בימינו רווחת מאד ההשקפה שהייסורים אשר חלים על האדם, כולם או חלקם, הם ייסורים של אהבה, במאמר זה נלמד שאפילו ההשקפה שמיעוט מן הייסורים הם ייסורים של אהבה הינה השקפה שגויה, ושכל הייסורים נובעים מחטא ועוון, דהיינו אין ייסורים בלא עוון. עוד נלמד כיצד עיוותו את ההשקפה השגויה הזו אשר מייחסת לה' עוול, והפכו אותה להזיית מינות חמורה מאד, אשר חוסמת כל אפשרות להתבוננות אמיתית בייסורים ולשיבה לדרך האמת, וכן מדרדרת לעבודה-זרה ולהערצת "קדושים" בשר ודם שאינם אלא כומרים מושחתים.
במסכת ברכות (ה ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי יוחנן: נגעים ובנים אינן ייסורין של אהבה [=אלא הם ייסורין שנועדו למרק את עוונותיו של האדם]. [...] ובנים לא? היכי דמי? [=באיזה מקרה מות הבנים נועד למרק את עוונותיו של האדם?] אילימא דהוו ליה ומתו, והא אמר רבי יוחנן: דין גרמא דעשיראה ביר! [כלומר, היו שהניחו שלא יעלה על הדעת שר' יוחנן יסבור שמות הבנים נובע מייסורים של עוון, שהרי הוא בעצמו מתו עליו עשרת בניו. ובמלים אחרות, משום מה היו שסברו, שר' יוחנן לא יודה שהוא קיבל את הייסורים בצדק מדוקדק, אלא יטען שהם באו עליו כדי להרבות את שׂכרו, ולכן הם הסיקו שם כך:] אלא, הא [=ייסורים הממרקים את העוונות] דלא הוו ליה [בנים] כלל, והא [=ייסורים של אהבה] דהוו ליה [בנים] ומתו".
וידועה השקפת רבנו במורה (ג, כד) שאין ייסורים בלא עוון, לפיכך ברור, כי לדעת רבנו ההנחה שהניחו בסוגייה הזו שגויה, ולעולם אין להניח שהייסורים אשר באים על האדם הם ייסורים של אהבה. שהרי עינוי האדם ללא תכלית מהותית, רק בשביל להרבות שׂכרו, הוא עוול גדול, ואסביר את דבריי באמצעות משל: נניח שאדם מסוים רוצה לקנות לבנו מתנה יפה, וכי יעלה על הדעת שהאב יעניש ויכה קשות את בנו, רק כדי לומר לו אחר-כך: תשמע, ייסרתי והכיתי אותך רק כדי להעניק לך מתנה בעבור הייסורים... האם יש צדק או היגיון בהתנהגות זו?
ויתרה מזאת, מדוע שהאב לא ייתן לבנו את המתנה ללא ייסורים? אם הבן ראוי למתנה, הרי שהאב יעשה עוול אם הוא יעניש את הבן, שהרי הוא ראוי למתנה! ואם הבן אינו ראוי למתנה, סימן שהוא אינו נוהג כשורה, והייסורים שהאב יביא עליו אינן ייסורים של אהבה, אלא ייסורים שנועדו לחנך ולהדריך את הבן לדרך טובה, כדי שהוא יהיה ראוי לחסד ולהטבה!
כמו כן, בהשקפה השגויה: "ייסורים של אהבה" טמונה סכנה גדולה מאד ליסוד השכר והעונש, שהרי תכלית הייסורים היא שהאדם יכה על חטא וישוב לה' יתעלה בכל ליבו ובכל נפשו, וכבר הזהירנו ה' יתעלה שלא נשגה לחשוב שהייסורים לא נועדו לעוררנו לדרך האמת, ואם חלילה נתעלם מהייסורים ונטען שהם חלו בנו במקרה או "מתוך אהבה", יוסיף לנו ה' חלילה מאותם הייסורים פי שבעה, וכמו שנאמר בספר ויקרא (כו, כא–כד): "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [...] וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".
ברור אפוא מדוע לצד ההנחה השגויה הזו בתלמוד שיש "ייסורים של אהבה" מובאת בנחרצות השקפת דת האמת, והיא שאין ייסורים בלא עוון, וכך נאמר בתלמוד שם: "תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי: אתיא 'עָוֹן' 'עָוֹן', כתיב הכא: 'בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן' [מש' טז, ו] וכתיב התם: 'וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם' [יר' לב, יח]". מדברי רשב"י עולה באופן ברור, כי ייסורי הבנים אינם ייסורים של אהבה, אלא ייסורים אשר נובעים מעוונותיו ופשעיו של האדם. עוד מובא בתלמוד שם בשם חכמים: "מי חשיד קודשא-בריך-הוא דעביד דינא בלא דינא?", דהיינו איך יעלה על הדעת שהקב"ה ישפוט בעוול ויעניש אדם בייסורים על לא עוול בכפו?
נמצא אפוא, שההשקפה הידועה שנקראת "ייסורים של אהבה" היא השקפה דחויה! מדוע אפוא מצאנו לה ביטוי בתלמוד? ובכן, נראה שהשקפה זו הייתה נפוצה מאד בבבל בתקופת התלמוד, כמו השקפות שגויות רבות אחרות, כגון האמונה בשדים ובהשפעת המזלות ועוד, ולכן היו שדנו בדברי ר' יוחנן וניסו להטותם מפשוטם. עוד ייתכן, שבשל השתרשותה העמוקה של ההשקפה שהקב"ה מייסר מתוך אהבה, ר' יוחנן העריך שהוא אינו יכול לבטל אותה כליל, ולכן הוא ניסה לבטל אותה ככל יכולתו באופן כמעט מלא, באמרוֹ לעיל: "נגעים ובנים אינן ייסורים של אהבה". כלומר, באמירה זו ר' יוחנן עוקר למעשה מן ההשקפה הזו את הייסורים הקשים ביותר: חולאים רעים ומות הבנים, ובמלים אחרות, לדעת רבנו המסקנה שהובאה בגמרא לעיל בעניין "ייסורים של אהבה" אינה על דעתו של רבי יוחנן, אלא על דעת הסובר שהקב"ה עלול לייסר על מנת להרבות בשכר, וכאמור מדובר בעוול ובהשקפה דחויה.
וככל שהייסורים גדולים יותר כך העוול שאנחנו עלולים לייחס לה' יתעלה גדול יותר, שהרי מי ירצה לסבול ייסורים כאלה גדולים? ולא משנה מה יהיה השׂכר! כלומר, אדם אשר נתייסר בייסורים כל-כך גדולים כגון בייסורי מות הבנים "כדי להרבות בשׂכרו", עלול להגיע בקלות לכפירה ולמרידה בה' יתעלה, כמו הבן הטוב והצדיק אשר אם האב יכה אותו קשות רק כדי לתת לו מתנה אחר-כך, הוא כבר לא ירצה את המתנה, ולוּ כדי שהאב לא יכהו וייסרהו לחינם פעם שנייה, ואף יתבונן מעתה ואילך על אביו כעל אדם רע וסדיסט שנפשו חולה מאד.
מסיבה זו ר' יוחנן בחר לעקור את ההשקפה הזו לכל הפחות בעניינים החמוּרים, אשר עלולים לגרום לאדם הסובל מייסורים קשים לכפירה ולמרידה בה' יתעלה. לעומת זאת, אדם נבון וחכם וירא אלהים אשר סובל ייסורים גדולים, מבין שהוא זה אשר הביא אותם על עצמו בכניעתו למעללי יצרו הרע ולתעלולי תאוות האדם הבהמיות והדמיוניות – אדם כזה לא יבוא בטענות כלפי ה' יתעלה: מדוע הבאת עלי את הייסורים? כי הוא יודע שהם באו עליו בצדק מדוקדק!
והכרתי בעבר אדם אשר סבל מאד ובמשך שנים ממחלה קשה בריאות, מחלה שגרמה לו להגיע עד שערי מוות. לבסוף נאלצו הרופאים לכרות את שתי ריאותיו, ולהשתיל לו ריאה אחת. ברם, האדם הזה אינו חדֵל להודות להלל ולשבח לבורא-עולם על ייסוריו הגדולים. והוא אומר במפורש: אם אני יודע שהייסורים הללו מגיעים לי בצדק, כיצד אני יכול לבוא בטענות לבורא-עולם? והלא עלי לנהוג בהיפך הגמור: עלי להודות ולהלל לבורא-עולם שמזכֵּך אותי!
צדיק הוא וצדיק דינו.
נחזור לתלמוד, כל הדיון שמובא לעיל לאחר קביעתו של ר' יוחנן, כל הדיון הזה הינו דיון שגוי ודחוי לדעת רבנו, ואין לו מקום – ולפי דעתי הדיון הזה שגוי ודחוי גם לדעת ר' יוחנן, שהרי הוא התכוון לצמצם את חילול ה' ולעקור השקפות רעות ככל יכולתו (וכפי שהוא ורב אשי נהגו גם בעניין האמונה בהשפעת המזלות, אשר הייתה מאד מושרשת בימים החשוכים ההם בבבל – ועל כל זאת ועוד ראו מאמרי: "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי").
ובמלים אחרות, הדיון שמובא לאחר דברי ר' יוחנן מחליש מאד את קביעתו אשר נועדה לעקור השקפה שגויה: שיש לפני ה' יתעלה ייסורים של אהבה, שהרי פשט דבריו של ר' יוחנן עוקר את ההשקפה הזו בכל מה שקשור לייסורים הקשים ביותר כולל מות הבנים! לעומת זאת, הדיון שמובא לאחר דברי ר' יוחנן עוקר למעשה את כל דבריו מתוכן, כאילו מוות של עשרה בנים יכול להיות ייסורים של אהבה, ואם מוות של עשרה בנים יכול להיות ייסורים של אהבה, מדוע נגעים אינם יכולים להיות ייסורים של אהבה? ואיֵּה ההיגיון והשׂכל הישר?!
ובכלל, איזה אדם, ואפילו ירא שמים אמיתי, יהיה מסוגל לאבד עשרה בנים, ולקבל שהקב"ה אמלֵל אותו בצורה כל-כך קשה מתוך אהבה? הזאת אהבה? האם כך נוהג אוהב? ולא לחינם דווקא ר' יוחנן, שאיבד את עשרת בניו, הוא זה אשר קובע לעיל ש"נגעים ובנים אינן ייסורין של אהבה". לפיכך נראה לי ברור, כי גם לדעת רבנו וגם לדעת ר' יוחנן עצמו לאור פשט דבריו, הוא – ר' יוחנן, סבל את ייסוריו בצדק בשל אי-אלו עוונות ופשעים. והסיבה שהוא סבל ייסורים כל-כך חמורים היא כנראה בגלל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השׂערה, וכל זאת כדי שיבואו לחיי העולם-הבא מזוכּכים ומצוחצחים, ויזכו לקשור דעתם בצור העולמים. ואוהב ה' באמת ובתמים ישמח בייסורים, שהרי הוא מבין שהעולם הזה כצל עובר, לעומת הנצח.
ועתה לדברי רבנו: בשלוש הפסקות הבאות לקמן הבאנו את דברי רבנו במורה (ג, יז), ובהן הוא שולל לחלוטין את ההשקפה המפורסמת שנקראת "ייסורים של אהבה", וכֹה דבריו:
"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורים, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים]. [...].
ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [דהיינו גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול והמכריע של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה "המון חכמינו" עניינהּ: "רוב" או "כמעט כל"], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו', וזה לשון המשנה [שוטה א, ז]. [...].
ונאמרה בדברי חכמים תוספת מסוימת שלא נאמרה בלשון התורה והוא דברי מקצתם: 'ייסורין של אהבה' [ברכות ה ע"א, והיא הסוגייה שראינו לעיל], והוא, שלפי השקפה זו אפשר שיבואו על האדם ייסורים לא על חטא שקדם, אלא כדי להרבות שׂכרו [...] ואין לשון בתורה לעניין זה. ואל יטעך ענייני הניסיון: 'וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם' [בר' כב, א], ואמרוֹ: 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' וגו' [דב' ח, ג], כי עוד תשמע את הדברים בכך [לקמן במורה ג, כד]".
נמצא אפוא, כי לדעת רבנו ורובם המכריע של חכמי המשנה והתלמוד, מות עשרת בניו של ר' יוחנן היו לו עונש כבד על עוון או עוונות שהיו בידו! ואולי בין עוונותיו היה, שהוא ניסה ללמד את עם-ישראל השקפות נכונות באמצעות הכשרת חלק, ואפילו שולי, מההשקפות הרעות, כגון בעניין השפעת המזלות על חיי האדם ואישיותו, וכן בעניין ייסורים של אהבה כאמור. וביחס לר' יוחנן, אשר הכיר וידע את האמת לאמיתה, היה זה עוון גדול מאד, שהרי למרות שמטרתו הייתה טובה להרחיק את עם-ישראל מדרכי התוהו וההבל, סוף-סוף הוא הכשיר, ולו באופן חלקי שולי ומזערי, הזיות מאגיות אליליות. ואגב למדנו מכך על חומרת הסתרת האמת, כלומר, איש אמת אשר יודע את האמת ומסתיר ומטשטש אותה – גדול עוונו מנשוא!
לאחר שביארנו את הסוגייה המורכבת הזו ככל יכולתנו, נעבור לעיין מעט בפירושו של רש"י. רש"י-שר"י במסכת ברכות (ה ע"ב) פירש כך: "דין גרמא דעשיראה ביר – זה עצם של בן עשירי, שמת לו". ופירושו תמוה מאד, שהרי איך יעלה על הדעת שר' יוחנן ייטול עצם מעצמות בנו ולא יקבור אותה? והוא מנסה להסביר בהמשך פירושו: "ביר – כמו בַּר [=בן], וְצָר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעוגמת נפש". כלומר, רש"י אומר שמדובר בעצם קטנה מאד, יותר קטנה מגרגיר שעורה, אשר אותה הוא "צר בסודרו". ואיני מבין מדוע ר' יוחנן יעטוף פיסת עצם כל-כך קטנה (פחות מחמשה מ"מ) בבגד שלם? דהיינו בסודרו? וברור שאם הוא היה באמת שומר על פיסת עצם כל-כך קטנה הוא היה שומר עליה בפיסת בד קטנה ותו לא.
ויתרה מזאת, וכי ר' יוחנן היה אדם שנקשר אל המתים? וכי הוא לא הכיר את ההלכה שאסור להתאבל על המת יותר משלושים יום? כלומר, מה שייך עניין עוגמת-הנפש לר' יוחנן? אדרבה, ר' יוחנן נהג להראות את העצם הזו לאבלים כדי לעודדם שניתן להתאושש מייסורים גדולים בהרבה. כך שלא מדובר בעוגמת נפש, להיפך, בְּאוֹת לחיים לשמחה ולתקווה! זאת ועוד, נראה לי ברור שלא מדובר בעצם מגופו של בנו העשירי, אלא בעצם שבנו נהג לשחק עמה, אולי עצם של עוף או של בהמה, ונראה די ברור שאלה היו צעצועי הילדים הקטנים בימי קדם.
עוד מפרש רש"י במסכת ברכות שם: "דהוו להו בנים ומתו – הוו להו יסורין של אהבה, שהאבלות מכפרת על עוונותיו". ובדבריו יש סתירה מיניה וביה, שהרי אם בניו של ר' יוחנן מתו וייסוריו היו בגדר "ייסורין של אהבה", מדוע הוא אומר שהאבלות מכפרת על עוונותיו? והלא רש"י טוען שמיתת בניו של ר' יוחנן הייתה ייסורים של אהבה, איך הם הפכו להיות ייסורים אשר מכפרים על עוונות? זאת ועוד, בפירושו שקדם לפירוש הזה הוא אומר כך: "וגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה". לפיכך נראה, שבשל רמתו המחשבתית הנמוכה הוא החליט לערבב את הכל ביחד, ועליבות ספרותית ופרשנית כזאת שמורה רק לסכלים.
עיוותו הפרו-נוצרי של רש"י
ראינו אפוא בתלמוד השקפה דחויה לפיה הקב"ה מייסר כדי להרבות בשכר. ברם, רש"י עיוות את ההשקפה הזו והפך אותה להזיה פרו-נוצרית חמורה: "וגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו ייסורין שאינן של אהבה", כאילו לא יעלה על הדעת שאדם גדול יחטא ויסבול ייסורים קשים!
וברור שפרשנותו של רש"י נועדה לשלוש מטרות מרכזיות: 1) להחדיר את תפישת "הערצת הקדושים" שיסודה בקרב הנוצרים המושחתים, אשר רוממו את כומריהם במטרה לשוות להם מעלה דמיונית של אלהים עלי-אדמות, כי רק בדרך זו ניתן להחדיר את דעותיהם והשקפותיהם העקומות והעקושות, ולשלול בחינה מדעית נטולת הזיות ודעות קדומות; 2) כמו כן, החדרת "קדושתם" האלהית של כומריהם נועדה להעניק להם מעמד מרומם ונשגב שתכליתו להצדיק את מימונם בעושק הדלים; 3) השקפה זו נועדה לכסות על מעלליהם ועל שחיתותם המוסרית, שהרי אם יבואו עליהם חולאים רעים וייסורים קשים, הדבר יפגע בתדמיתם כבני האלהים אשר אינם שוגים וחוטאים לעולם... לפיכך, הנוצרים והמינים עיוותו לחלוטין את ההשקפה השגויה מעיקרא, דהיינו שיש ייסורים של אהבה, והוסיפו עליה השקפה נוספת שלא תעלה על הדעת, והיא שלעולם ייסורי הצדיקים והגדולים (המדומים) הם ייסורים של אהבה, ומטרתם בזה היא לכסות על ערוותם ולתעתע בהמון שלא יתהו ויבחנו את דרכיהם ומעשיהם של אליליהם.
"זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, ז).
נעבור עתה לעיין בדברי רבנו במורה (ג, כד) בעניין מהות הייסורים:
"אבל מה שמפורסם אצל בני אדם מעניין הניסיון, והוא שה' מביא ייסורים על האדם בלי שיקדם לו חטא כדי להרבות שׂכרו, הרי יסוד זה לא נזכר בתורה בלשון מפורש כלל, ואין בתורה מה שפשוטו מורה על עניין זה, זולתי במקום אחד מששת המקומות ואני אבאר עניינו. והיסוד התורני היפך השקפה זו, והוא אמרו יתעלה: 'אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל' [דב' לב, ד], וגם לא כל החכמים סוברים השקפה זו ההמונית [כלומר, מי שאחז בה הם בעיקר עמי הארצות], לפי שכבר אמרו [חז"ל]: 'אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], וזו היא ההשקפה שראויה להיות הדעה של כל תורני בעל שכל, לא שייחס עוול לה' – יתעלה מכך – כדי שיקבע בליבו זַכּוּת ראובן מן החטאים ותמותו ושאינו חייב מה שאירע בו".
וקאפח מוסיף שם: "מייחס לה' עוול – שהוא מייסר בלי עוון כדי שפלוני או אלמוני, שהם בעינינו צדיקים, יישארו כך בעינינו". קאפח רומז בזה לעיוות ההשקפה שהזכרנו לעיל, כלומר: לא רק שהאדם אשר מתבונן על המתייסר סבור שה' מייסר בלי עוון ומייחס לה' עוול, ולא רק שהוא סבור שרבו "הגדול" המתייסר הוא צדיק תמים, וכך הוא לעולם לא יבין שרבו מתעה אותו בדרכי הבל ועבודה-זרה – אלא שהוא גם מתעלם מן העובדה הפשוטה: שגם רבו הנערץ עליו הוא בסך הכל בשר ודם, גוף נגוף מלא אספסוף – ובהזיה הזו הוא מזהם את מחשבתו במינות, כי הערצה כזו כלפי בשר ודם, היא למעשה בגדר עבודה-זרה, שהרי המחשבה שאדם מסוים הוא בדרגת מלאך-שרת שאינו חוטא כלל, היא השער והמבוא להפיכתו לאליל.
אמנם, גם רס"ג שגה בהשקפה שהקב"ה עלול לייסר מאהבה כדי להרבות שׂכר, אך הוא בשום פנים לא נסחף להזיות הפרו-נוצריות שהרכיבו עליה המינים וצאצאיהם ודומיהם. וכאמור, השקפת-עוול שגויה זו עֻוְּותָה לבלי היכר, והמוטציה המעֻוותת שלה משמשת את ראשי וגדולי המינים כדי להתעות את ההמונים הנבערים שהולכים אחריהם בעיוורון מוחלט, ואסביר עוד את הדברים: גדולי המינים ועוזריהם אינם מסתפקים בשגיאתו של רס"ג, שיש מקרים מסוימים שבהם הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי להרבות בשׂכרם, אלא, הם קובעים שכל ייסוריהם של האלילים והאִטִּים הנגעלים שלהם הינם ייסורים של אהבה! ובמלים אחרות, הם מטמטמים את צאן מרעיתם בהזיה שגדוליהם המהובלים והמיובלים לעולם אינם שוגים וחוטאים! וכמו שרש"י אומר לעיל: "וגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה". ואם בכל זאת ההמון יתהו לנגד הייסורים הקשים שחלים בגדוליהם, הם כמובן יסבירו שלא מדובר בייסורים שנועדו למרק עוונות קשים חלילה, אלא בייסורים שמוכיחים שגדוליהם אהובים ורצויים לפני ה' יתעלה, שהרי הקב"ה מייסרם כדי לשלם להם שׂכר גדול ועצום!
ואגב הדברים למדנו יסוד חשוב נוסף: עד כמה יש להתרחק מלימוד התלמוד למי שאינו יודע את יסודות הדת הטהורים ואת השקפותיה הישרות! כי מי שמתבונן בתלמוד כגוש אחד או כמכלול שלם של תורה-שבעל-פה שנאמרה למשה בהר סיני, עלול לאמץ גם את ההשקפות הדחויות הרבות שבו ולהפוך אותן ליסודות הדת (ראו: "ותופשי התורה לא ידעוני (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)". ויתרה מזאת, הוא עלול אף לעוות אותן ולהפוך את ההשקפות הדחויות הללו לסם המוות, דהיינו להשקפות מינות ועבודה-זרה! ובדיוק כמו שעשו רש"י והשוטים לעיל.
סוף דבר
להלן סיכום השתלשלות ההשקפה הדחויה הנדונה, ועיוּותהּ והפיכתהּ להשקפת מינות:
היו אמוראים ששגו לחשוב, שר' יוחנן מתנגד להשקפה שמיתת בנים נובעת מעוון, ותמוה מאד איך הם למדו זאת מדברי ר' יוחנן: "דין גרמא דעשיראה ביר", שהרי ניתן בשופי להבין, שר' יוחנן בסך-הכל ביקש לעודד את האבלים שניתן להמשיך בחיים לאחר אסון גדול. מכל מקום, מהנחתם השגויה של האמוראים, אשר בסך-הכל אמרו שרבי יוחנן מתנגד לרעיון שמיתת הבנים עשויה לנבוע מעוון, רש"י קפץ להסיק מסקנה אשר כלל לא נאמרה בתלמוד, והיא, שאדם גדול כר' יוחנן, לא יעלה על הדעת שהוא יפשע ויחטא כלל! וכלשונו של רש"י: "וגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה". והמינים וצאצאיהם שבאו אחרי רש"י לקחו את שגיאתו והפכו אותה לשגיאה עוד יותר גדולה, כלומר, לא רק ביחס לר' יוחנן שהיה חכם גדול באמת, אלא גם ביחס לכל גדולי המינות המהובלים, ומכיוון שכולם אינם טועים ושוגים לעולם, כל דבריהם ומעשיהם הם דברים שיוצאים ישירות מפי-הגבורה!
ולאחר שהם החדירו לנו את ההזיה שהם גדולים אפילו יותר ממשה רבנו – שהרי הם אינם טועים ושוגים לעולם וכל דבריהם ומעשיהם מפי ועל-פי הגבורה – נפתח בפניהם השער לטעון את כל ההזיות והדמיונות המוזרים והמתועבים ביותר, ואף להרשיע בחדרי חדרים בכל הפשעים המזעזעים המחרידים והנוראיים ביותר! כי מי יאמר להם מה תעשה ומה תפעל? האם מישהו יכול להתבונן בעין ביקורתית על דבריו ומעשיו של הקב"ה? האם ניתן למתוח ביקורת על פסוקי התורה? כלומר, סמכות הוראותיהם הינה כסמכות הוראותיו של בורא-עולם, שהרי הם כאלהים שאינם טועים לעולם! וברור שהם גדולים ממשה רבנו וכל-שכן מכל נביאי ישראל ע"ה, שהרי אפילו משה רבנו חטא! ואם הם גדולים כאלהים, לא ניתן להוכיח אותם או לערער על דבריהם ומעשיהם, ואפילו בטיעונים הגיוניים ומבוססים, שהרי איך אפשר למתוח ביקורת על אלוה בדמות אדם שאינו טועה לעולם, ושכל דבריו ומעשיו מפי-הגבורה?
סוף דבר, אין ספק שחובה לעקור עבודה-זרה מארצנו, אך יש רק שתי דרכים לשפוך אור על כזבי המינים, להילחם במעלליהם ובתעלוליהם, ולנתץ את דת המינות והאלילות אשר עושקת ומחללת את דת האמת: הדרך הראשונה היא לכפור בכל תורת משה, ולטעון שדת משה היא דת שקרית חשוכה ונגעלת, ויש לא מעט ראיות לכך מדברי וממעשי "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות. ברם, יש דרך נוספתוהיא הנכונה: להוכיח ש"חכמי ישראל" הללו, ובראשם רש"י – ראש פרשני ההגשמה, תעו והִתעו אותנו בהזיות המינות, המאגיה והאלילות. ורק בדרך הזו ניתן לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולהשיב את עם-ישראל לדרך האמת.
"אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קה' ז, כ).
***
אחתום בשאלה שנשאלתי בעקבות מאמר זה: "נכתב במאמר לא פעם על-כך שמתו בניו של רבי יוחנן בתור עונש, אך בורא-עולם הבטיחנו שלא יקרה כך: 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' [דב' כד, טז]". ועל זאת השבתי כך:
"לדעת רבנו 'אין ייסורים בלא עוון', מסקנה, הייסורים והצער שבאו על ר' יוחנן בשל מות עשרת בניו, היו לו ייסורים על עוון או עוונות מסוימים. ולעצם שאלתך, כאשר הבנים קטנים ועדיין אין בהם דעת, דהיינו לפני גיל שלוש-עשרה, מיתתם וייסוריהם נובעים מעוונותיו של האב, כי הם נחשבים לרכושו, וייסוריהם הם למעשה ייסוריו, שיש והקב"ה מייסר את האדם בפגיעה ברכושו בעקבות עוונותיו, ראה: "בחינת אמונת גלגול הנשמות – חלק ב", שם בפרק ו.
כמו כן, גם אם הבנים גדולים ובני דעת והם מתו או מתייסרים כתוצאה ממעשיהם שלהם, כל צער וייסורים שיבואו לאב בעקבות ייסוריהם, הם כתוצאה מעוונותיו שלו. וככל שהאדם נוטה יותר להזיות ומתרחק מה' יתעלה, כך הוא יתרחק מלהבין שהייסורים בצדק מדוקדק ושכל מה שה' עושה הוא לטובה – ולכן וצערו וייסוריו יהיו גדולים יותר ויותר. ובמלים אחרות, ככל שכוח שכלו של האדם חלוש יותר וריחוקו מה' גדול יותר, יחסו למות בניו הגדולים יהיה קשה יותר.
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
"יְיָ מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ, אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תה' קמד, ג–ד).