רש"י, ראש פרשני ההגשמה – חלק מד

עודכן: 18 בפבר׳ 2021

הדוגמה הבאה תלמד אותנו עד כמה עמוקה שוחת סכלותו של רש"י בלשון העברית, עד-כדי-כך שהוא שגה בעניין שאפילו ילד קטן בן שש שהולך למארי אינו משתבש בו. וכך נאמר במסכת ברכות (יג ע"ב): "תניא, סוּמכּוֹס בן יוסף אומר: כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדל"ת. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת". שימו לב עתה כיצד פירש רש"י שם: "ובלבד שלא יחטוף בחי"ת – בשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה, שלא יקראנה בחטף בלא פתח, ואין זה כלום". כלומר, רש"י היה סבור שיש לנקד את המלה "אֶחָד" אשר בפסוק הראשון שבקרית-שמע בפתח! ופרשן שאינו יודע לנקד את הפסוק הראשון של קרית-שמע, הוא פשוט אוויל משריש שהבהמה טובה ממנו.


***

בדוגמה הבאה נלמד שרש"י לא הבין מאומה בענייני אופני וכללי פסיקת ההלכה התלמודית, פשוט פרשן קהה מחשבה וגס הבחנה אשר משתבש בכל הזדמנות הלכתית או פרשנית. והנה לפניכם דברי התלמוד בברכות (יג ע"ב): "אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה: 'על לבבך' בעמידה. 'על לבבך' סלקא דעתך? אלא אימא: עד 'על לבבך' – בעמידה, מכאן ואילך – לא". כלומר, לפי רב יהודה יש לומר את הפסוק הראשון של קרית-שמע: "שמע ישראל" וכו', וכן את הפסוק שלאחריו "ואהבת" וכו', וכן את הפסוק שלאחריו ו"והיו הדברים" וכו' עד המלים "על לבבך", בעמידה.


וראו נא כיצד רש"י פירש את הדברים שם: "בעמידה – אפילו לבית הלל דאמרי: 'עוסקין במלאכתן וקורין, ומהלכין וקורין' – מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה, לפי שעד כאן מצות כוונה". ויש לרש"י שלוש טעויות: בית הלל אינם סוברים שיש לעמוד על המלים "על לבבך"; אין שום ראיה לכך שמצות כוונה לשיטתם היא עד המלים "על לבבך"; ופסק ההלכה בתלמוד הינו שמצות כוונה הינה בפסוק ראשון בלבד: "שמע ישראל" וכו'.


בעניין הטעות הראשונה, מתוך פשט דברי המשנה עולה, כי דעת בית הלל היא, שאם הקורא יושב או עוסק במלאכתו הוא אינו צריך לעמוד, שהרי נאמר במשנה (א, ו): "בית הלל אומרין: כל אדם קורין כדרכן", ובברייתא בתלמוד (יא ע"א) נאמר: "תנו רבנן, בית הלל אומרין: עומדין וקורין, יושבין וקורין, מטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עסיקין במלאכתן וקורין". נמצא שאין שחר לדברי רש"י שלדעת בית הלל על כל אדם לעמוד עד שהוא מגיע ל"על לבבך".


בעניין הטעות השנייה, לפיה לדעת בית הלל יש לקרוא בכוונה עד "על לבבך", ובכן, אין שום זכר בתלמוד לסברת בית הלל בעניין חובת הכוונה. לפיכך, סביר להניח שהם פסקו כפסק ההלכה האחרון של רבא, שהרי מטרת התלמוד הינה לברר את פסקי חכמי המשנה.


בעניין הטעות השלישית, רש"י מחליט שחובה לומר בכוונה עד המלים "על לבבך", וכמו שהוא אומר לעיל: "לפי שעד כאן מצות כוונה". ברם, רבא פוסק בתלמוד שרק פסוק ראשון יש לומר בכוונה! והנה דברי רבא לפניכם (יג ע"ב): "תנו רבנן: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד] – עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא: הלכה כרבי מאיר".


נמצא, שרש"י גם שגה לחשוב שבית הלל סוברים שיש לעמוד עד המלים "על לבבך" גם סכל מלהבין שאין שום ראיה לכך שבית הלל סוברים שמצות כוונה היא עד המלים "על לבבך" וגם השתבש בהבנת אופני וכללי פסיקת ההלכה התלמודיים.


***

בדוגמה הבאה נראה ביטוי לתפישתו החיצונית והשטחית של רש"י, ובמלים אחרות, כיצד עולם ההלכה והמחשבה שלו ממוקד בסיבות חי