אחד הנושאים הנדונים ביותר בתרבות האנושית מראשית קיומה הוא קורות האדם לאחר מותו. במהלך ההיסטוריה של התרבות האנושית, התפתחו יצירות רבות שעסקו במישרין או בעקיפין בחיים שלאחר המוות. בעבר, העיסוק בנושא זה התפתח דרך הסיפורים העממיים והיצירות הספרותיות והאומנותיות, ובימינו, עם התפתחות אומנות הצילום והקולנוע, העיסוק בנושא זה מוצא את מקומו בתרבות הכללית גם בהצגות, בשירים ובסרטים. דומני, שברוב היצירות התרבותיות למיניהן נושא זה לא נדון באופן ישיר, אך רבות מהיצירות מבטאות אמונות שונות מתוך שלל האמונות וההשקפות הנכונות והבלתי-נכונות שקיימות בנושא זה.
הרמב"ם היה בדעה כי גיבוש השקפה נכונה ביחס לחיי העולם-הבא הוא אחד מיסודות הדת החשובים ביותר. המקום הראשון שהרמב"ם דן בנושא זה הוא בספרו פירוש המשנה (במסכת סנהדרין בהקדמתו לפרק י), וכך נאמר במשנה שם: "כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא שנאמר: 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' [יש' ס, כא]". וכך אומר שם רבנו: "ראיתי לדבר כאן על יסודות רבים באמונות, גדולי הערך מאד". במאמר זה נציע לפני הקוראים את דעת הרמב"ם ביחס לחיי העולם-הבא. דעתו ייחודית מאד לא רק ביחס לשלל האמונות שרווחו ורווחות בתרבות הכללית, אלא ייחודית גם ביחס לשלל האמונות שרווחו ורווחות בעולם-הדתי באלף השנים האחרונות ואשר רבות מהן חדרו לתוכו מתרבויות זרות עובדות אלילים.
א. השאלה היסודית
השאלה שבה פותֵח רבנו וממנה הוא מפתח את דיונו, הינה שאלה דו-ראשית: מהו השכר שעתיד האדם להשיג בקיום המצוות? ומהו העונש שעתיד לחול על האדם בעוברו על המצוות? על שאלה זו סובב הציר המרכזי של דיונו בפירוש המשנה, וכֹה דבריו שם:
"דע, ש'בעלי התורה' נחלקו דעותיהם בעניין האושר [=השכר] שישיג האדם בקיום המצוות הללו אשר ציוונו ה' בהם על-ידי משה רבנו, ובנקמה [=ובעונש] אשר תבוא עלינו בעוברינו עליהן, מחלוקות רבות מאד כפי שינויי שכליהם, ונשתבשו בכך המחשבות [של 'בעלי התורה'] שיבוש רב, עד שאפשר שלא תמצא כלל אדם [מקרב 'בעלי התורה'] שנתברר אצלו עניין זה, גם לא תמצא בו דברים סדורים לאף אחד [מ'בעלי התורה'] אלא בערבּוב רב".
בדברים אלה מגלה לנו הרמב"ם, שכמו עובדי האלילים האילמים, גם "בעלי התורה" שרויים במבוכה גדולה ביחס לנושא זה, ורובם מאמצים לחיקם השקפות משובשות ופגאניות.
ב. כיתות הכסילים האורתודוקסים
בהמשך דבריו פורשׂ רבנו הרמב"ם את שלל ההשקפות המשובשות בנושא זה בקרב "בעלי התורה", והוא מחלק את המעורבּבים הללו, שלא ידעו ולא יבינו, לחמש כיתות מרכזיות:
ב.1. הכת הראשונה
"והנה כת סוברת כי האושר הוא גן עדן ושהוא מקום שבו אוכלים ושותים בלי יגיעה גופנית ובלי עמל, ויהיו בו בתים מאבנים יקרות ומצעות של משי ונהרות זורמים יין ושמני בושם, והרבה מסוג זה. ושהנקמה גהינום, ושהוא מקום לוהט-אש שבו נשרפות הגופות ומתענים בו בני אדם במיני עינויים שיארך סיפורם [סיפורים והזיות]. ולומדים אנשי כת זו על דעה זו במאמרים רבים [=אגדות חז"ל] מדברי חכמים ע"ה שמתאימים לכאורה לטענתם, [כולם] או רובם".
לפי כת זו, "האושר", כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא שלל התענוגות הגופניים. לעומת זאת, "הנקמה", כלומר העונש בעבור אי-קיום המצוות, הוא הגהינום המפורסם שבו נשרפות הגופות בתנורי-שבע לוהטים (דומה לתנורי הגהינום הלוהטים שמתאר אמנון המג'נון בסיפוריו המתעתעים, ושומר נפשו ירחק ממנו). רבנו מוסיף שתי מלים ביחס לסיפורי הגהינום והתנורים הלוהטים: "שיארך סיפורם". כלומר, סיפורי הגהינום רבים מאד, אך כולם בגדר "סיפורים" שאין בהם אמת, ויסוד כולם בפשטי אגדות חז"ל ובהזיות הכסילים הנבערים.
ב.2. הכת השנייה
"וכת שניה מאמינה וחושבת שהאושר המיוחל [=השכר בעבור קיום המצוות] הם ימות-המשיח מהרה יגלה, ושבאותו הזמן יהיו בני האדם כולם מלכים תמיד, ויגדלו גופותיהם, ויבנו את כל העולם כולו לנצח. ואותו המשיח לפי דמיונם יחיה כנצחיות הבורא יתרומם שבחו [=וזו עבודה-זרה, שהרי אין כיוצא בו], ושבאותו הזמן תצמיח הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי והרבה מן הנמנעות כאלה [=מן ההזיות שהשכל הישר שהורגל בלימוד המדעים ידחה אותן על הסף]. והנקמה היא [=העונש על אי-קיום המצוות], שלא יהיה האדם באותו הזמן ולא יזכה לראותו, וגם הם לומדים על-כך במאמרים רבים המצויים בדברי חכמים ובפסוקים מן המקרא שפשטיהם [=פשטי משלי התורה, המדרשים והאגדות] מתאימים לטענתם או למקצתה".
הכת השנייה האמינה ש"האושר", כלומר השכר בעבור קיום המצוות הוא קיום האדם בימות המשיח, ו"הנקמה", כלומר העונש על אי-קיום המצוות, הוא העדר קיום האדם בימות המשיח. המשיח לפי דמיונם יהיה נצחי כנצחיותו של אלוהים (מזכיר מאד את התעקשות חסידי חב"ד עובדי האלילים שמשיחם הארור, שמת ונכרת מחיי העולם-הבא, עדיין חי ביניהם וקיומו הוא קיום נצחי), וִימוֹת המשיח לפי דמיונם, הם ימים שבהם יהיו "הרבה מן הנמנעות". כלומר, הזיות מאגיות רבות המנוגדות לטבע ולהיגיון יהפכו לפי דמיונם לדברים שבטבע ובשגרה.
ב.3. הכת השלישית
"וכת שלישית חושבת כי האושר המיוחל הוא תחיית-המתים, והוא שיחיה האדם אחרי מותו ויחזור עם משפחתו וקרוביו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. והנקמה שלא יחיה. ולומדים גם על זה במאמרי חכמים ובמקצת פסוקים מן המקראות המתאימים לטענה זו".
הכת הזו שגתה לחשוב כי האושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תחיית-המתים, והנקמה, כלומר העונש על אי קיום המצוות, הוא שהחוטא לא יקום בתחיית-המתים.
ב.4. הכת הרביעית
"וכת רביעית חושבת שהאושר שנשיג בקיום המצות הוא תענוגי הגוף והשיגי העולם בעולם-הזה, כגון שפע-הארץ, וריבוי הנכסים והבנים ואורך החיים, ובריאות-הגוף והביטחון, ושתהיה לנו מלכות ונהיה שליטים על אויבינו. והנקמה אשר תבוא עלינו בהמרותנו, [תהיה] היפך המצבים האלה, כפי [המצב] שאנחנו בו בזמננו זה זמן הגלות, ולומדים [זאת] לפי מחשבתם בכל מקראות התורה, הברכות והקללות וזולתם, ובכל הסיפורים האמורים במקרא".
הכת הרביעית שוגה לחשוב כי האושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תענוגות הגוף והישגים חומריים מופלאים בעולם-הזה; והנקמה, כלומר העונש על אי-קיום המצוות, הוא הייסורים, ייסורי כלל האומה בגלות הנוראה, וייסורי בני האדם הפרטיים במצבים הקשים השונים שיבואו עליהם כעונש פרטי על אי-קיום המצוות על-ידם. כת זו למדה את שיבושיה מתוך עיון שגוי בפסוקים מסוימים בתורה אשר בהם מתוארים שני סוגי מצבים: מצבי שפע ורווחה בקיום המצוות, לעומת מצבי שפלות וחדלון שיבואו עלינו בעוברנו על המצוות.
אמנם, במקומות לא מעטים בתורה (בעיקר בתוכחות שבויקרא כו, ובדברים כח) יש הבטחות ואזהרות שמהן עלול להשתמע ששכר קיום המצוות והעונש לעובריהן, הם בעולם-הזה. ברם, במאמר אחר התבאר שדעת הרמב"ם היא, שאין מדובר בשכר ועונש על קיום או אי-קיום המצוות, אלא השכר בעבור קיום המצוות הוא חיי העולם-הבא, וכמו שאמרו חז"ל: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אולם, מי שמקיים את המצוות זוכה לסיוע אלהי בעולם-הזה כדי שיוכל להמשיך ולקיים את המצוות בנחת ובשלווה ללא הפרעות ומניעות, ולזכות לחיי העולם-הבא בשלמות (ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "לשם מה נועדו הברכות והקללות שבתורה?".
ב.5. הכת החמישית
"וכת חמישית והם הרוב, מצרפים את כל הדברים האלו כולם ואומרים, כי המיוחל הוא שיבוא המשיח ויחייה את המתים ויכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו ויחיו כימי השמים והארץ".
הכת החמישית מערבּבת את כל ההשקפות המשובשות, ויוצרת מהן שיבוש משובש וערבּוב מעורבּב, ובו שוב מוּשׂם הדגש על התענוגות הגופניים והחיים הנצחיים בעולם-הזה. נמצא, כי כל חמש ההשקפות השגויות של "בעלי התורה" הללו, סובבות סביב ציר אחד אשר משותף לכולן והוא קשירת האושר שישיג האדם בחיי העולם-הבא בתענוגות הגופניים. כלומר, כל "בעלי התורה" אימצו את האמונה החומרית המשובשת שהשכר בעבור קיום המצוות הוא תענוגות גופניים בעולם-הזה, או בעולם חומרי דמיוני אחר שמגיעים אליו לאחר המוות.
ג. מה גרם ל"בעלי התורה" להשתוקק לתענוגות הגופניים?
מה גרם ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות לשגות במחשבה שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים? ובכן, עיסוקם ושקיעתם בהנאותיהם ובתענוגותיהם הגופניים לא הניחו להם לחיות עם המחשבה שהם ייאלצו להיפרד מתענוגותיהם הגופניים לאחר המוות. לכן הם החדירו לעצמם הזיות, לפיהן גם חיי העולם-הבא הם חיי גוף וחומר, ובהזיות הללו הם השקיטו את נפשם הבהמית והזימתית שלא הייתה מסוגלת לקבל את העובדה שיבוא יום והיא תתנתק כ"פטורי בפי ושט" מן העולם-הזה. רדיפתם ושקיעתם בתהום התאוות אף גרמו להם לפנות למאגיה, לסכלות ולמינות, וככל ששקעו באלה, כך התגברו והתעצמו תאוותיהם וזימותיהם בניסיון שווא למלא במשהו את הריקנות ואת אפלת המינות הסמיכה שייסרה את נפשם.
גם פנייתם למאגיה, לסכלות ולמינות נובעת מסטייתם אחרי התאוות והזימות, שהרי כדי להעמיק ולשקוע בתהום התאוות, מן ההכרח להרוס עוד ועוד את חומות הדעת, ולהחריב עוד ועוד את איתותי השכל הישר המזהירים את האדם מליפול לעברי פי-פחת. ולכן, כדי להוסיף ולשקוע בתאוותיהם ובזימותיהם הם גם שקעו במאגיה, בסכלות ובמינות, וזאת כאמור, כדי להרוס את שכלם ולרוקן את מחשבתם מדעת ומחכמה – כי רק בהרס המחשבה ובריקון המחשבה מדעת, נחרבת לחלוטין יראת השמים והמין הרשע חופשי ללכת בשרירות לבו.
והנה לפניכם תמצית דברי רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו):
"ולא הביא לידי כל זה, אלא מה שעולה בדמיון ההמון, שאינם יכולים להבין שתהא שם מציאות קיימת כי אם לגוף [מפני שהם מחוברים בעבותות לבהמיותם], ומה שאינו גוף אלא שהוא בגוף כגון המקרים [=מאפייני ומצבי הגוף] הרי גם הוא מצוי לדעתם אלא שאין קיומו במציאות כקיום הגוף. אבל מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו מצוי לדעת הסכלים, אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים [על דרך הכתוב בישעיה כח, ט]. ולפיכך סוברים רובם כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם, הרי אינו מצוי".
כלומר, מרוב להיטות הכסילים אחרי התענוגות הגופניים, הם אינם מצליחים ואף אינם רוצים להעלות בדמיונם מציאות רוחנית טהורה ללא גופות וללא תאוות גופניות. וככל שהמצוי הינו חומרי יותר כך מציאותו יציבה וקיימת יותר בעיניהם, לדוגמה: קיום הגוף נדמה בעיניהם יציב וקיים יותר מקיום "מאורעות הגופות", שהם תהליכי השינוי והמצבים השונים (=המקרים) העוברים והחלים על הגופות, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה (ח, ג): "כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן", שהם רק נספחים לקיום הגוף ומאפיינים אותו. ברם, כל מה שאינו גוף או אינו מאפיין גופני שנספח לגוף, אינו מצוי כלל לדעת אותם הסכלים.
רבנו מוסיף קביעה חשובה והיא, שרוב הסכלים הללו אף התדרדרו להשקפת הגשמות שהיא חמורה יותר מן העבודה-הזרה הקדומה: "ולפיכך סוברים רובם [=רוב הסכלים הללו] כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם, הרי אינו מצוי". ודרך אגב למדנו עובדה מעניינת, והיא, שמוצאה של השקפת הגשמות הוא הסטייה אחרי התאוות הגופניות, כלומר, ככל שהקשר של האדם לבהמיותו גדול יותר – כך הסיכון שלו לשגות בהגשמה גדול יותר, כי ככל שהוא ישקע בבהמיותו ובגופניותו, כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים המופשטים מחומר. והמסקנה, יש לחשוד במינים שהם אנשים תאוותניים ובהמיים וזימתיים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם נדמים בחיצוניותם וברוב צביעותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".
ולבסוף, רבנו שולח עקיצה חדה לאותם "זקנים" ו"זקנות" בלים ובלות מִשָּׁנִים ומדעת, אשר לעתים מתראים כחכמים גדולים וצאצאיהם וחסידיהם שותים את מימיהם הרעים כאילו ניתנו מפי-הגבורה. אך האמת שהינם סכלים נבערים ולכן אין להתייחס לדעותיהם, וכדברי רבנו: "אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים". ואפילו קאפח אמר דברי אמת בעניין זה, אף שכדרכו הוא הכמין אותם היטב פן יבולע לו, וזה לשונו באחת מהערותיו למורה (א, נ): "כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך". וכבר שמעתי תימני שוטה שקפץ להישבע שיש שדים בעולם, וראייתו היחידה היא מכך שסבו סיפר לו שהוא ראה שדים בתימן...
"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ, כִּי אֹמְרִים אֵין יְיָ רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ" (יח' ח, יב); "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית [...] וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" (יח' ט, ו); "וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב, כ).
עוד אומר רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עו):
"אבל הנקראים חכמים באמת לא בהעברה [כלומר, מעבירים את השם 'חכם' לזקנים כסילים ונבערים, ומשבחים ומפארים ומרוממים אותם בשלל כינויי כבוד דמיוניים], כבר הוכח להם [=לחכמי האמת] כי כל הנבדל מן החומר הרי מציאותו יותר קיימת מאותו שהוא בחומר, ואין לומר [על הנבדל] 'יותר קיים' [כלומר, לא מדויק לומר על הנבדל המופשט שהוא 'יותר קיים', שהרי הנבדל המופשט מן החומר קיומו נצחי ואמיתי, ואילו קיומו של החומר הבל חולף], אלא, מציאות הנבדל [מציאותה של הישות הרוחנית] היא המציאות האמיתית מפני שלא ישיגהו דבר מאופני ההשתנות [=מאורעות הגוף], והם [=החכמים באמת, אשר מבינים את ערך חיי העולם-הבא, הם] אשר הוכח אצלם כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, ולפיכך מעלת מציאותו יתעלה בתכלית הקיום [כלומר מעלת מציאותו וקיומו של הקב"ה היא הנשׂגבה והנעלה ביותר]".
מדברי רבנו עוד עולה, שרק מי שהתנער מתאוותיו והוכח לו כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, יהיה מסוגל להבין את ערך חיי העולם-הבא. אך מי שאינו מבין זאת ונכשל ונחבל בהזיות ובדמיונות פגאניים, יש לחשוד בו שהוא מאותם הכסילים הבהמיים שסוטים אחרי השקפות המינות הנחותות, ועליהם אומר רבנו ב"מאמר תחיית המתים" שהם "יותר תועים מהבהמות".
וכמו ש"חכמי ישראל" שגו להבין שחיי העולם-הבא הינם חיים רוחניים נצחיים, כך הם שגו להבין שייסורי הגיהנום הינם ייסורים נפשיים נצחיים, ולא הבינו שדברי הנביאים וחז"ל בעניין זה הינם משל וחידה, שהרי "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).
והנה מקור נוסף שבו אנחנו לומדים על המוצא לטמטומם של כומרי הדת האורתודוקסים:
"אבל הנקודה הזו המופלאה, כלומר העולם-הבא, הרי מעט הוא שתמצא מי שעלה על דעתו בכלל, או שחשב בכך, או שנתבונן ביסוד הזה, או ששאל על אלו השמות על מה הם נאמרים, והאם זה הוא התכלית או אחת מאלו ההשקפות הקודמות היא התכלית. [...] ולא תמצא כלל מי ששואל על זה או מדבר בו, אלא שואלים בני אדם כולם, יחידיהם [='בעלי התורה'] והמוניהם [=עמי הארץ], היאך יקומו המתים: ערומים או לבושים? והאם יקום באותם הבגדים עצמם אשר נקבר בהם ברקמתם וקישוטיהם ויופי תפירתם? או בלבוש המכסה גופו בלבד? וכאשר יבוא המשיח, האם יַשווה בין העשיר והעני? או שיהא בימיו החזק והחלש? והרבה מן השאלות הללו לעתים קרובות" (המשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק).
נמצא אפוא, שכניעתם של המינים לתאוותיהם והיותם עבדים נרצעים לזימותיהם, גרמו להם להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של מאגיה, הזיות ומינות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. וידיעת ה' יתעלה ויתרומם שמו – מאן דכר שמיהּ...
"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ", "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם", "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ד, יט; יב, כו; ה, כב–כג). "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח); "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה). ובעניין זה ראו: "מדוע חכמי-יועצי-אשכנז סילפו את דתנו?".
ד. השקפות משובשות מובילות לשיבושי הלכה
מה עוד ניתן ללמוד מריחוקם של "בעלי התורה" מן ההשקפה היסודית בעניין חיי העולם הבא? ובכן, ריחוקם מיסוד זה ומיסודות חשובים נוספים (שנדונו במאמרים לא מעטים), מעיד כאמור על סטייתם אחרי התאוות הגופניות, אך גם על דרכם ההלכתית והמשפטית המשובשת. כי לא ייתכן שדרך ההלכה והמעשה תהיה מאוזנת ועומדת איתנה ויציבה על אדני הצדק והיושר, כל עוד השקפות הדת משובשות ומזוהמות בהזיות מאגיות אליליות. לא ייתכן שענפי עץ, פֹארותיו ופירותיו יפרחו וישגשגו כאשר שורשיו יונקים ממקור מים רעים מזוהמים ועכורים.
והראיה לכך היא מפסוקי התורה עצמם: הקב"ה מסר לנו על-ידי משה רבנו ע"ה שתכלית דת האמת להיות דת החכמה והצדק ולא דת החידלון וההבל, וכך נאמר לנו על-ידי משה רבנו ע"ה: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ה–ו).
נמצא, כי ה' יתברך מבטיח לנו בתורת האמת שניתנה על-ידי משה רבנו, כי אם נשמור את חוקי התורה ומשפטיה כפי אמיתתם ואיזונם, נזכה שהגויים יתפעלו מחוכמתם, מיושרם ומקדושתם, עד כדי שמפיהם תצא קריאת התפעלות: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה!".
ובימינו, עם התרחקות "בעלי התורה" האורתודוקסים מדרך האמת ומהשקפות אמיתיות, לא רק שהגויים אינם מתפעלים מהליכותינו, אלא אף יהודים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות מתוכנו, רואים, שומעים ומזהים את שיבושי הדת הפרו-נוצרית ועוולותיה שפשׂו ב"עולם הדתי" וב"גדולי התורה", וכפי שכותב רבנו בהמשך דבריו שם על "בעלי התורה" הללו: "והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים [=אגדות חז"ל] דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". לפיכך, אמנם יש לקרוא לדת הרֶשע האורתודוקסית שרווחת כיום בעולם הדתי: "דת", אך עוול גדול יהיה לקרוא לה "דת האמת": "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
קצרו של דבר, ריחוקם העצום של "בעלי התורה" מהבנת אמיתתו של העולם-הבא, וכן משלל השקפות ישרות ויסודיות נוספות, הוסיף ודרדר אותם להחריב ולהשחית את דתנו, עד שהם רוצצו של כל יסודות הדת במגפיים מסומרים, והחדירו את המאגיה והמינות לדת משה. בשל המציאות העגומה הזו שתוארה בפרק זה ובפרקים הקודמים, יש להציב בפניהם שוב ושוב את קריאתו המהדהדת והנוקבת של ישעיהו הנביא: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב). וכך ביאר הרמב"ם פסוקים אלה במורה (א, טז):
"צוּר שם משותף, הוא שם ההר [...] והוא שם אבן קשה [...] והוא שם המחצב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו', כאילו פירש [הנביא ישעיה] כי הצור אשר חוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו [כלומר, יש בצאצאיו של אברהם אבינו את יסודות המוסר והחתירה לדרך האמת, וחובה לטפחם]".
כלומר, עלינו לקחת מוסר מאברהם אבינו, אבּיר המחשבה וההשקפות הנכונות, שראה את ייעודו לקרוא לכל באי עולם להכיר במציאותו ובאחדותו של בורא-עולם, להילחם בעבודה-הזרה ולהנחיל השקפות אמיתיות, ישרות וטהורות: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (ויק' כא, לג).
ה. "כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ"
ה"עולם הדתי" האורתודוקסי בימינו, בוחר לחלל-שם-שמים ולזהם את עם-ישראל בהשקפות פגאניות כֹּה רבות, עד שאור דת האמת כמעט כבה כליל מרוב הצלמים שטימאוהו בהם. הדת שהם מייצגים הבל היא, ושיבושיה ועוולותיה רבות מִסְּפוֹר. ואף שרבים הם התועים ואנשי האמת מעטים, עלינו לזכור כי כוחה של דרך האמת גדול מכוחם של הרבים ההולכים בדרכי ההבל, ואור קטן וזעיר מסלק חושך גדול מאד. כל שנותר לנו הוא להפיץ את דרך האמת, עד שנזכה לישועת ה' יתעלה: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ", "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (יש' מב, ז; ט, א).
כדי להמחיש את כוחה של דרך האמת עוד מקדמת דנא, אצרף סיפור קצר שסוּפר לי על הרב אהרן חמדי ז"ל: יום אחד הלך אחד מקרוביו חלושי-הדעת לבקר אותו בבני-ברק, ובראותו את המוני צאצאי המינים עדרים-עדרים לובשי שחורים ועוטי גלימות כומרים, חלשה עליו דעתו, והוא פנה לרב אהרן ושאל אותו: "אולי אנחנו טועים? אולי באמְּצֵנו את מחשבתו הזכה של הרמב"ם אנו שוגים? שהרי רוב העולם הדתי במקרה הטוב מבטל את דעתנו במחי-יד, ובמקרה הפחות טוב רודף אותנו עד חורמה... אולי אפוא אנו טועים? והרי אנו כל-כך מעטים?!".
הרב אהרן חמדי השיב לו במשפט אחד: "אברהם אבינו יחיד היה, וכי יעלה על דעתך שאברהם אבינו טעה?". וזאת מהותו של האדם היהודי האמיתי שרגלי אבותיו עמדו באמת למרגלות הר סיני וראו ושמעו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן. כלומר, מהותו של איש האמת היא נאמנות להשקפות האמת עתיקות היומין, עד שכל הרוחות האירופיות הפרו-נוצריות שנושבות בזעף סביבנו, אינן מנידות אותו ממקומו, וכמו שתוארה איתנותו של מרדכי היהודי במלחמתו בהמן הרשע (ה, ט): "וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ", כלומר לא עמד מפניו ואפילו לא זע מעט דרך הידור, וכך צריך לנהוג בעובדי אלילים אילמים, כמו גדולי-גללי-האסלה.
והראש והראשון לעמוד איתן כנגד השקר היה אברהם אבינו ע"ה, אדם שנשׂא בשמחה את אוֹר האמת מתוך אהבה אדירה לבורא-עולם. והוא זכה, שלמרות שהיה יחיד בדורו, מיליארדי בני אדם בימינו קושרים את ייחוסם אליו: "כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, ב).
ו. מהו אפוא העולם-הבא לדעת הרמב"ם?
לדעת רבנו העולם-הבא הוא עולם של תענוגות נפשיים, ורק מי שזוכה להבין מהו עונג נפשי רוחני אמיתי בעולם-הזה, כלומר רק מי שהגיע לדרגת "אדם", יהיה מסוגל להתנתק מנהיית הגוף אחרי התאוות, ולשאוף ולכסוף ולערוג להשיג עוד ועוד מאותו עונג רוחני אמיתי, מאותו מקור מפכה של דעת וחכמה. ברם, רק מעטים אכן כוספים וכומהים ועורגים לכך – ואכן, כפי שראינו בפרקים הראשונים, רובם המוחץ של "בעלי התורה" (וההמון מאן דכר שמיה), סטו אחרי תאוותיהם וזימותיהם והפכו להיות סוכני שיווק מכירות ויחצנות של דת משה, מפני שהם אינם מסוגלים לעבוד את ה' ללא הפקת רווחים וטובות הנאה מן הדת בשלל דרכים בזויות.
"בעלי התורה" אינם שואפים באמת לחיי העולם-הבא, כי כל ישותם להוטה אחרי הפקת רווחים וטובות הנאה, ולכן הם החדירו לעולם-הבא הדמיוני שיצרו לעצמם את התענוגות הגופניים. בהמשך דברי רבנו בהקדמתו שם, הוא מסביר מדוע כל-כך קשה ל"בעלי התורה" להבין את התענוגות הנפשיים, וכל-שכן לכסוף ולערוג אליהם, וכֹה דבריו (עמ' קלז):
"דע, כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות, ולא הסריס תאוות המשגל – כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים".
כלומר, מי שמחובר באינפוזיה לתאוותיו הגופניות השונות, וכל ישותו הינה ישות גופנית-חומרנית-תאוותנית, לא יצליח להבין וגם לא ירצה להבין שחיי העולם-הבא הם חיים נעדרי תאוות גופניות, ומי שהרשיע והתבהם מאד האמת הנוקבת הזו אף תכהו בסנוורי סדום.
רבנו ממשיך ואומר שם כך:
"וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו, כך לא יִוָּדַע בעולם הזה הגשמי תענוגי העולם הרוחני, לפי שאין אצלנו עונג כלל זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והתשמיש, וכל שהוא חוץ מזה [כמו עונג הנפש הרוחני והנצחי] – הרי הוא אצלנו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשׂיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו [חיים] בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו, אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות אין שום יחס בשום אופן כלל".
עובדת היותנו מצויים בתוך גוף ועולם חומרי, כובלת את הכסילים הבהמיים להבין אך ורק את התענוגות הגופניים, ולכן "בעלי התורה" רודפי הבצע, התאוות והשׂררה הִתעו את עצמם ואת עמֵּנו בעניין השכר בעבור קיום המצוות. כלומר, בגלל שכל ישותם סובבת סביב גופותיהם ותענוגותיהם, הם אינם מכירים ואינם רוצים להכיר אלא את התענוגות הגופניים, ולכן הם כשלו מלהבין שישנו שכר נצחי שאינו גופני. ברם, אם הם היו מתנתקים מתאוותיהם ופונים ללמוד מדעים והשקפות ישרות ונכונות, הם בהחלט היו מצליחים בכך, שהרי רבנו קובע מפורשות שניתן אחרי "חקירה מרובה" להבין את היסוד החשוב הזה: להבין שחיי העולם-הבא הם חיים של תענוגות נפשיים נעלים! אך רק מי שמצליח להיות אדם ולהביא לידי ביטוי את אנושיותו, את הצלם האלהי שבו, רק אדם כזה ישאף יכסוף ויערוג לאותם חיים נצחיים.
"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תה' כז, יג).
הרמב"ם מוסיף ומבאר בהקדמתו שם, כי אין שום יחס או דמיון בין התענוגות הגופניים לתענוגות הנפשיים. התענוגות הגופניים נמשכים זמן קצר מאד, ולעתים רבות גוררים עמם מחיר של אי-נעימות ואף ייסורים בעבור ההנאה (לדוגמה עישון סיגריות או ריבוי אכילת בשר או ג'אנק פוּד או ריבוי בתשמיש גורמים לחולשה ואף לחולאים קשים). לעומת זאת, התענוגות הנפשיים עצומים ואדירים, נמשכים לנצח-נצחים, ולא נגררת עמם כל רעה. דא עקא, קשה מאוד להתחבר אליהם כי כל הווייתנו כאן היא חומרית, וכדי להתרומם ולהבין משהו מאותו העונג הרוחני הנשגב יש לעמול רבות בזיכוך הנפש מסיאוב התאוות והמידות הרעות.
וכך מתאר הרמב"ם בהמשך דבריו שם את רוממות התענוגות הנפשיים:
"וכן אנחנו [בני האדם] אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המוות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא יִרצֵם, אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שייעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף-על-פי שכבר היה בזמן מסוים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכוּת, והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד [=ברוממות המלכות וברוממות העולם-הבא], כמו שאנו מעדיפים היום התענוג הגופני על הנפשי".
נשים לב למשל שהרמב"ם מעניק לנו, התענוגות הגופניים הם כמו משחק בכדור ברחובות, שהוא פסגת האושר והשמחה לילד הקטן, והוא יעדיף אותו על פני גדוּלה ורוממות שהוא אינו מבין להן כל עניין. כך אנחנו בעולם-הזה, שמחים ומשתוקקים להנאות הגופניות. ברם, לעומת התענוגות הגופניים, התענוגות הנפשיים הם כמו מלוכה רמה על ממלכה עצומה ומשגשגת! האם המלך האדיר יעדיף לחזור לשחק בכדור ברחובות? כך הם אפוא התענוגות הנפשיים, שלא יִשווה ולא יִדמה להם מאומה, וכל התענוגות הגופניים אינם אלא הבל ואפס לעומתם. וכך היא נפש האדם השלם לאחר הִפָּרדה מן הגוף, בהִתענגה בתענוגות הנפשיים, לא תרצה בשום-פנים-ואופן לשוב לעולם החומר החולף כרוח, עולם התענוגות הגופניים האפסיים.
רבנו מוסיף להאיר ולהבהיר את שכלנו בתובנה נשׂגבה זו (עמ' קלח):
"ואם תתבונן בעניין שני התענוגים הללו תמצא שפלות התענוג האחד ועליונות השני ואפילו בעולם-הזה – שהרי אנו מוצאים רוב בני-אדם ואולי אף כולם, מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדוּלה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה. וכן רבים מבני אדם מעדיפים לְהִנָּקֵם מאויביהם יותר מֵרבים מתענוגי הגוף. והרבה מבני-אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף מחשש שמא תבואֵהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שֵׁם טוב. ואם כך הוא מצבנו בעולם הזה הגשמי [והבהמי] כל-שכן בעולם הנפשי והוא העולם-הבא שבו תשׂכיל נפשנו מן הבורא [...] הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא מתפלא מעצמתו: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ' [תה' לא, כ]".
ז. כרטיס הכניסה לעולם-הבא
בהמשך הקדמתו לפרק חלק (עמ' קלח) רבנו מלמד מה הוא הסוד לזכות בחיי העולם-הבא:
"וכך אמרו [חכמים] עליהם השלום: 'העולם-הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה'. והכוונה באמרם: 'עטרותיהם בראשיהם', קיום הנפש בקיום מושכלה [מימוש פוטנציאל התפתחותה] והיותה היא והוא דבר אחד [=קיומה הנצחי של הנפש תלוי ביציאתה מן הכוח אל הפועל על-ידי תהליך של התמזגות עם החכמה והמדע], כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרוּ: 'נהנים מזיו השכינה', כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשׂכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשׂכילו ממציאותו".
ביאור הדברים, נפש האדם היא כמו יהלום בלתי מלוטש, ככל שהאדם ילטשוֹ וישביחוֹ בעולם הזה, כך הוא יזכה ליהנות מיופיו בחיי העולם-הבא. הוי אומר, ככל שהאדם יכשיר את נפשו בפעולות-חיוביות ויעצבנה במידות-טובות אשר ירוממוהו לרכוש השקפות נכונות וישרות, כך הוא יוסיף ללטש ולשכלל את יהלום נפשו. נמצא, כי הליכה בדרכים טובות ורכישת השׂכלה אמיתית מרוממות את הנפש לידע את בורא-עולם: וככל שהאדם יתקרב בשכלו לבוראו, וככל שיצליח ללטש את יהלום נפשו ולשכללוֹ יותר ויותר, כך נפשו תהיה מסוגלת יותר לקבל את האור האלהי בחיי העולם-הבא, ולזהור ולהבהיק ולזרוח מאותו אוֹר נשגב, ואז, כאשר יהלום נפשו המלוטש והמשוכלל יאיר באור יקרות, הוא יזכה לאותו עונג נצחי שעין לא רָאָתָה...
"וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).
ח. העולם-הבא – התכלית הסופית
האושר העצום והעונג הנצחי אשר רבנו מתאר לעיל, הינו התכלית הסופית של חיי האדם בעולם-הזה, וכך כותב הרמב"ם בהמשך דבריו שם (עמ' קלח):
"והנה האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהימצא באותו המצב וקיום הנפש [=בהתרוממות לדרגת 'אדם' הנפש אינה נכרתת במות האדם וזוכה להוסיף ולהתקיים] כמו שאמרנו עד-בלי-סוף [=לנצח נצחים] בקיום הבורא [=בהשגת קיומו] יתרומם שבחו, שהוא סיבת קיומה בהשגתה אותו [=מטרת קיום הנפש וקיומה בנו לידע את בורא-עולם] [...] וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו, ואיך יִדְמה הקיים שאין לו תכלית [=העולם-הבא] בדבר האבד [=העולם-הזה], והוא אמרו יתעלה: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' [דב' כב, ז], ובא בקבלה על ידיהם [=במסורת התורה-שבעל-פה ממשה רבנו ע"ה] בפירושו: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' – לעולם שכולו טוב, 'וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' – לעולם שכולו ארוך".
דברי רבנו די ברורים ולכן נתעכב רק על משפט אחד בדברי הרמב"ם: "שהוא [=אלהים] סיבת קיומה [=של הנפש] בהשׂגתה אותו". כלומר, אלהים הוא סיבת קיום הנפש משתי סיבות: הראשונה, אלהים סיבת קיומה הואיל והוא בְּרָאָהּ; והשנייה, אלהים הוא סיבת קיומה הואיל ותכליתה להשיג ולידע אותו יתעלה כפי יכולתה. ובמלים אחרות, ייעודנו בעולם-הזה הוא להתקרב בדעתנו ככל יכולתנו לאל דעות, לזכך את נפשנו מסיאוב התאוות והמידות הרעות, ולרומם את מחשבתנו ולזכּכה בשאיפה וכמיהה זכה וטהורה לאל אחד שאין-כיוצא-בו.
ונצרף את דברי רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עג–עד):
"ומכלל יסודות הדת [...] חיי העולם-הבא, ועסקנו [בפרק חלק] בהודעת אמיתת העולם-הבא [...] וביארנו שם [...] כי [...] התכלית הסופית היא חיי העולם-הבא, וכל זה כדי לבאר את הקושי הגדול שחושבים שאין בתורה גמול כי אם בעולם-הזה, ושלא נזכר בה גמול ולא עונש לעולם-הבא בפירוש, לפיכך ביארנו מלשונות התורה כפי שבארו לנו בעלי-הקבלה [=מעתיקי השמועה, מוסרי התורה-שבעל-פה ממשה רבנו איש-מפי-איש] שהתורה נתכוונה לתכלית הסופית בגמול והיא חיי העולם-הבא, והתכלית הסופית בעונש היא הַכָּרֵת מן העולם-הבא, והעניינים הללו עצמם הם אשר ביארנום והארכנו בהם גם בחיבור בהלכות תשובה [פרק שמיני]. [...] וכאשר הזכרנו את העולם-הבא, הזכרנו שם שהוא התכלית הסופית, ואמרנו בלשון זה: 'וזהו השכר שאין שכר למעלה הימנו והטובה שאין אחריה טובה' [שם ח, ג]".
ט. העונש המוחלט – הכרתת הנפש מהעולם-הבא
עונש האדם הבהמי הוא שנפשו נכרתת לנצח משגב חיי הנצח, וזהו עונש חמור מאד שהרי אין לערער עליו: מי שנידון להיכרת או יותר מדויק לומר, מי שהכרית את נפשו מחיי העולם-הבא בפעולותיו ובמחשבותיו בעולם-הזה, אינו יכול עוד לתקן את מצבו השפל לאחר מותו.
וכֹה דברי רבנו בהמשך הקדמת פירושו לפרק חלק (עמ' קלח):
"והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותאבד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], ואמרוּ [חכמים] ע"ה: 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד. וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרוֹ: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג], ואמרוּ [חכמים] בפירוש דבר זה: כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".
הרמב"ם מבאר כי שקיעה בתענוגות הגופניים והזנחת האמת עלולות להביא על האדם את העונש הסופי והמוחלט, עונש שאין אחריו הקלה או קיצור שליש. עונש סופי, נורא ונצחי.
ועוד בעניין עונש הכרת ראו: "מהו עונש הכרת ועל מי הוא חל?".
י. הלכות תשובה להרמב"ם פרק שמיני
להלן הפרק השמיני מהלכות תשובה להרמב"ם שמסכם ומתמצת את כל עניינו של העולם-הבא, ולאחריו צירפתי פרק חשוב נוסף מ"ממאמר תחיית המתים", וכֹה דברי רבנו:
הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם-הבא, והם החיים שאין עמהן מוות והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' [דב' כב, ז]: מפי השמועה למדו: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' – לעולם שכולו טוב; 'וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' – לעולם שכולו ארוך, וזה הוא העולם-הבא.
שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חוֹיֶה [=חי] לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה [ואף סובל ייסורים קשים מאד, וכפי שהוכח במאמר שצוין לעיל]. וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא]; מפי השמועה למדו: 'הִכָּרֵת' – בעולם הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתת.
העולם-הבא אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי-השרת. והואיל ואין בו גוויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם-הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם-הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן [=ממאורעות הגוף]. כך אמרו חכמים הראשונים: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה.
הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתייה, וזה שאמרוּ: 'צדיקים יושבין', על דרך החידה [=המשל], כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם בלא עמל ולא יגע. וכן זה שאמרו 'עטרותיהן בראשיהן', כלומר, דֵּעה שיָדעו, שבגללה זכו לחיי העולם-הבא, מצויה עמהן והיא העטרה שלהן, כעניין שאמר שלמה: 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ' [שיה"ש ג, יא]. והרי הוא אומר: 'וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם' [יש' לה, י; נא, יא], ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה. ומהו זה שאמרו: 'ונהנין מזיו השכינה'? שיודעין ומשיגין מאמיתת הקדוש-ברוך-הוא, מה שאינן יודעין והן בגוף האפל השפל. [...]
חיים אלו, לפי שאין עמהן מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו 'צרור החיים', שנאמר: 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים' [ש"א כה, כט]. וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו לה כל הנביאים. וכמה שֵׁמות קראו לה דרך משל: הר ה', ומקום קודשו, ודרך הקודש, וחצרות ה', ואוהל ה', ונועם ה', והיכל ה', ובית ה', ושער ה'. והחכמים קראו בדרך משל לטובה הזו המזומנת לצדיקים, סעודה, וקורין לה בכל מקום: העולם-הבא.
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה היא שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' [במ' טו, לא]. וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם.
שמא תֵּקַל בעיניך טובה זו, וּתְדַמֶּה שאין שכר המצוות והוויית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באוהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערבים הטיפשים האווילים השטופים בזימה [=שבעים הבתולות ונהרות הבושם וכיו"ב מן ההזיות].
אבל החכמים ובעלי דעה יידעו, שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהם תוחלת. ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם-הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה, וכל הדברים האלו צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו [=כדי לקיימו באופן תקין]. ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטלים.
הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שם דרך בעולם-הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם-הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווים. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות של העולם-הזה אלא דרך משל. אבל בדרך האמת שנערוך [=שנשווה] טובת הנפש בעולם-הבא כמו טובת הגוף בעולם-הזה במאכל ובמשקה, אינו כן. אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון. הוא שאמר דוד: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ' [תה' לא, כ]. וְכַמָּה כָּמַהּ דוד והתאווה לחיי העולם-הבא, שנאמר: 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים' [תה' כז, יג].
כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם-הבא אין כוח באדם להשיגהּ על בוריה, ואין יודע גודלהּ ויופייהּ ועוצמה [='עצמה' או 'עוצמתה' דהיינו רוממותה העצומה] אלא הקדוש-ברוך-הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאין בהן הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של גוף, שנהנין בהן ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל.
אבל טובת חיי העולם-הבא, אין לה ערך ודמיון, ולא דימוה נביאים, כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אומר: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג]. כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא אלא אלוהים, יעשה אותה האלוהים לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם-הבא: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'.
זה שקראו אותו חכמים 'העולם-הבא', לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר-כך יבוא אותו העולם. אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: 'אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' [תה' לא, כ]. ולא קראוהו העולם-הבא, אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם-הזה, שאנו קיימין בו בגוף ונפש, וזה הוא הנמצא לכל אדם בראשונה.
עד כאן דברי רבנו בהלכות תשובה שם.
יא. תפישׂת העולם-הבא באופן חומרי הינה סכלות חמורה
ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו) רבנו מזכיר את פסקיו בעניין חיי העולם-הבא, ואף מוסיף ללמד אותנו עניין חשוב מאד, והוא, שלא יעלה על הדעת שיש בעולם-הבא מציאות של גופות ותענוגות גופניים, ומי שמעלה זאת על דעתו, בלי-לשים-לב אף מייחס להקב"ה סכלות (וייחוס מגרעת אף עלול בקלות רבה להוביל להגשמה), מפני שהוא למעשה קובע במחשבה שהקב"ה בורא דברים לחינם, ללא תכלית וללא מטרה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' עה):
"וביארנו עוד שם [בהלכות תשובה, פרק ח שהועתק לעיל], כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרו: 'אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש' [ברכות יז ע"א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכמו שרבנו מבאר בהרחבה במורה ג, כה], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט [כעין פירוש חז"ל לתפילת חנה (ברכות לא ע"ב): 'כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה [...] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?']. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז"ל המאירים] שיש עליהן ראיות שכליות, את פשטי הדרשות".
רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות והאגדות שבספרות חז"ל, ברם, רבנו דוחה את "הראיות" הללו מיניה וביה וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושכלות. כלל כביר זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נשׂכיל לדחות את פשטי האגדות מפני ראיות מושכלות ומדעיות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות שמחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו עמוק בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". ומי גרם לתקלה הזו? המינים האורתודוקסים המתעתעים – תופשי אגדות חז"ל ותיאורי הבורא בתורה כפשוטם.
ונוסיף גם את דברי רבנו במורה (ג, כה) שמסביר שלא יעלה על הדעת לייחס לה' יתעלה פעולה לבטלה, וכֹה דבריו: "אין מקום לבן דעת לומר כי דבר ממעשה ה' בטל [...] אבל לפי השקפתנו [...] הרי מעשיו כולם טובים וחשובים, אמר: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' [בר' א, לא] [...] ובכך דיברו בפירוש נביאנו, והוא, שפרטי המעשים הטבעיים כולם עשויים בחכמה, סדורים וקשורים זה בזה [...] ואין מהם מאומה הבל ולא שחוק ולא בטל, אלא מעשי חכמה מופלגה, כמו שאמר:' מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ' [תה' קד, כד]" וכו'.
בהמשך "מאמר תחיית המתים", רבנו מוסיף ומתאר עוד ועוד את חומרת הכסילים אשר נדמה להם שהעולם-הבא הוא עולם חומרי ובהמי של תענוגות גופניים, וכֹה דבריו שם (עמ' עה): "וכבר ידוע, כי הגוף בכללותו אינו אלא כלי לנפש לעשות על-ידו את כל הפעולות, אשר אין אף פעולה אחת מהן [=מן הפעולות הגופניות] מצויה לבני העולם-הבא [=ולכן אין שום צורך בגוף בעולם-הבא, כי אין שם צורך בשום פעולה גופנית]. וְאֵלֶּה [=תופשי אגדות חז"ל כפשוטן הסבורים שחיי העולם-הבא הינם חיים גופניים] אינם יודעים את עוצם הזָּרוּת המתחייבת למי שמייחס לה' פעולה לבטלה והמצאת כלים העשויים לתכלית ללא תכלית".
וכבר הוסבר לעיל שרדיפת התאוות והזימות גרמה לשוטים לסבור שיש בעולם-הבא תענוגות גופניים: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה, לֹא יֹאבֶה יְיָ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְיָ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְיָ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וְהִבְדִּילוֹ יְיָ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דב' כט, יח–כ).