קארו – מגדולי מחללי שם שמים (ח"ג)

בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), יוסף קארו מגלה את נבלותו וסכלותו, נבלותו – כי הוא התיר ליהנות מדברי תורה והִתעה את הרבים לחלל-שם-שמים, וסכלותו – כי בין תירוציו אנו מוצאים שוב ושוב ראיות עקושות ואף ראיות דמיוניות מפשטי אגדות חז"ל, כאילו יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וכאילו ראוי להביא ראיות מן הנמנעוֹת! נראה שהוא לא למד את פירוש רבנו לפרק חֵלק, שהרי הוא כמעט ואינו מזכיר את פירוש המשנה, או שהוא למד, אך שכלו המזוהם מן הכסף לא הבין מאומה, "לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


בחלק הראשון של מאמר זה ניתחנו והפרכנו את ארבעת התירוצים הראשונים של קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה שם (ג, י), בחלק השני שללנו את ארבעת התירוצים הנוספים של קארו שם, ובחלק זה נוסיף לעיין בדבריו וננתח את תירוציו הבאים בפירושו שם.


התירוץ התשיעי


בתירוצו התשיעי קארו ממחזר תירוץ שכבר הוצע בדברי התשר"ץ (ראו מאמרי: "קאפח ודוראן: אותה גברת בשינוי אדרת", שם בפרק שכותרתו: "מקבץ אחרון מדברי קאפח").


בתירוצו הזה, קארו מביא ראיה כביכול מדברי חכמים במסכת חולין קלד ע"ב, שם מסופר על שק דינרים שנשלח לבית המדרש, וקדם ר' אמי הכהן וזכה בו, ותמהו בגמרא שם: היאך זכה ר' אמי באותו שק הדינרים? והלא נאמר במתנות כהונה: "וְנָתַן לַכֹּהֵן" (דב' יח, ג), ואסור לכהן ליטול מעצמו! ומשיבים: ר' אמי לא לקח לעצמו את מתנות הכהונה אלא זכה בהן כדי למסרן לכהנים עניים. ולאחר מכן נאמרת אפשרות הסבר נוספת: "אדם חשוב שאני", שהרי שנינו בברייתא: "והכהן הגדול מאחיו – צריך שיהא גדול מאחיו בנואי בעושר ובחכמה".


תחילה יש לתמוה על התמיהה שמובאת בגמרא, שהרי מותר לכל כהן ליטול לעצמו מתנות כהונה בדרך של כבוד, וכמו שרבנו פוסק בהלכות בכורים (ספ"ט), ובהלכות תרומות (יב, יט), ואין ספק שדברי רבנו מיוסדים על פסקי חכמים, והנה קטעים משתי ההלכות לפניכם:


"לא יחטוף הכהן מתנותיו ולא ישאל [=יבקש] בפיו, אלא אם נתנו [לו] בכבוד, נוטל". "וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות, ואפילו לשאול [=לבקש] חלקן בפיהן אסור, אלא נוטלין בכבוד".


מדוע אפוא תמהו בגמרא על ר' אמי? וכי יש חשש שהוא לא נהג בדרך ארץ ולא קיים את ההלכה ותבע לעצמו מתנות כהונה?! אלא ברור שמטרת התמיהה ללמד אותנו שאסור לכהן לתבוע מתנות כהונה, ומכיוון שייצר לב האדם בענייני ממון גדול מאד, הצניעו את האפשרות שמותר לכהן לקחת מתנות כהונה לעצמו אם נתנו לו בדרך של כבוד, דהיינו מבלי שיבקש.


ובמלים אחרות, יש לדיון הקצר הזה בגמרא מגמה מוסרית יותר מאשר הלכתית!


וכך, בראי המוסר, יש להבין גם את התירוץ השני שמובא בגמרא, שהרי מבחינה הלכתית אין לו שום יסוד: וכי ניתן להשוות מבחינה הלכתית בין כהן חכם לכהן גדול? וכי דין תורה (ראו הלכות כלי המקדש רפ"ה) שיש לרומם את הכהן הגדול משל אחיו הכהנים נוגע גם לשאר הכהנים? ודאי שלא! אלא כאמור, יש לתירוץ הזה מגמה מוסרית וחינוכית מובהקת.


כלומר, מטרתו המרכזית והיחידה של התירוץ השני היא לרומם את מעמדו של החכם איש האמת, כדי שיוקירו ויכבדו אותו, וכך תרום קרנה של דת האמת ותתחזק איתנותו הרוחנית של עם-ישראל. ואיך ירוממו את מעמדו של החכם? ובכן, באמצעות השוואה בין כהן חכם לכהן גדול, השוואה שמבחינה הלכתית אין לה שום משמעות, אבל מבחינה מוסרית וחינוכית יש לה משמעות רבה, דהיינו, כמו שיש לרומם ולהוקיר את הכהן הגדול, כך יש לכבד את החכמים, מפני שהשוו בה כהן חכם לכהן גדול, רק בגלל חוכמתו של הכהן ההדיוט.


ואם לא נפרש כמו שפירשתי, נגיע לתמיהות קשות על ההלכה ועל ר' אמי! שהרי איך חכמי התלמוד ציפו שהמתנות יגיעו לכהנים אם לא יטלו בעצמם בדרך של כבוד? שכל אחד ייטול בשביל חברו? זה סרבול וסיבוך שלא יעלה על הדעת. כמו כן, וכי יעלה על הדעת שלכהן עם-הארץ אסור לתבוע מתנות כהונה, ואילו לכהן חכם וחשוב מותר לתבוע מתנות כהונה? והלא כהן חכם וחשוב מחויב בהתנהגות מוסרית נעלה בהרבה מכהן עם-הארץ! ולא יעלה על הדעת שיהיה מותר לו לנהוג בגרגרנות, במקום שאפילו לכהן עם-הארץ יש בו חרפה!


ואולי גדולה מכל זאת, הסוגיה הזו עוסקת בדיני מתנות כהונה! ואין ללמוד ממנה מאומה לעניין הנאה מדברי תורה, שהרי מתנות כהונה הן חיוב מן התורה, ואילו הנאה מדברי תורה אסורה מן התורה מכוח האיסור החמור לחלל שם שמים. ולא קרב זה אל זה כל הלילה.


ואפילו קאפח דחה את התירוץ ההזוי הקלוש והדמיוני הזה, אשר מנוגד לדברים מפורשים של חכמים ברחבי המשנה והתלמוד בעניין האיסור החמור ליהנות מדברי תורה. ומדוע קאפח דחה את התירוץ הזה? ובכן, במאמרי: "קאפח ודוראן: אותה גברת בשינוי אדרת", הראיתי כי קאפח דחה את כל התירוצים שאינם נוגעים להנאתו האישית מדברי תורה, אך תירוצים שנוגעים להנאתו האישית, דהיינו ההיתר לאיש ציבור לאכול מן התורה והשררה, בהם הוא הפך את עורו וצבעו ונתגלו טבעו ודרגתו: חוצב שכיר ובכיר מאד מן התורה.


ונצרף את דברי קאפח שהובאו במאמר ההוא (מתוך פירושו לספר המדע, עמ' רעח):


"בחולין קלד ע"ב, ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדים ר' אמי זכה ביה וכו', רבנו מפרשהּ דבר הלמד מעניינו, שכל הסוגיא ואף כל הפרק מדבר במתנות כהונה, ולא דובר שם כלל, לא בצדקה ולא בשכר לימוד, ור' אמי כהן היה כדאיתא במגילה (כב ע"א), והגיע לישיבה שקא דדינרי פדיון בכורי ישראל ודמי מתנות כהונה מעיר שאין בה כהן, כדי ליתנם לכהנים, קדם ר' אמי וזכה בהם ושלו הם, אף-על-פי שהמוכר מתנות כהונה אינו חייב לשלם, הרי הטעם מפני שהוא ממון שאין לו תובעים, אבל הממון גזל בידו, ואנשי אותה העיר אינם רוצים להניח בידם גזל. ואזדא לה לגמרי ראיית התשב"ץ שנמשך אחר פירוש רש"י".


ואם תמהתם כיצד רש"י פירש שם, ובכן, הנה פירושו לפניכם: "שקא דדינרי – דינרי זהב ששלחו ממקום אחר לבני הישיבה; [...] אדם חשוב – כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות, שהרי עליו לגדלו ולהעשירו אפילו משלו וכל-שכן ממאי דאתי ליה מעלמא".


הראינו לדעת, כי הפיכת התורה לקורדום הינה קדומה מאד, והייתה נפוצה במיוחד בארצות אדום, אשר כנראה למדו מן הנצרות את דרכי הפיכת הדת לכלי להפקת רווחים. ובראותי כיצד צאצאי המינים האדומיים הופכים את התורה לקורדום, אמינא שהתלמיד עלה על רבו. ואם רבנו היה רואה כיצד קאפח השכיר הפנה עורף לדרך האמת ופנה לדרכי כומרי אדום, הוא היה קורע את כל בגדיו עד שהיה מגלה את ליבו, ומברך בשם ומלכות דיין האמת...


ועתה לדברי קארו בעניין זה בהמשך פירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י):


"ובחולין קלד אמרינן: ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדם ר' אמי וזכה בהם. ופריך: והיכי עביד הכי? והכתיב: 'ונתן' ולא שיטול מעצמו, ומשני [=ומתרצים:] לעניים זכה בהן, ואי בעית אימא אדם חשוב שאני, כלומר ממונה ראש ישיבה, דתניא: והכהן הגדול מאחיו – גדלהו משל אחיו. ופירש רש"י: שקא דדינרי זהב [איפה נאמר שהיו של זהב?] שלחו ממקום אחר לבני הישיבה [ע"כ]. וודאי דר' אמי לא היה חולה, דאי [היה חולה] לא לישני הכי, אלא בריא היה ואפילו הכי זכה בהם. ולא הוקשה להם למה נטלוֹ אלא מפני שנטלו מעצמו, הא לאו הכי שפיר דמי. ועוד, דמשמע בפירוש דאדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי".


ושתי נקודות טמטום וחרפה עולות מפירושו של קארו, האחת: לפי קארו ר' אמי היה גרגרן ומחלל-שם-שמים, שהרי לפי קארו ר' אמי תבע מתנות כהונה לעצמו! שהרי הוא אומר: "אלא מפני שנטלו מעצמו"; והאחרת: לפי קארו מותר לחכם גדול לנהוג בגרגרנות ובתאוותנות ולרדוף אחר הבצע! שהרי לפי קארו "אדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי". וזה לא יעלה על הדעת שייאסר לכהן הדיוט לנהוג בגרגרנות ואילו לכהן חכם יהיה מותר. אדרבה, כהן הדיוט שנהג בגרגרנות עבר רק על הלכות דרך ארץ, ואילו כהן חכם גם חילל-שם-שמים.


יוצא אפוא, שלפי קארו מותר לחכם גדול לאכול ולחצוב מן התורה יותר מאשר לדרדק זב חוטם שיושב בישיבה. וזה לא יעלה על הדעת, כי ככל שהאדם מתקדש ומטהר את מידותיו ומושכליו הוא מתנתק מן החומר ועבודתו מזדככת יותר ויותר לשם שמים. אולם, כאשר מדובר בדת שקרית פרו-נוצרית, ככל שעולים בדרגות הכמורה כך התשלום גדל ותופח...


נשים לב לנקודה חשובה בפירוש רש"י: בגמרא לא נאמר שמדובר ב"דינרי זהב" אלא בסתם דינרים דהיינו בזוזים פשוטים. מדוע אפוא רש"י מחדיר