האמונה בתחיית-המתים לפי הרמב"ם – חלק ב

עודכן ב: נוב 3

ד. ראיות נוספות מתוך מאמר תחיית-המתים


במאמר תחיית-המתים משולבות אמירות מפורשות של הרמב"ם, שתחיית-המתים היא יסוד אמתי מיסודות הדת, ולפיו הנפש תחזור לגוף, והגוף יחיה חיים בריאים, שלמים ומאושרים עד למותו בשיבה טובה. בדברינו לקמן, העתקנו ציטוטים מתוך דברי הרמב"ם שם, שבהם הוא כותב מפורשות שתחיית-המתים היא יסוד מיסודות הדת, ושמדובר בחזרת הנפש לגוף, וזה לשון הרמב"ם:


א) "ובקשו ממני תשובה [...], ובארנו להם כי תחיית-המתים יסוד תורתי, והיא חזרת הנפש לגוף ואין להוציא זה מפשוטו, ושהעולם-הבא אחר תחיית-המתים" (עמ' עט).


ב) "תחיית-המתים הידועה באומתנו [...], עניינה חזרת הנפש לגוף אחר הפרידה, וזה מה שלא נשמע באומה הפכו, ולא הסבירו בו שום הסבר כלל [...]. ועוד, שתחיית-המתים הזו, והיא חזרת הנפש אל הגוף אחר המוות, כבר הזכירהּ גם דניאל בצורה שאינה סובלת באור אחר, והוא אמרו: 'וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם' [דניאל יב, ב]. ודבר המלאך לו: 'וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין' [שם יג]" (עמ' פב).


ג) "אבל מה שהזכיר [הראב"ד, ודבריו יובאו לקמן], שאנו אמרנו כי תחיית-המתים שבמקרא משל, הוא שקר ברור והוצאת דיבה בהחלט מצד אומרו, והנה חיבורינו כבר נתפרסמו, הלא יקראו אותם ויַראו היכן אמרנו דבר זה?" (שם).


ד) "וכן נראה לנו [...], כי אותם בני-אדם אשר יחזרו נפשותיהם לאותם הגופות, יאכלו וישתו וישמשו ויולידו, וימותו אחרי אריכות ימים הרבה, כימי אותם הנמצאים בימות המשיח" (שם).


ה) "אבל מה שאנו מכחישים אותו ונקיים אנו לפני ה' ממנו, היא ההשקפה שלא תחזור הנפש לגוף לעולם ושזה לא יתכן שיהיה, כי הכחשה זו מביאה להכחשת כל הנסים, והכחשת הנס כפירה בעיקר ויציאה מן הדת, ולפיכך אנו מונים תחיית-המתים מיסודות התורה. ואין בדברינו כלל מה שמורה על הכחשת חזרת הנפש אל הגוף, אלא מה שמורה על הפכו" (עמ' פד–פה).


ו) "לפיכך משמצאנו לשון נביא [הוא דניאל שדבריו הובאו לעיל] שאינו סובל באור אחר, [ובדבריו הוא] מזכיר חזרת הנפש לגוף, הרי הושגה ההודעה הנבואית על כך [...], כללו של דבר, [אין זה משנה אם] נאמרה ההודעה הנבואית פעם אחת או פעמים הרבה" (עמ' פו).


ז) "אלא [השם] יחיה את המתים בחפצו ורצונו כאשר ירצה ולמי שירצה, או בימות המשיח או לפניו או אחרי מותו" (שם).


ה. מדוע נושאי-הדת סברו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים?


כבר ביארנו לעיל, שלדעת הרמב"ם, שתי הסיבות המרכזיות שגרמו לטעוֹת בדבריו ולסבור שהוא כופר בתחיית-המתים, הן דעות קדומות משובשות שצמחו פרא בקרקע רוויית הזיות והבלים למכביר, יחד עם מגרעת שכלית אורגנית. כתוצאה מסיבות אלה היו מנושאי-הדת שטעו לחשוב, שאריכות דברי הרמב"ם בעניין חיי העולם-הבא מורה על כך, שתחיית-המתים היא מושג שקשור לחיי העולם-הבא, ומתוך כך חשבו שתחיית-המתים היא רק לנשמות. כלומר, תחיית-המתים לפי הבנתם היא בעצם חיי הנצח לנשמה בעולם-הבא, אך לגוף היא כבר לא תחזור לעולם.


מראשוני הטועים בדברי הרמב"ם היה הראב"ד, את דבריו אלה הוא כותב בהשגתו לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ח, ג), שם פוסק הרמב"ם וזה לשונו: "העולם-הבא אין בו גוף וגוויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת". על דברים אלה משיג הראב"ד שם וכותב: "דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית-המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה". ובחיי ראשו של הראב"ד גם דעת רבנו הרמב"ם לא הייתה על זה, וכבר אמר רבנו על דבריו שהם "שקר ברור והוצאת דיבה בהחלט", וכבר ביארנו לעיל את מקור טעותו ושגייתו, וחזרנו על הדברים בקיצור בפסקה הקודמת.


זאת ועוד, גם לפי דעתו של מָרי יוסף קאפח בפירושו שם, תחיית-המתים היא יסוד אמתי, וזה לשונו: "ודברי רבנו שם [במאמר תחיית-המתים] ברורים פשוטים שתחיית-המתים לגופות, ושנשמת כל צדיק תחזור לגוף, ויאכל וישתה וישמש וימות לאחר אריכות ימים יחסית [...]. ואין בדברי רבנו בשום מקום דבר שאפשר לטעות בו בנושא זה, וכל הטועים בדבריו [...] הוא בשל חוסר ההבחנה אשר הורגלו בו עד שאינם מסוגלים לראות נכוחה".


ו. מדוע הפילוסופים סברו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים?


הצד השווה שבין נושאי-הדת והפילוסופים שסברו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים, הוא שכולם שגו בזה בגלל שתי הסיבות המרכזיות שצוינו לעיל. ברם, אם תוצאת אותן הסיבות אצל נושאי-הדת הייתה בלבול בין חיי העולם-הבא לבין תחיית-המתים, אצל הפילוסופים לעומת זאת, התוצאה הייתה שונה לחלוטין. הפילוסופים סברו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים מסיבה עניינית לכאורה, כאשר לנגד עיניהם עמדו דברי הרמב"ם שרומם מאד את חיי העולם-הבא. להלן נצרף את עיקרי דבריו בנושא זה, וזה לשונו בהלכות תשובה פרק ח:


"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם-הבא, והן החיים שאין עמהן מוות, והטובה שאין עמה רעה [...]. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו [...]. העולם-הבא אין בו גוף וגוויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת [...]. 'צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה' [ברכות יז ע"א] [...]. וזה שאמרו [חז"ל] 'צדיקים' [...], כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם בלא יגע ולא עמל. וכן זה שאמרו 'עטרותיהן בראשיהן', כלומר דעה שֶׁיָּדְעוּ [את ה' בעולם הזה] שבגללה זכו לחיי העולם-הבא מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן [...]. עטרה שאמרו כאן חכמים היא הדעה. ומהו זה שאמרו 'ונהנין מזיו השכינה'? שיודעין ומשיגין מאמתת הקדוש-ברוך-הוא מה שאינן יודעין והן בגוף האפל השפל [...]. וזהו השכר הגדול שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והוא שהתאוו לה הנביאים [...].


הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה בה ולידע אותה. שאין אנו יודעין בעולם-הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאווין. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות של עולם-הזה [...], אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון, הוא שאמר דוד: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם' [לא, כ] [...], הוא שישעיה אומר: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [סד, ג]".


לאור דברי הרמב"ם הללו ברוממות הנפש בחיי העולם-הבא, ובשגב מעמדה בקרבתה ובידיעתה את ה' יתברך, התקשו מאד הפילוסופים ביסוד תחיית-המתים, וכך תיאר מָרי יוסף קאפח את התחבטותם, וזה לשונו בהלכות תשובה (עמ' תרמו):


"ועמדה בפניהם השאלה: אם האדם הצדיק מיד עם מיתתו זוכה כבר לעולם-הבא ונהנה מזיו השכינה כפי חופתו, היאך ייתכן שהקב"ה יעקור אותו מאותו העונג הנפשי העצום, אשר 'עַיִן לֹא רָאָתָה', ויחזירהו לאכול ולשתות ולבעול ולהיכנס למחראות לעשות צרכיו, האם זה זכות? האין זה השפלה ועונש שאין למעלה ממנו?".


רס"ג פתר את הבעיה בכך, "שאין נפשות הצדיקים הולכות מיד לגן-עדן, ולא נפשות הרשעים לגהינם, אלא מקום מצבר יש לנפשות, נפשות הצדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד ונהנות מעצם היותן נקיות מלכלוכי החטאים וטינופיהם, ונפשות הרשעים משוטטות בעולם וסובלות מטינופי חטאיהם ולכלוכיהם. עד אשר יגיע יום הדין הגדול, ואז ידין ה' את כולם ויבדיל, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדיראון עולם" (מָרי יוסף קאפח שם, עמ' תרמו–תרמז).


מָרי גם הסביר את דעת הרמב"ם בשאלה זו, וזה לשונו: "לדעתו [לדעת הרמב"ם], אינו קיים מושג יום הדין הגדול, ואין אלא דין אחד. ומי שהוא צדיק בשעת מיתתו [...], הוא הזוכה מיד לאחר פטירתו לחיי העולם-הבא והוא הזוכה לתחיית-המתים [...], ותחיית-המתים היא חזרת הנשמה לגוף וכמו שכתב בהרחבה במאמר תחיית-המתים [...], ואילו עולם הבא הוא לנפש, ושני המושגים רחוקים זה מזה, ולא קרב זה אל זה במשנתו. [...] אלא [הנפש] היא החכמה עצמה או בלשונו 'השכל הנקנה', שעליו אמר [במורה-הנבוכים (א, עב):] 'והוא נבדל מן הגוף בדילות אמתית'".


דברי מָרי יוסף קאפח עמוקים מאד ויש ללמוד הקדמות רבות כדי להבינם, ועדיין עלי להשכיל ולהבין עניין זה. מכל מקום, לפי מָרי, הרמב"ם מבחין בין הנשמה לבין הנפש, הנשמה היא זו שתחזור לגוף ותיהנה מתחיית-המתים, אך הנפש שהיא ה"שכל הנקנה", תישאר תחת כיסא הכבוד קשורה בדעת צור עולמים, נהנית מזיו השכינה.


ז. מהי לדעתי טעות הפילוסופים?


כאמור, השאלה הקשה הזו, כיצד יעלה על הדעת שה' יתברך יעקור את נפש האדם מאותו השגב שבחיי העולם-הבא, ויחזירה לעולם החומר להתעסק בצרכי הגוף השפלים, לא הניחה לפילוסופים, עד שהגיעו למסקנה שפיו ולבו של הרמב"ם אינם שווים. הם סבורים, בעיקר בשל שאלה קשה זו, שתחיית-המתים איננה כפשוטה. ובמלים אחרות, מדובר באגדה שחכמים השתדלו בכל מאודם להפיצה ולשמרה, בשל רמתם הנמוכה של ההמון הרודפים אחר תאוות העולם והנאותיו, שהרי אם תאמר להם שלא תתרחש תחיית-המתים עלולים הם להגיע לייאוש, לדיכאון עמוק ואולי אף לכפירה.


ברם, איך בכל זאת הפילוסופים מסבירים את לשונות הרמב"ם המפורשים במשנה-תורה, בפירוש-המשנה, ובמאמר תחיית-המתים? ובכן, הם סוברים שהרמב"ם כתב את כל דבריו בעניין זה בכלל, ובמאמר תחיית-המתים בפרט, כאדם שמכֻוון אקדח לראשו.


ברם, קשה לי מאד עם טענתם זו, שהרי הרמב"ם ידוע כאדם שהאמת תורה דרכו, ולא חשש לעולם לאמרה, גם במקום שיגַנו אותו על אמירתה. לדוגמה, כאשר הרמב"ם כתב את ספרו מורה-הנבוכים הוא מצהיר בהקדמתו שהוא איננו חושש לומר את האמת, ואפילו אם היא תתאים למעולה אחד ויגנוהו על אמירתה 10,000 סכלים, וזה לשונו:


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא עד ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורֵהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


גם בראש פירושו למשנה המפורסמת במסכת אבות (ד, ז), שקובעת שאסור באיסור מוחלט ליהנות מדברי-תורה (כלומר לקבל כסף או כל טובת הנאה אחרת בעבור לימוד התורה), הוא כותב דברים דומים, וזה לשונו: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


כלומר, הרמב"ם הוא לא טיפוס חלש שחושש לומר את האמת כמו שהוא מבין, ובמקומות אחרים הוא אף לא חושש לחלוק על תנאים או אמוראים שהביעו יסודות מסוימים בהשקפה שרחוקים מן האמת לפי דעתו. ומעל לכל, מן המפורסמות שהכלל שהנחה את הרמב"ם יותר מכל הוא: "קבל האמת ממי שאמרו", וכמו שכתב בפתיחת הקדמתו למסכת אבות.


לאור דברים אלה, קשה לי להסכים עם טענתם זו, שהרמב"ם אילץ את עצמו לעקם את האמת באופן כל כך קיצוני, ולא משנה מאיזו סיבה. ולכן לדעתי, טעותם של הפילוסופים נובעת מהעדר התובנה הבסיסית החשובה שיש דברים שהם מעל להבנת האדם בשכל האנושי. כלומר, יש מן הפילוסופים לדעתי, שרוממו את שכלם עד כדי כך שראו בו חזות הכול, וכל מה שלא מתקבל על דעתם – איננו קיים מבחינתם. שכלם היה כל כך מרומם בעיניהם עד שסברו שלא ייתכן שיהיה דבר שנשגב מהבנתם. ואף היו מן הפילוסופים האחרונים, שנחשבו תלמידי הרמב"ם, שכפרו גם בחיי העולם-הבא מפני שלא הבינוהו לאשורו.


גאוותם גם גרמה להם לשכוח או להתעלם מדברי רבנו במורה-הנבוכים (א, לא): "דע כי לשכל האנושי מושגים אשר בכוחו וטבעו להשיגן, ויש במציאות נמצאים ודברים אשר אין בטבעו להשיגן כלל, [...] אלא שערי השגתן נעולים בפניו [...] ואין היותו משיג מחייב שישיג כל דבר, כמו שיש לחושים השגות ואין בכוחם להשיגן בכל מרחק שהוא, וכך יתר הכוחות הגופניים [...] וכך הוא הדין עצמו בהשגות השכליות האנושיות".


על האדם לזכור תמיד ששכלו מוגבל, ולא לשעבד את האמונה ביסודי-הדת לשכלו. אין מעצור לפני הקב"ה להחיות את המתים באופן שייראה בעיניו, ובזמן שימצא לנכון, מבלי לגרום עוול לנפש האדם ובאופן המושלם והנכון ביותר, ברם שכלנו מוגבל מכדי להבין זאת עתה.


על האדם החכם לידע, שכדי להיכנס לפרדס ולצאת בשלום כר' עקיבא, עליו להבין את מגבלות שכל האדם, ולא לקדש את שכלו עד-כדי-כך שבמקום לעבוד את בורא-עולם הוא עובד את גופו ושכלו. גם אלישע אחֵר משכיל גדול היה, ואולי אף יותר מפרופ' מסוימים שכפרו אף הם בתחיית-המתים ובחיי העולם-הבא. ואין לי ספק שהיו לאלישע אחֵר ראיות לא פחות חזקות מהם לדרכו, לשיטתו ולכפירתו.


הגורם הראשון לפי דעתי ליציאת אלישע אחֵר מן הדת, הוא נטייתו אחר הגאווה ומחשבתו שהוא בכוח שכלו מסוגל להבין הכול, וכל מה שהוא אינו מבין בשכלו אינו קיים. ברם, ההנחה הראשונה של האדם שמבקש לצאת בשלום, היא הבנת מגבלות שכל האדם, ולכן אסור לו לאדם לנטות מיסודות-הדת גם אם הוא איננו מבין דבר מה מהם. ואולי רמז יש בשמו של אלישע אחֵר לממשיכי דרכו בני דורנו...


והנה דברי רבנו במורה (א, לב) בעניין זה:


"ואם תחשוב להשיג למעלה מהשגתך, או תמהר להכחיש את הדברים אשר לא הוכח הפכן [...] תהיה כאלישע אחר. ואין זה רק שלא תהיה שלם, אלא תהיה גרוע מכל גרוע, ויארע לך אז התגברות הדמיונות והנטייה כלפי המגרעות והמידות המגונות ומעשה הרע מחמת טרדת השכל וכביון אורו. ומָרי מוסיף ומסביר שם: "כי כאשר האדם משחרר את שכלו למרחבים שאינן בגבול השיגו ונוחל אכזבה מרה, הרי אז החומר נמצא בכל תקפו, ועם התרופפות הסכרים והמעצורים השכליים או אף הריסתם לגמרי על ידי האכזבה, משלח הוא [=חומרו של האדם – יצרו הבהמי] את כוחותיו ללא רסן, ולכך אמרו באלישע: 'נפק, אשכח זונה – תבעה'".


ונצרף גם את דברי מָרי בהקדמתו למורה מהדורתו (עמ' 29), שם הוא מתייחס לנרבוני (דרום צרפת, המאה הי"ד) אשר פירש את המורה. ואגב הדברים שם, מָרי משמיע ביקורת חריפה כנגד הטפילים שדבקו במשנת רבנו הגדול, הכופרים בתחיית המתים אשר תולים ברבנו את סכלותם ואף מאשימים אותו במשתמע שפיו ולבו אינם שווים, וזה לשונו:


"וכאן אעיר כי קריאת פירושו של נרבוני גרמה לי צער לא מעט. נראה שהוא היה בעל דעות חורגות מן המסור והמקובל באומה, ואף בדברים יסודיים כגון האמונה בתחיית-המתים וכדומה, ולא היה אכפת לי אם היה מבטא את כפירותיו והזיותיו בתור דעות שלו, הינו ככל הפקפקנים הספקנים והכפרנים שבעולם [=ככל הטפילים שהזו לסבור שרבנו כופר בתחיית-המתים], אך מצער הדבר שהוא מנסה להשחיל את דעותיו כאילו רבנו חלילה סבור כך [=כדרך חכמי אשכנז לדורותיהם], ולפעמים נדמה כי ביודעין הוא מנסה להתעות את הקורא, ויש להיזהר בו [=ובכל ממשיכי דרכו]".


בהא נחתינן ובהא סלקינן, יסוד השיבוש בהבנת דברי רבנו הוא השגתו של הראב"ד, וזו הצמיחה "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דב' כט, יז), ושימשה במהלך הדורות שוב ושוב ככלי ניגוח בידי בעלי עניין ממוצא אירופי, לתקוף את רבנו ולציירו כאיש אמת "בערבון מוגבל", וכמה רחוקים הם מהבנת רבנו בחשבם ברוב סכלותם שמידות רבנו כמידותיהם.


"וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם [...] וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, ב-יג).

האמונה בתחיית-המתים לפי הרמבם – חלק ב
.pd
Download PD • 150KB

207 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!