אחת השאלות המעניינות ביותר בחקר הרמב"ם היא, האם הרמב"ם כפר בתחיית-המתים? ולמרות שהתשובה עליה פשוטה מאד כפי שנראה לקמן, ניתן ללמוד רבות מעצם הדיון בנושא. נחל אפוא, תחיית-המתים היא יסוד בדת משה, אשר לפיו לעתיד-לבוא הקב"ה יחזיר את נשמות הצדיקים לגופם, והם יחזרו לחיות חיים מלאים, בריאים, שמחים ומאושרים.
ברם, היו לא מעטים שטענו באופן מפורש שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים או שאמרו זאת בלשון הפכפכה תוך חיקוי הסגנון האירופי: ש"הוא סובר שהיא איננה כפשוטה", אך למעשה משמעות שתי הטענות היא זהה: לדעתם הרמב"ם לא באמת האמין בתחיית-המתים, ודבריו במשנה-תורה ובפירוש-המשנה, ואף דבריו במאמר תחיית-המתים, אינם משקפים את דעתו האמיתית. ראשון מוציאי הדיבה היה הפוחז מפוסקיירא (המכונה הראב"ד), ועליו אומר רבנו שם (עמ' פב): "אבל מה שהזכיר [...] הוא שקר ברור והוצאת דיבה בהחלט מצד אומרו".
מטרתי במאמר זה להציג את דברי רבנו הרמב"ם, והקורא ישפוט ויחליט מהי דעתו האמיתית. בהמשך דברינו אף נעמיק להבין בעז"ה מדוע האשימו את הרמב"ם בכפירה בתחיית-המתים, וכיצד עלה על דעתם שדבריו המפורשים והברורים אינם משקפים את דעתו האמיתית.
נחל אפוא בהצגת דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: [א] המינים, [ב] והאפיקורסים, [ג] והכופרים בתורה, [ד] והכופרים בתחיית-המתים [...]".
בפירושו למשנה מסכת סנהדרין, בהקדמתו לפרק העשירי, הרמב"ם כותב כך (עמ' קלט):
"ותחיית-המתים יסוד מיסודות תורת משה רבנו, אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך, אלא שהיא לצדיקים, ולשון בראשית רבה: [...] תחיית-המתים לצדיקים בלבד [ע"כ]. והיאך יחיו הרשעים [בתחיית-המתים], והם מתים אפילו בחייהם? וכך אמרו עליהם השלום: רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים".
לקראת סוף הקדמתו שם, הרמב"ם מונה את שלושה-עשר יסודות תורת משה, וכֹה דבריו (עמ' קמד): "והיסוד השלושה-עשר – תחיית-המתים, וכבר ביארנוהו", וכוונתו באמרוֹ "וכבר ביארנוהו" היא לדברים שכתב בהקדמתו לפני-כן ואשר הובאו לעיל בפסקה הקודמת.
אגב, נשאלתי בעבר מדוע רבנו הוסיף בסוף דבריו לעיל בעמ' קלט את המשפט הבא: "וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים, ודע שהאדם ימות בהחלט וייפרד למה שהורכב ממנו". והשבתי שנראה לי שהמשפט הזה קשור למשפט שקדם לו: "וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים", כלומר, כוונת רבנו לעקור את ההזיה לפיה גופות הצדיקים אינן מתפרקות בקבר, וכמו שנאמר בכמה אגדות. נמצא, שבמלים הללו רבנו מותח ביקורת על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן.
כמו כן, ביחס למאמר חז"ל "רשעים שבחייהם קרויים מתים", ראוי לצרף את דברי רבנו החשובים בעניין זה בספר המצוות, וכֹה דבריו (לאווין לח):
"והמצוה השמונה-ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים". ושם העיר קאפח השכיר: "וכפי שדרשו חז"ל בברכות יח ע"ב: 'אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים'. ומה שהם אוכלים ושותים ומרגישים ומלשינים ומזיקים לצדיקים, אינו אלא ריחוש בעלמא מִדֵּי דהוי אזנב הלטאה".
נחזור לענייננו, לאור דברי הרמב"ם המפורשים בספריו משנה-תורה ופירוש-המשנה, ניתן לומר בבירור שהוא היה בדעה שתחיית-המתים היא יסוד אמיתי בדת משה, ושיש חובה תורנית מן המעלה הראשונה להיות בדעה ובהשקפה באמיתת יסוד זה. ברם, אנו יודעים שהיו לא מעטים שהאשימו את רבנו הרמב"ם שהוא כופר בתחיית-המתים, ולאור דבריו המפורשים בספריו יש לתמוה: מדוע הם תעו ולעו, נכשלו ונחבלו בהבנת דברי הרמב"ם המפורשים?
א. טעותם נבעה משיבוש שׂכלי
הרמב"ם משיב על שאלה זו בפתיחת מאמרו הנפלא: "מאמר בתחיית המתים", שנכתב כתשובה להאשמות שהאשימוהו בכפירה בתחיית-המתים, וכֹה דבריו שם (עמ' סט–ע):
"אין זה בלתי מצוי שיתכוון האדם לבאר את העניינים, כלומר עניין משפט מסוים בדברי הסבר פשוטים וברורים שדייק בהם, להסיר כל ספק ולסלק כל אפשרות באור אחר, ואף-על-פי-כן יבארו בו חולי הנפשות [=כוונתו לכל הוזי ההזיות למיניהם, וכדברי קאפח שם: 'בעלי דעות קדומות בלתי הגיוניות, הבנויות על הזיות והבלים'] [...] היפך המשפט אשר נתכוון לבארו.
וכבר אירע כיוצא בזה בדברי ה' יתעלה אחד ואין כיוצא בו, [כאשר רצה ה'] לסלק מדעתנו את אותן הסברות הבטלות אשר סברום בעלי הַשַּׁנְיוּת [=הנוצרים והמינים ודומיהם שקיבלו עליהם יותר מאלוה אחד], אמר [מסר לנו ה' יתעלה] בבארוֹ את היסוד הזה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד', והנה למדו הנוצרים בפסוק זה, כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרו: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ' – הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד', ראיה שהם שלושה, ושהשלושה אחד. יתעלה ממה שסכלו [='ביטוי של התנצלות על שביטא את דברי הסכלות הללו, מעין חלילה לו מכך, או והוא מרומם ונעלה ממושגי הבל אלה' (קאפח שם)].
ואם זה אירע בדברי ה', קל וחומר שיארע כיוצא בזה בדברי אדם. כדרך שאירע למקצת קלי הדעת [קאפח המתרגם הסביר שם שמקור הביטוי 'קלי הדעת' במקור דברי רבנו בערבית נסוב על בעלי מגרעת שכלית אורגנית] בביאור דברינו ביסוד מיסודות התורה. כי כאשר נתכוונו [כלומר כאשר רבנו התכוון] להעיר על יסוד גדול שנתעלמו ממנו [=העולם הבא], נסתפקו על-ידי-כך [ביסוד תחיית-המתים], והוא יסוד ברור ופשוט באומה שאין בו ספק".
רבנו מבאר אפוא, שהרקע לטעותם של הוזי ההזיות הללו נבעה משיבוש שכלי משולב: דעות קדומות משובשות שצמחו פרא בקרקע רוויית הזיות והבלים למכביר, יחד עם מגרעת שכלית אורגנית. ברם, כיצד בדיוק הם השתבשו בהשקפה זו? דהיינו מה היו הלכי מחשבתם הרעועים שהביאום לשיבוש זה? הרמב"ם מוסיף ומסביר, שטעותם נבעה מאי הבנת דבריו בביאור יסוד אחר בדת משה והוא: אמיתת חיי העולם-הבא. וכֹה דברי רבנו במאמרו שם (עמ' פט):
"וייראה לי, כי אשר גרם לאנשים הללו לטעות בדברינו בתחיית-המתים, מפני שאנו מאריכים ומרחיבים בתיאור העולם-הבא, ומבארים אמיתתו, ומזכירים את כל דברי הנביאים והחכמים המורים עליו, וכאשר הזכרנו את תחיית-המתים הזכרנוהָ בכמה מלים, [וקיצרנו] ואמרנו כי תחיית-המתים יסוד אמיתי".
כלומר, מצד אחד הרמב"ם הרחיב מאד בביאורו לחיי העולם-הבא, ומצד שני הוא קיצר יחסית בביאורו לתחיית-המתים, וכפי שראינו בתחילת דברינו לעיל. לפיכך ההוזים שגו לחשוב, שרבנו ניסה להעביר מסר סמוי דהיינו שהוא לא באמת מאמין בתחיית המתים, או שאריכות דבריו בחיי העולם-הבא מורה על-כך שתחיית-המתים היא מושג שמתאר את חיי העולם-הבא.
כך או כך, הבנה מוטעית זו הובילה את הוזי ההזיות להאשים את רבנו בכך שהוא כופר בתחיית המתים כיסוד תורני אשר עומד בפני עצמו. עתה, לאחר שראינו כל זאת, ננסה להבין: מדוע באמת האריך הרמב"ם בביאור חיי העולם-הבא, ומדוע הוא קיצר בביאור תחיית-המתים?
ב. מדוע הרמב"ם האריך לבאר את חיי העולם-הבא?
יש לכך שלוש סיבות מרכזיות לדעתי, וכֹה דברי רבנו במאמר תחיית-המתים (עמ' עג–עד):
"והדגשנו והארכנו בדברים [על חיי העולם-הבא] [...] בפרק חלק [...] ואמרנו, שאין אנו רואים בני-אדם נושאין ונותנין כי אם בתחיית-המתים בלבד, והאם יקומו ערומים או בבגדיהם וכיוצא בשאלות אלה, אבל חיי העולם-הבא הזניחוהו.
[וכהשלמה להבנת דבריו כאן, נצרף את לשונו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קצז): 'אלא שואלים בני אדם כולם, יחידיהם והמוניהם, היאך יקומו המתים? ערומים או לבושים? והאם יקום באותם הבגדים עצמם אשר נקבר בהם ברקמתם וקישוטיהם ויופי תפירתם? או בלבוש המכסה גופו בלבד? [...] והרבה מן השאלות הללו לעתים קרובות'].
[וממשיך רבנו ואומר:] וכן בארנו שם בפירוש [=בפירושו לסנהדרין בפרק חלק], כי תחיית-המתים יסוד מיסודות התורה, ושאינה התכלית הסופית, אלא התכלית הסופית היא חיי העולם-הבא, וכל זה כדי לבאר את הקושי הגדול שחושבים שאין בתורה גמול כי אם בעולם-הזה, ושלא נזכר בה גמול ולא עונש לעולם-הבא בפירוש, לפיכך ביארנו מלשונות התורה כפי שביארו לנו בעלי-הקבלה [=מעתיקי השמועה, מקבלי התורה שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה], שהתורה נתכוונה לתכלית הסופית בגמול והיא חיי העולם-הבא".
מדברי רבנו הרמב"ם הללו עולות שלוש סיבות לאריכות דבריו בביאור חיי העולם-הבא:
א) בני-האדם הזניחו את העיסוק ביסוד חשוב מאד בדת משה והוא חיי העולם-הבא, וזאת למרות חשיבותו העצומה, שהרי הוא התכלית הסופית של האדם! במקום לעסוק בתכלית האדם ובשגב חיי הנצח הרוחניים בעולם-הבא, הִרבו לעסוק ביסוד תחיית-המתים שאינו התכלית הסופית, ולכן היה צורך גדול להאריך דווקא בחיי העולם-הבא ולקצר בתחיית-המתים: כדי לתקן את שגיאת ההמון ולהעביר מסר חינוכי חשוב בעניין תכלית האדם עלי אדמות.
ב) גם אם לא היו מזניחים את העיסוק בתכלית הסופית שהיא חיי העולם-הבא, יש צורך מהותי להאריך בביאור חיי העולם-הבא ובביאור חשיבותם, יותר מאשר בעניין תחיית-המתים, מפני שהם התכלית הסופית, מה שאין כן תחיית-המתים שהיא אינה התכלית הסופית.
ג) אנשים שגו לחשוב שמתן השכר בעבור קיום המצוות הוא בעולם-הזה, ולכן היה צורך להאריך ביסוד חיי העולם-הבא, כדי להסביר להם שעיקר מתן השכר בעבור קיום המצוות הוא לא בעולם-הזה אלא בעולם-הבא.
לשלוש הסיבות הללו יש להוסיף סיבה רביעית, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' פט–צ):
"[באופן כללי] האריכות [בהסברת עניין מסוים] אינה אלא בהבנת עניין עמוק כדי שתהא הבנתו שלמה או בהבאת ראיות על אמיתתו, והרי דבר זה יש צורך בו בשלושת סוגי המדעים: כלומר ההכשרתי [=חשבון, הנדסה וכיו"ב], הטבעי [=כלל מדעי הטבע: ביולוגיה, פיסיקה, אסטרונומיה וכיו"ב], והאלהי [=ייחוד ה', השגחתו, הבנת מהות הנפש והמלאכים וכיו"ב], כי פעמים רבות יש בהם עניין נעלם וקשה להבנה עד שיבוארו הגדרותיו באור מספיק, ופעמים רבות זקוק העניין שרוצים להבינו לראיות רבות מאד עד שיתברר מה שרוצים לבררו [...]
ולפיכך אנו מפרשים את העולם-הבא ומבארים אותו מחמת עמקותו, ומפני שהוא הדבר אשר בטבע מנהגו של עולם, כלומר השארות הנפשות [=הגוף כולה ומתפרק לעפר, אך הנפש נשארת לנצח אם זכתה לכך]".
רבנו מסביר, שחיי העולם-הבא הוא עניין שבטבע, כלומר, כל אדם ואדם שזכה לכך, נפשו נשארת לנצח-נצחים קשורה בדעת צור-עולמים, והנפש שלא זכתה נכרתת מאותו השגב. לפיכך, מכיוון שמדובר בעניין ששייך לטבע המציאות ולמדעי האלוהות, ולא לעניין שהוא בגדר נס חד-פעמי כמו תחיית-המתים, יש לבארו ככל שניתן; וכמו שיש לבאר את שאר המדעים בהגדרות, בראיות ובדוגמאות – כך יש צורך להרחיב בעניין העולם-הבא כדי שיובן ככל שניתן.
ג. מדוע הרמב"ם קיצר בביאורו לתחיית-המתים?
כבר רמזנו לעיל על התשובה לשאלה זו, וכֹה דברי רבנו במאמר תחיית-המתים שם:
"וכאשר הזכרנו את תחיית-המתים, הזכרנוהָ בכמה מלים ואמרנו, כי תחיית-המתים יסוד אמיתי. וגרמו לכך [=שרבנו קיצר בתחיית-המתים] שני דברים:
האחד, שכל חיבורינו אינם אלא קב ונקי, שאין מטרתנו להגדיל כמות הספרים, ולא לאבד את הזמן במה שאינו מביא לידי תועלת [=כמו לימוד התורה הפלפולי של ימינו, וכמו האריכות הפרשנית וההלכתית האינסופית שנהגו ונוהגים בה שוטי ישראל לדורותיהם, וגרמו לעצמם ולדורות אחריהם להפנות עורף לדת האמת – לידיעת ה', לייחוד ה' וכיו"ב, שהם יסוד היסודות ועמוד החכמות ותכלית כל המצוות]. ולפיכך, אם פירשנו, אין אנו מפרשים אלא מה שטעון פירוש ובכדי שיובן בלבד, ואם חיברנו, אין אנו מחברים כי אם מסקנות העניינים [...]
והדבר השני, כי האריכות אינה אלא בהבנת עניין עמוק [כאמור לעיל] [...]. אבל עניין הניסים אין הבנת מה שנזכר מהם עמוק ולא קשה, ואי אפשר להביא ראיות על אמיתת מה שאירע או מה שהובטח בו מהן, אלא רואים אותם בחושים או מקבלים אותם ממי שראה אותם [...]
אבל תחיית-המתים הוא עניין נִסִּי ופשוט מאד שעניינו מובן, ואין שם [=במחשבה, דהיינו בעיון בנושא זה] כי אם להאמין בו בלבד כפי שבאה לנו ההודעה האמיתית [=בהודעה מאת דניאל, ויובא בהמשך המאמר], והוא עניין מחוץ לטבע המציאות, ואין עליו ראיה מדרך העיון, והרי הוא נוהג כמנהג כל הנסים, ולכן מקבלים אותו לא יותר. וכי מה יכולים אנו לומר בזה או להאריך? היעלה על לב שאנו מתבקשים להביא ראיות עיוניות לחייב בהם את תחיית-המתים?!".
כלומר, באופן כללי אין הרמב"ם מאריך להסביר דברים שאין צורך או אפשרות להסבירם. ויתרה מזאת, בעניין תחיית-המתים מדובר בנס, ולכן אין אנו יודעים מתי יהיה ואיך יהיה עד שיהיה, ולא ניתן להביא ראיה עיונית על התרחשות נס עתידי, אלא להאמין בו בלבד.
***
נראים הדברים שיש סיבה נוספת לכך שרבנו קיצר בעניין תחיית-המתים, והיא, מפני שרבנו רצה בטובת האדם ובהתרוממותו הרוחנית יותר מכל דבר אחר, והוא הבין היטב שההתעסקות בדבר שאין אנו יודעים מתי יהיה ואיך יהיה עד שיהיה, אינה מועילה לאדם ואינה מקדמת אותו לשום מקום. לפיכך, אין להאריך בתחיית המתים אלא בדברים שאנו יודעים את פרטיהם בוודאות, ואשר לימודם מקדם ומרומם את האדם לחיי הנצח שנפשו כֹּה כוספת לאורם.
זאת ועוד, העיסוק בתחיית-המתים נוגע ישירות לעיסוק בענייני החומר והנאותיו, שהרי הטובה הזו כוללת טובות גופניות, וברוב המקרים עניינים אלה גולשים בקלות ובמהירות לעיסוק בתאוות דמיוניות ולשקיעה בהזיות בהנאות הבל ובמותרות מיותרות. רבנו ביקש אפוא להרחיק אותנו מעיסוק בהזיות ובדמיונות, לקרבנו לעסוק במושכלות, ולרוממנו למעלת העיון.
ובמלים אחרות, רבנו הרמב"ם צמצם את דבריו בעניין האמונה בתחיית-המתים, כי הוא ראה שגם ככה האדם נסחף כמו עלה נידף אחר הנאות החומר והזיותיו הגופניות, ולכן הוא צמצם את דבריו בעניין זה, כדי שנתרומם למעלת הבנת המופשט ולא נתמקד בשאיפה וברדיפה אחר החומר והנאותיו. מעין דברי אנטיגנס איש סוכו שיהיו עובדין מאהבה, ושגו בדבריו כמו ששגו בדברי אנטיגנס (וידוע מה היה סופם של שני התלמידים ששגו בדברי אנטינגס).
"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תה' לא, כ).