בחלקו הראשון של המאמר למדנו את שתי ההלכות היסודיות בדין השמות שאסור למחקם, וזה לשון רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, א–ב): "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש-ברוך-הוא – לוקה מן התורה [...]. ושבעה שמות הם: השם הנכתב יוד-הא-ואו-הא והוא השם המפורש או הנכתב אלף-דלת-נון-יוד. ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה". והוסיף רבנו בתשובה (סימן רסח): "והחריתה אסורה ככתיבה, והוא הדין ברקימה". ונראה מדבריו שהוא הדין לשמות שיוצרים מצירוף אותיות אבן או נחושת, ותולים אותן על-גבי קיר או ארון קודש וכיו"ב.
אותיות הטפלות לשם
בהמשך הלכותיו שם, הרמב"ם מלמדנו על האותיות שלפני ואחרי שמותיו של הקב"ה, האם גם אותן אסור למחוק וכל מי שמוחקן לוקה מן התורה? וזה לשון רבנו שם בהלכה ג: "כל הנטפל [=כל אות שהיא טפלה] לשם מלפניו – מותר למחקו, כגון למד מלה', ובית מבאלהים, וכיוצא בהן, אינן בקדושת השם. וכל הנטפל לשם מאחריו כגון כאף של אלהיך, וכאף ומִם של אלהיכם, וכיוצא בהן, אינן נמחקין, והרי הן כשאר אותיות של שם, מפני שהשם מקדשם. ואף-על-פי שנתקדשו ואסור למחקן, המוחק אלו האותיות הנטפלות [=הטפלות] אינו לוקה [מן התורה], אבל מכין אותו מכת-מרדות [מדרבנן]".
נמצא, שהאותיות שלפני שבעת שמותיו של הקב"ה – מותר למחקן מן התורה, והאותיות שלאחר שבעת שמותיו של הקב"ה – אף הן מותר למחקן מן התורה, אך אסרו חכמים למחקן. העונש על איסור מחיקתן מן התורה הוא מלקות, כלומר רופא בודק את האדם ורואה כמה הוא מסוגל לספוג עד 39 מלקות, ומלקין אותו בבית-דין. לעומת זאת, מכת-מרדות עשויה להיות גערה בלבד, וכך מסכם מָרי בפירושו להלכות שבת (א, אות טז) את הגדרתה של מכת-מרדות:
"ומכת-מרדות [...] הגדיר אותה [רבנו] בפירושו למשנה שבועות [ו, א]: 'מלקה אותו הדיין בשוט לפי מה שייראה לו לפי קשיותו', וכיוצא בזה כתב גם בהלכות עדות [יח, ו]: 'אבל בית-דין מכין אותן מכת מרדות כפי מה שיראו'. זוהי הגדרת מכת-מרדות לדעת רבנו בכל מקום שנזכרה, שהכל לפי ראות עיני הדיין, פעמים די בנזיפה, ופעמים מכת אכזרי, לפי החוטא [=לפי קשיות ערפו] ולפי החטא [=לפי חומרת החטא] ולפי הזמן [=ובהתחשב ברוח התקופה ותחלואיה]".
כתב רק חלק מן השם – קדוש?
מה יהיה הדין אם אדם כתב רק חלק מן השם? האם גם חלקו של השם קדוש ואסור למחקו? רבנו משיב על כך שם (ו, ד) וזה לשונו: "כתב אלף-למד מאלהים, יוד-הא מה' [=מהשם המפורש יוד-הא-ואו-הא] – אינו נמחק. ואין צריך לומר 'יה' שהוא שם בפני עצמו, מפני שזה מקצת שם המפורש הוא. אבל הכותב שין-דלת מ'שדי', צדי-בית מ'צבאות' – הרי זה נמחק".
נמצא, כי שני חלקי השם היחידים שמתקדשים הם "אל" ו"יה". כלומר, אם אדם החל לכתוב אלף-למד מתוך מטרה לכתוב "אלהים" ונעצר, או כתב "יה" במטרה לכתוב את השם המפורש ונעצר, או שכתב "יה" כשם בפני עצמו – אינו נמחק (ונראה שקדושת השם "יה" חמורה יותר כאשר כתבו כשם בפני עצמו, אף שהדין בשניהם שווה). אך בכל שאר המקרים שהחל לכתוב את אחד משבעת שמותיו של הקב"ה ונעצר לפני שסיים את השם – ניתן למחוק את השם.
נמצא, כי השם "יה" אינו נמחק מפני שהוא מקצת שם המפורש, וקדושתו נובעת מקדושת שם הויה, והשם "אל" אינו נמחק מפני שיש לו הוראה בפני עצמו (=עניינו "תוקף וחוזק" וכפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר), והוא שֵׁם בפני עצמו משבעת השמות שאינם נמחקים. וכך מסכם עניין זה מָרי יוסף קאפח שם (אות ח):
"כתב יוד-הא בכוונה ובמטרה לכתוב הויה אינו נמחק, ואין צריך לומר אם נתכוון לכתוב 'יה' שהוא שם בפני עצמו שאינו נמחק, מפני [...] שהוא מקצת השם המפורש. [...] מה-שאין-כן 'אל' אינו נמחק לא מפני שהוא מקצת שם 'אלהים', אלא מפני שיש לו הוראה זולת הוראת שם אלהים". נמצא, כי השם "יה" אינו נמחק מפני שקדושתו נובעת מן השם המפורש, ואף שיש לו הוראה בפני עצמו (עניינו "הנצחי" וכפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר), עיקר קדושתו נובעת כאמור בשל היותו מקצת השם המפורש.
מָרי מוסיף שם ואומר, כי מי שמוחק את השם "יה" (והוא הדין למי שמוחק את השם "אל" שהוא שם בפני עצמו) – לוקה מן התורה, וזה לשונו: "לדברי רבנו כאן שהוא מקצת השם נראה דלוקה [מן התורה] בשל רוממות כבוד שם ה' המפורש, [...] כל שכן לדברי רבנו במו"נ [א, סג] שהוראתו [...] 'אזלי' [=הנצחי] שוודאי לוקה עליו".
פעם נשאלתי האם מי שכותב את המילה "אל" כמילת קישור, כגון "נסעתי אתמול אל העיר ירושלים", האם זה בכלל השמות שאינם נמחקים? תשובה, ברור כי המילה "אל" מתקדשת אך ורק כאשר היא נכתבת במטרה להורות על הבורא יתעלה.
כלי או אדם שהיה כתוב עליו שם משבעת השמות
עד עתה למדנו על שבעת השמות שנכתבו בכלֵי כתיבה כגון עט וכיו"ב ועל-גבי גיליונות מכל סוג שהוא. ברם, מה הדין אם רשמו שֵׁם על גבי כלי? לאחר שהכלי בלה ואנו מעוניינים להחליפו, האם עלינו לגנוז את הכלי? על כך משיב רבנו שם (ו, ו), וזה לשונו: "כלי שהיה שֵׁם כתוב עליו, קוצץ את מקום השם וגונזו. אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי – הרי זה לוקה. אלא חותך את מקומו וגונזו".
מָרי יוסף קאפח מעיר שם: "ונראה שדייק רבנו לכתוב 'השם חקוק' לומר שדווקא חקק השם כלומר חק ירכות [=חקק את גוף האותיות], לאפוקי חק תוכות [=חקק את מסגרת האותיות בלבד], שאין זה כתב כבכל דוכתי [=בכל מקום בהלכה רישום מסגרת האותיות אינה מוגדרת ככתיבה], וייתכן שאין איסור אז בהתכתו". כלומר, נראה שאם אחד משבעת השמות הללו נרשם על-ידי שרטוט מסגרת האותיות בלבד – מותר למחקו.
בהמשך דבריו שם, רבנו עוסק בשם שהיה כתוב על בשרו, וזה לשונו: "וכן אם היה שֵׁם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה [=בזמן בית-המקדש היו טובלים כדי לעלות מטומאה לטהרה] כורך עליה גמי [=רצועה] וטובל. ואם לא מצא גמי מסבב אחריו, ולא יהדק, כדי שלא יחוץ. שלא אמרו [=חז"ל] 'לכרוך עליו' אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום".
כלומר, אם היה שֵׁם כתוב על בשרו, אסור לו למחקו מגופו בידיו, אלא ימתין עד שהשם ידהה ויעבור מעצמו, וכמו שכותב רבנו בהלכות שבת (יא, טו): "הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור, אף-על-פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק". ואם ביקש לעלות מטומאה לטהרה, יטבול רק לאחר שכרך רצועה סביב השם בעדינות באופן שהיא לא תחצוץ, ויגיעו מים גם לאותו המקום שכתוב בו השם.
כמו כן, למדנו מהלכה זו שני עניינים חשובים נוספים: א) אסור שאחד משבעת שמות הקודש יהיה גלוי כשהוא ערום לגמרי; ב) וכן אסור שהשם יהיה גלוי במקום הטינופת. אך אם כיסה את השם ברצועה וכיו"ב – מותר לו לפשוט את בגדיו לגמרי ומותר לו לעמוד במקום הטינופת.
מהלכה זו אנו עוברים אפוא לשאלת הכנסת חומש או טלית לבית הַכְסֵא: לגבי החומש, אם כתוב על גבי הכריכה אחד משבעת השמות, אין להיכנס עם הספר לבית הכסא, אלא אם הספר בתוך שקית אטומה. ולגבי הטלית, אם כתוב עליה אחד משבעת השמות הקדושים, כגון בטליתות שנוהגים לתפור את ברכת הציצית ובה שם ה', לפס הטלית שמניחים על הראש – אסור להיכנס עמה לבית הכסא.
ברם, מתשובת רבנו בסימן רסח עולה, כי אסור להיכנס לבית-הכסא גם כאשר פסוקי תורה מגולים ואפילו אין בהם שמות קדושים, ויתרה מזאת, אפילו כאשר מדובר בכתב אשורי [=הכתב המרובע שמשתמשים בו לספרים לעיתונים וכיו"ב], אסור להיכנס עמו לבית הכסא כאשר הוא מגולה, וזה לשון רבנו שם:
"לפי שהציצית תשמישי מצוה ואין בה קדושת הגוף, ולפיכך מותר להיכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ולדרסה ברגל ולהשתמש בה, כגון לפרשׂה ולכסות בה בעת כיסוי הערווה ובעת גילויה, כל זה מותר. ואיך נפקיר פסוקי התורה [שנתפרו בטלית], שנכתבו בקדושה [על-ידי משה רבנו], שנכתבו מפי הגבורה, לאלו הטינופות והזלזולים?! וזה ביזוי תורה בלי ספק, נוסף להיותו גם-כן חידוש וסטייה, שלא היה כמותו בישראל לפי ידיעתנו. וממה שחייבים אתם לדעת אותו, שהכתב האשורי, הואיל ובו ניתנה תורה, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי-הקודש [...] וכל מה שעושים מאלה הדברים, הרי הוא בכלל כבוד תורה".
נמצא, שחובה עלינו לכבד את הכתב הזה המרובע ככל יכולתנו, מפני שהתורה ניתנה בכתב זה, וכיבוד הכתב הזה הוא בכלל כבוד תורה. ולכן, נראה כי לדעת רבנו אין להיכנס לבית הכסא עם עיתון או ספר, שהרי כולם נכתבים בימינו בכתב אשורי. אלא-אם-כן הם סגורים בשקית אטומה כאמור לעיל.
מִחזור עלונים וספרים שנכתבו בכתב אשורי
אף שיש להתייחס לכתב האשורי בכבוד רב, מפני שזה מכבוד התורה, נראה שבימינו מותר ואף מצוה רבה למחזר עיתונים, עלונים וספרים וכיו"ב, ואפילו אם יש בהם פסוקים מן התורה. והסיבה פשוטה לדעתי, הסיבה לחובת השמירה על כבוד התורה היא כבוד ה' שנתן לנו אותה, ומכבוד ה' יתעלה שנשמור על הבריאה הנפלאה שהעניק לנו ככל יכולתנו. ולא חלילה נֵרָאֶה כאילו אנחנו מזלזלים ומשחיתים את המתנות הנפלאות שהעניק לנו ה' יתעלה בבריאה, ולכן עלינו להשתדל ולהתאמץ שרחובותינו יהיו נקיים ומטופחים, ועולמינו יהיה עולם אקולוגי נקי ובריא. כלומר, השמירה על הפיקדון שה' נתן בידינו – הבריאה הנפלאה שסובבת אותנו – מצוה גדולה וחשובה היא.
הריבוי העצום של העלונים החוברות והספרים בימינו מחייב אותנו למחזרן, שהרי אם נבחר לגנזן יוצא שאנו משחיתים את העולם: גם נכלה את משאבי הטבע הנכחדים, וגם נבזבז משאבים יקרים לגניזת הכמות העצומה של החומרים. כך שמצוה רבה למחזר עלונים עיתונים וספרים, כדי לשמור על המשאבים היקרים שה' העניק לנו, וכדי לשמור על עולמינו נקי ובריא ככל שניתן. ולפי דעתי, אפילו אם יש פסוקים בספרים או בעלונים, עדיין מותר ומצוה למחזרם, ולדעתי יש בדבר אף קידוש שם שמים. ברם, אם כאמור יש בכתבים הללו שמות משבעת השמות הקדושים, אסור למחזרם וחייבים לגנזן.
והעיר לי ידידי נאור טויטו, שהוראה זו עולה בקנה אחד גם עם תשובת רבנו שהובאה לעיל, מפני שרבנו לא הורה בתשובה לגנוז כתבים שחוברו בכתב אשורי, אלא שיש לכבדם ולא להביא לביזיונם. וכאמור, מחזורם הוא מצוה גדולה ורבה ואף קידוש שם שמים. ויתרה מזאת, הוראה זו עולה בקנה אחד עם פסיקת רבנו הנצחית במשנה-תורה, שם הוא מחייב לגנוז רק את שבעת השמות שאינם נמחקים. לפיכך, בכל מקום שאנו יכולים לשמור על קדושת הכתב האשורי נעשה כן, אך אם חלילה נבוא בשל כך לידי השחתת העולם הנפלא שה' יתעלה הפקיד בידינו, עלינו לנהוג כפי עיקר הדין וההלכה.
ויתרה מזאת, ראינו כי חז"ל התירו לאדם לטבול במקוה, אף-על-פי ששם משבעת השמות כתוב על בשרו! ומדובר כאן באחד משבעת השמות שאסור למחקן מן התורה! ונראה שהתירו כי מגע המים אינו מוחק את השם באופן מיידי. נראה אפוא, כי בשאר פסוקי התורה וכל שכן בשאר דברי תורה שנכתבו בכתב אשורי, במקום שיש מצוה לשמור על משאבי הטבע היקרים, מצוה למחזר את הנייר שנכתבו עליו. ואף שכאן מדובר על כילוי מיידי לא מדובר כאן בשם משבעת השמות שאינם נמחקים.
האם רישום בפלאפון או במחשב נחשב לכתיבה?
אחת השאלות המעניינות בדורנו דור דעה היא השאלה: האם רישום בפלאפון או במחשב הוא בגדר כתיבה? שאלה זו נוגעת לענייננו מפני שאלה אחרת שקמה וניצבה: האם מי שרושם באותיות דיגיטליות בפלאפון או במחשב את אחד משבעת השמות האם אסור לו למחקו? כדי להשיב על שאלה זו נעיין בהלכות שבת בהגדרת מלאכת הכתיבה, וכך פוסק רבנו שם (יא, יד):
"אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו [...] וכיוצא בהן. ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהן. אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות, ועל כל דבר שאינו עומד – פטור. אינו חייב אלא עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד".
נמצא ברור, כי מי שרושם בפלאפון או במחשב באותיות דיגיטליות – אינו בגדר כותב. ולכן, אם רשם באותיות דיגיטליות את אחד משבעת השמות שאינם נמחקים, מותר לו למחוק אותו. ונראה שיש להתיר מהלכה זו גם רישום במחשב בחול-המועד, שהרי רישום זה אינו בגדר כתיבה.
האם יש שמות משבעת השמות שאינם קודש?
יש משבעת השמות הקדושים אשר מופיעים בכתבי-הקודש, שאינם מיוחדים לה' יתעלה, כמו השם "אלהים" שלעתים מורה על מלאך או דיין, ולעתים אפילו על עבודה-זרה שהעם ראו בה אלהים והמה לא אלהים. נעיין אפוא בהלכה הבאה ונראה היכן בכתבי-הקודש לא מדובר בשמות קדושים ולכן מותר למחקם, וזה לשון רבנו שם (ו, ט):
"[א] כל השמות האמורות באברהם קודש, אף זה שנאמר [בראשית יח, ג]: 'אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ' – הרי הוא קודש. [ב] כל השמות האמורות בלוט חול, חוץ מזה [שם יט, יח–יט]: 'אַל נָא אֲדֹנָי. הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן'. [ג] כל השמות האמורות בגבעת בנימין קודש [שופטים כ]. [ד] כל השמות האמורות במיכה חול [שופטים יז–יח]. [ה] כל השמות האמורות בנבות קודש [מלכים א כא]. [ו] כל 'שלמה' האמור בשיר-השירים קודש והרי הוא כשאר הכינויים, חוץ מזה [שם ח, יב]: 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה'. [ז] כל 'מלכיא' האמור בדניאל חול, חוץ מזה [שם ב, לז]: 'אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא', והרי הוא כשאר הכינויים".
בפעם הבאה אי"ה נלמד על שאר הכינויים שנזכרו בדברי רבנו האחרונים, ונסיים חלק זה בחתימת תשובתו של רבנו שראינו לעיל, וזה לשונו שם:
"וראוי גם-כן לממונה [מנהיג ציבור והוא הדין לכל אב משפחה], אפילו תהיה מדרגתו גדולה, לנהוג עם הציבור בנחת וימחל על כבודו, וימחה [=ויוכיח] על כל דבר שראוי למחות עליו בנחת ובעדינות, שיחייב [=גישתו המכובדת והעדינה תביא לכך] שיקבלו את דבריו ברצון, עד שיחזירם לעשיית הנכון בעבותות אהבה".
בתמונת שער הרשומה: בית-הכנסת העתיק בכפר נחום.
Comments