רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מג)

אחל את החלק הזה בהערה ובשאלה שנשאלתי על-ידי אחד מהמתכנתים של WIX, היא החברה שמפעילה את אתר אור הרמב"ם. במהלך תיקון תקלה מסוימת, עיין אותו מתכנת במאמרים שבאתר והעיר על סדרת מאמריי בעניינו של רש"י, להלן תמצית דבריו:


"ועד כמה יפה פירושו של רש"י, המזכיר לנו רובד כל-כך נשכח מן המציאות הכל-כך ברורה מאליה, המסתירה בחובה רבדי אינסוף של הבנה ברורה, אולי זו גאונותו של רש"י, שאנחנו מדמים אותה לפשטות רדודה?".


ובכן, שתי תופעות מעניינות ודי נפוצות עולות מהערתו:


הראשונה, שימוש במשפטים עמומים אשר נשמעים טוב אך ריקים וחלולים לחלוטין מתוכן אמיתי, וכך הם דבריו בחלק הראשון של הערתו. תופעה זו נפוצה מאד בקרב צאצאי המינים, ובעיקר בקרב המתיימרים להיות "משכילים ונאורים", ראו לדוגמה את הזיותיו של הקוקו אשר דבריו נשמעים לעתים כשירה ערבה ומתנגנת, אך מי שמתבונן בהם ובוחן אותם לאור יסודות הדת והשקפותיה הטהורות ימצא שמליצותיו נבובות מאד, ולעתים לא רחוקות אף מבטאות כפירה הגשמה ומינות (ראו מאמרי: "קמצוץ מתבשיליו של קוק").


השנייה, רבים עשויים לראות בפירושו של רש"י דברי סכלות שהם אינם מסוגלים להסביר ולבאר באמצעות אדני ההיגיון והדעת, ובגלל שהם אינם מסוגלים לשבר ולנתץ את אלילותו של רש"י שהוחדרה לנו באגרסיביות רבה עוד מגיל הגן, הם מחליטים שפתאום הם "זורקים את השכל", ופתאום תשמע אותם אומרים: ש"אנחנו לא מסוגלים להבין את גאונותו של רש"י", כאילו רש"י היה עד-כדי-כך גאון, שבכל המקומות הרבים שהוא אומר דברי סכלות מהובלים ומפורשים, המגרעת אינה בו, אלא בנו! ויש לתמוה, וכי הם היו מסכימים שבניהם ילמדו אצל מורים אשר פולטים דברי הבל "גאוניים"? והלא זהו מתכון לסכלות ולבערות!


מכל מקום, כך השבתי לאותו מתכנת תועה אשר שמו אוהד:


"זכור כי בכל הדורות החביאו סכלות ואלילות במסווה של אי-ידיעה ואי-הבנה, ועד היום אנשי דת שרלטנים מטיפים 'לזרוק את השכל'. ברם, השכל הוא צלם האלהים והוא הכלי והאמצעי שאלהים נתן לנו כדי להבחין בין אמת לבין שקר, ובין הזיה מאגית למציאות אמיתית".


כלומר, רבים הם אנשי הדת האורתודוקסית אשר הטיפו ומטיפים לזרוק את השכל, כדי לקיים את ההזיה שהם "גאוני עולם", ובכל מקום שדבריהם אינם מובנים, הם מחדירים לנו את ההשקפה שעלינו לכבות את מאור הדעת ולהחשיך את המחשבה, ולבלוע בכוח את דבריהם המטונפים, כאילו היו דברי אלהים חיים! ומדוע? כי אם נבחן את דבריהם בעין השכל, תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם, וסכלותם ואלילותם תיחשף לעין כל! ואז הם כבר לא יהיו "גאוני עולם" ו"קדושי עליון", ולא יוכלו ליהנות מכבוד ומגאווה וממעמד של בני אצולה, ואף מטובות הנאה רבות ועצומות, אשר הם מפיקים וחוצבים בשם דת משה הזכה והברה.


ואולי יתרה מזאת, אם אנחנו שומעים לאותם רשעים ונוכלים וזורקים את השכל, הרי שאנחנו מפנים בזה עורף לה' יתרומם שמו ומבזים ומחללים את שמו הנכבד והנורא, שהרי ה' יתעלה נתן לנו "צלם אלהים", שהוא ההיגיון והמחשבה והשכל הישר, כדי שנִבחן ונַבחין ונברור באמצעותו בין ההשקפות והדעות האמיתיות והשקריות. ואם אנחנו כופרים ביסוד החשוב הזה ובועטים בטובה הגדולה והעצומה הזו שניתנה למין האדם – בהעדפת דברי ההוזים עובדי האלילים על-פני צלם האלהים שהוענק לנו מאת אלהים חיים – הרי שאנחנו מחללים ומבזים את השם הנכבד והנורא, את ה' אלהינו יתעלה ויתרומם ויתהדר שמו וזכרו.


לאור הדברים שהובאו לעיל, ובמיוחד לאור ההטעיות הרבות שהטעו אותנו, הכרח בלתי יגונה הוא להמשיך ולעסוק בפירוש רש"י, ולהוכיח שוב ושוב את סכלותו ובערותו ומינותו. שהרי הוא נטוע כל-כך חזק ועמוק בליבו של עם-ישראל, עד שיש צורך במאמץ עליון כדי לעקרו, למחות את זכרו ועקבותיו, ולרפא את לבו ומחשבתו של עם-ישראל מהזיותיו ומגרורותיו.


***

בדוגמה הבאה נוכיח פעם נוספת כיצד רש"י הבין ופירש את אגדות חז"ל כפשוטן, וכבר הסברתי במקומות רבים מאד כיצד הרעה החולה הזו הרסה את דת משה והחדירה וזיהמה את דת האמת בהגשמה במינות ובהזיות מאגיות רבות לאין מספר, ראו לדוגמה במאמרי זה בחלק יז, שם במבוא בפרק שנקרא: "תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס הדת".


ועתה לדוגמה האמורה: בברכות (יב ע"ב) דרשו חכמים ואמרו שחטאו הגדול של שאול ברצח נוב עיר הכהנים נמחל לו, וזה לשון חכמים: "ומנין דאחילו ליה מן שמיא? שנאמר: 'וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי' [ש"א כח, יט], ואמר רבי יוחנן: 'עִמִּי' – במחיצתי. ורבנן אמרי מהכא: 'וְהוֹקַעֲנוּם לַייָ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ' [ש"ב כא, ו], יצתה בת קול ואמרה: 'בְּחִיר יְיָ' [שם]".


כלומר, לדעת חכמים במדרש, יצתה בת קול ואמרה ששאול הוא בחיר ה', וזה רמז לכך שהקב"ה מחל לו על עוונו הגדול והחמור אשר הרג את כל אנשי נוב עיר הכהנים. ברם, לפי פשט המקרא ברור, שלא יצתה שום בת קול, אלא הגבעונים הם אלה אשר דרשו מדוד את שבעת בני שאול כדי להורגם ולתלותם בגבעת שאול, והמלים: "בְּחִיר יְיָ", הם חלק מדבריהם של הגבעונים האכזריים והנקמנים. וברור שהמדרש לא נועד ללמד על שום בת קול שיצתה והדהדה בשמים ובשמי השמים, ואין לזה שום זכר במקראות, אלא, כל מטרתו היא, לדרוש מן הפסוק רמזים וראיות לכך שעוונו של שאול נמחל ויש לו חלק לעולם-הבא.


אולם, רש"י לא יוותר בשום מקום על אימוץ הזיה וטיפוח דמיון מאגי, ראו נא את פירושו שם: "ויאמר דוד אל הגבעונים: ובמה אכפר לכם וברכו את נחלת ה'? והם אמרו לו: יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול, ובת קול יצאה וסיימה אחריהם בחיר ה', דוודאי הם לא אמרו בחיר ה', שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו". כלומר, לפי רש"י יצתה בת קול וסיימה את דבריהם, וקולה נשמע והדהד באוזניהם של כל הנוכחים... ברור אפוא, שרש"י הבין את המדרש כפשוטו, וזו עדות נוספת לשיטתו להבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן.


***

בדוגמה הבאה נלמד על הטעיה של רש"י מדרך האמת באמצעות ניסיון לנקות את עצמו מכל חשד למינות, וכבר ראינו דוגמה לכך במבוא לחלק מב, שם רש"י "מסביר" לנו מי הם המינים (ברכות יב ע"א): "המינין – תלמידי ישו" (כך במקור דברי רש"י בכתבי היד, וכידוע יד נעלמה נשלחה ומחקה את תלמידי יש"ו וכתבה במקומם: "עובדי כוכבים ומזלות"). ושוב רש"י חוזר על ההטעיה הזו בברכות (יב ע"ב), וזה לשונו: "מינות – אותם תלמידי ישו הנוצרי" (וגם כאן יד נעלמה נשלחה ומחקה את הדברים, והם מופיעים בכתבי היד).


ואם תשאלו, ומדוע יש הטעיה בפרשנות זו? ובכן, לפי רש"י המינים הם גויים! דהיינו הגויים ההולכים בשיטתו של ישו, ולא ישראלים אשר כפרו ביסודות הדת והשתבשו בתפישת האלהות! וזה טשטוש מכֻוון של המושג מינים! כאילו כל ענייני המינות והמינים קשורים אך ורק לגויים עובדי העבודה-הזרה! ואין לי צל של ספק, שטשטוש זה נעשה במכֻוון כדי להסיר מעליו כל חשד של מינות, כאילו אין מושג כזה לגבי פרשן יהודי מזרע ישראל...


וכבר ראינו שהמינים נוקטים בדרכי הטעיה: במבוא לחלק יא ממאמר זה (ובמיוחד בדוגמה השביעית), וכן במבוא לחלק מב (שם הבאנו את דברי רש"י שנאמרו בדף יב ע"א).


***

בדוגמה הבאה נראה דברי אמת בפירוש רש"י! וכבר תמה עלי אחד מן הדרדעים התועים, איך אני לא מצליח למצוא בפירוש רש"י דברי חפץ? והשבתי לו במאמרי: "ביקורת על יחסי לרש''י-שר''י – ותשובתי". והאמת שעד עתה לא מצאתי דברי חפץ, וזו הפעם הראשונה, והייתי צריך לשלוח לאותו דרדעי תועה את דברי החפץ הללו של רש"י שנראה לקמן.


בברכות (יב ע"ב) הובאה ברייתא ובה נאמר כך: "דתניא: '[וְלֹא תָתֻרוּ] אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' [במ' טו, לט] – זו מינות, וכן הוא אומר: 'אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים' [תה' יד, א]".


ושם פירש רש"י: "מינות – אותם תלמידי ישו הנוצרי [וכבר התייחסנו לעניין זה לעיל] ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל; וכן הוא אומר: 'אמר נבל בליבו אין אלהים' – ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים".


ובכן, רש"י כאן מודה על האמת, והיא, שהמינים הם אלה אשר "הופכים את טעמי התורה למדרש טעות ואליל", וזה בדיוק מה שרש"י עשה! שהרי הוא פירש את ענייני התורה לפי פשטי המדרשים שאין ללמוד מהם מאומה, ועל-ידי-כך הוא הגיע לטעויות עצומות עד כדי גלישה למינות ולאלילות, כך שדבריו של רש"י כאן הם דברי אמת, אף שהם בלשון עילגים.


ובהמשך דבריו רש"י אומר דברי אמת יפים ונאים: "ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים", ואכן, אין לך נבל גדול מרש"י אשר החדיר את ההגשמה והאלילות לתוך דת משה, יחד עם עוד מאות רבות של הזיות מאגיות מטופשות אשר מחריבות את הדעת והמחשבה.


***

בדוגמה הבאה נראה כיצד רש"י חותר לפרש את דברי חז"ל באופנים מאגיים דמיוניים, ואף נראה את פירוש רבנו אשר מפרש באופנים הקרובים להיגיון ולשכל הישר. וברור שמי שחתר לפרש את דברי חז"ל באופנים מאגיים דמיוניים, בהכרח גם הבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן, ובהכרח גם זיהם מאד את מחשבתו עד שאינו מסוגל לראות מאומה מחוץ להזיות.


נחל בדברי המשנה בברכות (א, ט) אשר מובאת בתלמוד שם בדף יב ע"ב:


"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשהּ בן זומא, שנאמר: 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' [דב' טז, ג], 'יְמֵי חַיֶּיךָ' – הימים, 'כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' – הלילות".


ושם פירש רש"י: "כבן שבעים שנה – כבר הייתי נראה זקן, ולא זקן ממש, שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזריה נשיא, כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר [כח ע"א], ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה".


כלומר, לפי רש"י ביום אחד קפצה זקנה באורח-נס על ר' אלעזר בן עזריה, והוא נסמך על אגדת חז"ל בדף כח ע"א, ושם נאמר כך: "ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא והדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא. והיינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא בן שבעים שנה". ושם רש"י מוסיף ומפרש: "י"ח דרי חיוורתא – שמונה-עשרה שורות של זקנה", כלומר, באורח נס הלבינו שמונה-עשרה שורות של שערות בראשו.