בראש הלכות יסודי התורה רבנו מבאר את יסודותיה של מצות ייחוד ה'. במהלך ביאורו שם, רבנו פורשׂ בפנינו כמה ראיות בסיסיות לכך שהבורא אינו גוף או כוח בגוף (כמו נפש האדם שהיא כוח בגוף). לדעת רבנו, הרחקת הגשמות היא הראש והיסוד למילוי ייעודנו – לידע את בורא-עולם ככל יכולת האדם – שהרי השקפת הגשמות אינה רק הזיה חמורה של עבודה-זרה, אלא היא הפניית עורף מוחלטת לאל-אמת שאין-כיוצא-בו, ואסביר את הדברים: עובד עבודה-זרה אמנם פונה לפסילים כדי שיהיו מתווכים בינו לבין בורא-עולם, אך הוא אינו משליך את זוהמת מושגי החומר ושפלותו כלפי בורא-עולם, לעומתו, סובר הגשמות מתפרץ במחשבתו ישירות כלפי בורא-עולם, ומזהם ומסלף את מושגיו הקדושים והטהורים.
כמו כן, שלילת הגשמות מחזקת את ההשקפה שהוא יתעלה אחד, שהרי הריבוי וההרכבה הינם המאפיינים המובהקים ביותר של החומר, וככל שנרחיק את הגשמות מה' יתעלה כך נרחיק ממנו את הריבוי וההרכבה, וככל שנרחיק מה' יתעלה את השקפות הריבוי וההרכבה, כך תתחזק במחשבתנו קביעת האחדות המוחלטת ביחס לבורא-עולם.
נעבור עתה לעיין בראיה בסיסית מאד להרחקת הגשמות, מתוך דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, ז), וכֹה דבריו: "הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה. שנאמר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' [יהו' ב, יא], והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], ונאמר: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [יש' מ, כה], ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים".
כמובן שיש ראיות נוספות לשלילת הגשמות, ברם, בהלכות יסודי התורה רבנו מציג אך ורק את הראיות הפשוטות והבסיסיות ביותר, כדי שכל אדם, גדול וקטן, יידע לכל הפחות את יסודות הדת, ולא ישגה ויתעה אחר זוהמת הגשמות והאלילות. ראיה זו חשובה לנו מאד להמשך הדיון בנושא שאנו עוסקים בו במאמר זה, ובהמשך נבין מדוע.
א. "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים"
במורה (א, כ) רבנו מבאר שני שמות משותפים: "רם" ו"נשא", לכל אחד משני השמות המשותפים הללו יש שתי משמעויות הנפרדות זו מזו לחלוטין, האחת משמעות חומרית-גשמית מובהקת והיא התרוממות או הרמה מוחשית, והאחרת הינה משמעות מופשטת המבטאת רוממות של גדולה מעלה וכבוד. כמובן, גם בפרק זה היעד הסופי של רבנו הוא לבאר את משמעות השמות הללו בכתבי-הקודש, במקומות שהם נאמרו ביחס לה' יתעלה.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, כ):
"רם הוא שם משותף לעניין רום המקום, ולעניין רום המעלה, כלומר הרוממות והכבוד והעוז, אמר [=נאמר בתורה בעניין תיבת נח]: 'וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ' [בר' ז, יז] – זה מן העניין הראשון. ואמר: 'הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם' [תה' פט, כ], 'יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן הֶעָפָר' [מ"א טז, ב], 'יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם' [מ"א יד, ז] – מן העניין השני. וכל לשון הרמה שנאמרה בה' הוא מן העניין הזה השני [כגון]: 'רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים' [תה' נז, ו]".
המשמעות הבסיסית של הפעל "רום" הינה הרמה של חומר מסוים במציאות המוחשית, כגון תיבת נוח שהתרוממה פיסית מעל הארץ כאשר גברו המים. לעומת זאת, המשמעות הנוספת המופשטת היא רוממות של מעמד וגדולה, ושלושת הפסוקים שנזכרו בעניין זה בדברי רבנו, עוסקים ברוממות ובגדולה שהעניק הקב"ה למלכי-ישראל: המקור הראשון עוסק בדוד המלך הצדיק, והשניים האחרונים מתארים את בעשא וירבעם הרשעים.
לאחר שרבנו הצליח להוכיח לנו כי הפעל "רום" מתאר גם מושגים מופשטים כגון כבוד רוממות וגדולה, ולא רק תיאור מצב של חומר מסוים במציאות והרמתו הפיסית, הוא עובר לבאר שכך יש להבין את הפעל הזה בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה, דהיינו לפי המשמעות המופשטת והמעורטלת מן הגשמות. ואם הצלחנו להבין, שאפילו ביחס למלכי-ישראל מדובר במושג מופשט שאינו מורה על מקום גשמי ומוחשי במציאות, אין צל של ספק שנצליח להבין שכך יש לתפושׂ את הפעל "רום" גם ביחס למלך-מלכי-המלכים.
אולם, רש"י-שר"י לא הצליח או לא רצה להבין, עד כמה יש להיזהר במושגים אשר קשורים בבורא-עולם, כי את הפסוק בתהלים (נז, ו) "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים", הוא פירש כך: "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם – הסתלק מן התחתונים שאינם כדי [כדאי] שתשרה שכינתך ביניהם על הארץ, תתכבד בזו". ומפירושו של רש"י עולות שתי נקודות סכלות חמורות: האחת, איך יעלה על הדעת שדוד המלך יתכוון לומר להקב"ה "הסתלק"?! והאחרת, איך יעלה על הדעת שדוד המלך יתפלל להקב"ה שיסיר את השגחתו ושכינתו מקרב עם-ישראל?!
זאת ועוד, המלה "תתכבד" בסוף דברי רש"י תמוהה מאד: וכי ניתן לפרש שהקב"ה יתכבד במה שהוא יסיר את שכינתו ויסתיר את כבודו בעולם? והלא פירוש זה סותר את עצם הפסוק, שהרי בתהלים שם נאמר: "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ"! כלומר, הפוך ממה שרש"י מפרש, שהרי לפי הפסוק דווקא בגילוי שכינתו והשגחתו על הארץ מתרומם כבודו של הקב"ה בעולם! לפיכך, חוששני כי רש"י לא התכוון למשמעות של כבוד, אלא למשמעות של סילוק. כלומר, כמו שאדם גוער בחברו ואומר לו: "כַּבֵּד המקום", כך רש"י מפרש את דברי דוד המלך, כאילו דוד המלך אומר להקב"ה: "הסתלק" או "כַּבֵּד המקום".
ולהבדיל בין רש"י הטמא לבין רס"ג הטהור, הנה לפניכם פירוש רס"ג שם, פירוש ישר זך ונקי אשר מרומם אותנו להשקפות נכונות ולישרוּת המחשבה, וכֹה דבריו: "רוּמָה – גלה רוממותך, על-ידי העונש שתביא עליהם ה' [...] וְיִוָּדַע בכל הארץ כבודך".
ב. "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא"
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, כ), הוא מבאר את הפעל "נשא", הדומה מאד כאמור לפעל "רום", וכֹה דברי רבנו שם:
"וכן נשא יהיה בעניין רום המקום, ובעניין רום המעלה ויתרון החשיבות: 'וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם' [בר' מב, כו] – מן העניין הראשון, וכמוהו רבים בעניין המשׂא והסבילה מפני [שבהם מתואר] שהרימוּ [חפצים ומשאות] מן המקום [הנמוך לגבוה]. ומן העניין השני: 'וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ' [במ' כד, ז], 'וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם' [יש' סג, ט], 'וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ' [במ' טז, ג]. וכל לשון נשׂיאה שנאמרה ביחס לה' יתעלה הוא מן העניין הזה האחרון: 'הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ' [תה' צד, ב], '[כִּי] כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא' [יש' נז, טו] – רוממות גדולה ועוז לא רום מקום".
נמצא, שגם כאן רבנו פותח במשמעות הבסיסית הרווחת, ומעביר אותנו למשמעות המופשטת שאנחנו מכירים היטב מהמציאות שסובבת אותנו. כלומר, רק לאחר שהתרוממנו להבין שהפעל "נשא" עשוי לבאר משמעות מופשטת, רבנו מסביר שכך יש להבין את הפעל הזה גם ביחס לבורא-עולם. דרכו של רבנו היא אפוא דרך דידקטית ומדעית, אשר מטרתה היא מטרה דתית מובהקת – לרומם אותנו להרחיק את הגשמות ולהשׂכיל את ייחוד ה'.
ג. "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן"
הזכרנו לעיל בדברי רבנו את הפסוק מישעיה (נז, טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים", ולאור דברי רבנו ברור שיש להבין את הפסוק הזה במשמעות של רוממות כבוד וגדולה, לא רוממות מקום. באופן כללי, הרעיון שהפסוק הזה מבטא הוא, שלמרות מעלתו הרמה והנשׂגבה של הקב"ה, הוא לא יזניח את הנדכאים ושפלי הרוח אשר נמצאים בשפל המדרגה, והוא יושיעם ויצילם ויחיה את רוחם. ובמלים אחרות, למרות רוממותו האינסופית של הקב"ה הוא אינו נמנע מלטפל באנשים המסכנים הנחשלים והנדכאים ביותר.
נחזור לענייני שלילת הגשמות, אם נשים לב, לפני שהנביא ישעיה מביא את דברי הקב"ה, הוא מזהיר אותנו, לבל נטעה ונלמד מהפסוק שיש מקום מסוים להקב"ה במציאות הגשמית, שהרי הנביא מקדים ואומר: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ". כלומר, הקב"ה הוא שוכן עד, דהיינו נצחי, ולכן כל תיאורי משכנו של הקב"ה שיבואו בהמשך הפסוק אינם אלא משלים לעניינים נעלים שנתבארו לעיל. זאת ועוד, כמו שראינו לעיל בהלכות יסודי התורה, גם בפסוק הנדון בישעיה נאמר שהקב"ה שוכן בשני מקומות: "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ", ואולי ריבוי זה נועד ללמד, כמו בהלכות יסודי התורה שהבאנו בראש מאמר זה, שאין לו באמת מקום במציאות הגשמית החומרית, אלא מדובר במשל לרוממות מעלתו של הקב"ה.
וכך בדיוק הבין רס"ג בפירושו שם, והנה דבריו בתרגומו-פירושו: "ודעו שכך אמר רם ונישא הקיים לנצח: אני שוכן בשמים ובמקדש" וכו'. כלומר, לדעת רס"ג, הביטוי "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ" מורה על שני מקומות שונים ונפרדים זה מזה: על השמים שנזכרו במילה: "מָרוֹם", ועל בית-המקדש שבארץ שנרמז במילה: "קָדוֹשׁ". ובמלים אחרות, לפי רס"ג בפירושו, הקב"ה שוכן כביכול בשני מקומות, ומכיוון שהגוף החומרי אינו יכול לשכון בשני מקומות בו זמנית, רס"ג מוביל אותנו בהכרח למסקנה שכל הפסוק הזה בישעיה הינו משל, ואין להקב"ה מקום ואין לו גוף ולא דמות הגוף, וכמו שאומר רבנו בהלכות יסודי התורה שבראש דברינו.
ונראים הדברים שכך בדיוק הבין גם יונתן בן עוזיאל בפירושו לפסוק בישעיה שם:
"אֲרֵי כִדְנָן אֲמַר רָמָא וּמְנוּטְּלָא, דְּשָׁרֵי בִשְׁמַיָּא וְקַדִּישׁ שְׁמֵיהּ, בְּרוּמָא שָׁרֵי וְקַדִּישָׁא שְׁכִינְתֵיהּ, אֲמַר לְמִפְרַק לִתְבִירֵי לִבָּא וּלְמַכִּיכֵי רוּחָא, לְקַיָּמָא רוּחַ מַכִּיכִין, וּלְמִסְעַד לֵב תְּבִירִין". כלומר, המלים: "בְּרוּמָא שָׁרֵי" מתארים בהכרח את בית-המקדש ורוממותו, שהרי מיד לאחריהן נאמר: "וְקַדִּישָׁא שְׁכִינְתֵיהּ", ואין הקב"ה משרה את שכינתו בשמים אלא בבית-המקדש אשר על הארץ, וכמו שנאמר (מ"א ו, יא–יד): "וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה [...] וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ".
אולם, גם בפירושו לפסוק הנדון רש"י משבש את יסודות הדת, והנה פירושו לפניכם:
"מָרוֹם וְקָדוֹשׁ – אני שוכן, ומשם אני עם דכא ושפל רוח, שאני מרכין שכינתי עליו". כלומר, שלוש פעמים רש"י חוזר בדבריו על מוטיב ההגשמה, דהיינו על-כך שהקב"ה שוכן בשמים: בתחילה רש"י אומר שהקב"ה שוכן במקום מסוים – "אני שוכן", בהמשך הוא מדגיש זאת באמרוֹ: "ומשם אני" וכו', ולבסוף הוא שוב מדגיש זאת באמרוֹ: "שאני מרכין שכינתי עליו" – וכל זאת במשפט אחד! וכבר הסברנו כמה פעמים שייחוס מקום להקב"ה במציאות החומרית הינו הגשמה, מפני שרק לגוף נגוף יש מקום מוגדר ומסוים במציאות החומרית.
עוד חשוב להבין, שחיבורו של רש"י הוא בגדר פירוש ולא בגדר תרגום, ואפילו אונקלוס ויונתן בתרגומיהם מרחיקים מן ההגשמה, כל-שכן רס"ג שחיבורו הוא בגדר פירוש ולכן הוא מרחיק עוד יותר מהם מן ההגשמה, וכל-שכל רבנו אשר חיבר ספר מקיף בענייני ידיעת ה' וייחודו, ולכן הוא טורח להרחיק יותר מכולם מן ההגשמה. ועל ההבחנה בין תרגום לבין פירוש בעניין הרחקת הגשמות, ראו מאמרי: "רש"י – ראש הפרשני ההגשמה" חלק יו, וחלק כג.
ובניגוד לרש"י המין אשר לא נזהר במאומה בענייני ההגשמה, שימו לב עד כמה רבנו נזהר שלא נלמד מדבריו השקפות שווא ומדוחים, וכֹה דבריו בסוף הפרק הנדון במורה (א, כ):
"ושמא יקשה לך אמרי רוממות מעלה וגדולה ועוז, ותֹאמר: היאך אתה עושה עניינים רבים מעניין אחד? יתבאר לך [לקמן א, נח] כי ה' יתעלה, אצל בעלי ההכרה [=ההשׂגה] השלמים, לא יתואר בתארים רבים, ושכל התארים האלה המרובים המורים על הגדולה והעוז והיכולת והשלמות והטוב וזולתם – כולם חוזרים לעניין אחד, ואותו העניין הוא עצמותו ["עצם מציאותו יתעלה שאין בו ריבוי ולא שניות, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה" (מָרי)], לא מאומה מחוץ לעצמות, ויבואוך פרקים בשמות ובתארים [לקמן מפרק נא עד פרק סח], וכל הכוונה בפרק זה היא [ללמד] כי רם ונישא אין עניינם ומובנם רום מקום אלא רוממות מעלה".
"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ! אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מ"א ח, כז).