סלידתו של הרמב"ם מתארי הממסד הרבני - חלק א

עודכן ב: יונ 25

אחת התופעות הרווחות בימינו בעולם הדתי הינה תארי הכבוד והסלסול שמתהדרים בהם רבני הממסד הרבני, ובמיוחד אלה שרואים את עצמם כגדולים וחשובים כמעט כמו אלהים. הכרתי פעם אדם אשר נהג להוציא לאור מדי שנה קובץ מאמרים מייגעים של הרבנים הגדוילים (שגלימותיהם ארוכות, משכורותיהם שמנות ומעטפותיהם נפוחות). דא עקא, שנה אחת אירעה "תקלה": הוא כינה את הרב האשכנזי הראשי בתואר "הרב הגאון", אך את הרב הספרדי הראשי הוא כינה בתואר "הרב" בלבד. לא אשכח את הפחד החִיל הרעד הרתת הזיע והחרדה שאחזוּ בקרב מוציאי אותו קובץ מאמרים מייגעים ומיותרים, שמא ישים לב שוחר השׂררה והממון הספרדי הבכיר שהמילה "הגאון" נשמטה משמו, וחס וחלילה יקפיד ויזעם על "חילול כבודו", משל היה חילול השם לקרוא לו במלה "הרב" בלבד.


צניעות וענווה הן כמעט מלים גסות בימינו, והכתוב "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" (מש' כז, ב), נקרא ונלמד בימינו בפיסוק אחר: "יְהַלֶּלְךָ זָר, וְלֹא [=ואם אין זר שמהללך], פִיךָ [=אז פתח את פיך והלל את עצמך]", כך הדבר אצל צאצאי המינים ושאר הטיפשים שוחרי טובות ההנאה ההולכים בדרכם. השאיפה והרדיפה אחר הכבוד הפכו להיות לחם חוקם של נוכלי הדת, ולא רק בגלל ריקנותם ממדעים ומהשקפות נכונות, ולא רק בגלל שהם רדופים בהזיות גדלות ועמוסים בהשקפות מהובלות, אלא, ואולי בעיקר, כי הכבוד הזה מוביל לטובות הנאה.


פעם שאלתי רב ממסדי זוטר מיהודי תימן, מדוע הוא מתעקש לכתוב בפרסומים לציבור את המילה "שליט"א" לצד שמות של רבנים מיהודי תימן, מדוע לא יכתוב יצ"ו? שהרי זו מסורת אבותינו "ישמרו צורו ויגן בעדו" (כך פותר הרמב"ם את ראשי התיבות הללו בפתיחת איגרת תימן). אותו אחד המם אותי בתשובה משמימה, הוא טען בפניי שיש בזה משום פחיתות כבוד לרבני תימן! כלומר, פחיתות כבוד היא לרבני תימן אם חלילה לא יירשם לצד שמם התואר "שליט"א" כמו שנוהגים לסלסל לרבני אשכנז וספרד, והוא הוסיף: "והרבנים שלנו צריכים להיות לא פחות מכובדים מרבני עדות אחרות". ואיני מבין, האם לחקות ולהעתיק את מנהגי אחרים הוא כבוד לעדתנו? האם אין לעדתנו מנהגים מקוריים עתיקי יומין? מדוע שלא לדבוק בהם? מדוע לשאוף להידמות לזולתנו? מדוע להתבייש בייחודיות שלנו?


ואנכי סולד מאד מהתואר שליט"א, מפני שיש בו שתי רעות חולות: הוא מבטא את שלטונם המושחת של צאצאי המינים בדת משה, שליט"א – מליטא, כלומר, הרב איננו נחשב ל"גדול" ו"למכובד" אלא-אם-כן נרמוז שמוצאו הוא מארצות אירופה החשוכות והטמאות. ויתרה מזאת, המלה "שליט"א" משמעותה היא "של ליטא", כלומר מי שנושא שם זה מעיד על עצמו שהוא שייך ומשוייך לאשכנז או משועבד לה מבחינה רעיונית ומעשית. נמצא, שבהוספת תואר זה אנחנו למעשה כורעים ומשתחווים לצאצאי המינים, ובמקום להניח על ראשנו את עטרת דרך האמת, אנחנו מניחים על ראשנו את עול שלטונם הכבד והמעיק, וזונחים את תפקידנו ההיסטורי להנחות ולהדריך את עם-ישראל אל אותם הערכים שכל-כך נעדרים בימינו: אל הצדק היושר והאמת, ואל ידיעת ה' וטוהר ייחודו.


ברם, ישנה סיבה נוספת, ואולי אף חשובה יותר, לכניעתם המוחלטת של רבני תימן לצאצאי המינים ולשיטותיהם. כלומר, אימוץ לשונם וסגנונם וחיקוי דרכיהם הרעות של צאצאי המינים הם רק סימפטום למחלה חשׂוּכת מרפא אשר אוחזת ברבני תימן והיא, אהבת הממון וטובות ההנאה. רבני תימן הממסדיים רחוקים מאד מדרך האמת, ולכן הם אינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה, הם זקוקים ל"תמריצים" ל"סוכריות" ולשוחד בלתי פוסק, ולכן הם נוטלים ממון ורודפים אחר הכבוד וטובות ההנאה. ומי שמעניק להם כל זאת הם צאצאי המינים אשר גובים מרבני תימן מחיר כבד בעבור זאת, והוא איבוד זהותם הרוחנית ושעבודם להולכים אחר התהו וההבל. ומחיר עוד יותר כבד משלמת עדת יהודי תימן, אשר ראשיה ומנהיגיה הינם עושי דברם של נוכלים ורשעים, אשר משתמשים בעבדיהם התימנים כדי לשמר ולהנציח את פילוגם ופיזורם של יהודי תימן, וכדי לחנוק כל התעוררות לדרך האמת.


וגדולי המתנגדים לדרכי אינם צאצאי המינים, אלא ה"דרדעים" למחצה לשליש ולרביע, ובמיוחד ה"דרדעים" אשר תעו ולעו בדרכי המינים עד שהם מתכחשים כבר לדרך האמת, וטוענים שהם אינם "דרדעים" ואף מחציפים לטעון שה"דרדעים" לוחמי האמת כבר נכחדו ועברו מן העולם. ומדוע הם מכזבים? מאותה סיבה שציינתי לעיל, מטרתם הראשונה וחובתם הראשונה כלפי מעסיקיהם הינה לחנוק כל התעוררות לדרך האמת, ולכן הם מתעקשים לגנות אותי על פרסום השקפות האמת. כלומר, כל הטענות שלהם כלפיי נובעות ממקור נרפשׂ אחד, והוא, השוחד אשר הם קיבלו ומקבלים במשך עשרות שנים מצאצאי המינים, ולכן הנני מצליח לשתק אותם בתשובותיי, כי מה יותר קל מלהשיב לבני-אדם עיוורים אשר תועים באפלה ומגששים ונכשלים ונחבלים בהשקפות משובשות?


ובמלים אחרות, כמו שבשדה הפוליטי צאצאי המינים משתמשים בנציגי עדות-המזרח כדי שיחסמו ויבלמו כל התעוררות עדתית אשר תפגע במפלגה האשכנזית, ותצמצם את חלקם של צאצאי המינים בעוגת התקציבים – כך בדיוק הם פני הדברים גם במגזר הרבנים השכירים, כי זה נבלה וזה טרפה, כולם מיוסדים על אותם אדנים פוליטיים של שוחד וטובות הנאה. ברם, דינם של הרבנים השכירים חמור בהרבה, כי הם חוטאים ופושעים "בשם הדת" ולכן יש במעשיהם חילול שמים עצום, ובנוסף לכך הם מתעים את העם אחר התהו ההבל והאלילות, ומנציחים בהחדרת הסכלות הבערות וההזיות את חורבן בית קדשנו ותפארתנו.


א. דוגמה אחת לתארי הכבוד ורדיפתם


בשו"ת יביע אומר (חלק ו, אבן העזר, סימן ה) ישנה דוגמה לריבוי בתארי כבוד והידור מליציים אשר חרוזים בחרוזים, אך כאמור, תופעה זו רחבה מאד בכל הספרות הרבנית. הנה לפניכם ראש התשובה:


"אמר המחבר [ראש משפחת עִזֵּי יוסף]: המכתב דלהלן קבלתי מאת מורנו הגאון המופלא שבסנהדרין עטרת תפארת גולת הכותרת רב רבנן כקש"ת כמוהר"ר עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, בעת היותי משרת בקודש [=קצת מוזר שאדם כותב על עצמו שהוא משרת בקודש] כראב"ד במצרים, קהיר. ולמען יהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר אמרתי להביא דבריו ז"ל כאן אגב חביבותיה גבן, ותשובתי על דבריו כדרכה של תורה. והנה ענוָתו תרבני כי אהבתו וחיבתו ללומדי התורה מי ימלל ומי יספר. יהי רצון שיהיה זכרו ברוך ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים".


לאחר דברים אלה ראש משפחת העזים מעתיק גם את דברי השבח שכתב עליו עזרא עטייה, ונמצאו גומלין זה את זה כמשנת החמָּרים, וזה לשונו של עטייה מועתק על-ידי יוסף: "לכבוד ידיד נפשי ואור עינִי הרה"ג המופלא וכבוד ה' מָלֵא [=משל היה מקדש מהלך, שהרי מלים אלו רומזות למקדש שכבוד ה' מילאהו, עדה"כ במ"א ח, יא], סיני ועוקר הרים, המאיר לארץ ולדרים [=שבח זה בתפילה נתייחד במקורו להקב"ה], פריו קדש הלולים כמהר"ר עובדיה יוסף שליט"א, ראב"ד מצרים. יוסף ה' לו חיים טובים וארוכים ברבות הטובה עד זקנה ושיבה. אכי"ר. אחרי דרישת שלומו הטוב כגן רטוב באהבה רבה וחיבה יתרה קבלתי אגרתו המעולפת ספירים בדברי תורה בפלפול ובסברא ישרה כיד ה' הטובה עליו".


בהמשך דבריו, ראש משפחת שוחרי השלמונים פונה שוב במליצות מפולפלות לעטייה, וזה לשונו: "וזו תשובתי אליו. [...] גאון עוזינו ותפארתינו שר התורה נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני כמהר"ר עזרא עטייה שליט"א. ראש ישיבת פורת יוסף. אחדשה"ט [=אחרי דרישת שלומו הטוב] באה"ר [=באהבה רבה] ומשתחוה מרחוק אל מול פני הקודש. גלילי ידי קדשו הגיעוני לנכון, ושמחתי בהם כמוצא שלל רב, ובהורמנותיה דמר אבא העיר ולהשתעשע בדב"ק [=בדברי קדשו] טוב, הנה ראשית כל מ"ש [=מה שכתב] כבוד גאונו [...]". ולאחר שראינו את דבריהם ה"מעולפים בספירים", נעבור ונראה מה דעת הרמב"ם על ההפלגה בתארים מליציים, האם לדעתו הם רצויים וראויים או שמא מיותרים נבובים וחלולים?


ב. פטומי שמא בעלמא


המקור הראשון מדברי רבנו הוא פירוש המשנה לבכורות (ד, ד), וכֹה דבריו: "ושמא יטעך בכל העניינים הללו שכללתי בדברי אלה אותם השמות המפורסמים בארץ-ישראל ובבל, שקוראין אנשים 'ראש-ישיבה', ואחרים 'אב-בית-דין', ומבדילים בין 'ראש ישיבת גאון יעקב' ובין 'ראש ישיבה של גולה', וכן כותבים לאנשים אשר לא ראו אותם 'ראש-ישיבה' או זולת זה מן השמות, לפי שהדברים הללו פטומי שמא בעלמא [=ניפוח השם סתם] והרי הן כדרך הכינויין והחניכה [=כינוי, שם לואי]. וכבר ראיתי בארץ-ישראל אנשים נקראים 'חברים', ובמקומות אחרים מי שנקרא 'ראש-ישיבה', ואפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה".


מָרי לומד מדברים אלה על סלידתו של רבנו הרמב"ם מגינוני התארים הרבניים, וזה לשון הערתו בפתיחת "אגרת תימן": "על אף סלידתו של רבנו מגינוני תארים כמו שכתב בפירושו למשנה בכורות [...], בכל זאת ראה לנכון לנהוג בר' יעקב גינוני כבוד כאלה 'גדולת קדושת' משום שאמרו חז"ל 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות' כתובות יז א".


ואכן, הרמב"ם חרג ממנהגו בפתיחתו לאגרת תימן, והוא כותב ביטוי יוצא דופן במשנתו: "גדולת קדושת". ונראה שהוא נאלץ לחרוג ממנהגו מפני הכורח להשיב בגינוני כבוד לשואליו, שאין ספק שהקדימו לשאלתם תארים רבים. ויתרה מזאת, לדעתי הייתה לו סיבה נוספת, והיא מצבם הרוחני והחברתי הקשה והנחות של יהודי תימן באותה התקופה, והסכנה הגדולה שריחפה על ראשם בצמיחתו של אותו משיח שקר, שהרי כאשר המוסלמים היו מגלים ש"המשיח" הוא משיח שקר, היו נוהגים לפרוע פרעות קשות ביהודים.


ולכן, כדי לחזק את רוחו של יעקב בן נתנאל, מנהיג יהודי תימן באותה התקופה, שרק נכנס לנעלי אביו בהנהגת העדה ומותו של אביו עדיין המם אותו, היה צורך במלים יוצאות דופן כדי לחזק את ידיו, לטעת בו בטחון בתפקידו כְּבַד העול, ולסייע לו להוציא את יהודי תימן מצרה חמורה שעלולה הייתה להמיט אסון כבד על העדה.


ג. "גאונים" ו"חכמים" בתואר בלבד


ב"מאמר תחיית המתים" הרמב"ם תוקף בחריפות את אלה שפקפקו בחשיבות הסדרת משפטי התורה על כללים משפטיים, ואף ביטלו לחלוטין את נחיצות ידיעת-השם ורכישת השקפות נכונות, וכך כותב עליהם הרמב"ם, ואגב דבריו אנו למדים על סלידתו מגינוני הכבוד והתארים המדומים: "וגם הזכרנו בו [ב"משנה תורה"] כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים 'תלמידי-חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=יסודות המחשבה והשקפות נכונות], ולא ישליכו ידיעת-השם אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים".


על דברים אלה מָרי מעיר שם וזה לשונו (הערות 49–55): "רבנו מסתייג מאד ואף מזלזל בשמות הגדולה והרוממות שמדביקים לכל דִּכְפִין [...] [ואותם הנקראים 'תלמידי-חכמים' או 'גאונים' כוונתו] לעוסקים בָּאָסוּר ובמותר [=בהלכה. ובימינו ניפחו את ההלכה באינסוף פרטי פרטים זניחים ולעתים אף הזויים, שכל קשר בינם לבין דת משה מקרי בהחלט] ומזניחים את 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון' [...]. שאין מקרב את האדם אל ה' כי אם ידיעתו עד קצה גבול יכולת האדם לְדעת רבנו". ועל המשפט האחרון שהדגשנו מוסיף מָרי: "אותם המשננים דרשות ברכות וחלק כפשוטם, ומסגְּלים לעצמם ביטויים נבובים של ספר זה או אחר כדי להופיע בהם בפני עמי הארץ כדרשנים, ועליהם קרא רבנו לעיל את המקרא 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן' [איוב יג, ה], כי נזקם רב ושום תועלת אינם מביאים".


ולאחר שאמר דברים אלה, כמעט שהייתי תמה כיצד מָרי לא זיהה שמי שהנחיל את הדרך הזו של "שינון דרשות ברכות ופרק חלק כפשוטם" הינו רש"י בפירושו לתלמוד! אך האמת שאיני תמה כלל ועיקר, שהרי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.


"הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ [=צאצאי המינים] יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל [אלא חיפשת טובות הנאה שׂררה יוקרה וכבוד בממסד החוצבים]" (דב' כח, מג–מז).


ונחתום בדבר החכם: "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" (מש' כו, ח), ופירש שם רס"ג: "כִּצְרוֹר, כאבן מרגלית בגל אבנים כך הנותן לכסיל כבוד". ובפירושו הארוך הוסיף: "המרגמה הוא מקום שיש בו אבנים צבורות כמו תל או גל. אמר החכם, כמו שהמניח אבן מרגלית בין אבנים וסלעים הרי זה איבדהּ, כך מי שהעניק טובה וכבוד לזולת החכמים הרי זה מאבדם. [...] כך המכבד כסיל חוטא לכסיל ולכבוד עצמו. והנה חטאו לכבוד שהוא מאבדו, ולכסיל שהוא גורם לו לחשוב שמכבדים אותו על עמדו בכסילותו וידבק בה".


בתמונת שער הרשומה: עובדיה יוסף משתתף בטקס הכתרת בנו, יצחק יוסף, ל"ראשון לציון". תשרי ה'תשע"ד, כחודש לפני פטירתו.

התמונה מאת שי בארי. רישיון שימוש: CC BY-SA 3.0.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!