אחל את החלק הזה בהערה ובשאלה שנשאלתי על-ידי אחד מהמתכנתים של WIX, היא החברה שמפעילה את אתר אור הרמב"ם. במהלך תיקון תקלה מסוימת, עיין אותו מתכנת במאמרים שבאתר והעיר על סדרת מאמריי בעניינו של רש"י, להלן תמצית דבריו:
"ועד כמה יפה פירושו של רש"י, המזכיר לנו רובד כל-כך נשכח מן המציאות הכל-כך ברורה מאליה, המסתירה בחובה רבדי אינסוף של הבנה ברורה, אולי זו גאונותו של רש"י, שאנחנו מדמים אותה לפשטות רדודה?".
ובכן, שתי תופעות מעניינות ודי נפוצות עולות מהערתו:
הראשונה, שימוש במשפטים עמומים אשר נשמעים טוב אך ריקים וחלולים לחלוטין מתוכן אמיתי, וכך הם דבריו בחלק הראשון של הערתו. תופעה זו נפוצה מאד בקרב צאצאי המינים, ובעיקר בקרב המתיימרים להיות "משכילים ונאורים", ראו לדוגמה את הזיותיו של הקוקו אשר דבריו נשמעים לעתים כשירה ערבה ומתנגנת, אך מי שמתבונן בהם ובוחן אותם לאור יסודות הדת והשקפותיה הטהורות ימצא שמליצותיו נבובות מאד, ולעתים לא רחוקות אף מבטאות כפירה הגשמה ומינות (ראו מאמרי: "קמצוץ מתבשיליו של קוק").
השנייה, רבים עשויים לראות בפירושו של רש"י דברי סכלות שהם אינם מסוגלים להסביר ולבאר באמצעות אדני ההיגיון והדעת, ובגלל שהם אינם מסוגלים לשבר ולנתץ את אלילותו של רש"י שהוחדרה לנו באגרסיביות רבה עוד מגיל הגן, הם מחליטים שפתאום הם "זורקים את השכל", ופתאום תשמע אותם אומרים: ש"אנחנו לא מסוגלים להבין את גאונותו של רש"י", כאילו רש"י היה עד-כדי-כך גאון, שבכל המקומות הרבים שהוא אומר דברי סכלות מהובלים ומפורשים, המגרעת אינה בו, אלא בנו! ויש לתמוה, וכי הם היו מסכימים שבניהם ילמדו אצל מורים אשר פולטים דברי הבל "גאוניים"? והלא זהו מתכון לסכלות ולבערות!
מכל מקום, כך השבתי לאותו מתכנת תועה אשר שמו אוהד:
"זכור כי בכל הדורות החביאו סכלות ואלילות במסווה של אי-ידיעה ואי-הבנה, ועד היום אנשי דת שרלטנים מטיפים 'לזרוק את השכל'. ברם, השכל הוא צלם האלהים והוא הכלי והאמצעי שאלהים נתן לנו כדי להבחין בין אמת לבין שקר, ובין הזיה מאגית למציאות אמיתית".
כלומר, רבים הם אנשי הדת האורתודוקסית אשר הטיפו ומטיפים לזרוק את השכל, כדי לקיים את ההזיה שהם "גאוני עולם", ובכל מקום שדבריהם אינם מובנים, הם מחדירים לנו את ההשקפה שעלינו לכבות את מאור הדעת ולהחשיך את המחשבה, ולבלוע בכוח את דבריהם המטונפים, כאילו היו דברי אלהים חיים! ומדוע? כי אם נבחן את דבריהם בעין השכל, תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם, וסכלותם ואלילותם תיחשף לעין כל! ואז הם כבר לא יהיו "גאוני עולם" ו"קדושי עליון", ולא יוכלו ליהנות מכבוד ומגאווה וממעמד של בני אצולה, ואף מטובות הנאה רבות ועצומות, אשר הם מפיקים וחוצבים בשם דת משה הזכה והברה.
ואולי יתרה מזאת, אם אנחנו שומעים לאותם רשעים ונוכלים וזורקים את השכל, הרי שאנחנו מפנים בזה עורף לה' יתרומם שמו ומבזים ומחללים את שמו הנכבד והנורא, שהרי ה' יתעלה נתן לנו "צלם אלהים", שהוא ההיגיון והמחשבה והשכל הישר, כדי שנִבחן ונַבחין ונברור באמצעותו בין ההשקפות והדעות האמיתיות והשקריות. ואם אנחנו כופרים ביסוד החשוב הזה ובועטים בטובה הגדולה והעצומה הזו שניתנה למין האדם – בהעדפת דברי ההוזים עובדי האלילים על-פני צלם האלהים שהוענק לנו מאת אלהים חיים – הרי שאנחנו מחללים ומבזים את השם הנכבד והנורא, את ה' אלהינו יתעלה ויתרומם ויתהדר שמו וזכרו.
לאור הדברים שהובאו לעיל, ובמיוחד לאור ההטעיות הרבות שהטעו אותנו, הכרח בלתי יגונה הוא להמשיך ולעסוק בפירוש רש"י, ולהוכיח שוב ושוב את סכלותו ובערותו ומינותו. שהרי הוא נטוע כל-כך חזק ועמוק בליבו של עם-ישראל, עד שיש צורך במאמץ עליון כדי לעקרו, למחות את זכרו ועקבותיו, ולרפא את לבו ומחשבתו של עם-ישראל מהזיותיו ומגרורותיו.
***
בדוגמה הבאה נוכיח פעם נוספת כיצד רש"י הבין ופירש את אגדות חז"ל כפשוטן, וכבר הסברתי במקומות רבים מאד כיצד הרעה החולה הזו הרסה את דת משה והחדירה וזיהמה את דת האמת בהגשמה במינות ובהזיות מאגיות רבות לאין מספר, ראו לדוגמה במאמרי זה בחלק יז, שם במבוא בפרק שנקרא: "תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס הדת".
ועתה לדוגמה האמורה: בברכות (יב ע"ב) דרשו חכמים ואמרו שחטאו הגדול של שאול ברצח נוב עיר הכהנים נמחל לו, וזה לשון חכמים: "ומנין דאחילו ליה מן שמיא? שנאמר: 'וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי' [ש"א כח, יט], ואמר רבי יוחנן: 'עִמִּי' – במחיצתי. ורבנן אמרי מהכא: 'וְהוֹקַעֲנוּם לַייָ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ' [ש"ב כא, ו], יצתה בת קול ואמרה: 'בְּחִיר יְיָ' [שם]".
כלומר, לדעת חכמים במדרש, יצתה בת קול ואמרה ששאול הוא בחיר ה', וזה רמז לכך שהקב"ה מחל לו על עוונו הגדול והחמור אשר הרג את כל אנשי נוב עיר הכהנים. ברם, לפי פשט המקרא ברור, שלא יצתה שום בת קול, אלא הגבעונים הם אלה אשר דרשו מדוד את שבעת בני שאול כדי להורגם ולתלותם בגבעת שאול, והמלים: "בְּחִיר יְיָ", הם חלק מדבריהם של הגבעונים האכזריים והנקמנים. וברור שהמדרש לא נועד ללמד על שום בת קול שיצתה והדהדה בשמים ובשמי השמים, ואין לזה שום זכר במקראות, אלא, כל מטרתו היא, לדרוש מן הפסוק רמזים וראיות לכך שעוונו של שאול נמחל ויש לו חלק לעולם-הבא.
אולם, רש"י לא יוותר בשום מקום על אימוץ הזיה וטיפוח דמיון מאגי, ראו נא את פירושו שם: "ויאמר דוד אל הגבעונים: ובמה אכפר לכם וברכו את נחלת ה'? והם אמרו לו: יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול, ובת קול יצאה וסיימה אחריהם בחיר ה', דוודאי הם לא אמרו בחיר ה', שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו". כלומר, לפי רש"י יצתה בת קול וסיימה את דבריהם, וקולה נשמע והדהד באוזניהם של כל הנוכחים... ברור אפוא, שרש"י הבין את המדרש כפשוטו, וזו עדות נוספת לשיטתו להבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן.
***
בדוגמה הבאה נלמד על הטעיה של רש"י מדרך האמת באמצעות ניסיון לנקות את עצמו מכל חשד למינות, וכבר ראינו דוגמה לכך במבוא לחלק מב, שם רש"י "מסביר" לנו מי הם המינים (ברכות יב ע"א): "המינין – תלמידי ישו" (כך במקור דברי רש"י בכתבי היד, וכידוע יד נעלמה נשלחה ומחקה את תלמידי יש"ו וכתבה במקומם: "עובדי כוכבים ומזלות"). ושוב רש"י חוזר על ההטעיה הזו בברכות (יב ע"ב), וזה לשונו: "מינות – אותם תלמידי ישו הנוצרי" (וגם כאן יד נעלמה נשלחה ומחקה את הדברים, והם מופיעים בכתבי היד).
ואם תשאלו, ומדוע יש הטעיה בפרשנות זו? ובכן, לפי רש"י המינים הם גויים! דהיינו הגויים ההולכים בשיטתו של ישו, ולא ישראלים אשר כפרו ביסודות הדת והשתבשו בתפישת האלהות! וזה טשטוש מכֻוון של המושג מינים! כאילו כל ענייני המינות והמינים קשורים אך ורק לגויים עובדי העבודה-הזרה! ואין לי צל של ספק, שטשטוש זה נעשה במכֻוון כדי להסיר מעליו כל חשד של מינות, כאילו אין מושג כזה לגבי פרשן יהודי מזרע ישראל...
וכבר ראינו שהמינים נוקטים בדרכי הטעיה: במבוא לחלק יא ממאמר זה (ובמיוחד בדוגמה השביעית), וכן במבוא לחלק מב (שם הבאנו את דברי רש"י שנאמרו בדף יב ע"א).
***
בדוגמה הבאה נראה דברי אמת בפירוש רש"י! וכבר תמה עלי אחד מן הדרדעים התועים, איך אני לא מצליח למצוא בפירוש רש"י דברי חפץ? והשבתי לו במאמרי: "ביקורת על יחסי לרש''י-שר''י – ותשובתי". והאמת שעד עתה לא מצאתי דברי חפץ, וזו הפעם הראשונה, והייתי צריך לשלוח לאותו דרדעי תועה את דברי החפץ הללו של רש"י שנראה לקמן.
בברכות (יב ע"ב) הובאה ברייתא ובה נאמר כך: "דתניא: '[וְלֹא תָתֻרוּ] אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' [במ' טו, לט] – זו מינות, וכן הוא אומר: 'אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים' [תה' יד, א]".
ושם פירש רש"י: "מינות – אותם תלמידי ישו הנוצרי [וכבר התייחסנו לעניין זה לעיל] ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל; וכן הוא אומר: 'אמר נבל בליבו אין אלהים' – ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים".
ובכן, רש"י כאן מודה על האמת, והיא, שהמינים הם אלה אשר "הופכים את טעמי התורה למדרש טעות ואליל", וזה בדיוק מה שרש"י עשה! שהרי הוא פירש את ענייני התורה לפי פשטי המדרשים שאין ללמוד מהם מאומה, ועל-ידי-כך הוא הגיע לטעויות עצומות עד כדי גלישה למינות ולאלילות, כך שדבריו של רש"י כאן הם דברי אמת, אף שהם בלשון עילגים.
ובהמשך דבריו רש"י אומר דברי אמת יפים ונאים: "ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים", ואכן, אין לך נבל גדול מרש"י אשר החדיר את ההגשמה והאלילות לתוך דת משה, יחד עם עוד מאות רבות של הזיות מאגיות מטופשות אשר מחריבות את הדעת והמחשבה.
***
בדוגמה הבאה נראה כיצד רש"י חותר לפרש את דברי חז"ל באופנים מאגיים דמיוניים, ואף נראה את פירוש רבנו אשר מפרש באופנים הקרובים להיגיון ולשכל הישר. וברור שמי שחתר לפרש את דברי חז"ל באופנים מאגיים דמיוניים, בהכרח גם הבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן, ובהכרח גם זיהם מאד את מחשבתו עד שאינו מסוגל לראות מאומה מחוץ להזיות.
נחל בדברי המשנה בברכות (א, ט) אשר מובאת בתלמוד שם בדף יב ע"ב:
"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשהּ בן זומא, שנאמר: 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' [דב' טז, ג], 'יְמֵי חַיֶּיךָ' – הימים, 'כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' – הלילות".
ושם פירש רש"י: "כבן שבעים שנה – כבר הייתי נראה זקן, ולא זקן ממש, שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזריה נשיא, כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר [כח ע"א], ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה".
כלומר, לפי רש"י ביום אחד קפצה זקנה באורח-נס על ר' אלעזר בן עזריה, והוא נסמך על אגדת חז"ל בדף כח ע"א, ושם נאמר כך: "ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא והדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא. והיינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא בן שבעים שנה". ושם רש"י מוסיף ומפרש: "י"ח דרי חיוורתא – שמונה-עשרה שורות של זקנה", כלומר, באורח נס הלבינו שמונה-עשרה שורות של שערות בראשו.
לעומת תפישתו הפשטנית והגסה של רש"י, ראו נא את פירושו של רבנו למשנה שם:
"ומה שאמר ר' אלעזר בן עזריה: 'הרי אני כבן שבעים שנה' ולא אמר: בן שבעים שנה. לפי שלא היה בן שבעים, כי אם צעיר לימים, אלא שהיה מרבה להגות וללמוד ולקרות לילה ויומם עד שחלשו כוחות גופו ונזדקן, ונעשה כזקן בן שבעים שנה. והרי החלה בו הזקנה ברצונו כמו שנתבאר בתלמוד, לפיכך אמר בתמיהה: אני על-אף רוב השתדלותי והתחברותי עם החכמים לא זכיתי לדעת הרמז בכתוב על חובת קריאת פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא".
כמו כן, נראה לי שחז"ל דרשו שהלבינו דווקא שמונה-עשרה שורות של שערות, מִספר שהוא תואם את גילו של ר' אלעזר לפי המדרש (ורבנו נזהר מלומר שהוא היה בן שמונה-עשרה), כדי ללמדנו שני עניינים: א) גם בחור צעיר מסוגל להגיע להישגים רוחניים אדירים, ואל יתעצל הבחור ויימשך אחר הנאות העולם הזה ויעשה אותן התכלית, אלא יתאמץ וישתדל להשיג את הדעת והמוסר, וכמו שאמר שלמה בקהלת (יב, א): "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ"; ב) כל שנותיו של ר' אלעזר היו תמימות בהשתדלותו ובמאמציו לרכוש חכמה ומוסר.
***
בדוגמה הבאה נראה שני פירושים של רש"י המעידים על סכלות ובורות. במשנה בברכות (ב, א) נדונו אופני ההפסק באמירת שלום באמצע קרית-שמע וברכותיה, וזה לשונה: "באמצע [קרית-שמע וברכותיה] שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים [בין הברכות והפרשיות, למעט בסוף קרית-שמע] שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם".
נשים לב עתה כיצד רש"י מפרש את הביטוי שמובא במשנה: "שואל מפני הכבוד", וזה לשונו בברכות (יג ע"א): "שואל מפני הכבוד – שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום". כלומר, לפי רש"י יש לדחות את כבוד שמים מפני כבוד כל אדם שיש לו מעט כבוד. לעומת זאת, רבנו בפירוש המשנה מפרש: "ומפני הכבוד, הוא שייתן שלום או יחזיר שלום לאדם שהוא חייב לכבדו, כגון אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה". כלומר, לפי רבנו רק מי שהקב"ה ציווה עלינו לכבדו מותר לנו לדחות את כבוד שמים ולכבדו, גם כי ה' ציווה עלינו, וגם כי כבודו של אביו או רבו או מי שגדול הימנו בחכמה ובתורה אף הוא כבוד שמים. והנה לפניכם ההוכחה שרש"י סכל ורבנו נאמן לחז"ל, שהרי רק דף אחד לאחר-מכן מובאת ברייתא וזה לשונה (יד ע"א): "תניא נמי הכי: הקורא את שמע ופגע בו רבו או גדול הימנו".
נעבור עתה לעיין כיצד רש"י שיבש את הביטוי "מפני היראה" שבמשנה, וזה לשונו: "מפני היראה – אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו". האמנם? וכי יעלה על הדעת שחז"ל במשנה יאמרו את הדברים הברורים? והלא ידוע שפיקוח נפש דוחה את המצוות כולן! וכי חז"ל זקוקים להלכה מיוחדת כדי ללמד שעל האדם לשמור על נפשו ולהיזהר ממי שעלול להורגו?
וראו נא כיצד מפרש רבנו שם: "ומפני היראה – אדם שהוא ירא ממנו, כגון אנס או מוסר או גוי". דהיינו כל אדם אשר עלול להזיק בגוף או בממון או כל נזק אחר, יש להיזהר ממנו.
נעמיק עתה לעיין בפירוש רש"י שהובא לעיל: "שואל מפני הכבוד – שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום". מדברי רש"י עולה, שראוי להקדים שלום רק לאדם נכבד! ודברים אלה גם מעידים באופן מובהק על גאווה וגסות-רוח וגם מנוגדים לדברי חכמים!
והנה לפניכם דברי חכמים אשר מנוגדים לחלוטין לפירוש רש"י:
באבות (ד, כ) נאמר: "ר' מתיה בן חרש אומר, הוי מקדים לשלום כל אדם"; במשנה ברכות (ט, ז) נאמר: "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: 'וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: יְיָ עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ יְיָ' [רות ב, ד], ואומר: 'יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' [שו' ו, יב]". ובברכות (ו ע"ב) נאמר כך: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום – יקדים לו שלום, שנאמר: 'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' [תה' לד, טו]".
ואחתום נקודה זו בפסקי רבנו בהלכות קרית-שמע (ב, טו–יז) בעניינים הנדונים:
"היה קורא, ופגע באחרים או פגעו בו, אם היה בין פרק לפרק, פוסק ומתחיל ושואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו, כגון שפגע באביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ומשיב שלום לכל אדם שנתן לו שלום".
"היה קורא באמצע הפרק, אינו פוסק ומתחיל לשאול, אלא בשלום מי שהוא מתיירא ממנו, כגון מלך או אנס וכיוצא בהן. אבל מי שהוא חייב בכבודו, כגון אביו או רבו, אם נתן לו שלום תחילה, פוסק ומשיב לו שלום".
"ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין 'שמע' ל'והיה אם שמע', בין 'והיה אם שמע' ל'ויאמר'. אבל בין 'ויאמר 'ל'אמת ויציב' הרי הוא כאמצע הפרק, ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד".
***
בגמרא בברכות (יג ע"א) אמרו, שרבי יהודה הנשיא דרש שאין לקרוא את קרית-שמע למפרע מן הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (דב' ו, ו). כלומר, ממה שנאמר "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" בה"א הידיעה, דרש רבי שאסור לשנות את סדר הפסוקים בעת קריאת קרית-שמע.
נשים לב עתה כיצד רש"י מפרש את דרשתו של רבי על הפסוק "וְהָיוּ הַדְּבָרִים", וזה לשונו: "מדברים הדברים – דהוה ליה למכתב [למי? להקב"ה או למשה רבנו?]'והיו הדברים האלה' [דב' ו, ו] למדרש שיקרא הדברים כסדרן, ולא למפרע כגון: ובשעריך – ביתך – מזוזות".
נשים גם לב, כי לפי רש"י "למפרע" הוא לקרות את המלים מן הסוף להתחלה, כאילו היו לחש או מנטרה אלילית דמיונית, וקשה מאד להעלות על הדעת שזו כוונת חכמים, שהרי איזו תועלת יש בקריאה של דברים בלתי מובנים? וכי צריך לימוד ואסמכתא מן התורה כדי שלא לומר דברים מעורבבים שאין להם שום מובן? ולדעת רבנו "למפרע" הכוונה היא לקרות את הפסוקים שלא לפי הסדר, וזה הגיוני, וכֹה דברי רבנו בהלכות קרית-שמע (ב, יא):
"הקורא למפרע לא יצא. במה דברים אמורים? בסדר הפסוקים, אבל אם הקדים פרשה לפרשה אף-על-פי שאינו רשאי, אני אומר שיצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה".
ועל הביטוי "היה לו לכתוב", ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".
יה. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וישב – המשך
דוגמה ראשונה
בדוגמה הבאה נראה חילול שם שמים ואף טמטום מחריד אשר גובל אף הוא בחילול שם שמים, וכך נאמר בבראשית (לז, לג): "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", וכך פירש רש"י שם: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ – [...] ולמה לא גילה לו הקדוש-ברוך-הוא [שיוסף חי]? לפי ש[תשעת אחי יוסף] החרימו וקיללו את כל מי שיגלה, ושיתפו להקב"ה עמהם. אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר: היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו?".
לפי רש"י, הקב"ה לא גילה ליעקב אבינו שיוסף חי, בגלל שתשעת אחי יוסף (למעט ראובן שלא היה עמהם, וכמובן למעט יוסף ובנימין), החרימו וקיללו את מי שיגלה ליעקב אביהם, ושיתפו את הקדוש-ברוך-הוא עמהם! מפירושו של רש"י עולה הזיה חמורה מאד, כאילו הקב"ה היה שותף לפשיעתם החמורה והקשה של אחֵי יוסף! ופעמים רבות דימיתי לחשוב שכבר ראיתי את הגרוע מכל בפירוש רש"י והנני מגלה שיש גרוע ממנו...
מקור ההזיה הזו של רש"י במדרש תנחומא מהדורת המינות של וורשא, אך במהדורת בובר המדויקת לפי כתבי יד לא מופיעה ההזיה הזו, ולא אתפלא אם החדירו אותה למדרש מפירוש רש"י, או שהיה לשניהם מקור נרפשׂ אחֵר להזיה הזו, שאין לה שום מקום בפירוש לתורה.
וכך נאמר במדרש המינים של וורשא (וישב, ב):
"אמרו: נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה: ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה [האמנם? ובהמשך נבחן עניין זה], מה עשו? שיתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם, כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה חזר לאחיו אמר להם הילד איננו ואני אנה אני בא, הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק, ואף הקדוש-ברוך-הוא אף-על-פי שכתוב בו: 'מגיד דבריו ליעקב' [תה' קמז, יט] דבר זה לא הגיד מפני החרם, לפיכך אמר יעקב טרף טורף יוסף".
אולם, ראוי לציין, כי לפי ההלכה אין צורך בעשרה כדי לנדות או להחרים, די בבית דין של שלושה דיינים, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, ט): "שלושה שנידו והלכו להן, וחזר זה מדבר שנידוהו בגללו, באין שלושה אחרים ומתירין לו", ולעתים די אף בדיין אחד כדי לנדות, וכמו שרבנו פוסק שם (ז, יג): "אף-על-פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו" וכו'. נמצא, כי דברי מדרש תנחומא הינם הבל מהובל, ולא יעלה על הדעת שמקורו בחכמים.
ועתה לטמטום הגובל בחילול שם שמים: לפי רש"י יצחק היה יודע שיוסף חי! והוא לא גילה ליעקב בנו, בגלל "שהקב"ה לא רצה לגלות לו", ואיני יודע איזה מין טמטום זה? ורש"י חוזר על הטמטום הזה פעם נוספת בהמשך הפרק (לז, לה): "בוכה היה [יצחק] מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי". ואפילו שהעניין הזה מופיע במדרש, כל מי שלא הלום יין פטישים מבין, שלא יעלה על הדעת שמדרש זה הוא כפשוטו! שהרי אם נבין אותו כפשוטו, יצחק אבינו מצטייר כאדם סכל ואכזר ביותר, שהרי אם הקב"ה לא גילה ליעקב, זה אומר בהכרח שאסור היה ליצחק לגלות זאת לבנו? מהי השוטות הזו?!
וכך נאמר במדרש רבה (וישב פד, כא):
"ויבך אתו אביו זה יצחק, ר' לוי ור' סימון ר' לוי אמר: אצלו היה בוכה וכיון שהיה יוצא מאצלו היה רוחץ וסך ואוכל ושותה, ולמה לא גילה לו? אמר: הקדוש-ברוך-הוא לא גילה לו ואני אגלה לו? ר' סימון אמר: על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו".
וכל מי שיש בו מעט דעת מבין, שדברי ר' סימון בסוף המדרש הם תכלית המדרש, ור' סימון ביקש ללמדנו עד כמה האדם צריך להשתתף בצערו של חברו, ולנחמו מקרב לב נשבר ונדכה. ואגב, נשים לב, כי במדרש רבה אין שום זכר לקללה ולחרם שהחרימו אחֵי יוסף ושיתפו את הקב"ה עמהם כביכול, שהרי אם היה מדובר בעניין אמיתי, אסור היה ליצחק לגלות מפני החרם... ומי שיתעקש לטעון שיצחק לא ידע מן החרם, נשיבו, וכי יעלה על הדעת שיצחק ידע שיוסף חי ולא ידע על החרם שהחרימו אחֵי יוסף ושיתפו את הקב"ה עמהם?
לסיכום, האגדות מן הסוג הזה מובילות אותי שוב למסקנה, שמי שאין לו הבנה וידיעה כיצד להבין את מדרשי חז"ל, אסור לו באיסור חמור להתעסק בהם, ולאט-לאט גוברת בי יותר ויותר ההכרה, שהעיסוק במדעים הוא העיסוק הנכון ל"עם חכם ונבון" בדור המדע והדעת. וברור לי כי העדר ידיעה במדעים גרמה לחז"ל לנטות אחרי המדרשים, ואם היו להם כלים מדעיים לידיעת ה' כמו בימינו, אין לי צל של ספק שהם לא היו נוטים לכיוונים המיותרים הללו.
דוגמה שנייה
בפירוש הבא של רש"י נראה דוגמה נוספת לסכלות ולטמטום שאחזוּ ברש"י, וכאן הינם מעידים גם על בורות תהומית בידיעת פסוקי תורה מפורשים הקרובים לעניין שאותו רש"י מפרש, וגם גוררים לכפירה בתורה ואף לחילול שם שמים כאילו הקב"ה הוא שופט עַוָּל.
נחל אפוא בעניין הבורות התהומית של רש"י, בבראשית (לז, לד) נאמר כך: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים", ושם פירש רש"י: "יָמִים רַבִּים – עשרים-ושתים שנה משפירש ממנו [משפירש יוסף מיעקב] עד שירד יעקב למצרים [...] כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם. עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסוכות ושישה חדשים בבית אל, וזהו שאמר ללבן לעיל: 'זה לי עשרים שנה בביתך' [לא, מא], לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן".
תחילה חשוב לציין, שאיני יודע מאין רש"י החליט שיעקב אבינו שהה שנה וחצי בסוכות וחצי שנה בבית אל, שהרי בפסוקי התורה אין לכך שום עדות, ולא אתפלא אם החליט כך באופן שרירותי כדי שהמִספרים יתאימו להזייתו. כמו כן, רש"י "שכח" שיעקב אבינו נסע מסוכות וחנה בשכם תקופה מסוימת: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (בר' לג, יח), ומשום מה פרק הזמן הזה נעלם מתחשיביו וחישוביו...
מכל מקום, לפי רש"י יעקב אבינו נענש על אותן עשרים ושתיים שנים שהוא היה רחוק מאביו יצחק, בעשרים ושתיים שנות ייסורים שיוסף נעלם ממנו. ואיני יודע כיצד רש"י הגיע להזיה הזו, שהרי יעקב אבינו ירד לחרן בברכתו של אביו יצחק, ובמטרה להציל את נפשו מכליה!
ויתרה מזאת, הקב"ה הוא זה אשר החליט מתי יעקב אבינו ישוב לארץ-ישראל, שהרי נאמר לו-ליעקב בתום עשרים השנים אצל לבן: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בר' לא, ג), וזו ראיה מפורשת לכך שיעקב אבינו לא חטא, שהרי הקב"ה הוא זה אשר החליט מתי יהיה עליו לשוב לארץ-ישראל אל יצחק אביו. והתורה חוזרת פעם נוספת על הראיה המפורשת הזו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְיָ הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" (בר' לב, י). כמו כן, הקב"ה הוא זה אשר גם הורה ליעקב אבינו ללכת לבית אל! ראו נא את הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בר' לה, א).
קצרו של דבר, יעקב אבינו ירד לחרן בברכתו של אביו וכדי להציל את נפשו מיד עשו אחיו, ורק לאחר שהקב"ה הורה לו לשוב הוא שב לארץ-ישראל, ואף ההתעכבות בבית אל הייתה כדי לעבוד את ה' יתעלה שמו, וכדי לקיים את הוראתו וציוויו: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל" וכו'. לפיכך אין שחר להזייתו של רש"י שיעקב אבינו חטא בחוסר כיבוד אב ואם, או להזיה שנבעה ממנה, שהוא נענש על-כך בעשרים ושתיים שנות ייסורים שיוסף בנו האהוב נחשב למת.
ומי שמניח שהקב"ה מעניש בעונשים כל-כך חמורים ונוראיים על חטא שלא היה ולא נברא, גם גורר ומתעה לכפור בתורה וגם מחלל שם שמים: שהרי נאמר בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), והוא אף מחלל שם שמים, מפני שהוא מפיץ וזורה את ההזיה שהקב"ה הוא אל עַוָּל אשר דן דין שקר ועוולה.
דוגמה שלישית
בדוגמה הבאה נראה כיצד רש"י מחדיר הזיה לדת משה, ובמקום להבין את הרעיון שטמון במדרש הוא בוחר להבין אותו כפשוטו, ומחדיר השקפה לא נכונה לדת משה.
בבראשית (לז, לה) נאמר כך: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו", ושם פירש רש"י: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם – אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". כלומר, לפי רש"י יש גזרה שמימית שכל אדם שמת לו קרוב הוא עתיד לשכחו, וכל אדם שנתבשר שמת לו מת והוא לא באמת מת, לא חלה עליו הגזרה הזו ולכן הוא לעולם לא יתנחם.
ויש לתמוה: וכי כל אדם שמת לו מת בהכרח מתנחם לאחר שנים-עשר חודש? והלא כמה אבלים אומללים ראינו, שלא הצדיקו עליהם את הדין, ולא קשרו את עצמם לאהבת ה' יתעלה שמו, ולא הצליחו להתרומם מן האבלות, וכילו את ימיהם ביגון ובאנחה... כמו כן, הלומד הנבון יבין שהמציאות מנוגדת לדברי רש"י, ואז הוא עלול להגיע לידי כפירה, שהרי רש"י הוא בגדר "רבן של ישראל", וּלרוב עם-ישראל הוא לא פחות ממה שיש"ו הוא לנוצרים. ובמלים אחרות, הקורא הנבון שיקרא את דברי רש"י יאמר: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".
מקור דברי רש"י להזיה שלו כאן הוא בפסחים (נד ע"ב), וגם בדוגמה הזו כאמור רש"י שגה ובחר להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, ושיטתו זו גרמה לו להיכשל בעוד הזיה:
"תנו רבנן: שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו – דין הוא שיעלו: על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב. ויש אומרים: על המטבע שיצא".
ואפילו מפשט המדרש הזה עולה בבירור שלא מדובר בגזירות שמים, שהרי המת לא מסריח בגזירת שמים, אלא הוא מסריח מדרך העולם והטֶבע שטָבע הקב"ה בבריאה, והוא הדין לתבואה שנרקבת. אלא, מטרת המדרש ללמדנו שמדובר בעניינים שהם מדרך העולם, ואם מצאנו אבלים אשר מתעקשים לשקוע ביגון ובאנחה, אז נֹאמר להם: "דין הוא שיעלו", כלומר, אתם חייבים להצדיק עליכם את הדין ולקבל דין שמים באהבה. ובמילים אחרות, מדובר בעניינים אשר חיוניים לקיומם התקין של האדם והחברה, ותיארו אותם חכמים כאילו הם גזרות מאת ה' יתעלה כדי לעודד את בני האדם ללכת בדרכים הללו ולסייע להם.
וחיוני שהמת יסריח כדי שקרובי המת לא ייקשרו לגופתו, ויתמידו באבלם שנים ארוכות, ויהרסו את חייהם וחיי קרוביהם. וחיוני שהתבואה תירקב, אחרת סוחרי התבואה יאצרו אותה במחסניהם וימכרו אותה ביוקר רב, עד שהם ישעבדו את כל העולם לגחמותיהם.
כמו כן, רש"י פירש בפסחים שם: "עלו במחשבה – ונתקיימו". כלומר, רש"י חוזר על-כך ששלושת הדברים שנזכרו הינם גזרות שמים מוכחות ומפורשות שיש להבינן כפשוטן!
למדנו אפוא שרש"י שוב הבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, ושוב החדיר לדת משה הזיה מאגית, כאילו מי שבישרו לו שמת לו קרוב והוא לא מתנחם סימן הוא לו שהמת עדיין בחיים. ויש בפירושו זה סכנה גדולה מאד, כי רבים הם שאינם מתנחמים על מתיהם, ואינם מצדיקים עליהם דין שמים, ונקשרים למת ולמתים ומכלים בהם את ימיהם ושנותיהם. כלומר, בפירוש רש"י זה יש פתח גדול מאד להרס חייו של האדם בהזיות שמא קרובו עדיין בחיים...
דוגמה רביעית
בדוגמה הזו נלמד על בורותו של רש"י בספר התנ"ך. בבראשית (לז, לו) נאמר כך: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים", ושם פירש רש"י: "הַטַּבָּחִים – שוחטי בהמות המלך". ואיני יודע מה הוא אומר, שהרי ידוע ומפורסם שהמצרים היו מתעבים את אכילת הצאן, כמו שנאמר: " כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בר' מג, לב), "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בר' מו, לד); "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַייָ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ" (שמ' ח, כב).
ושם תרגם אונקלוס את הפסוקים בהתאמה: "אֲרֵי בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין", "אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא", "אֲרֵי בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ, מִנֵּיה אֲנַחְנָא נָסְבִין לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהַנָא, הָא נְדַבַּח, יָת בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ" וכו'.
כמו כן, קשה מאד לפרש שהמצרים היו אוכלים את הבקר, שהרי רוב עובדי עבודה-הזרה היו מכבדים מאד את הבקר, וכמו שאומר רבנו במורה (ג, מו):
"כבר ביארה התורה כפי תרגום אונקלוס, כי הקבטים המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן [...] אבל שחיטת הבקר יתכן שהיו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה-זרה, וכולם מכבדים את המין הזה מאוד, ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל, ואפילו בארץ ששוחטין שאר מיני בעלי חיים".
זאת ועוד, אונקלוס, שפירושו הוא בגדר מסורת התורה-שבעל-פה, מתרגם שם: "שַׂר הַטַּבָּחִים – רַב קָטוֹלַיָּא", וכן רס"ג מפרש שם: "שר הטבחים – ראש ההורגים".
אולם, לצורך העניין נתעלם לרגע קט מכל מה שאמרנו, ונניח שאונקלוס ורס"ג שגו, וכן נניח שהמצרים היו אוכלים בשר בקר. ובכן, גם אם נניח זאת, עדיין פירושו של רש"י לא יעלה על הדעת, שהרי מצאנו בעשרים וארבעה מקומות בתנ"ך שהמלים "רב הטבחים" משמען ראש ההורגים, ואיך רש"י התעלם מכל המקומות הללו? ובמיוחד שפירוש אונקלוס מונח לפניו?
והנה לפניכם המקומות: "נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, ח; כה, יא; כה, כ); "נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, י); "וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, יב); "אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, טו); "וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ" (מ"ב כה, יח; יר' נב, כד); "נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים" (יר' לט, ט; לט, י; לט, יא; לט, יג; מ, א; מא, י; מג, ו; נב, יב; נב, טו; נב, טז; נב, כו; נב, ל); "וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ" (יר' מ, ב); "וַיִּתֶּן לוֹ רַב טַבָּחִים" (יר' מ, ה); "נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת רַב טַבָּחִים" (יר' נב, יד); אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים" (יר' נב, יט).
נשים גם לב, כי אליהו מזרחי (המאה הט"ו) אשר נחשב לאחד מגדולי פרשני רש"י, אומר על פירושו הנדון של רש"י לבראשית (לז, לו): "שלא מצינו לשון טביחה על הריגת אנשים בשום מקום". האמנם? האם עשרים וארבעה המקומות לעיל אינם נחשבים בעיניו? וברור שהוא שיקר כדי להצדיק את רש"י אלילו, וכדי לתרץ מדוע רש"י נטה מתרגום אונקלוס הישר.
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).
האם בראשית רבה זה מדרש מקורי של האמוראים?
איך יודעים זאת?
והאם יש הסבר אמיתי לסיבת סבלו של יעקב אבינו כאשר הוא איבד את יוסף לזמן ארוך כל כך?
ראיה נוספת לזה שה' לא מחל לשאול על הליכתו לבעלת האוב- בדברי הימים (א י יג-יד) כתוב: " וימת שאול במעלו אשר מעל בה', על דבר ה' אשר לא שמר, וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו."
עם כן פירוש הכתוב בשמואל הוא לא עמי- במחיצתי, אלא עמי- מת כמוני.
ודברי התלמוד הם דרש מוסרי לחנך את האדם להתבייש על חטאיו.
חזק וברוך!
יש ראיה נוספת לשגיאתו של רש"י שהמת משתכח מהלב, שהרי יעקב אבינו סבר שיוסף מת למרות שהיה חי! מכאן ראיה שיעקב לא העלה על דעתו את הזיותיו של רש"י.
חזק!