא כן יכולה להשיג? "אבל משׂגת ויודעת יותר ממה שמשׂגת ויודעת הצורה שלמטה ממנה, וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית. ומעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני אדם המחוברין מגולם וצורה, יכולים להשיג ולידע כמותה. והכל אינן יודעין את הבורא כמו שהוא יודע את עצמו".
מקנה המידה למעלות המלאכים נלמד גם לקנה המידה למעלת האדם: ככל שהאדם יודע את השם יותר, כך מעלתו הרוחנית האמתית גבוהה יותר, וזו תכלית האדם עלי אדמות וכמו שכותב רבנו בפתיחת ספרו משנה-תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע" את ה' יתעלה. וכמו שכותב מָרי יוסף קאפח בהערתו לפסוק שהציב רבנו בראש ספרו משנה-תורה: "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב" (תהלים לו, יא).
וזה לשון מָרי שם: "כוונת רבנו בהביאו פסוק זה כאן, למה שכתב במו"נ ח"א פנ"ד וזה לשונו: וְאָמְרוֹ [=כך אמר משה רבנו:] ['הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ] לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' [שמות לג, יג], מלמד, כי מי שֶׁיֵּדַע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו... וכל מי שֶׁיְּדָעוֹ הוא הרצוי המקורב, ומי שֶׁסָּכַל ידיעתו הוא הַזָּעוּם [=שיש זעם כלפיו מאת ה' יתעלה] המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם, והקרבה והריחוק, ע"ש. ולפיכך פתח 'מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ' [שם]".