רש"י, ראש פרשני ההגשמה – חלק מד

עודכן: 18 בפבר׳ 2021

הדוגמה הבאה תלמד אותנו עד כמה עמוקה שוחת סכלותו של רש"י בלשון העברית, עד-כדי-כך שהוא שגה בעניין שאפילו ילד קטן בן שש שהולך למארי אינו משתבש בו. וכך נאמר במסכת ברכות (יג ע"ב): "תניא, סוּמכּוֹס בן יוסף אומר: כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדל"ת. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת". שימו לב עתה כיצד פירש רש"י שם: "ובלבד שלא יחטוף בחי"ת – בשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה, שלא יקראנה בחטף בלא פתח, ואין זה כלום". כלומר, רש"י היה סבור שיש לנקד את המלה "אֶחָד" אשר בפסוק הראשון שבקרית-שמע בפתח! ופרשן שאינו יודע לנקד את הפסוק הראשון של קרית-שמע, הוא פשוט אוויל משריש שהבהמה טובה ממנו.


***

בדוגמה הבאה נלמד שרש"י לא הבין מאומה בענייני אופני וכללי פסיקת ההלכה התלמודית, פשוט פרשן קהה מחשבה וגס הבחנה אשר משתבש בכל הזדמנות הלכתית או פרשנית. והנה לפניכם דברי התלמוד בברכות (יג ע"ב): "אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה: 'על לבבך' בעמידה. 'על לבבך' סלקא דעתך? אלא אימא: עד 'על לבבך' – בעמידה, מכאן ואילך – לא". כלומר, לפי רב יהודה יש לומר את הפסוק הראשון של קרית-שמע: "שמע ישראל" וכו', וכן את הפסוק שלאחריו "ואהבת" וכו', וכן את הפסוק שלאחריו ו"והיו הדברים" וכו' עד המלים "על לבבך", בעמידה.


וראו נא כיצד רש"י פירש את הדברים שם: "בעמידה – אפילו לבית הלל דאמרי: 'עוסקין במלאכתן וקורין, ומהלכין וקורין' – מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה, לפי שעד כאן מצות כוונה". ויש לרש"י שלוש טעויות: בית הלל אינם סוברים שיש לעמוד על המלים "על לבבך"; אין שום ראיה לכך שמצות כוונה לשיטתם היא עד המלים "על לבבך"; ופסק ההלכה בתלמוד הינו שמצות כוונה הינה בפסוק ראשון בלבד: "שמע ישראל" וכו'.


בעניין הטעות הראשונה, מתוך פשט דברי המשנה עולה, כי דעת בית הלל היא, שאם הקורא יושב או עוסק במלאכתו הוא אינו צריך לעמוד, שהרי נאמר במשנה (א, ו): "בית הלל אומרין: כל אדם קורין כדרכן", ובברייתא בתלמוד (יא ע"א) נאמר: "תנו רבנן, בית הלל אומרין: עומדין וקורין, יושבין וקורין, מטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עסיקין במלאכתן וקורין". נמצא שאין שחר לדברי רש"י שלדעת בית הלל על כל אדם לעמוד עד שהוא מגיע ל"על לבבך".


בעניין הטעות השנייה, לפיה לדעת בית הלל יש לקרוא בכוונה עד "על לבבך", ובכן, אין שום זכר בתלמוד לסברת בית הלל בעניין חובת הכוונה. לפיכך, סביר להניח שהם פסקו כפסק ההלכה האחרון של רבא, שהרי מטרת התלמוד הינה לברר את פסקי חכמי המשנה.


בעניין הטעות השלישית, רש"י מחליט שחובה לומר בכוונה עד המלים "על לבבך", וכמו שהוא אומר לעיל: "לפי שעד כאן מצות כוונה". ברם, רבא פוסק בתלמוד שרק פסוק ראשון יש לומר בכוונה! והנה דברי רבא לפניכם (יג ע"ב): "תנו רבנן: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד] – עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא: הלכה כרבי מאיר".


נמצא, שרש"י גם שגה לחשוב שבית הלל סוברים שיש לעמוד עד המלים "על לבבך" גם סכל מלהבין שאין שום ראיה לכך שבית הלל סוברים שמצות כוונה היא עד המלים "על לבבך" וגם השתבש בהבנת אופני וכללי פסיקת ההלכה התלמודיים.


***

בדוגמה הבאה נראה ביטוי לתפישתו החיצונית והשטחית של רש"י, ובמלים אחרות, כיצד עולם ההלכה והמחשבה שלו ממוקד בסיבות חיצוניות: מה יגידו, מה יאמרו וכו', ולא בחובת האדם לתקן את מידותיו לפני בורא-עולם ולאהבו ולירוא מפניו בגלוי וגם בחדרי חדרים.


בברכות (יג ע"ב) נאמר כך: "רבי יהושע בן לוי לַיֵיט אַמַאן דְּגַּנֵי אַפַרקֵיד", כלומר, ר' יהושע קילל וגינה את מי שהיה ישן על גבו. ושם פירש רש"י כך: "לייט אמאן דגני אפרקיד – שמא יתקשה איברו בתוך שנתו ונראה לרבים, והוא דרך גנאי". כלומר, אין איסור מהותי ועקרוני להקשות את האיבר, אלא רק אסור שהדבר ייראה לרבים כי יש בזה גנאי! ובמלים אחרות, כל איסור זימת הבשרים ולהט התאווה הינו משום גנאי חיצוני אשר פוגם בכבוד! ולא כדי שהאדם יתרומם מדרגת הבהמה לדרגת אדם חכם ונבון בעל צלם אלהים!


בפירושו הזה רש"י פותח פתח שממנו אנו יכולים להתבונן ולזהות את נפשו החשוכה, שהרי מפירושו הזה עולה, שאין שום מניעה להפנות את כוחות נפש האדם לזימה ולתועבה, כל עוד הדבר אינו "נראה לרבים"... פירושו הזה מלמד ומעיד על העדר חמור של יראת שמים, העדר אשר נובע מריחוק מחשבתי גדול מאד מה' יתעלה שמו, והריחוק המחשבתי הגדול הזה נובע מהשקפותיו הנחלות כמעט בכל תחומי המחשבה והמוסר של הדת היהודית.


וכמה מתאים פירושו הזה לדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, אשר מקדשת את החיצוניות והורסת את המחשבה והשקפות האמת העיוניות, ובמילים אחרות, מרוממת מאד את עבודת ה' באיברים החיצוניים, אך מחריבה את עבודת ה' בלב ובמחשבה ובחדרי החדרים.


ונחתום בפסקוֹ של רבנו בעניין זה בהלכות איסורי ביאה (כא, יט), והמשכילים יבינו את ההבדלים המחשבתיים העצומים שבין רבנו הקדוש לבין רש"י הטמא, וכֹה דברי רבנו:


"וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לַדַּעַת או יביא עצמו לידי הרהור. אלא, אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה ויפנה לדברי תורה, שהיא 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' [מש' ה, יט]. לפיכך, אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבוא לידי קישוי".


***

הדוגמה הבאה היא למעשה המשך הדוגמה הקודמת, וגם ממנה ניתן ללמוד על מידותיו הרעות של רש"י, לפני המקום ולפני בני האדם. כלומר, מתוך לימוד על המושגים המקולקלים שהיו מרוממים בעיניו של רש"י, ניתן ללמוד על שיבושיו והזיותיו ורוע מידותיו.


וכך נאמר בברכות (יג ע"ב): "אמר רב יוסף: פַּרקְדָן לא יקרא קרית-שמע [...] אמרי: מיגּנא, כי מַצלֵי פורתא [=נוטה מעט על צידו] – שפיר דמי. מקרא, אף על גב דמצלי – נמי אסור. וְהַא ר' יוחנן מצלי וְקַרֵי! שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה". כלומר, חכמי התלמוד הורו, שמי שישן יכול לנטות מעט על צידו, אך מי שקורא קרית שמע אסור לו לנטות על צידו. ברם, מיד בהמשך נאמר בתלמוד, שמי שאינו יכול לשכב על צידו התירו לו לקרות כשהוא נוטה על צידו.


ושם פירש רש"י כך: "כי מצלי שפיר דמי – כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי; אבל מקרי קריאת שמע, אפילו מצלי נמי אסור – שמקבל עליו מלכות שמים דרך שׂררה וגאווה". ואיני יודע איזו דרך גאווה ושׂררה יש במי שקורא והוא נוטה מעט על צידו? ואם אכן קריאת קרית-שמע בנטייה על הצד היא דרך של שׂררה וגאווה, איך ר' יוחנן נהג כן? וכי יעלה על הדעת שר' יוחנן יגיס דעתו כלפי שמיא? והלא הוא היה יכול לשבת על המיטה ולקרות! כמו כן, אם מדובר בגסות רוח, מדוע חכמים קיבלו את דעתו ואישרו את מעשיו כהלכה לדורות?


אלא ברור, שגם איסור זה נובע מהאיסור שנאמר בהלכה הקודמת, שהאדם לא יביא את עצמו לידי קישוי ולידי הרהורים רעים ומשחיתים, ולכן החמירו על האדם בעת שהוא קורא קרית-שמע, ודרשו ממנו שהוא אפילו לא יטה מעט על צידו, כדי שמחשבתו תהיה זכה וטהורה ונקייה ומופנית לה' יתעלה לבדו. אולם, במקום שמדובר באדם חולה או בעל-בשר שאינו יכול לשכב על צדו, לא החמירו עליו, והתירו לו לקרוא והוא נוטה מעט על צידו, רק כדי להזכיר לו ולאחרים כי לפי עיקר הדין יש לישן ולקרוא קרית-שמע בשכיבה על הצד. אך אם חלילה היה מדובר בשררה וגאווה ובגסות רוח קמי שמיא, היה אסור באופן גורף.


מה אנחנו למדים מפירוש רש"י? שוב אנחנו למדים מפירושו המשובש על הרהורי לבו, ולא רק שמחשבות שררה וגאווה אפפו והממו והעסיקו אותו, אלא יש בזה גם רמז לכך שרש"י הטמא קיבל על עצמו מלכות שמים בדרך של שררה וגאווה וגסות רוח, כדרך המינים.


ואחתום נקודה זו בפסק רבנו בהלכות קרית-שמע (ב, ב): "ואסור לקרות קרית-שמע והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו. ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא".


וניתן ללמוד מן ההלכה הזו על הטעם שחייבו חכמים לקרוא קרית-שמע בשכיבה על הצד, ושאין לו שום קשר לענייני שררה וגאווה וגסות-רוח, שהרי חכמים אסרו לקרות קרית-שמע גם כאשר האדם "מוטל ופניו טוחות בקרקע", וברור שכאשר האדם כובש פניו בקרקע אין בכלל מקום לדמיין שמדובר בדרך גאווה או שררה, אלא מדובר בהרחקה מקישוי בלבד.


***

בסוגיה הבאה נראה דוגמה נוספת בפירוש רש"י לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן. כמו כן, הדוגמה הזו תלמד אותנו שרש"י סבר שחלומותיו של האדם מכֻוונים אליו מן השמים, ומי שלא ראה חלומות במשך שבוע שלם, הוא בגדר אדם רע, שהרי הקב"ה אינו פוקד אותו...


וכך נאמר בברכות (יד ע"א): "אמר רבי ינאי אמר רבי זעירא: כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע, שנאמר: 'וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע' [מש' יט, כג], אל תקרי שָׂבֵעַ אלא שֶׁבַע". ושם פירש רש"י: "אל תקרי שָׂבֵעַ אלא שֶׁבַע – ילין בל יפקד מן השמים בחלום, הרי הוא רע, לכך אין משגיחין לפקדו". וזו תפישה פשטנית וגסה מאד, כאילו כל חלומות עמי הארצות ואפילו כל חלומות החכמים הינם מאת ה' יתעלה, וכאילו עלינו לייחס חשיבות לחלומות.


ייחוס חשיבות אלהית מעין נבואית לחלומות גורר את האדם בהכרח להזיות רבות מאד, ועלול אף להוציא אותו מן העולם, כי אין סוף וגבול לדמיונות ולהזיות אשר האדם עלול לראות בחלומותיו, ואם הוא יסבור שחלומותיו העקושים נשלחו אליו מאת ה' יתעלה, הוא עלול לאבד את דעתו. וכבר כתבתי מאמר בעניין החלומות לאור משנת רבנו הרמב"ם, והמסקנה שרובם ככולם הבל המה מעשה תעתועים שאין לייחס להם מאומה, מלבד אולי ללמוד מהם על מחשבות האדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. כלומר, האדם עשוי אולי ללמוד מהם על עצמו ועל נפשו ותו לא. ראו מאמרי: "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן" (חלק א, חלק ב).


איך בכל זאת ניתן להבין את האגדה לעיל? ובכן, מכיוון שלדעת רבנו החלומות הינם המחשבות וההרהורים אשר נדחקו לתת-המודע במהלך היום, והם צפים ועולים לאדם בלילה כאשר כוחות גופו ונפשו שוקטים, נראה לי שכוונת חכמים לומר, שמי שאינו מפעיל את כוח המחשבה שלו הוא בגדר אדם רע. כלומר, מי שלא באים לו חלומות במשך שבוע שלם, אולי זה בגלל שהוא אינו מפעיל את כוח המחשבה שלו, ולכן אין שום מחשבה אשר נדחקת לתת-המודע, כדי שהיא תצוף למודע בעת השינה כאשר כוחות הגוף שוקטים ונחים.


ומכיוון שכוח המחשבה הוא צלם האלהים אשר הוענק לנו מאת ה' יתעלה, מי שאינו חושב ולא צפים ועולים בליבו מחשבות והרהורים, הרי הוא כמי שהקב"ה נמנע מלפקדו, שהרי הקשר שלנו עם בורא-עולם הוא באמצעות כוח המחשבה המופשט והנשגב. ואם אין אנו מפעילים את הכוח הרוחני הזה שהוא תכליתנו עלי אדמות, הרי שאין לנו קשר עם בורא-עולם, וכאילו הקב"ה אינו פוקד אותנו ואינו משגיח עלינו. בדומה לכך, רבנו גם מלמד במורה, שמי שאינו מחובר לה' בשכלו ובמחשבתו, אין עליו השגחה והוא מזומן למקרים.


"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן" (זכ' י, ב).