האמונה בתחיית-המתים לפי הרמב"ם – חלק ב

ד. ראיות נוספות מתוך מאמר תחיית-המתים


במאמר תחיית-המתים משולבות אמירות מפורשות של רבנו לפיהן תחיית-המתים היא יסוד אמיתי מיסודות הדת, כלומר, הנשמה תחזור לגוף והגוף יחיה חיים בריאים, שלמים ומאושרים עד למותו בשיבה טובה. העתקנו לקמן שבעה ציטוטים נוספים מדברי רבנו, שבהם הוא כותב מפורשות שתחיית-המתים היא יסוד מיסודות הדת, ושמדובר בחזרת הנשמה לגוף:


א) "וביקשו ממני תשובה [...] וביארנו להם כי תחיית-המתים יסוד תורתי, והיא חזרת הנפש לגוף ואין להוציא זה מפשוטו, ושהעולם-הבא אחר תחיית-המתים" (עמ' עט).


ב) "תחיית-המתים הידועה באומתנו [...] עניינה חזרת הנפש לגוף אחר הפרידה, וזה מה שלא נשמע באומה הפכו, ולא הסבירו בו שום הסבר כלל [...]. ועוד, שתחיית-המתים הזו, והיא חזרת הנפש אל הגוף אחר המוות, כבר הזכירהּ גם דניאל בצורה שאינה סובלת ביאור אחר, והוא אמרוֹ: 'וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם' [דניאל יב, ב]. ודבר המלאך לו: 'וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין' [שם יג]" (עמ' פב).


ג) "אבל מה שהזכיר [הפוחז מפוסקיירא, ודבריו יובאו לקמן], שאנו אמרנו [=הפוחז העליל על רבנו] כי תחיית-המתים שבמקרא משל, הוא שקר ברור והוצאת דיבה בהחלט מצד אומרו, והנה חיבורינו כבר נתפרסמו, הלא יקראו אותם ויַראו היכן אמרנו דבר זה?" (שם).


ד) "וכן נראה לנו [...] כי אותם בני-אדם אשר יחזרו נפשותיהם לאותם הגופות, יאכלו וישתו וישמשו ויולידו, וימותו אחרי אריכות ימים הרבה, כימי אותם הנמצאים בימות המשיח" (שם).


ה) "אבל מה שאנו מכחישים אותו ונקיים אנו לפני ה' ממנו, היא ההשקפה שלא תחזור הנפש לגוף לעולם ושזה לא ייתכן שיהיה, כי הכחשה זו מביאה להכחשת כל הנסים, והכחשת הנס כפירה בעיקר ויציאה מן הדת, ולפיכך אנו מונים תחיית-המתים מיסודות התורה. ואין בדברינו כלל מה שמורה על הכחשת חזרת הנפש אל הגוף, אלא מה שמורה על הפכו" (עמ' פד).


ו) "לפיכך משמצאנו לשון נביא שאינו סובל ביאור אחר [כוונתו לדניאל שדבריו הובאו לעיל], [ובדבריו הוא] מזכיר חזרת הנפש לגוף, הרי הושגה ההודעה הנבואית על כך. [...] כללו של דבר, [אין זה משנה אם] נאמרה ההודעה הנבואית פעם אחת או פעמים הרבה" (עמ' פו).


ז) "אלא, [ה' יתעלה] יחיה את המתים בחפצו ורצונו כאשר ירצה ולמי שירצה, או בימות המשיח או לפניו או אחרי מותו [של המשיח]" (שם).


ח) ולתשומת לבם של הדרדעים היהירים אשר תועים אחרי שחיתותו של לייבוביץ' הכופר, גם לפי דעתו של קאפח תחיית-המתים היא יסוד אמיתי, וזה לשונו בפירושו להלכות תשובה (ח, ג): "ודברי רבנו שם [במאמר תחיית המתים] ברורים פשוטים שתחיית-המתים לגופות, ושנשמת כל צדיק תחזור לגוף, ויאכל וישתה וישמש וימות לאחר אריכות ימים יחסית [...]. ואין בדברי רבנו בשום מקום דבר שאפשר לטעות בו בנושא זה, וכל הטועים בדבריו [...] הוא בשל חוסר ההבחנה אשר הורגלו בו עד שאינם מסוגלים לראות נכוחה".


ה. מדוע בעלי המרדעות סברו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים?


כבר ביארנו לעיל, שלדעת רבנו שתי הסיבות המרכזיות אשר גרמו לטעוֹת בדבריו ולסבור שהוא כופר בתחיית-המתים, הן דעות קדומות משובשות שצמחו פרא בקרקע רוויית הזיות והבלים למכביר, יחד עם מגרעת שכלית אורגנית. כתוצאה מסיבות אלה היו מקרב המינים וצאצאיהם ושאר השוטים והוזי ההזיות, אשר שגו לחשוב שאריכות דברי רבנו הרמב"ם בעניין חיי-העולם-הבא מורה על-כך שתחיית-המתים היא מושג שקשור לחיי-העולם-הבא. כלומר, חיי-העולם-הבא לפי שיטתם זהים לתחיית-המתים לצדיקים בעולם-הזה! ובמלים אחרות, העולם-הבא לשיטתם הוא עולם של חיי חומר וגופניות, כאילו התכלית הסופית היא החומר והנאותיו!


מראשוני הטועים בדברי הרמב"ם היה הפוחז מפוסקיירא, הפוחז השיג על רבנו בעניין זה בהלכות תשובה (ח, ג), שם פוסק רבנו: "העולם-הבא אין בו גוף וגוויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת", ושם אומר הפוחז: "דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית-המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה".


שימו לב! רבנו אומר: "העולם-הבא אין בו גוף וגוויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד" וכו', והפוחז משיג על זה: "דברי האיש הזה קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד". כלומר, הפוחז ערבב בין שני מושגים נפרדים לחלוטין, וסבר שחיי-העולם-הבא הם למעשה תחיית-המתים לגופות הצדיקים בעולם-הזה! ובמלים אחרות, הפוחז מתלונן על רבנו איך הוא מעז לנתק את חיי-העולם-הבא מעולם החומר והגופניות! ולא רק זה, הביטוי המעשי של השקפתו הרעה הזו של הפוחז הוא, שהוא כפר ביסוד חיי-העולם-הבא! שהרי לפי הפוחז קיימת במציאות רק תחיית-המתים, אך חיי-העולם-הבא אינם קיימים במציאות!


והנה מה שאומר רבנו על ההשקפה הרעה הזו:


במשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך: "כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי-העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף השקפות האמת]".


ראיה נוספת לשקיעתו של הפוחז במינות ניתן להביא מרש"י-שר"י מפני שגם אצלו מצאנו את ההשקפה הרעה הזו, דהיינו שהעולם-הבא הוא למעשה תחיית-המתים לצדיקים בעולם-הזה, ראו מאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", שם, במבוא לחלק כו, ובמבוא לחלק מא, ובמבוא לחלק נה. נראה אפוא, שמדובר בהשקפה שהייתה נפוצה מאד בקרב המינים הצרפתים.


ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד האחד-עשר מיסודות הדת:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


ובסוף דבריו שם מוסיף ואומר רבנו כך:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

ועתה למקור ההשקפה הזו: במאמרי "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", הראיתי, כי רובם המכריע של עושקי דת משה בתקופתו של רבנו סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. סכלותם ומינותם גררו אותם לעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם.


עיסוקם הרב בתענוגותיהם ובהנאותיהם יצר אצלם קושי גדול מאד להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם בשתי ידיהם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי-העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית של תחיית-המתים, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם הבהמיות.


ו. במה תלו הפילוסופים את סברתם שרבנו כופר בתחיית-המתים?


הצד השווה שבין כומרי-הדת והפילוסופים אשר סברו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים, הוא שכולם שגו בזה בגלל שתי הסיבות המרכזיות שצוינו לעיל. ברם, הצד השונה שבין כומרי-הדת והפילוסופים הינו שכומרי-הדת כפרו בחיי העולם-הבא כפי אמיתתם, ואילו הפילוסופים כפרו ביסוד תחיית-המתים, ואף יש מהפילוסופים כמו לייבוביץ' אשר כפרו בשניהם יחדיו.


צד שונה נוסף שבין כומרי-הדת לבין הפילוסופים הוא סיבת השיבוש והכפירה: אצל כומרי-הדת סיבת השיבוש הייתה מינות יהירות וסכלות וכן תפישת אגדות חז"ל כפשוטן אשר גרמו להם להתבלבל בין חיי-העולם-הבא לבין תחיית-המתים. לעומת זאת, אצל הפילוסופים סיבת השיבוש שלהם נבעה מסיבה עניינית לכאורה (רק לכאורה). לנגד עיני הפילוסופים עמדו דברי רבנו הרמב"ם שרומם מאד את חיי העולם-הבא, ובעקבות זאת צצה אצלם קושיה. כדי להבין אותה נצרף את עיקרי דברי רבנו בעניין חיי העולם-הבא, מתוך הלכות תשובה פרק ח:


"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי-העולם-הבא, והם החיים שאין עמהם מוות, והטובה שאין עמה רעה [...]. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו [...] העולם-הבא אין בו גוף וגוויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת [...] 'צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה' [ברכות יז ע"א] [...] וזה שאמרו [חז"ל] 'צדיקים' [...] כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם בלא יגע ולא עמל. וכן זה שאמרו 'עטרותיהן בראשיהן', כלומר דעה שֶׁיָּדְעוּ [את ה' בעולם הזה] שבגללה זכו לחיי העולם-הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם [...] 'עטרה' שאמרו כאן חכמים היא הדעה. ומהו זה שאמרו 'ונהנין מזיו השכינה'? שיודעין ומשיגין מאמיתת הקדוש-ברוך-הוא מה שאינן יודעין והן בגוף האפל השפל [...] וזהו השכר הגדול שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והוא שהתאוו לה הנביאים [...]


הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שום דרך בעולם-הזה להשיגה בה ולידע אותה. שאין אנו יודעין בעולם-הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאווין. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות של עולם-הזה [...] אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון, הוא שאמר דוד: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם' [לא, כ] [...] הוא שישעיה אומר: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [סד, ג]".


לאור דברי רבנו הללו ברוממות הנפש בחיי-העולם-הבא, ובשגב מעמדו של האדם בידיעת נפשו את ה' יתברך, העלו הפילוסופים קושיה אשר מערערת לפי דמיונם על יסוד תחיית-המתים, וכך תיאר קאפח את התחבטותם, וזה לשונו בהלכות תשובה (עמ' תרמו):


"ועמדה בפניהם השאלה: אם האדם הצדיק מיד עם מיתתו זוכה כבר לעולם-הבא ונהנה מזיו השכינה כפי חופתו, היאך ייתכן שהקב"ה יעקור אותו מאותו העונג הנפשי העצום, אשר 'עַיִן לֹא רָאָתָה', ויחזירהו לאכול ולשתות ולבעול ולהיכנס למחראות לעשות צרכיו, האם זו זְכות? האין זו השפלה ועונש שאין למעלה ממנו?".


רס"ג פתר את הבעיה בכך, "שאין נפשות הצדיקים הולכות מיד לגן-עדן, ולא נפשות הרשעים לגהינם, אלא מקום מצבור יש לנפשות, נפשות הצדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד ונהנות מעצם היותן נקיות מלכלוכי החטאים וטינופיהם, ונפשות הרשעים משוטטות בעולם וסובלות מטינופי חטאיהם ולכלוכיהם. עד אשר יגיע יום הדין הגדול, ואז ידין ה' את כולם ויבדיל, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדיראון עולם" (קאפח שם, עמ' תרמו–תרמז).


קאפח גם הסביר את דעת הרמב"ם בשאלה זו, וזה לשונו:


"לדעתו [לדעת הרמב"ם], אינו קיים מושג יום הדין הגדול, ואין אלא דין אחד. ומי שהוא צדיק בשעת מיתתו [...] הוא הזוכה מיד לאחר פטירתו לחיי העולם-הבא והוא הזוכ