קארו – מגדולי מחללי שם שמים (ח"ג)

עודכן: 15 באוק׳

בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), יוסף קארו מגלה את נבלותו וסכלותו, נבלותו – כי הוא התיר ליהנות מדברי תורה והִתעה את הרבים לחלל-שם-שמים, וסכלותו – כי בין תירוציו אנו מוצאים שוב ושוב ראיות עקושות ואף ראיות דמיוניות מפשטי אגדות חז"ל, כאילו יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וכאילו ראוי להביא ראיות מן הנמנעוֹת! נראה שהוא לא למד את פירוש רבנו לפרק חֵלק, שהרי הוא כמעט ואינו מזכיר את פירוש המשנה, או שהוא למד, אך שכלו המזוהם מן הכסף לא הבין מאומה, "לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


בחלק הראשון של מאמר זה ניתחנו והפרכנו את ארבעת התירוצים הראשונים של קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה שם (ג, י), בחלק השני שללנו את ארבעת התירוצים הנוספים של קארו שם, ובחלק זה נוסיף לעיין בדבריו וננתח את תירוציו הבאים בפירושו שם.


התירוץ התשיעי


בתירוצו התשיעי קארו ממחזר תירוץ שכבר הוצע בדברי התשר"ץ (ראו מאמרי: "קאפח ודוראן: אותה גברת בשינוי אדרת", שם בפרק שכותרתו: "מקבץ אחרון מדברי קאפח").


בתירוצו הזה, קארו מביא ראיה כביכול מדברי חכמים במסכת חולין קלד ע"ב, שם מסופר על שק דינרים שנשלח לבית המדרש, וקדם ר' אמי הכהן וזכה בו, ותמהו בגמרא שם: היאך זכה ר' אמי באותו שק הדינרים? והלא נאמר במתנות כהונה: "וְנָתַן לַכֹּהֵן" (דב' יח, ג), ואסור לכהן ליטול מעצמו! ומשיבים: ר' אמי לא לקח לעצמו את מתנות הכהונה אלא זכה בהן כדי למסרן לכהנים עניים. לאחר מכן נאמרת בגמרא אפשרות הסבר נוספת: "אדם חשוב שאני", שהרי שנינו בברייתא: "והכהן הגדול מאחיו – צריך שיהא גדול מאחיו בנואי בעושר ובחכמה".


מדברי הגמרא עולה בבירור שר' אמי הכהן תבע ואף חטף מתנות כהונה! ותביעה זו היא בניגוד מוחלט להלכה, שהרי אסור לכהן אפילו לסייע בבית הגרנות, כל-שכן וקל-וחומר לתבוע ולחטוף לעצמו מתנות כהונה! וכמו שחז"ל ורבנו פוסקים בהלכות תרומות (יב, יט–כ):


"אסור לכהנים וללויים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן, וכל [כהן] המסייע חילל קודש השם, ועליהם [על אותם הכהנים המסייעים] נאמר: 'שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי' [מלאכי ב, ח]. ואסור לישראל להניחן שיסייעו, אלא נותן להם חלקן בכבוד [...] וכן אסור להן [לכהנים] שיחטפו תרומות ומעשרות, ואפילו לשאול [=לבקש] חלקן בפיהן אסור, אלא נוטלין בכבוד".


והנה לפניכם גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות בכורים (ט, כ):


"לא יחטוף הכהן מתנותיו [הזרוע הלחיים והקיבה] ולא ישאל [יבקש] בפיו, אלא אם נתנו [לו] בכבוד [בבית המטבחיים] – נוטל, ובזמן שהם [כהנים] רַבִּים בבית המטבחיים – הצנועים מושכין ידיהם, והגרגרנים נוטלין".


על הקושיה הגדולה הזו משיבים שם, שר' אמי לא נטל את שק הדינרים לעצמו אלא לקחוֹ כדי לחלקו לכהנים עניים. כלומר, ר' אמי נטל את שק הדינרים במטרה לכונן צדק חברתי וחלוקה דיפרנציאלית של הדינרים – דהיינו לעניים, ותירוץ זה נאה ויאה ומתאים לר' אמי החכם הגדול, וקרוב לוודאי שזה הוא התירוץ המציאותי והנכון. ועל-כל-פנים, לפי תירוץ משובח זה אין אפילו ריח קלוש של הנאה מדברי תורה, שהרי ר' אמי נטל את שק הדינרים לחלקו לכהנים עניים.


ברם, לפי האפשרות השנייה ר' אמי נטל את שק הדינרים לעצמו! והתמיהה הראשונה שבה למקומה: איך יעלה על הדעת שר' אמי יתבע ויחטוף לעצמו מתנות כהונה? שהרי חכמים אסרו על הכהנים אפילו לסייע בבית הגרנות משום חילול-שם-שמים! וכמו שראינו בהלכות לעיל, איך אפוא יעלה על הדעת שר' אמי ינהג כגרגרן ויתבע ואף יחטוף לעצמו מתנות כהונה?


ויתרה מזאת, האסמכתא הראשונה של התירוץ השני תמוהה אף יותר: "אדם חשוב שאני", שהרי איך יעלה על הדעת שיהיה מותר לכהן, שהוא גם חכם גדול ואדם חשוב, לנהוג כגרגרן ולחלל-שם-שמים? והלא העובדה שהוא חכם גדול ואדם חשוב מחייבת אותו לנהוג ביתר צניעות ואיפוק כפל כפליים, וכמו שנאמר בהלכה: "הצנועין מושכין את ידיהם", כל-שכן חכם גדול כר' אמי, שאינו רק בגדר "צנוע", אלא הוא חכם גדול. ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שחכמים ע"ה יתירו ואף יורו לחכם גדול ולאדם חשוב לנהוג כגרגרן ולחלל-שם-שמים?


גם האסמכתא השנייה של התירוץ השני תמוהה, דהיינו ההשוואה לכהן גדול, שהרי כהן גדול אינו תובע ונוטל לעצמו מאומה! ולא חלה עליו שום חובה לנהוג כגרגרן ולחלל-שם-שמים וליטול לעצמו, אלא החובה חלה על אחיו הכהנים לגדלו ולהעשירו משום כבוד המקדש. אולם, לפי פשט התירוץ השני ר' אמי החכם כלל לא נהג ככהן גדול! אלא כאחרון הגרגרנים ומחללי-שם-שמים! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? ובמלים אחרות, האם נכון לקרוא על ר' אמי את הפסוק שנאמר בהלכות חז"ל ורבנו לעיל על הכהנים הגרגרנים? והנה הוא לפניכם: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, ח).


לפיכך ברור שהתירוץ השני הוא על דרך המדרש בלבד, וכל תכליתו היא לרומם את מעלתם של החכמים בעיני הציבור שיראו את החכמים כמו כהנים גדולים, ותו לא. והרוממות הזו נועדה לעורר את הציבור לקבל מהחכמים, לשאוף לחברתם ואף להתאמץ ללמוד מהם, ובדרך זו ההמונים יועילו לעצמם מאד, יתרחקו מן ההבל ויתקרבו לאמת, ונמצא שם שמים מתקדש.


וגדולה מכולן! גם אם נניח שהתירוץ השני הוא כפשוטו, דהיינו גם אם נסבור שר' אמי נהג כגרגרן וחילל-שם-שמים ושיחת ברית הלוי בתבעו ובחוטפו מתנות כהונה לעצמו – ובכן, ר' אמי כהן היה, כלומר כל הסוגייה הזו עוסקת בדיני מתנות כהונה! ואין ללמוד ממנה מאומה לעניין הנאה מדברי תורה, שהרי מתנות הכהונה הן חיוב מן התורה, ואילו הנאה מדברי תורה אסורה מן התורה מכוח האיסור החמור לחלל-שם-שמים. ולא קרב זה אל זה כל הלילה.


אגב, אפילו קאפח דחה את התירוץ ההזוי הקלוש והדמיוני הזה, אשר מנוגד לאיומים מפורשים של חכמים ע"ה ברחבי המשנה והתלמוד בעניין האיסור החמור ליהנות מדברי תורה. ומדוע קאפח דחה את התירוץ הזה? ובכן, במאמרי: "קאפח ודוראן: אותה גברת בשינוי אדרת", הראיתי, כי קאפח דחה את כל התירוצים שאינם נוגעים להנאתו האישית מדברי תורה, אך תירוצים שנוגעים להנאתו האישית, דהיינו ההיתר לאיש ציבור לאכול מן התורה והשׂררה, בהם הוא הפך את עורו וצבעו ונתגלו טבעו ודרגתו: חוצב שכיר ובכיר מאד מן התורה הקדושה.


ונצרף את דברי קאפח שהובאו במאמר ההוא (מתוך פירושו לספר המדע, עמ' רעח):


"בחולין קלד ע"ב, ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדים ר' אמי זכה ביה וכו', רבנו מפרשהּ דבר הלמד מעניינו, שכל הסוגיא ואף כל הפרק מדבר במתנות כהונה, ולא דובר שם כלל, לא בצדקה ולא בשכר לימוד, ור' אמי כהן היה כדאיתא במגילה (כב ע"א), והגיע לישיבה שקא דדינרי פדיון בכורי ישראל ודמי מתנות כהונה [זרוע לחיים וקיבה] מעיר שאין בה כהן, כדי ליתנם לכהנים, קדם ר' אמי וזכה בהם ושלו הם, אע"פ שהמוכר מתנות כהונה אינו חייב לשלם, הרי הטעם מפני שהוא ממון שאין לו תובעים, אבל הממון גזל בידו, ואנשי אותה העיר אינם רוצים להניח בידם גזל. ואזדא לה לגמרי ראיית התשב"ץ שנמשך אחר פירוש רש"י".


ובעניין מתנות הכהונה (הזרוע הלחיים והקיבה) ראו פסק רבנו בהלכות בכורים:


"מצות עשה ליתן כל זובח [=שוחט] בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר: 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים [...וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה' (דב' יח, ג)], ואלו הן הנקראין 'מתנות' בכל מקום. ומצוה זו נוהגת תמיד, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובחולין, לא במוקדשין" (ט, א); "מקום שאין בו כהן – מעלה המתנות בדמים ואוכלן, מפני הפסד כהן, וייתן הדמים לכל כהן שירצה" (ט, יד).


***

ואם תמהתם כיצד רש"י פירש בחולין שם, ובכן, הנה פירושו לפניכם: "שקא דדינרי – דינרי זהב ששלחו ממקום אחר לבני הישיבה; [...] אדם חשוב – כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות, שהרי עליו לגדלו ולהעשירו אפילו משלו וכל-שכן ממאי דאתי ליה מעלמא".


הראינו לדעת, כי הפיכת התורה לקורדום חוצבים הינה קדומה מאד, והייתה נפוצה במיוחד בארצות אדום, אשר כנראה למדו מן הנצרות את דרכי הפיכת הדת לכלי להפקת רווחים. ובראותי כיצד צאצאי המינים האדומיים הופכים את התורה לקורדום, אמינא שהתלמיד עלה על רבו. ואם רבנו היה רואה כיצד קאפח השכיר הפנה עורף לדרך האמת ופנה לדרכי כומרי אדום, הוא היה קורע את כל בגדיו עד שהיה מגלה את ליבו, ומברך בשם ומלכות דיין האמת.


ועתה לדברי קארו בעניין זה בהמשך פירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י):


"ובחולין קלד אמרינן: ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדם ר' אמי וזכה בהם. ופריך: והיכי עביד הכי? והכתיב: 'ונתן' ולא שיטול מעצמו, ומשני [=ומתרצים:] לעניים זכה בהן, ואי בעית אימא אדם חשוב שאני, כלומר ממונה ראש ישיבה, דתניא: והכהן הגדול מאחיו – גדלהו משל אחיו. ופירש רש"י: שקא דדינרי זהב [איפה נאמר שהיו של זהב?] שלחו ממקום אחר לבני הישיבה [ע"כ]. וודאי דר' אמי לא היה חולה, דאי [היה חולה] לא לישני הכי, אלא בריא היה ואפילו הכי זכה בהם. ולא הוקשה להם למה נטלוֹ אלא מפני שנטלו מעצמו, הא לאו הכי שפיר דמי. ועוד, דמשמע בפירוש דאדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי".


ושתי נקודות טמטום וחרפה עולות מפירושו של קארו, האחת: לפי קארו ר' אמי היה גרגרן ומחלל-שם-שמים, שהרי לפי קארו ר' אמי תבע מתנות כהונה לעצמו! שהרי הוא אומר: "אלא מפני שנטלו מעצמו"; והאחרת: לפי קארו מותר לחכם גדול לנהוג בגרגרנות ובתאוותנות ולרדוף אחר הבצע! שהרי לפי קארו "אדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי". וזה לא יעלה על הדעת שייאסר לכהן הדיוט לנהוג בגרגרנות ואילו לכהן חכם יהיה מותר. אדרבה, אם כהן הדיוט שנהג בגרגרנות חילל-שם-שמים, מה יהיה דינו של כהן חכם גדול שנהג בגרגרנות?


יוצא אפוא, שלפי קארו מותר לחכם גדול לאכול ולחצוב מן התורה יותר מאשר לדרדק זב חוטם שיושב בישיבה. וזה לא יעלה על הדעת, כי ככל שהאדם מתקדש ומטהר את מידותיו ומושכליו הוא מתנתק מן החומר ועבודתו מזדכּכת יותר ויותר לשם שמים. אולם, כאשר מדובר בדת שקרית ואדומית פרו-נוצרית, ככל שעולים בדרגות הכמורה כך התשלום גדֵל ותופח...


נשים לב לנקודה חשובה בפירוש רש"י: בגמרא לא נאמר שמדובר ב"דינרי זהב" אלא בסתם דינרים דהיינו בזוזים פשוטים. מדוע אפוא רש"י מחדיר ומסלף שמדובר ב"דינרי זהב"? ובכן, כדי להחדיר לתודעה שלנו שלא רק שמותר ליהנות מדברי תורה, מותר גם להפוך את התורה למחצבה כדי להתעשר ממנה עד כדי סיאוב מוחלט! אפילו זהב מותר לחצוב מן התורה!


כמו כן, רש"י מטפח את המכונה המשומנת של המינים החוצבים מן התורה, שהרי המסר המועבר לגבירים מן התוספת שהוא מוסיף היא: שעליהם לתרום סכומים גדולים מאד ליושבי הישיבות, שהרי שק דינרי זהב הוא א