האם יש עבודה-זרה בימינו? בראש הלכות עבודה-זרה פרק ג רבנו מבאר שכל מי שעובד עבודה-זרה ברצון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. בהלכה ב שם רבנו קובע שיש סוגים ומינים רבים של עבודה-זרה בעולם, ולכל אחת מהן יש סוג עבודה ייחודי לה. מזאת אנו למדים, כי עבודה-זרה אינה עניין קבוע לאלילים מסוימים, אלא, מדובר במושג רחב מאד אשר כולל כל הערצה ועבודה לכל גורם מבלעדי ה' יתעלה, וכמו שאומר רבנו בספר המצוות:
"הראשונה ממצוות לא תעשה, היא האזהרה שהוזהרנו מלהעלות על דעתנו שיש אלהות לזולתו יתעלה, והוא אמרוֹ – יתרומם מלייחס לו אמירה – 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' [שמ' כ, ב]".
נמצא, שכל המייחס אלהות למאן-דהו מבלעדי ה' יתעלה יוצר לעצמו עבודה-זרה! וכיצד אדם מייחס אלהות לגורם מבלעדי ה' יתעלה? ובכן, אם הוא מעריץ ומרומם ומפרסם את גדולתו ומשמעתו של מאן-דהו מבלעדי ה' יתעלה, או שהוא עושה אותו אמצעי להגיע דרכו לה' יתברך, או אפילו שהוא רק מכוון את מחשבות היראה וההערצה כלפיו – הרי שהוא יצר לעצמו עבודה-זרה! והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
כל-שכן כשהתועים מייחסים לאליליהם כוחות רוחניים נסתרים לידיעת העתידות, או כוחות מאגיים להועיל לבני האדם, או שהם סבורים שאליליהם אינם טועים לעולם ושאסור לבחון את דבריהם, או שהם גדולים ממשה רבנו, או שהוא ירא מהם יראת אלהות, וכל כיו"ב – כל אלה ודומיהם עובדי אלילים אילמים. ואצרף דוגמה, זכורני פעם שגיניתי את שיקוץ קנייבסקי בפני אחד מעובדי האלילים האורתודוקסים, כאשר הוא שמע את דבריי הוא הזדעזע ואמר: ששש... שקנייבסקי לא ישמע אותך... כאילו קנייבסקי בוחן כליות ולב ויודע את הנסתרות, אך כאשר הוא שומע שהכופרים החילוניים מברכים את ה' יתעלה הוא מקבל זאת בשלוות נפש.
והנה לפניכם דוגמה נוספת משיקוץ קנייבסקי אשר גם לאחר מותו ממשיך לגרום נזק עצום לעם-ישראל, ויש עוד רבות כאלה באתר רודפי הבצע "קופת העיר", כותרת המודעה היא: "השטר הנדיר שנכתב ונחתם על ידי מרן שר התורה זצוק"ל", והנה קטע מלשון המודעה:
"רגע לאחר ימי השבעה על הסתלקותו של רשכבה"ג מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א, וב'קופת העיר' מצאו מספר שטרות נדירים הגוזרים בריאות ואריכות ימים ושנים שנכתבו על ידי מרן. [...] נותרו שטרות בודדים וזה ההזדמנות האחרונה שלכם [...] בשטר הנדיר שהפך לשיחת היום בעולם היהודי כתב רשכבה"ג זיע"א: 'ברכת הבית. בזכות תרומתכם הקבועה לצדקת קופת העיר – תמלא בתיכם בברכת השם. ותזכו לבריאות איתנה, ואריכות ימים ושנים טובות. ותינצלו מכל מיני צרות. ותזכו לישועות גדולות. חיים קניבסקי'. אתם מבינים מה רשום כאן? אתם קולטים מה מרן שר התורה גזר בזמנו על כל אותם אלה שייענו לקריאתו? קראתם נכון. הוא גזר בגזירה של מעלה [!] כי העושים את תרומתם קבע לקופת העיר יזכו שביתם יתמלא בברכת השם. אם לא די בזה הוא הוסיף כי התורמים יזכו לבריאות איתנה, אריכות ימים ושנים טובות, ובעיקר: 'תינצלו מכל מיני צרות'".
וזאת עבודת אלילים מובהקת למתים, כאילו יש בכוח גזירתו של קנייבסקי להועיל לחיים. אגב, אם תהיתם כמה השטר הזה עולה, ובכן לא פחות מ-4320 ש"ח (ניתן לפרוס לתשלומים). והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) לפיו כל מי שמדמה שאלילו, החי או המת, מֵטיב לו בכל סוג של הטבה עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה! וכֹה דברי רבנו שם:
"העובד עבודה-זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה: אם קבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה, ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה אך עובר על לאו וחייב מלקות מן התורה וכפי שנלמד לקמן]".
למדנו אפוא, שמי שעבד עבודה-זרה מתוך תקווה שהיא תיטיב לו עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה! רק אם התועה עבדהּ מתוך אהבה או יראה ללא בקשת תועלת – פטור מסקילה, ועדיין עוונו חמור שהרי הוא בגדר עובד עבודה-זרה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא.
ובימינו, התועים הנבערים אשר נוהים אחרי האלילים והאטִּים, הלא המה גדולי האסלה, כולם עובדי עבודה-זרה, והם שוגים בעבודה-זרה בכל התחומים והמאפיינים שצוינו לעיל: הם גם מעריצים ומרוממים את גדוליהם באופן פגאני, הם גם מכַוונים את מחשבותיהם להם, הם גם נושאים עיניהם לגדולי האסלה שיושיעום מצרותיהם במקום לפנות לה' יתעלה שמו, והם גם מייחסים להם כוחות מאגיים על-טבעיים לידע את הנסתרות ולהשפיע על המציאות.
לכל זאת יש להוסיף שהם גם עובדים אותם בפועל! שהרי לא רק שהם מעריצים אותם במחשבתם, אלא שהם גם מרוממים אותם בכל אופני הכיבוד והיראה: מפארים אותם בפיהם, משתחווים לעומתם בעת נישוק ידם, קמים לכבודם, נשמעים להוראותיהם בעיניים עצומות (אפילו על שמאל שהוא ימין וכו'), ומתייחסים אליהם כאל אלהים עלי אדמות. והחמור ביותר לדעתי: הם אינם מוכנים בשום-פנים-ואופן לבחון את דברי אליליהם שמא הם טעו ושגו, וזה יחס ברור ומפורש לאליל, וכך נוהגים הנוצרים ביש"ו ובכל כומריהם הבכירים המושחתים.
ולכאורה ניתן להקשות על קביעתי זו מפסק רבנו לקמן ולטעון שפיאור גדולי האסלה בדברים אינו בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, אלא רק עוון של לאו שחייבים עליו מלקות.
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יב):
"המגפף עבודה-זרה, והמנשק לה, והמכבד והמרבץ לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו – עובר בלא תעשה, שנאמר: 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ה; דב' ה, ח], ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואף-על-פי-כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש. ואם הייתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו ועשהו לעבדהּ – חייב".
ובכן, מסוף ההלכה הזו עולה, שבמקום שהערצת האלילים בדברי שבח היא עבודתם – חייבים סקילה על עבודתם! וכך הוא המצב ביחס לגדולי האסלה, שהרי מהות עבודתם היא קבלת מרותם וסמכותם האלהית, דהיינו להודות בגדולתם ועליונותם המדומה, עד-כדי-כך שכל מי שכופר בגדולתם האלהית המדומה הוא בגדר אפיקורוס וכופר בעיקר! ובמלים אחרות, הפולחן שנערך סביבם הוא בראש ובראשונה פולחן אישיות, והאמצעים לכך היא החדרת החובה לרוממם ולפארם בדברי חנופה, עד שכל מי שלא עושה כן, מסומן כאויב כסכנה וכמטרה.
לסיכום, אלילי ימינו הינם גדולי האסלה שמייחסים להם אלהות וכוחות על-טבעיים, ועבודתם היא כל סוגי ומיני אופני הכיבוד היראה וההערצה, כגון נישוק ידו של האליל או קימה וקידה לפניו או הילולו ופיאורו בדברי חנופה ורוממות, או רכישת מוצרים שהוא האציל עליהם מ"כוחו הרוחני" ואשר נועדו להשפיע שפע גשמי על המשתמש בהם, או לתרום להם או לקופות הצדקה שהם ממונים עליהם מתוך מחשבה שהם יועילו ויושיעו אותנו, בחייהם או במותם.
כל אלה לדעתי הם בגדר עבודות שחייבים עליהן סקילה, כי כך היא דרך עבודתם של גדולי טחורי האסלה למיניהם: הפיכת גדולי האסלה לאלילים באמונה שיש להם "כוחות רוחניים", והערצתם וכיבודם בכל מיני דרכים שנועדו לבסס ולרומם את מעמדם כאלילים בשר ודם.
והנה לפניכם גם דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק א (א–ב):
"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום – חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל-ברוך-הוא, לגדל ולכבד [כלומר שאנחנו נגדל ונכבד] מי שגידלו וכיבדו [ה' יתעלה], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שנכבד] עבדיו העומדים לפניו, וזה הוא כבודו של מלך.
כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרין שאין שם אלוה אלא כוכב זה – הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח] – כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".
נשים לב לדברי רבנו המטלטלים: "כיוון שעלה דבר זה על ליבם [...] ולשבחם ולפארם בדברים [...] כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".
ומדוע הנני מדגיש זאת? מפני שגדולי האסלה מחדירים את ההזיה שחובה לשבח ולפאר אותם באופנים אליליים מובהקים, כגון חגיגות האדמו"רים בהן מאות עובדי אלילים קופצים לפני האליל הכעור שמתנועע על הבמה, או כגון הפצת הזיות מאגיות פלאיות ביחס לגדולי האסלה, כאילו הם אלילים אשר יש בכוחם לידע את הנסתרות או כוחות על-טבעיים לשדד את מערכות הטבע בכל מיני נסים דמיוניים, וכאילו הם כאלהים שהרי הם אינם טועים ושוגים לעולם...
כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר בגדולי אסלה שהם מינים וכופרים שהרסו את דת משה: במה שהפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים, השחיתו לחלוטין את יסודות המחשבה שקיבלנו ממשה רבנו בהר סיני, ועיוותו וסילפו וזייפו את עולם ההלכה היהודי והפכוהו לפרו-נוצרי.
ואם יטען הטוען, והלא כל המינים וצאצאיהם מצהירים שהם עובדים לאלהים! הייתכן שהם עובדי אלילים? ובכן, התשובה היא כן! והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, א):
"עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים [...] ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".
ובעניין העבודה לה' לצד העבודה לגדולי האסלה נצרף גם את דברי רבנו במורה (א, לו):
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה [אדם] מן [הדורות] העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים ואת הארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...] לכן [=בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים, כדי שיתווכו בינם לבין ה' יתעלה], היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...] וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינו לבין ה' יתעלה] מקנא ומכעיס ומעלה-חמה".
דוגמה נוספת לאלילות בימינו היא פולחן הקברים, ובמיוחד הפולחן הפגאני שמקיימים מדי שנה ובמשך השנה לרשב"י, שהנגעלים הללו הפכו אותו לשיקוץ שמעון והכריחו אותנו לגנותו. הם הפכו את שִׁימִי לאלהות ועבודתו באה לידי ביטוי בשלל דרכים ובראשם האיטלולא הפגאנית שעורכים לכבודו במירון – אך לא רק, גם טקס החאלקה היא ביטוי לעבודתו, הדלקת המדורות בל"ג בעומר, ועוד. ובל נשכח את הקבר שבאומן, וזו עבודה-זרה כעורה במיוחד, מפני שהיא גם מטיפה לעזוב את ארץ-ישראל לארצות הגויים הטמאות, ועוד בראש השנה.
נחתום פרק זה בהלכות עבודה-זרה (ג, א–ד) שהזכרנו בראש דברינו:
"[א] כל העובד עבודה-זרה ברצון – חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. ואם עבד בשגגה – מביא חטאת קבועה; [ב] עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה-זרה לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודת זה אינה כעבודת זה. כגון פעור שעבודתו שיפעור אדם עצמו לו [יעשה צרכיו לעומתו], ומרקוליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים, או יסקֵּל מלפניו אבנים. והרבה עבודות כגון אלו תיקנו לשאר צלמים; [ג] לפיכך, הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור – פטור, עד שיעבוד אותו דרך עבודתו, שנאמר: 'אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי' [דב' יב, ל]; [ד] ומפני זה העניין צריכין בית-דין לידע דרכי העבודות, שאין סוקלין עובד עבודה-זרה עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה. ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן הוא שכתוב: 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ה; דב' ה, ח]".
המשתחווה לגדולי האסלה
לעיל הזכרנו את המשתחווה לגדולי האסלה שהוא בגדר עובד עבודה-זרה, דהיינו שהוא משתחווה לפניהם כאשר הוא מנשק את ידם או קד לפניהם קידה של הידור ורוממות. ובכן, ההשתחוויה היא אחת מארבע עבודות שלעולם האדם יתחייב בהן אם הוא עשה אותן להדר ולרומם עבודה-זרה, והנה לפניכם הלכה ה בהמשך פרק ג בהלכות עבודה-זרה שם:
"במה דברים אמורים? [שלכל עבודה-זרה יש עבודות מיוחדות שרק עליהן הוא יתחייב כרת וסקילה] בשאר עבודות חוץ ממשתחווה וזובח ומקטר ומנסך, אבל העובד באחת מארבע עבודות אלו לאחד מכל מיני עבודה-זרה – חייב, ואף-על-פי שאין דרך עבודתו בכך. כיצד? הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס – חייב, שנאמר: 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם' [שמ' כב, יט]".
ובהלכה הבאה שם רבנו מסביר את המקור לדין ארבע עבודות הללו, וכֹה דברי רבנו:
"זביחה בכלל עבודות הייתה, ולמה יצאת? לומר לך, מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לַשֵּׁם וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה, בין הייתה דרך עבודתה בזביחה או אינה בזביחה, אף כל עבודה שהיא מיוחדת לַשֵּׁם [=ארבע העבודות], אם עבד בה לאל אחר, בין שהייתה דרך עבודתה בכך בין שאינה בכך – חייב עליה. לכך נאמר: 'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר' [שמ' לד, יד] – לחייב על ההשתחוויה אפילו אין דרך עבודתו בכך, והוא הדין למקטר ומנסך, וזורק ומנסך אחד הוא".
לפיכך, על האדם להיזהר ולהישמר כאשר הוא נמצא בסמוך לאלילים הללו, שלא חלילה יעשה איזה מעשה שיש בו כבוד ורוממות, ובמאמר: "אל תפנו אל האלילים" למדנו, שאם האליל מצוי בקרבתו אפילו להסתכל על צורתו המיובלת אסור, כי אסור להסתכל על עבודה-זרה.
ונצרף את דברי רבנו בעניין זה בספר המצוות (לאווין ה):
"והמצוה החמישית, האזהרה שהוזהרנו מלהשתחוות לעבודה-זרה. וברור הוא כי אמרינו עבודה-זרה הכוונה בו כל מה שנעבד מבלעדי ה', והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ל]. ואין הכוונה איסור ההשתחוויה לבדה [...] אלא הזכיר דרך מדרכי העבודה, כלומר ההשתחוויה, וכך מוזהרים מלהקריב ומלקטר, והעובר על אחד מאלו והשתחווה או הקריב או ניסך או הקטיר – חייב סקילה. [...] שארבעת מיני עבודה אלו [...] אשר בהם נתחייבנו לעבוד את ה' יתעלה, כל מי שיעבוד עבודה-זרה באחת מהן חייב סקילה, ואפילו היה אותו הנעבד שאין דרכו להיעבד באחת מאלו, וזו היא שקוראין אותה שלא כדרכה. כלומר, אף-על-פי שעבד אותה שלא כדרך עבודתה, כיוון שעבד באחת מאלו חייב סקילה".
ואם יטען הטוען, שמא המשתחווה בכפיפת קומתו אינו בגדר עובד עבודה-זרה?
ובכן, אפילו ההתכופפות כלפי גדול אסלה היא בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, שהרי כך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, יג):
"יָשַׁב [=נתקע] לו קוץ ברגלו בפני עבודה-זרה – לא ישוח ויטלנו, מפני שנראה כמשתחווה לה. נתפזרו לו מעות בפניה – לא ישוח ויטלם, מפני שנראה כמשתחווה לה, אלא יישב ואחר-כך ייטול. פרצופות המקלחות מים בפני עבודה-זרה – לא יניח פיו על פיהן וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה-זרה".
מזאת למדנו עד כמה צריך להיזהר שלא לעשות שום פעולת כבוד ורוממות כלפי גדולי האסלה, אלא, אם נתקלנו באחד מהם בדרכנו אסור אפילו להתבונן בו, ורצוי להפנות לו את אחורינו.
סָפַת לה צואה
בהלכה ז שם רבנו מלמד, שגם אם עבד את העבודה-הזרה בדרך של ביזיון, אם מדובר בעבודות שדומות לארבע העבודות האסורות – חייב. ומזאת נוסיף ונלמד, שכל שבח כלפי גדולי האסלה, ואפילו שבח שיש בו גנאי – אסור. כל-שכן אפוא וקל-וחומר שבח שאין בו גנאי, וכמו שהדרדעים השכירים קאפח וערוסי וכל תלמידיהם מרוממים משבחים ומפארים את גדולי האסלה לדורותיהם, אשר הִתעו את עמֵּנו אחרי התהו והמיטו עלינו ייסורי גלות נוראים.
והנה ההלכה לפניכם (הלכות עבודה-זרה ג, ז):
"סָפַת לה צואה [מרח אותה בצואה] או שניסך לה עביט של מימי רגליים – חייב".
ונראה לי שהדימוי של ספיתת הצואה הוא לעבודת הניסוך, שכמו שהאדם מורח את הצלם בניסוך יין על גביו, כך הוא מורח עליו צואה – וכל זאת ללמדנו עד כמה חמורה עבודה-זרה.
והנה עוד הלכה שם (ג, י) אשר גם ממנה נלמד על חומרת עבודה-זרה:
"העובד עבודה-זרה כדרכה ואפילו עשה דרך ביזיון – חייב. כיצד? הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו, הואיל ועבודתו בכך – חייב, ומביא קרבן על שגגתו".
כלומר, אפילו אם אדם כופר באותה עבודה-זרה והוא מבקש לבזות את העבודה-הזרה בעשיית מעשה שהוא דרך עבודתה – חייב; ותקנתו היא הבאת קרבן על שגגתו, שהרי הוא סבר שמותר לבזות את העבודה-הזרה בעבודתה, אך חומרתה כֹּה רבה עד שאסור לעבדהּ בכל צורה.
כיצד נקבעת עבודה-זרה?
בהמשך ההלכות שם רבנו פוסק פרטים נוספים בעניינים אלה (ג, ז–ח):
"[ז] שחט לה חגב – פטור, אלא-אם-כן עבודתה בכך. וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת איבר – פטור, אלא-אם-כן הייתה דרך עבודתה בכך; [ח] עבודה-זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל לפניה – חייב ונאסרת [ששבירת המקל כעין שחיטה]. זרק מקל לפניה – חייב ואינה נאסרת, שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם, שהרי המקל כמות שהוא והדם מתפזר".
מהלכות אלה למדנו, שהעבודה-הזרה נאסרת באמצעות העבודה שעובדים אותה. כלומר, לא יכול אדם לומר איני מקבל שמדובר בעבודה-זרה הואיל ואני לא קיבלתי אותה עלי לאלוה. אלא, מרגע שאחרים עבדו אותה כדרכה או באחת מארבע עבודות (או הדומות להן כאמור) – חובה על כל אחד ואחד לעקור את העבודה-הזרה הזאת ולכלות ולמחות את כל עקבותיה בכל דרך. והנני מדגיש זאת, כדי שנזכור שגדולי האסלה החיים והמתים וכן שיקוץ שמעון במירון, כולם-כולם בגדר עבודה-זרה, ולא יעזור לאדם התירוץ שהוא לא עבדם וכיבדם ופיארם, עצם העובדה שהשיקוץ הפך לתקלה אפילו לאדם אחד בעולם, כל-שכן לרבים מעם-ישראל, היא זו שקובעת את מעמד השיקוץ כעבודה-זרה, ומחייבת אותנו לשקֵּץ ולתעב אותו בכל ליבנו ובכל נפשנו.
ואפילו אם אדם הרים לבינה ואמר "אלי אתה" – חייב, ויש ללבנה דין של עבודה-זרה! כל-שכן וקל-וחומר אם אדם החדיר לתודעתו את ההשקפה שיש רוממות אלהית לגדולי האסלה! שהרי אפילו לבינה, שהחשש שהיא תהפוך לאליל-נעבד אפסית ובכל זאת היא נאסרה והעוֹבדה חייב, כל-שכן וקל-וחומר אלילים בשר ודם אשר מתעתעים ומכזבים בדבריהם, ומחדירים להמון את ההזיה שהם "בעלי כוחות" ו"יודעי נסתרות" ו"מלאכים עלי אדמות", וכיו"ב. כלומר, הדרך להפיכתם לאלילים-נעבדים קלה בהרבה מאשר הפיכת לבינה דוממת לאליל נעבד...
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, ט): "המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה-זרה באלוה – חייב סקילה, אפילו הגביה לבינה ואמר לה: 'אלי את', וכל כיוצא בדבר זה – חייב [כגון שאמר: "אדוני אתה" או "אדוננו בר יוחאי" או "יחי אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח לעולם ועד"]. ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר: 'אין זה אלי' – אין חזרתו כלום, אלא נסקל".
שימו לב! אפילו אם חזר בו בתוך כדי דיבור (כשתי שניות) – חייב! ללמדנו עד כמה חמורה ההודאה בהבל ובתהו, וכל המודה ברוממותם הדמיונית של גדולי האסלה, מודה בעבודה-זרה, משתף את בורא-עולם, ומחזק את לפיתת המינות האשכנזית בדת משה. אלא, כל אחד ואחד מחויב לעשות כל אשר ביכולתו לחשוף את מינותם ולנתק ולבתק את לפיתתם האכזרית.
וכֹה דברי רבנו בעניינם ובשכמותם בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ונחתום בשתי הלכות מרכזיות מאד בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).