top of page

ערוסי עוקר את דרך האמת

עודכן: 14 באוק׳ 2022

ביום שני כב במרחשוון תשס"ז (13.11.06) פורסמה שאלה חשובה מאד שנשאל ערוסי. כותרת השאלה היא: "הדרדעים ואמונת השם". שאלה זו נזכרת גם בדף של "רצון ערוסי" בויקיפדיה, כלומר היא בהחלט מתשובותיו החשובות, וזה לשון השאלה באתר "מורשת":


"מה דעתך על הנושא של הדרדעים היום? האם הדרדעים, תלמידי הרב קאפח, ראויים לנידוי כיום עקב אי-אמונתם בזוהר?".


וכך השיב ערוסי, בשתי הפְּסקות הבאות:


"אין היום בישראל דרדעים ואין עיקשים. המציאות שהייתה בתימן השתנתה בישראל לבלי היכר. בתימן בזמן פרוץ המחלוקת על קדושת הזוהר, נתמעט ביותר לימוד גמרא ופוסקים, עד שהיה נחלתם של יחידי סגולה. ויותר גרסו בספר הזוהר. כמו כן רבו אמונות תפלות, שהרבה מפוסקי אשכנז וספרד היו אוסרים אותן. היום בארץ, ב"ה, כולם יודעים שעיקר העיקרים קודם כל תורת הנגלה, גמרא ופוסקים. ורק מי שמילא כרסו בשר ויין עוסק בנסתר. וראה זה פלא, הרבה מהאמונות התפלות שהיו בתימן אינן ב"ה בארץ.


וכולם מבינים, שאין להכחיש חלילה את ספר הזוהר. ובא שלום לישראל. ואם נשמעים משני החוגים שועלים קטנים מחבלים כרמי ה' צבאות, אין לשים לב אליהם, והם ילכו ויבטלו מאליהם. ואין לך כלי מחזיק ברכה מאשר השלום".


לתשובתו זו של ערוסי פורסמו שלוש תגובות, הראשונה פורסמה כיומיים לאחר שערוסי פרסם את תשובתו, וכותרתה: "הדרדעים קיימים!", וזה לשון המגיב:


"אני תימני ומתפלל בבית-כנסת שחלק גדול ממתפלליו דרדעים, ואף חלק מתלמידי-החכמים [החכמים] ביותר משתייכים לקבוצה זו. ביררתי עם רבי בישיבה, תימני גם-כן". [והוא מוסיף:] "דיברתי עם רבי בישיבה בעניין הדרדעים, והוא הסביר לי גם-כן שישנם ריכוזים גדולים בערים שונות בארץ של ציבור תימנים ששוללים את תורת הנסתר".


וכך השיב ערוסי למגיב הראשון:


"איני יודע מיהו רבך בישיבה. רוב הדרדעים בארץ אינם שוללים את תורת הנסתר. אלא הם נוהגים יותר כמו הרמב"ם, גם להלכה וגם במשנתו ההגותית והאמונית".


לאחר כשבועיים מפרסום התשובה נתקבלה תגובה נוספת, שכותרתה: "כל אחד כמנהג אבותיו", וזה לשון התגובה:


"אני חושב שצריך להפסיק עם כל הכינויים, כולנו בני איש אחד אנחנו ואין להלין זה-על-זה, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו, עד ביאת גואל צדק. והאמת והשלום אהבו".


וכך השיב ערוסי למגיב השני:


"יישר כוחך. ירבו כמותך בישראל. כי המתעסקים בכך, בימינו, לענ"ד הם מרבים מחלוקת בישראל, כי לענ"ד, הסיבות למחלוקת שהייתה בתימן כבר אינן. וגדול הוא השלום, והאמת והשלום אהבו".


ועתה לתגובה השלישית והאחרונה אשר נתקבלה כשתים-עשרה שנים לאחר פרסום התשובה, כותרת התגובה היא: "זוהר ודרדעים", וזה לשונו של המגיב:


"כבוד הרב שלום, איך אפשר לומר שאין להכחיש את ספר הזוהר? הרי הישיש מורי קאפח בספרו 'מלחמות השם' יוצא כנגד ספר הזוהר וכותב שזה בגדר עבודה-זרה. תודה".


והנה לפניכם תשובתו של ערוסי למגיב השלישי:


"זו דעתו של מארי הישיש זצ"ל [=מָרי יחיא קאפח], אך לא דעתו של נכדו [=יוסף קאפח]. מהרי"ק זצ"ל [=קאפח] סבר שיש בזוהר עניינים רבים ושונים, יש מינים שהוא שלל אותם, בגלל שהרמב"ם שלל אותם, ויש עניינים שלא שלל אותם, כי הרמב"ם לא היה שולל אותם. זו הייתה דרכו של מארי זצ"ל [=קאפח], בחינה עניינית ולא כוללנית וגורפת. עליך לדעת, שיש בזוהר דברי הרמב"ם בעניין האמונה, שתורגמו לארמית, האם גם הם פסולים?".


ובכן, עד כאן תיעוד הדברים מתוך אתר "מורשת". ומכאן לניתוחם.


התשובה המרכזית


בתשובתו המרכזית ערוסי החליט ש"אין היום בישראל דרדעים" וכמובן שהוא אינו דובר אמת, והוא אפילו מסגיר את עצמו בתשובתו למגיב הראשון: "רוב הדרדעים בארץ אינם שוללים את תורת הנסתר". כלומר, יש דרדעים אשר שוללים את "תורת הנסתר", ואם תתמהו ומי הם רוב הדרדעים אשר אינם שוללים את ספר הזוהר הפגאני? ובכן, אלה הם הדרדעים האורתודוקסים שהִתעו אחריהם קאפח וערוסי השכירים, ובעשותם זאת ביקשו לעקור את דרך האמת.


ואין יסוד אחד משלושה-עשר יסודות התורה שהמאגיה הפגאנית של הזוהר אינה מחריבה, ומה דינם של המערערים על יסוד מיסודות דתנו? ובכן, ראו נא את דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]". ומה דינו של ערוסי אשר נתפס בעוון המינות והִתעה רבים אחרי ההבל? ובכן, דינו חמור מאד קמי שמיא, ומשמעותה המעשית של הוראת רבנו לעיל היא שחובה להוכיח את ערוסי על פניו ולראות בטליתו מרדעת של חמור.


עוד אומר ערוסי השכיר בתשובתו: "היום בארץ, ב"ה, כולם יודעים שעיקר העיקרים הוא 'תורת הנגלה', גמרא ופוסקים. ורק מי שמילא כרסו בשר ויין עוסק בנסתר". כלומר, לפי ערוסי יש "תורת הנגלה" ויש "תורת הנסתר", כאילו ספר הזוהר הכעור הוא תורה-שבעל-פה! וזו דוגמה אחת להחרבת יסוד אחד משלושה-עשר יסודות דתנו – שהרי היסוד התשיעי הוא "שתורת משה לעולם לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה", והנה לפניכם דברי רבנו:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בְּפֵירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


וכן פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, א–ב), בשתי הפְּסקות לקמן:


"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] ונאמר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [שם כט, כח]. הא [=הנה] למדת, שכל דברי תורה מצֻווין אנו לעשותן עד עולם, וכך הוא אומר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' [ויק' כג, יד], ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כל-שכן וקל-וחומר מין פגאני ארור ונתעב].


לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו – להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לְפָרֵשׁ במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה [=כל-שכן להוסיף כתבים פגאניים של תורה חדשה!], או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם-ולדורי-דורות אלא מצוות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו. שהוא-ברוך-שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח] ולא איש אל ויכזב".


אולם, לפי מכשפי הזוהר הארורים אשר הפכו את רשב"י לשיקוץ, הקב"ה נתן לנו במערה דת חדשה אשר מנוגדת לתורה הקדומה! וכבר ראינו את דברי רבנו על המערערים על יסודות דתנו; ועוד על דינם של המינים, ראו נא את פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר קבלת המינות המיוחסת לשיקוץ שמעון] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


נחזור לערוסי השכיר, אשר אומר בתשובתו כך: "המציאות שהייתה בתימן השתנתה בישראל לבלי היכר. בתימן בזמן פרוץ המחלוקת על קדושת הזוהר, נתמעט ביותר לימוד גמרא ופוסקים, עד שהיה נחלתם של יחידי סגולה. ויותר גרסו בספר הזוהר". מטרתו של השכיר בדבריו אלה היא לשכנע אותנו בתעתועים חלקלקים שהמחלוקת סביב הזוהר לא הייתה בגלל שספר הזוהר הוא טומאה פגאנית רצוצה, אלא בגלל שלימודו גרם לזניחת לימוד "הגמרא והפוסקים, עד שהיה נחלתם של יחידי סגולה" – אתם מבינים את התעתוע? כאילו ההתנגדות החריפה שהייתה בתימן לספר הזוהר לא הייתה בגלל טומאת מינותו, אלא בגלל שהוא "שיבש את סדרי הלימוד", כלומר, גרם להתמעטות של לימוד הגמרא והפוסקים כך שהרוב למדו זוהר.


ולכן ערוסי אומר בהמשך דבריו: "היום בארץ, ב"ה, כולם יודעים שעיקר העיקרים קודם כל תורת הנגלה, גמרא ופוסקים. ורק מי שמילא כרסו בשר ויין עוסק בנסתר". ובמלים אחרות, הואיל ובימינו כולם מקפידים על "סדרי הלימוד" ולימוד הזוהר אינו גורם לזניחת לימוד הגמרא והפוסקים, אין עוד שום מקום לערער על "קדושתו" של ספר הזוהר! ודבריו הללו הם דברי התעיה מתוחכמים, אך לא מתוחכמים דיים כדי שהם יחמקו מעיניו של אדיר הקטן.


ערוסי השכיר מוסיף לתעתע ולכזב בתשובתו, וזה לשונו: "כמו כן רבו אמונות תפלות, שהרבה מפוסקי אשכנז וספרד היו אוסרים אותן". כלומר, הייתה סיבה נוספת להתנגדות החריפה שהייתה בתימן כלפי ספר הזוהר, אך שוב, לא בגלל טומאתו הרצוצה הבוקעת ועולה עד לשמים, אלא בגלל שרבו מאד האמונות התפלות בקרב יהודי תימן, עד שאפילו יהודי אשכנז הפגאניים נגעלו מיהודי תימן! ואיני מבין, מדוע אפוא לפי ערוסי "רבו מאד האמונות התפלות"? עד אשר אפילו חכמי-יועצי-אשכנז הפגאניים נגעלו מיהודי תימן! מדוע?!


ברור אפוא שריבוי האמונות הפגאנית שהממו את יהודי תימן נבע בעיקר ממקורה הנרפש של הקבלה הפגאנית. אולם, ערוסי מתעקש שלא ספר הזוהר הוא המקור לאמונות הפגאניות, שהרי מסקנתו של ערוסי היא שהיה גורם אחר לאותן הזיות: "וראה זה פלא, הרבה מהאמונות התפלות שהיו בתימן אינן ב"ה בארץ". כלומר, ספר הזוהר הטמא אינו המקור לשלל ההזיות, אלא, יהודי תימן נכשלו ונחבלו בהבל בגלל סיבות אחרות, ולא התְּעייה אחרי הקבלה הפגאנית החדירה להם את הזיותיהם המאגיות, כי הקבלה לדעת ערוסי היא תורה-שבעל-פה.


השכיר מגן אפוא על טומאתה הרצוצה של הקבלה וקובע שהיא אינה המקור לתְּעייתם של יהודי תימן אחר עבודה-זרה! ואיך לא רעדה ידו בהפיצו בפרהסיה דברי מינות? ומה כן גרם לפי ערוסי ליהודי תימן להיות יותר תועים מן הבהמות? סכלות תימנית מובנית? וכמה צדק רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), שם הוא מתאר את "גדולי הדור" בימיו, אשר לא הגיעו לקרסולי רשעם פשעם ומעלליהם של "גדולי הדור" השכירים של ימינו, וכֹה דבריו:


"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים מִמֶּנּוֹ ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".


ובתשובה אחרת ערוסי כותב דברי הערצה כלפי המינים האשכנזים וצאצאיהם: "כי לדידי כל גדולי עולם הם מאורות והם צדיקים ובוודאי הרוקח זצ"ל, האר"י זצ"ל, ט"ז זצ"ל ומ"א זצ"ל". וכבר ראינו את חומרת הודאתו בטומאתו הרצוצה של הארי המזוהם, שם רשעים ירקב.


ויראת השמים של השכיר נעלמה לחלוטין, עד שהוא מודה בפה מלא בעבודה-זרה כעורה מאד אשר המיטה אסונות איומים ונוראים על עמֵּנו בגלות וגם כאן בארץ-ישראל, ואכן, הוא לא מסתפק בכל הדברים החמורים שהוא אומר לעיל, שהרי הוא מוסיף ואומר: "וכולם מבינים, שאין להכחיש חלילה את ספר הזוהר". חלילה! אין להכחיש את ספר הטומאה הרצוצה! אלא יש לכרוע ולהשתחוות לעבודה-זרה! ומה דינו של המודה במינות ובעבודה-זרה? ומה דינו של המתעה את הרבים אחרי ההבל? ומה דינו של מי שמזהם את דרך האמת של רבנו?


והנה לפניכם פסק רבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (רבנו במורה ב, מז).


והואיל וערוסי הוא כומר שכיר ידוע מאד בציבור (חבר וותיק במועצת הכמורה הראשית ורב עיר שכיר כארבעים שנה), הוא לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף מתעה את הרבים אחרי ההבל, ועל השכיר וכיוצא בו פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


וביטויה המעשי של הלכה זו בימינו הוא להוכיחו על פניו ולראות בטליתו מרדעת של חמור.


וערוסי אף גרוע מסתם מתעה את הרבים אחרי ההבל, מפני שהוא מתיימר ללכת בדרך האמת, היא דרכו של אברהם אבינו היא דרכו של רבנו הרמב"ם, שהרימו על נס את דרך האמת. ולכן, התעייתו פוגעת פגיעה ישירה ואנושה בדרך האמת, שהרי אם מי שמתיימר להמשיך את דרכו של רבנו כורע ומשתחווה לקבלה הפגאנית – הרי שאברהם אבינו ורבנו הרמב"ם, וכל חכמי ישראל האמיתיים כורעים ומשתחווים לשיקוץ שמעון בר יוחאי ולקבלה הפגאנית! ובדרך זו, קאפח וערוסי החדירו את הזוהר לדרך האמת וזיהמו את המקור שממנו נובעים מים חיים.


ומי שמזהם את מקור המעיין מזהם את כל שלוחותיו ואפיקיו, ועלול להחריבו לחלוטין. לעומת זאת, זיהום שלוחותיו של המעיין אינו מסכן את מקורו, אך קאפח וערוסי, בזהמם את מקור המעיין זיהמו את היסוד, וגרמו לדרדעים רבים ללכת בדרכי הבל ולהיכשל ולהיחבל בהזיות.


נשים לב גם לתירוץ של ערוסי לפיו מותר להתעות את הרבים אחרי ההבל הפגאני של הזוהר: "ובא שלום לישראל [...] ואין לך כלי מחזיק ברכה מאשר השלום". ערוסי עוטף את תעתועי המינות שבפיו באהבתו לשלום כביכול, גם כדי שהוא יצטייר כאדם שוחר שלום ויוסיף לעצמו חסידים שוטים, וגם כדי שהתעייתו תחדור ללב ההמונים, שהרי מי לא אוהב שלום? ומעניין מה היו אומרים נביאי ישראל על ערוסי, אותם נביאי ישראל אשר נלחמו נגד עבודה-זרה בחירוף נפש כל עוד נותרה נשמה באפם! ולפי ערוסי, כל נביאי ישראל הינם שונאי שלום! ומשה רבנו? מאן דכר שמיה! משה רבנו שהורה לבני לוי לשחוט אלפים מאחיהם שעבדו עבודה-זרה, ובכן, משה רבנו לדעת ערוסי הוא שונא השלום הגדול ביותר מכולם! ולא רק שונא שלום, משה רבנו וכל הנביאים ע"ה, הם לדעת ערוסי "שועלים קטנים מחבלים כרמי ה' צבאות"! שהרי כך מכנה ערוסי את הנלחמים בעבודה-זרה, ואילו את העבודה-הזרה ערוסי מכנה: "כרם ה' צבאות"!


"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמ' לב, כו–כט). ביעור עבודה-זרה הינו אפוא ברכה גדולה לאדם ולעולם כולו!


ואין ספק כי לדעת ערוסי, משה רבנו ע"ה לא רק שהיה שונא שלום ושועל קטן מחבל כרמים, הוא גם היה אדם עריץ ואכזר שלא היה מסוגל להיות "נחמד" ו"חייכן" ו"טוב לב" כמותו... שהרי רק דבריו של ערוסי מחזיקים ברכה, ואילו הוראותיו של משה רבנו ע"ה מקוללות!


ועל מניעיהם של הכומרים השכירים בלהגם את המנטרה: "גדול השלום", אשר מכשירה ומחדירה את כל השרצים הפגאניים לעמֵּנו ומשחיתה את מחשבתו של עם חכם ונבון, ראו: "שלום עכשיו!", "אלו ואלו דברי אלהים חיים?", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך".


ערוסי חותם את תשובתו במלים הבאות: "ואם נשמעים משני החוגים שועלים קטנים מחבלים כרמי ה' צבאות, אין לשים לב אליהם והם ילכו ויבטלו מאליהם", וכנגד דברי ערוסי המקוממים עומדים דברי הקב"ה בספר דברים (לא, כא): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", ולא אלמן ישראל.


התשובות לשלושת המגיבים


ועתה נעבור לנתח את תשובותיו של השכיר למגיבים, כי יש בהן עניינים חמורים מאד נוספים. כאמור, המגיב הראשון מחה בתוקף בערוסי וקבע בכותרת תגובתו: "הדרדעים קיימים!". כמו כן, הוא עשה בירורים עם "רבו בישיבה" וכן עם תלמידי חכמים שבבתי-הכנסיות של הדרדעים, וגילה שיש דרדעים רבים ששוללים ומתעבים את ספר הזוהר הפגאני!


בתשובתו למגיב הראשון ערוסי השכיר הדהים אותי בשפל חדש של תעתועים, כי הפעם הוא השיב לשואל בחלקת לשון שיש בכוחה לשמן צירים חלודים מתקופת האבן! והנה תשובתו לפניכם: "איני יודע מיהו רבך בישיבה. רוב הדרדעים בארץ אינם שוללים את תורת הנסתר, אלא הם נוהגים יותר כמו הרמב"ם, גם להלכה וגם במשנתו ההגותית והאמונית".


ועתה אסביר: לפי השכיר, רוב הדרדעים ש"אינם שוללים את תורת הנסתר" הם אלה אשר נוהגים כמו הרמב"ם "גם להלכה וגם במשנתו ההגותית והאמונית", לעומתם, אלה אשר שוללים את הקבלה הפגאנית, אלה אינם הולכים בדרכו של רבנו. ובמלים אחרות: לפי ערוסי, רבנו הרמב"ם היה מודה לשיקוצי הקבלה הפגאנית והיה מאמץ לחיקו את ספר הזוהר!


והשמנוניות הסמיכה הזו נוטפת מפי איש דת שמתהדר בתואר "נשיא מכון משנת הרמב"ם"! היש חורבן חמור מזה לדרך האמת? היש פגיעה אנושה מזו לקריאה בשם ה' אל עולם?


***

נמשיך עתה לתגובה השנייה על תשובתו של ערוסי. כותרת התגובה היא: "כל אחד כמנהג אבותיו", וזה לשונה:


"אני חושב שצריך להפסיק עם כל הכינויים [דרדעים ועיקשים], כולנו בני איש אחד אנחנו ואין להלין זה-על-זה, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו, עד ביאת גואל צדק. והאמת והשלום אהבו".


ובכן, תחילה אשיב למגיב, הכינויים הללו הם הכרחיים במלחמת-החֹרמה להכרתת העבודה-הזרה ולקריאה בשם ה' אל עולם, ולכן אין בהם שום גנאי, אדרבה, הם דרך לבער עבודה-זרה מן הארץ. כמו כן, אין ספק שהמגיב הזה הוא אחד מן הדרדעים האורתודוקסים שערוסי טמטם במשך השנים, שהרי המגיב מכשיר אף הוא את העבודה-הזרה באמרוֹ: "וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו", כאילו ההליכה הפגאנית אחרי טומאת הזוהר היא בגדר "מנהגי אבות"! ולפי המגיב עלינו להמשיך ולתעות בדרכי המינות הכעורות "עד יבוא גואל צדק" – ואיך יבוא "גואל צדק" כשעמֵּנו שקוע במינות ובטומאת העבודה-הזרה? וכי התורה קובעת שמותר לעבוד עבודה-זרה עד שיבוא גואל צדק? וכי העובד עבודה-זרה אינו נענש בסקילה עד שיגיע גואל צדק?


ובמלים אחרות, וכי מותר למחוק עשרות ומאות מצוות מן התורה שנוגעות לעבודה-זרה רק כי טרם הגיע "גואל צדק"? והנה לפניכם עוד יסוד מיסודות דתנו שערוסי רוצץ במגפיים מסומרים, כאילו יש מצוות שאינן נצחיות באמיתתן ויש למחקן מספר התורה עד שיבוא "גואל צדק".


המגיב הנרצע הולך בדרכו של ערוסי, ובעקבות השכיר, המגיב קובע ש"הסיבות למחלוקת שהייתה בתימן כבר אינן", כאילו המחלוקת שהייתה בתימן לא הייתה על טומאתו של ספר הזוהר אלא על עניינים אחרים שכבר אינם קיימים בימינו, ובזה הוא מעתיק את שיטתו של ערוסי שראינו לעיל. והוא חותם את דבריו בהתעייה האולטימטיבית: "וגדול הוא השלום, והאמת והשלום אהבו". ומי לא אוהב את השלום? ואיזה דרדעי שאוכל מן התורה ורודף אחר הכבוד (כמו רבים מהדרדעים האורתודוקסים היהירים החכמים בעיניהם) לא ישמע להזיה הזו? ובהתעיה הזו השכיר החדיר את טינופי וזיהומי המינות לצוּר מבועהּ של דרך האמת.


ועתה לתשובה: ערוסי שמע את ההתעיות של חסידו השוטה (כנראה אחד מבאי בית מדרשו האירופי), ושמח על-כך כמוצא-שלל-רב, וכך הוא השיב לדברי המגיב השני: "יישר כוחך. ירבו כמותך בישראל. כי המתעסקים בכך, בימינו, לענ"ד הם מרבים מחלוקת בישראל, כי לענ"ד, הסיבות למחלוקת שהייתה בתימן כבר אינן. וגדול הוא השלום, והאמת והשלום אהבו".


כלומר לפי השכיר, "המתעסקים בכך", דהיינו בביעור עבודה-זרה מארץ-הקודש, "מרבים מחלוקת בישראל"! ושוב ערוסי חוזר על המנטרה: "וגדול הוא השלום, והאמת והשלום אהבו", ושניהם, גם המגיב וגם ערוסי, כלל לא נתנו דעתם לפסוק שהם מצטטים שוב ושוב כמנטרה מספר זכריה (ח, ט): "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" – שהרי האמת היא זו שנקבעה בראש הפסוק! ובשום פנים ואופן לא ניתן להכשיר מפסוק זה עבודה-זרה כדי שלא "להרבות במחלוקות"... ושני האומללים הללו לא שמו לב, שמתוך הפסוק שהם מצטטים כראיה לדברי כפירתם, קמה ראיה חזקה כנגדם, אך כל-כך נתטנפו מוחותיהם עד שלא ראו את אור האמת נגד עיניהם.


"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


***

ועתה לתגובה השלישית והאחרונה אשר נתקבלה כשתים-עשרה שנים לאחר פרסום התשובה, כותרת התגובה היא: "זוהר ודרדעים", וזה לשונו של המגיב:


"כבוד הרב שלום, איך אפשר לומר שאין להכחיש את ספר הזוהר? הרי הישיש מורי קאפח בספרו 'מלחמות ה' יוצא כנגד ספר הזוהר וכותב שזה בגדר עבודה-זרה. תודה".


והנה לפניכם תשובתו של ערוסי למגיב השלישי:


"זו דעתו של מארי הישיש זצ"ל, אך לא דעתו של נכדו [=יוסף קאפח]. מהרי"ק [=קאפח] זצ"ל סבר שיש בזוהר עניינים רבים ושונים, יש מינים שהוא [=קאפח] שלל אותם, בגלל שהרמב"ם שלל אותם, ויש עניינים ש[קאפח] לא שלל אותם, כי הרמב"ם לא היה שולל אותם. זו הייתה דרכו של מארי זצ"ל [=קאפח], בחינה עניינית ולא כוללנית וגורפת. עליך לדעת, שיש בזוהר דברי הרמב"ם בעניין האמונה, שתורגמו לארמית, האם גם הם פסולים?".


בתשובה זו ערוסי השכיר הסגיר גם את קאפח, שהרי לפי ערוסי גם קאפח היה מן המקבלים עליהם את ספר הזוהר הטמא לאלוה, על-כל-פנים, השכיר אומר כך: "ויש עניינים [בזוהר] ש[קאפח] לא שלל אותם, כי הרמב"ם לא היה שולל אותם", וזעקה קמה וניצבה עד לשמים: האמנם רבנו היה מכשיר קטעים מספר הזוהר? האמנם רבנו היה מכשיר קטעים מתוך ספר של מינות הגשמה ואלילות? וכי זו דרכה של תורה? והלא ספר תורה שכתבו מין נשרף על כל אזכרותיו! וכי יעלה על הדעת להכשיר קטעים מתוך ספר שלם של מינות ואלילות? ובזה למעשה להכשיר את הספר כולו, ולהחדירו לתוך מכלול האמונות והדעות של עם-ישראל?


כמו כן, וכי מותר לשתף-שם-שמים עם דבר אחר? וכי מותר לערב את עבודת ה' יתעלה עם עבודה-זרה? וכי מותר להכשיר ספר של מינות ואלילות בשל קטעים נדירים שהם כביכול נקיים מתועבה ואלילות? וכי רבנו, שקידש מלחמה כנגד העבודה-הזרה, היה מכשיר את ספר הזוהר בגלל שיש בו, לפי טענת ערוסי, כמה קטעים שאינם מינות כעורה ומפורשת? וערוסי הוא כל-כך עיוור, עד שלא אתפלא שהוא לא זיהה את החדרת המינות והכיעור גם לקטעים הללו. כי חזקה על ערוסי, אלוף חוצבי התורה מזה עשרות שנים, שהוא לא יראה את האמת נכוחה, וחזקה על האוכלין מן התורה שהם יסלפו את האמת, ויחדירו את השקר והתהו במקומה.


לפניכם אפוא דוגמה ברורה לשכנוע עצמי שקרי: ערוסי שכנע את עצמו שיש להכשיר את ספר הזוהר בגלל שיש שם קטעים נדירים שרבנו היה מכשיר אותם, ולא אתפלא אם בקוראן ובברית החדשה יש יותר קטעים שניתן להכשיר... ולפי תשובתו זו של ערוסי יש להכשיר גם את הקוראן והברית החדשה, שהרי גם אותם יש לבחון "בחינה עניינית", ואין ספק שיש בהם השקפות נכונות, כגון מציאות ה' או ייחודו, ואף הטפה לצדקה ולחסד ולמידות טובות וכו'. ואולי גדולה מזאת, הנצרות מקדשת את התנ"ך בכללותו! האם זו סיבה להכשיר את הנצרות? כלומר, לא מדובר בקטעים נדירים מאד לפי דמיונו של ערוסי, אלא בהכשרה ברורה של כל התנ"ך כולו! ואם לפי דמיונו של ערוסי יש להכשיר ספר של מינות בשל כמה קטעים נדירים, כל-שכן שיש להכשיר את הנצרות הכעורה שקידשה את כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך!


חשוב לציין, שערוסי גם מתחסד, שהרי הוא מנסה לצייר את עצמו כאדם אשר בוחן השקפות "באופן ענייני" ומתון, ולא גורף ובלתי-מושכל כביכול... ברם, דרכה של תורה בביעור עבודה-זרה היא דרך גורפת ומוחלטת, כך שדברי הצביעות של ערוסי הינם לא פחות מאשר דברי חירוף וגידוף, כאילו הוא נאור ומשכיל ומתון ואף צודק יותר מדעת התורה ביחס לאלילות!

אוי לו לבייתוסי שנתעוור מן האמת, ולא רק שהוא לא רואה את האמת נכוחה, אלא שהוא משכנע את עצמו בשקרים וכזבים: אשר נוגעים לענייני חילול-שם-שמים, חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, ואף עבודה-זרה – שהתורה קידשה מלחמת-חורמה חסרת-פשרות כנגדה.


אוי לו לערוסי הבייתוסי שמתעקש לכפור באמת ולדבוק בשקר, אוי לו שהוא משכנע את עצמו בהתעיות שווא ומדוחים, אוי לו על שהוא מתעה רבים אחרי שקרים, אוי לו על שהוא משתמש בחלקת-לשונו כדי להתעות את עם-ישראל אחרי המינות, ולהוליך שולל אנשים ישרים.


תשובות נוספות שעוקרות את דרך האמת


1) בתאריך כו בניסן תשס"ט, העיר ערוסי בסוף תשובה בעניין יסודות הדת שכותרתה "שאלות באמונה", וזה לשונו: "יקירי – הנני ממליץ בפניך לקרוא היטב בעיון וברגש את כתר מלכות של רשב"ג אפילו מספר פעמים, אח"כ חזור אלי, אם תרצה עוד בכך". כלומר, לפי ערוסי, הפיוט "נעל עניות" של גבירול המטורלל הוא מקור ללימוד יסודות הדת! וזו סכלות חמורה מאד, וכבר הוכחתי במאמר מקיף שמדובר בפיוט נחות מאד של עבודה-זרה והרס חומות דת משה.


עוד מעידה על סכלותו היא הוראתו לשואל "לקרוא היטב בעיון וברגש את כתר מלכות", ומה שייך הרגש? וכי באמצעות הרגש אנו מעצבים ומגבשים את יסודות הדת? אדרבה, הרגש הוא מכשלה גדולה מאד, כי בתעתועי-רגש החדיר גבירול המטורלל בפיוטו הזיות פגאניות.


2) בתאריך כג בתשרי תשס"ט נשאל ערוסי האם יש תימנים שסוברים שהזוהר לא נכתב על-ידי רשב"י, וכך השיב: "לא רק התימנים, גם המקובל ר' משה חאגיז סבר כן, וגם הרמ"א כתב המיוחס לרשב"י. ואין זה מוריד לחלוטין ממעלתו של הזוהר, ולא מכתבי מהרח"ו. אבל הדעה המקובלת על רוב חכמי ישראל שהזוהר נתחבר ע"י רשב"י". כלומר, ערוסי מקבל על עצמו את "דעת רוב חכמי ישראל" מחוסרי הדעת "שהזוהר נתחבר על-ידי רשב"י". ואף כותב שמדובר בספר חשוב מאד שיש בו מעלה גדולה מאד: "ואין זה מוריד ממעלתו של הזוהר", ואפילו בכתבי ויטאל המקולל יש מעלה גדולה מאד לפי השכיר, פשוט לקרוא ולא להאמין!


האם כך ראוי לומר על ספרי מינות ועבודה-זרה? והוא נתפס בעוון המינים עד לשדו.


3) בתשובה אחרת, בתאריך כו במרחשוון תשס"ט ערוסי כותב כך: "החת"ס סירב לשנות נוסח תפילתו (אשכנז) לנוסח האר"י, למרות שהאר"י פירש פירושים חשובים בנוסח תפילתו", פשש... הַארִי המזוהם והמטונף פירש פירושים חשובים מאד... האמנם?


4) בתשובה אחרת, בתאריך ג באייר תשס"ט ערוסי נשאל מדוע אין אומרים "ברכי נפשי" בשבת ראש חודש? והוא השיב: "כי יש בו סגולה להרוג המזיקין וכנראה בשבת ליתא". חִמַאר אבן חמאר, וחמוּר מחמאר, מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא בהזיות השדים ובניהם.


5) בתשובה אחרת, אומר ערוסי: "אחרי בקשת המחילה מגאון דורנו, הגר"ע יוסף זצוק"ל, בעניין יהודי תימן, יש ויכוח הלכתי בין הגר"י קאפח, שסבור שא"י אתריה דהרמב"ם, ובין הגר"ע יוסף, שסבור שעתה היא אתריה דמרן". נשים לב, לקאפח הוא קורא "הגאון" ואילו לעֵז העיוורת שר"י הוא קורא "גאון דורנו", ובעשותו כן ערוסי חושף שהוא מכת החנֵפים, שהרי ברור כשמש שקאפח הוא מורו ורבו, ולכן שבחוֹ לעֵז העיוורת הארורה הוא חנופה ברורה.


"כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל יְיָ תּוֹעָה לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר" (יש' לב, ו), ושם פירש יונתן בעניין החנֵפים המתעים את העם אחרי ההבל ובזה מְעַנִּים ומרעיבים את עמֵּנו, במנעם דברי תורת אמת שנמשלו לאוכל ולמשקה. "לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ" (יר' כג, טו). "בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ" (מש' יא, ט). "כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד", "גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (איוב ח, יג; יג, טז).


ואגב, מה זה הטמטום הזה? האם כך פוסקים הלכה? לפי המקום? וכי הארץ היא הקובעת את ההלכה? אלא, פסיקת הסנהדרין היא הקובעת! ולכן רבנו קובע בהקדמתו שאין לזוז מפסקיו, לא בגלל שיש לו איזה "אתר" דמיוני (והשכירים מחלקים ביניהם את השליטה), אלא בגלל שפסקיו הם פסקי הסנהדרין שאין לזוז מהם! ודברי ערוסי הם בורות איומה ונוראה בכללי פסיקת ההלכה, שהרי אפילו את הקדמת רבנו למשנה-תורה הוא אינו יודע! וכאמור, חִמַאר אבן חמאר, ואפילו לא כחמורו של פנחס בן יאיר אלא כסתם חמור – ואם הוא יודע ומכזב, הרי שהדבר חמור שבעתיים, כי מדובר בסילוף התורה-שבעל-פה ובחנופה למינים הארורים.


ולאחר עיון במעט-מזער מהזיותיו המשמימות של ערוסי איני מתפלא שאברהים אבן עבדאללה אל-מַצרי אמר על התימנים שהם "חסרי דעת", ואין להתרעם עליו אלא על ערוסי ודומיו.


סוף דבר


יום אחד ביקרתי יחד עם רעייתי את סבתהּ שהתגוררה בשכונת רמת-עמידר, בחדר האורחים הייתה הסבתא ועוד כמה מנכדותיה, וביניהן גם רעייתי כאמור. אחת הנכדות שירתה בצבא בתפקיד מדעי כלשהו, והיא פגשה שם מישהו במעבדה אשר סיפר לה על הדרדעים, הנכדה לא ידעה מאומה מכל הדברים הללו, והיא באה לבקר את סבתהּ כדי לספר לה וכדי לשאול אותה: האם אנחנו דרדעים? לא אשכח לעולם את תשובת הסבתא ועוד יותר מזה את הטון הבוטח והמרומם שבו נאמרה תשובתה: "בטח!" היא השיבה לה, עם אלף סימני קריאה!


ואחתום בדברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרתה העצומה של העבודה-הזרה:


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".


דברי רבנו ברורים ומלמדים על חומרתה הגדולה של העבודה-הזרה, ובמקומות רבים רבנו נלחם מלחמת-חורמה בעבודה-הזרה ובגרורותיה, וראוי להזכיר את היסוד הגדול שעליו רבנו חוזר כחמש פעמים בספרו מורה-הנבוכים ואשר לפיו: "הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (וראו מאמרי שכותרתו היא דברי רבנו הללו).


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).

ערוסי עוקר את דרך האמת
.pdf
הורידו את PDF • 255KB

368 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page