top of page
תמונת הסופר/תאדיר דחוח-הלוי

קול קורא: תשובה לדרדעים האורתודוקסים

"הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר – וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ" (מש' כא, ח), ופירש שם רס"ג בפירושו הקצר: "הֲפַכְפַּךְ – תמצא אדם מתהפך בדרכו ונעשה זר לה [כלומר דרכו הראשונה נעשית זרה לו עתה לאחר שהתהפך בדרכו], והזך הוא שפעלו ישר [עקבי בדרכו הטובה]", ובפירושו הארוך הוסיף:


"כוונתו בפסוק זה על ההפכפכים, המתיידדים עמך היום ומתאיבים [=ואויבים] לך מחר, וחוזרים ומתיידדים עמך למחרתו ללא סיבה [ברורה] המחייבת זאת. וכך העובד את ה' היום ומַמְרֶה למחר, וחוזר ועובדו מבלי שיתנתק מכל רע, כמו שהיה עושה שאול, נשבע היום שלא יהרוג את דוד, וחוזר ומחפש אחריו למחר, ושוב כורת לו ברית ונותן לו ביטחון, וחוזר ומבקש את נפשו, כפי שידעת תהפוכותיו. והרצוי הוא שיתמיד במצב הצדק והיושר ולא יסטה".


ומי שעובדים את ה' היום וממרים למחר, וכך חוזר חלילה מבלי שהם "יתנתקו מכל רע", דהיינו שהם אוחזים בתועבות ובמעללים ובתעלולים – הם הרשעים, אשר מרשיעים ומתעללים, ולאחר זמן-מה מתחרטים ועושים מעט טוב, ומהר מאד חוזרים להרשיע כבתחילה עד ששוב הם מתחרטים ועושים מעט טוב, וחוזר חלילה. קצרו של דבר, הרשעים מלאים חֲרָטוֹת, מפני שלאחר עשיית מעט הטוב הם חוזרים שוב ושוב לדרכיהם הרעים, ולמעלליהם הבהמיים.


וכך הם הכומרים השכירים האורתודוקסים, אשר מתעים את העם אחרי ההבל, מחללים-שם-שמים, גוזלים כספים מן הקופה הציבורית, נוהגים בדורסנות כלפי אנשי האמת, אך מדי פעם הם עושים חסד לזולתם, כדי שיתראו בעיני ההמון כאנשים גדולים וטובים. אולם, גם החסד הזה אינו לשם שמים, שהרי כל מעשיהם ופעולותיהם משועבדים למטרתם המרכזית: הפצת גדולתם הפגאנית הדמיונית, רדיפת הכבוד, הבצע, השׂררה והכוח הפוליטי והכלכלי. כלומר, כל שיעוריהם וריבוי התשובות שהם משיבים, החופות שהם עורכים, הכנסים שהם מכנסים במימון הקופה הציבורית או במימון תורמים עובדי אלילים, וכו' – אין הם עושים זאת לשם שמים, שהרי הם מחללי-שם-שמים ורודפי בצע, אלא, מטרתם היא לרומם את כבודם ויוקרתם המדומה בעיני ההמון, כדי לשכנע אנשים לתמוך בהם, ובעיקר את אנשי ההון והממון.


***

"טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג, מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר" (מש' כא, ט), ושם פירש רס"ג:


"מלת 'חָבֶר' במקום זה מִן [=יסודה בביטוי] 'חֹבֵר חָבֶר' [דב' יח, יא], אשר פירושו לוחש לחשים [דהיינו הובר הובר], ובמקום הלחשים כאן הטרדנות [כלומר, מי שמטרידך בריבוי דברים ריקים ומהובלים, כל-שכן שמטרתו להזיק לך מרוב אהבתו לאליליו האורתודוקסים]. וכך כל שותף המטריד או מזיק ואף-על-פי שהצורך מזקיקך לו [וכל-שכן כשאינך זקוק לו], הרי הפרֵידה ממנו טובה יותר, והוא מה ששגור בפי בני-אדם: 'היחידות והבדידות טובה משותף בעל מדנים'".


והיו דרדעים אורתודוקסים לא מעטים אשר הטרידו אותי בריבוי דברים ריקים ומהובלים, והמשותף לכולם שהם היו אוכלים מן התורה ומעריצים מחללי-שם-שמים כמו קאפח וערוסי, ותודה לאל, הקב"ה הצילני מחיצי סכלותם ושנאתם. אכילתם מן התורה גרמה להם להתעוור מדרך האמת ולסטות אחר האלילים והאטִּים של חברת המינות החרדית. העיוורון שהם לוקים בו דרדר אותם לחידלון ולריקנות, ולהעדר שמחה רוחנית אמיתית בהשקפות האמת המענגות. חדלונם וריקנותם אילצו אותם לחפש עונג רוחני בהבלי-הבלים, כגון ברדיפת הכבוד בבתי כנסיותיהם האורתודוקסים שרחקו מדרך האמת, או ברדיפת השׂררה והממון בהתאמצותם לקבל תפקידי כומרים במוסדות אורתודוקסים שונים, או בחיקוי דרכי צאצאי המינים לובשי השחורים, או בשקיעה בהזיות של גדלוּת ורוממות שיחפו על חדלונם וריקנותם – כמו איזה חוצב דרדעי אשר החליט שאבותינו בתימן היו יותר "גדוילים" מ"גדוילי" ווילנא, עד שהוא פצח במסע של הערצה פגאנית עיוורת לגדוילי תימן הכסילים, שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, במטרה לחפות על חדלונו – והעדר אהבה לאמת ושקיעה בהזיות גדלוּת מעיד על ריקנוּת.


כמובן שהערצתו הפגאנית לכסילי תימן לדורותיהם ההולכים בחושך (למעט בודדים ונדירים, כנדירות השמש), גרמה לו לאמץ את כל ההזיות הפגאניות שהם שגו בהן, כגון האמונה בשדים, באסטרולוגיה, בכישופים ובעוד שלל השקפות מאגיות-פגאניות נגעלות, אשר מוציאות את האדם מן העולם ומטמטמות אותו במינות. וכל החיזיון הזה נובע מהעדר אהבה לה' יתעלה ומשקיעה באכילה מן התורה, שתוצאתם היא עיוורון מוחלט מדרך האמת.


מי שאוהב את ה' יתעלה ומי שמתענג על דרך האמת, לא יקשה בעיניו לוותר על הזיית הגדלות של "גדוילי תימן", או על פיוטי הבל זרים ופגאניים כגון: "לכה דודי" או "בר יוחאי" או "אל אדון" או "הכל יודוך" או "כתר מלכות" או "כל נדרי" או "תיקוני הטל והגשם" או פיוטי שמחת תורה, או על הזיית הגדלות שבכל שאר המנהגים אשר מנוגדים לדרך האמת הקדומה – כל אלה יהיו כאין וכאפס בעיניו, והוא אף לא יסבול לשמוע אותם. ברם, מי שלבו ריק מחכמה ודעת והוא שואב את העונג הנפשי שלו מהזיות גדלות אורתודוקסיות או מהשירה בציבור שבבית-הכנסת (כמו אצל האשכנזים והספרדים) או מ"מנהגי תימן" – אוי לו ואבוי לו, כי זאת עדות מובהקת לריקנותו מהשקפות האמת המענגות. וזה הוא מצבם של עמי הארצות בבתי-הכנסיות שמוציאים את האדם מן העולם, שהרי הם אינם מוכנים בשום-פנים-ואופן לשנות משפט אחד שנאמר בתפילתם, אפילו כשמדובר בעבודה-זרה! וזאת כאמור מפני שהם שואבים את כל העונג הנפשי שלהם מאותה השירה בציבור, כאילו בית-הכנסת הוא מועדון לגיל השלישי, ולא מקום קדוש לקנות בו השקפות אמת ולהבין את הלכות דת האמת ויסודותיה הטהורים.


וזה הוא גם מצבם של הדרדעים האורתודוקסים החכמים בעיניהם, והם אף גרועים בהרבה מעמי הארצות! מפני שעמי הארצות אינם יודעים להתווכח ולתעתע ולכזֵּב ולהציג טענות סרק ופלפולי הבל, אשר מנציחים את שקיעתו של עם-ישראל באכילה מן התורה ובהבלי מינות. ברם, הדרדעים האורתודוקסים הללו רכשו ידיעות ומדעים, אך אכילתם מן התורה עיוורה את עיניהם מדרך האמת, ולכן הם מַפְנים את כל כוחות המחשבה שלהם ללכת בדרכי התכסיסים והפלפולים הרעים, ולדחות את השקפות האמת בכל מיני תירוצים. וכבר השבתי על רבות מטענותיהם עד שכולן נסתתמו, והיום נותרה בידם טענה אחת ויחידה, והיא: שאדיר הקטן הוא בעל מידות רעות, ולכן אסור ללמוד ממנו מאומה. ובכן, לקאפח היו מידות טובות לדעתכם? קאפח, אשר זלל מן התורה במשך יובל שנים והִתעה אותנו אחרי מינים ארורים? אלא, קאפח היה שחקן גדול, והוא ידע כיצד לתעתע ולהתראות כ"צנוע" ו"עניו" ו"חסיד" ועני דך מך.


ועתה אוכיח שגם טיעונם האחרון הינו שקר וכזב. ובכן, על-סמך מה הנכם טוענים שאנכי בעל מידות רעות? וכי אתם חוקרי כליות ולב? וכי עליתם לשמים לשמוע מאחורי הפרגוד? מהו השחץ הזה? לטעון טענות כל-כך קשות מבלי להביא שום ראיה? ואם תטענו כנגדי: והלא אתה מחרף ומגדף את קאפח וערוסי וכל הכומרים האורתודוקסים למיניהם, ובכן, כבר הוכחתי לכם שזו היא דרך האמת! כך מורה לנו הקב"ה לנהוג במחללי-שם-שמים! ועד שלא תוכיחו שאסור לחרף ולגדף מחללי-שם-שמים ורשעים ומינים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, אתם בגדר מוציאי-שם-רע, ואף חמור מכך, הנכם מחרפים ומגדפים את השם הנכבד והנורא, מפני שאתם מנציחים את ריחוקו של עמֵּנו מדרך האמת, בהרעלת עם-ישראל בהשקפות מינות, ובהתאמצותכם להצדיק ולהכשיר הפיכת תורת אלהים חיים לקורדום חוצבים ארורים.


והנה לפניכם דברי רבנו באיגרתו לתלמידו יוסף בן יהודה (עמ' קכח) על השכירים "אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" (מ"א יח, יט): "ואם יביאֵם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשיי יעשו זאת".


ואחתום בפסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". וגם מהלכה זו עולה באופן ברור, שמי שאפילו שותק, כל-שכן מי שמשתף פעולה עם דרכי המינות של גדולי האסלה, גדול עוונו מנשוא.


"עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מ"א יח, כא).


65 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page