סלידתו של הרמב"ם מתארי הממסד הרבני - חלק א

עודכן ב: 4 דצמ 2018


אחת התופעות הידועות והמפורסמות בימינו היא תארי הכבוד והסלסול שמתהדרים בהם רבני הממסד הרבני, ובמיוחד אלה שרואים את עצמם כגדולים וחשובים כמעט כמו אלהים. זכורני שחָבֵר סיפר לי שהוא הוציא לאור קובץ מאמרים של הרבנים הגדולים (שגלימותיהם ארוכות, משכורותיהם שמנות ומעטפותיהם נפוחות), רב אחד הוא ציין בתואר "הרב הגאון", אך אצל חברו הוא שכח לציין את המלה "הגאון", וכתב "הרב" בלבד. זכורני את הפחד החִיל הרעד הרתת הזיע והחרדה שאחזוּ בקרב מוציאי אותו קובץ. שמא ישים לב אותו הרב שהמילה "הגאון" נשמטה משמו, וחס וחלילה יקפיד ויזעם על "חילול כבודו", משל היה חילול השם לקרוא לו במלה "רב" בלבד.

כאשר היו שולחים למָרי יוסף קאפח מכתב שאלה לביתו, לא למזכירו או לשמשו כי לא היו לו, והיו מקדימים לשאלה תארי כבוד, בתשובתו לאותם שואלים מָרי יוסף קאפח היה נוהג להעביר קו ולמחוק את כל תארי הכבוד שהקדימו לשמו. צניעות וענווה הן כמעט מלים גסות בימינו, והכתוב "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" (משלי כז, ב), נקרא בימינו בפיסוק אחר: "יְהַלֶּלְךָ זָר, וְלֹא [=ואם אין זר שמהללך], פִיךָ [=אז פתח את פיך והלל את עצמך]". וכך נוהגים גם רבנים בני עדתינו שלמדו את הרע והמכוער מעדות אחרות. והגדילו לעשות אלה שקוראים לעצמם או לרבניהם "בשמות אלהיים", כגון "המקובל האלהי" וכיו"ב.

זכורני פעם ששאלתי את אחד מחבריי מדוע הוא מתעקש לכתוב בפרסומים לציבור את המילה "שליט"א" לצד שמות של רבני יהודי תימן, מדוע לא יכתוב יצ"ו? שהרי זו מסורת אבותינו "ישמרו צורו ויגן בעדו" [כך פותר הרמב"ם את ראשי התיבות הללו בפתיחת איגרת תימן]. אותו אחד טען בפניי שיש בזה משום פחיתות כבוד לרבני תימן, שחלילה לא יירשם לצד שמם התואר "שליט"א" כמו שנוהגים לסלסל לרבני אשכנז וספרד, "והרבנים שלנו צריכים להיות לא פחות מכובדים מרבני עדות אחרות" כלשונו. ואני אינני מבין, האם לחקות ולהעתיק את מנהגי אחרים הוא כבוד לעדתנו? האם אין לעדתנו מנהגים מקוריים עתיקי יומין? מדוע שלא לדבוק בהם? מדוע לִרצות להידמות לזולתנו? מדוע להתבייש בייחודיות שלנו?

ואני כשלעצמי סולד מאד מתואר זה, מפני שיש בו כדי לבטא את השלטון הרבני האשכנזי בדת משה, שליט"א מליטא, ובימינו הרב איננו נחשב ל"גדול" ו"למכובד" אלא אם כן נרמוז שמוצאו הוא מארצות אירופה החשוכות והטמאות. ויתרה מזאת, המלה "שליט"א" משמעותה היא "של ליטא", כלומר מי שנושא שם זה מעיד על עצמו שהוא שייך ומשוייך לאשכנז או משועבד לה מבחינה רעיונית ומעשית. נמצא, שבהוספת תואר זה אנחנו למעשה כורעים ומשתחווים לפני האשכנזים, ובמקום להניח על ראשנו את משנת הרמב"ם, עטרת תפארתה של יהדות תימן המעטירה, אנחנו מניחים על ראשנו את עול השלטון הרבני האשכנזי הכבד והמעיק שלצערנו התרחק מאד מהיושר והאמת, וזונחים את תפקידנו ההיסטורי להנחות ולהדריך את שאר העדות אל אותם הערכים הנעדרים: אל הצדק היושר והאמת.

דוגמה אחת לתארי הכבוד ורדיפתם

בשו"ת יביע אומר (חלק ו, אבן העזר, סימן ה) אנו מוצאים דוגמאות לריבוי בתארי כבוד והידור מליציים חרוזים בחרוזים, אך כאמור, תופעה זו רחבה מאד בכל הספרות הרבנית. הנה לפניכם ראש התשובה:

"אמר המחבר [הגר"ע יוסף]: המכתב דלהלן קבלתי מאת מורנו הגאון המופלא שבסנהדרין עטרת תפארת גולת הכותרת רב רבנן כקש"ת כמוהר"ר עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, בעת היותי משרת בקודש [קצת מוזר שאדם כותב על עצמו שהוא משרת בקודש] כראב"ד במצרים, קהיר. ולמען יהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר אמרתי להביא דבריו ז"ל כאן אגב חביבותיה גבן, ותשובתי על דבריו כדרכה של תורה. והנה ענוָתו תרבני כי אהבתו וחיבתו ללומדי התורה מי ימלל ומי יספר. יהי רצון שיהיה זכרו ברוך ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים".

לאחר דברים אלה הגר"ע יוסף מעתיק גם את דברי השבח שכתב עליו הרב עזרא עטייה, ונמצאו גומלין זה את זה, וזה לשונו של הרב עטייה מועתק על ידי הגר"ע יוסף: "לכבוד ידיד נפשי ואור עינִי הרה"ג המופלא וכבוד ה' מָלֵא [=משל היה מקדש מהלך, שהרי מלים אלו רומזות למקדש שכבוד ה' מילאהו, עדה"כ במלכים א ח, יא], סיני ועוקר הרים, המאיר לארץ ולדרים [=והלא שבח זה בתפילה נתייחד במקורו לקב"ה?!], פריו קדש הלולים כמהר"ר עובדיה יוסף שליט"א, ראב"ד מצרים. יוסף ה' לו חיים טובים וארוכים ברבות הטובה עד זקנה ושיבה. אכי"ר. אחרי דרישת שלומו הטוב כגן רטוב באהבה רבה וחיבה יתרה קבלתי אגרתו המעולפת ספירים בדברי תורה בפלפול ובסברא ישרה כיד ה' הטובה עליו".

בהמשך דבריו, שוב הגר"ע יוסף פונה במליצות מפולפלות לרב עזרא עטייה, וזה לשונו: "וזו תשובתי אליו. [...] גאון עוזינו ותפארתינו שר התורה נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני כמהר"ר עזרא עטייה שליט"א. ראש ישיבת פורת יוסף. אחדשה"ט [=אחרי דרישת שלומו הטוב] באה"ר [=באהבה רבה] ומשתחוה מרחוק אל מול פני הקודש. גלילי ידי קדשו הגיעוני לנכון, ושמחתי בהם כמוצא שלל רב, ובהורמנותיה דמר אבא העיר ולהשתעשע בדב"ק [=בדברי קדשו] טוב, הנה ראשית כל מ"ש [=מה שכתב] כבוד גאונו [...]". עתה נעבור ונראה מה דעת הרמב"ם על ההפלגה בתארים מליציים, האם לדעתו הם רצויים וראויים או שמא מיותרים נבובים וחלולים?

פטומי שמא בעלמא

המקור הראשון שנעיין בו מדברי רבנו הוא בפירוש המשנה לבכורות (ד, ד), וזה לשון רבנו: "ושמא יטעך בכל העניינים הללו שכללתי בדברי אלה אותם השמות המפורסמים בארץ-ישראל ובבל, שקוראין אנשים 'ראש-ישיבה', ואחרים 'אב-בית-דין', ומבדילים בין 'ראש ישיבת גאון יעקב' ובין 'ראש ישיבה של גולה', וכן כותבים לאנשים אשר לא ראו אותם 'ראש-ישיבה' או זולת זה מן השמות, לפי שהדברים הללו פטומי שמא בעלמא [=ניפוח השם סתם] והרי הן כדרך הכינויין והחניכה [=כינוי, שם לואי], וכבר ראיתי בארץ-ישראל אנשים נקראים 'חברים', ובמקומות אחרים מי שנקרא 'ראש-ישיבה', ואפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה".

מָרי יוסף קאפח לומד מדברים אלה על סלידתו של רבנו הרמב"ם מגינוני התארים הרבניים, וזה לשון הערתו בפתיחת "אגרת תימן": "על אף סלידתו של רבנו מגינוני תארים כמו שכתב בפירושו למשנה בכורות [...], בכל זאת ראה לנכון לנהוג בר' יעקב גינוני כבוד כאלה 'גדולת קדושת' משום שאמרו חז"ל 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות' כתובות יז א".

ואכן, הרמב"ם חרג ממנהגו בפתיחתו לאגרת תימן, והוא כותב ביטוי יוצא דופן במשנתו: "גדולת קדושת". נראה שהוא נאלץ לחרוג ממנהגו מפני הכורח להשיב בגינוני כבוד לשואליו, שאין ספק שהקדימו לשאלתם תארים רבים. ויתרה מזאת, לדעתי היתה לו סיבה נוספת, והיא מצבם הרוחני והחברתי הקשה של יהודי תימן באותה התקופה, והסכנה הגדולה שריחפה על ראשם בצמיחתו של אותו משיח שקר, שהרי כאשר המוסלמים היו מגלים ש"המשיח" הוא משיח שקר, היו נוהגים לפרוע פרעות קשות ביהודים. ולכן, כדי לחזק את רוח מנהיג יהודי תימן באותה התקופה, שרק נכנס לנעלי אביו בהנהגת העדה ומותו של אביו עדיין המם אותו, היה צורך במלים יוצאות דופן כדי לחזק את ידיו, לטעת בו בטחון בתפקידו כְּבַד העול, ולסייע לו להוציא את יהודי תימן מצרה חמורה שעלולה היתה להמיט אסון על העדה.

"גאונים" ו"חכמים" בתואר בלבד

ב"מאמר תחיית המתים" הרמב"ם תוקף בחריפות את אלה שפקפקו בחשיבות סדירת משפטי התורה על כללים משפטיים, ואף ביטלו לחלוטין את נחיצות ידיעת-השם ורכישת השקפות נכונות, עליהם כותב הרמב"ם, ואגב דבריו אנו למדים על סלידתו מגינוני הכבוד והתארים המדומים: "וגם הזכרנו בו [ב"משנה תורה"] כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהו אלה הנקראים 'תלמידי-חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=יסודות המחשבה והשקפות נכונות], ולא ישליכו ידיעת-השם אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים".

על דברים אלה מעיר מָרי יוסף קאפח וזה לשונו שם (הערות 49–55): "רבנו מסתייג מאד ואף מזלזל בשמות הגדולה והרוממות שמדביקים לכל דִּכְפִין [...] [ואותם הנקראים 'תלמידי-חכמים' או 'גאונים' כוונתו] לעוסקים בָּאָסוּר ובמותר [=בהלכה. ובימינו ניפחו ונפחו את ההלכה באינסוף פרטי פרטים זניחים ולעתים אף הזויים, שכל קשר בינם לבין דת משה מקרי בהחלט] ומזניחים את 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון' [...]. שאין מקרב את האדם אל ה' כי אם ידיעתו עד קצה גבול יכולת האדם לְדעת רבנו". ועל המשפט האחרון שהדגשנו מוסיף מָרי: "אותם המשננים דרשות ברכות וחלק כפשוטם, ומסגְּלים לעצמם ביטויים נבובים של ספר זה או אחר כדי להופיע בהם בפני עמי הארץ כדרשנים, ועליהם קרא רבנו לעיל את המקרא 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן' [איוב יג, ה], כי נזקם רב ושום תועלת אינם מביאים".

The picture was taken from Wikipedia with permission of Eli Segal


#חברה #מוסר #רמב

10 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!