סלידתו של הרמב"ם מתארי הממסד הרבני (חלק א)

אחת התופעות הרווחות בימינו בעולם הדתי האורתודוקסי הינה תארי הכבוד והסלסול שמתהדרים בהם בכירי ממסד הכמורה, ובמיוחד אלה שרואים את עצמם כגדולים וחשובים כמעט כמו אלהים. זכורני שבערך בשנת תשע"ו הוציאו הדרדעים השכירים כמנהגם את קובץ מאמרי ההבל המייגעים שנקרא "שערי צדק" (שכל הוצאתו נועדה למטרות שיווק). קובץ זה הינו סיכום של כנס החציבה השנתי שכותרתו הינה: "הכנס העולמי לדיני ממונות", ותכליתו היא לרומם את ערוסי ולחזק את קשריו הפוליטיים והכלכליים. מכל מקום, שנה אחת אירעה "תקלה", הדרדעי השכיר שערך את הקובץ כינה את הכומר האשכנזי הראשי דוד לאו בתואר "הרב הגאון", אך את הכומר הספרדי הראשי יצחק יוסוף הוא כינה בתואר "הרב" בלבד.


לא אשכח את הפחד החִיל הרעד הרתת הזיע והחרדה שאחזוּ בקרב הדרדעים השכירים מוציאי אותו קובץ מאמרים מייגעים ומיותרים (שערי הטמטום והיגיעה), שמא ישים לב שוחר השׂררה והממון הספרדי הבכיר יצחק יוסוף שהמילה "הגאון" נשמטה משמו, וחס וחלילה יקפיד ויזעם על "חילול כבודו", משל היה חילול השם לקרוא לו במלה "הרב" בלבד...


צניעות וענווה הן כמעט מלים גסות בימינו, והכתוב "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" (מש' כז, ב), נקרא ונלמד בימינו בפיסוק אחר: "יְהַלֶּלְךָ זָר, וְלֹא [=ואם אין זר שמהללך], פִיךָ [=אז פתח את פיך והלל את עצמך]", כך הדבר אצל כומרי הדת האורתודוקסים ושאר הטיפשים שוחרי טובות ההנאה ההולכים בדרכם. רדיפת הכבוד והשררה הפכו להיות לחם חוקם של נוכלי הדת, ולא רק בגלל ריקנותם ממדעים ומהשקפות נכונות, ולא רק בגלל שהם רדופים בהזיות גדלות ועמוסים בהשקפות מהובלות, אלא, ואולי בעיקר, כי הכבוד הזה מוביל לטובות הנאה.


עוד זכורני ששאלתי פעם את בנו השכיר של ערוסי, מדוע הוא מתעקש לכתוב בפרסומי הדרדעים לציבור את המילה "שליט"א" לצד שמות של רבנים מיהודי תימן, מדוע לא יכתוב יצ"ו? שהרי זו מסורת אבותינו "ישמרו צורו ויגן בעדו" (כך פותר הרמב"ם את ראשי התיבות הללו בפתיחת איגרת תימן). אותו שכיר זוטר המם אותי בתשובה משמימה, הוא טען בפניי שיש בזה משום פחיתות כבוד לרבני תימן! כלומר, פחיתות כבוד היא לרבני תימן אם חלילה לא יירשם לצד שמם התואר "שליט"א" כמו שנוהגים לסלסל לרבני אשכנז וספרד, והוא הוסיף: "והרבנים שלנו צריכים להיות לא פחות מכובדים מרבני עדות אחרות". ואיני מבין, האם לחקות ולהעתיק את מנהגי אחרים הוא כבוד לעדתנו? האם אין לעדתנו מנהגים מקוריים עתיקי יומין? מדוע שלא לדבוק בהם? מדוע לשאוף להידמות לזולתנו? מדוע להתבייש בייחודיות שלנו?


ואנכי סולד מאד מהתואר שליט"א, מפני שיש בו שתי רעות חולות: הוא מבטא את שלטונם המושחת של צאצאי המינים בדת משה, שליט"א – מליטא, כלומר, הרב איננו נחשב ל"גדול" ו"למכובד" אלא-אם-כן נרמוז שמוצאו הוא מארצות אירופה החשוכות והטמאות. ויתרה מזאת, המלה "שליט"א" משמעותה היא "של ליטא", כלומר מי שנושא שם זה מעיד על עצמו שהוא שייך ומשוייך לאשכנז או משועבד לה מבחינה רעיונית ומעשית. נמצא, שבהוספת תואר זה אנחנו למעשה כורעים ומשתחווים לצאצאי המינים האירופים האורתודוקסים, ובמקום להניח על ראשינו את עטרת דרך האמת עתיקת היומין, אנחנו מניחים על ראשנו את עול שלטונם הסכל הכבד והמעיק, וזונחים את תפקידנו ההיסטורי להנחות ולהדריך את עם-ישראל אל אותם הערכים שכל-כך נעדרים בימינו: אל הצדק היושר והאמת, ואל ידיעת ה' וטוהר ייחודו.


ברם, ישנה סיבה נוספת, ואולי אף חשובה יותר, לכניעתם המוחלטת של רבני תימן לצאצאי המינים ולשיטותיהם. כלומר, כניעתם באימוץ לשונם סגנונם וחיקוי דרכיהם הרעות של צאצאי המינים האירופים היא רק סימפטום למחלה חשׂוּכת מרפא אשר אוחזת ברבני תימן והיא: אהבת הממון וטובות ההנאה. כומרי תימן הממסדיים רחוקים מאד מדרך האמת, ולכן הם אינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה, הם זקוקים ל"תמריצים" ל"סוכריות" ולשוחד בלתי פוסק, ולכן הם נוטלים ממון ורודפים אחר הכבוד וטובות ההנאה. ומי שמעניק להם כל זאת הם צאצאי המינים אשר גובים מרבני תימן מחיר כבד בעבור זאת, והוא איבוד זהותם הרוחנית ושעבודם להולכים אחר התהו וההבל. ומחיר עוד יותר כבד משלמת עדת יהודי תימן, שהרי ראשיה ומנהיגיה הינם עושי דברם של נוכלים ורשעים, אשר משתמשים בעבדיהם התימנים כדי לשמר ולהנציח את פילוגם ופיזורם של יהודי תימן, וכדי לחנוק כל התעוררות לדרך האמת.


וגדולי המתנגדים לדרכי אינם צאצאי המינים האירופים, אלא הדרדעים למחצה לשליש ולרביע, ובמיוחד הדרדעים השכירים שתעו ולעו בדרכי המינים האשכנזים עד שהם מתכחשים כבר לדרך האמת במה שהם טוענים שהם אינם "דרדעים", ואף מחציפים לטעון שהדרדעים לוחמי האמת כבר נכחדו ועברו מן העולם! ומדוע הם מכזבים? מאותה סיבה שציינתי לעיל, מטרתם הראשונה וחובתם הראשונה כלפי מעסיקיהם הינה לחנוק כל התעוררות לדרך האמת, ולכן הם מתעקשים לגנות אותי על פרסום השקפות האמת. כלומר, כל הטענות שלהם כלפיי נובעות ממקור נרפשׂ אחד, והוא, השוחד אשר הם קיבלו ומקבלים במשך עשרות שנים מצאצאי המינים, ולכן הנני מצליח לשתק אותם בתשובותיי, כי מה יותר קל מלהשיב לבני-אדם עיוורים אשר תועים באפלה ומגששים ונכשלים ונחבלים בהשקפות משובשות?


ובמלים אחרות, כמו שבשדה הפוליטי צאצאי המינים משתמשים בנציגי עדות-המזרח כדי שיחסמו ויבלמו כל התעוררות עדתית אשר תפגע במפלגה האשכנזית, ותצמצם את חלקם של צאצאי המינים בעוגת התקציבים – כך בדיוק הם פני הדברים גם במגזר הכומרים השכירים, כי זה נבלה וזה טרפה, כולם מיוסדים על אותם אדנים פוליטיים של שוחד וטובות הנאה. ברם, דינם של הכומרים השכירים חמור בהרבה, כי הם חוטאים ופושעים "בשם הדת" ולכן יש במעשיהם חילול-שם-שמים עצום, ובנוסף לכך הם מתעים את העם אחר התהו ההבל והאלילות, ומנציחים, בהחדרת הסכלות הבערות וההזיות, את חורבן בית קדשנו ותפארתנו.


וכֹה דברי רבנו בעניינם בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


א. דוגמה אחת לתארי הכבוד ורדיפתם


בשו"ת יביע אומר (חלק ו, אבן העזר, סימן ה) ישנה דוגמה מייצגת לריבוי בתארי כבוד והידור מליציים אשר חרוזים בחרוזים, אך כאמור, תופעה זו רחבה מאד בכל הספרות הרבנית.


הנה לפניכם ראש התשובה:


"אמר המחבר [ראש משפחת עִזֵּי יוסף]: המכתב דלהלן קיבלתי מאת מורנו הגאון המופלא שבסנהדרין עטרת תפארת גולת הכותרת רב רבנן כקש"ת כמוהר"ר עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, בעת היותי משרת בקודש כראב"ד במצרים, קהיר [קביעתו המליצית שהוא משרת בקודש נועדה להחדיר אתה השקפה שהוא עצמו קדוש, ולא ישׂבעו כבוד]. ולמען יהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר אמרתי להביא דבריו ז"ל כאן אגב חביבותיה גבן, ותשובתי על דבריו כדרכה של תורה. והנה ענוָתו תרבני כי אהבתו וחיבתו ללומדי התורה מי ימלל ומי יספר. יהי רצון שיהיה זכרו ברוך ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים".


לאחר דברים אלה ראש משפחת העזים מעתיק גם את דברי השבח שכתב עליו עזרא עטייה, ונמצאו גומלין זה את זה כמשנת החמָּרים, וזה לשונו של עטייה מועתק על-ידי עבדאללה:


"לכבוד ידיד נפשי ואור עינִי הרה"ג המופלא וכבוד ה' מָלֵא [=משל היה עבדאללה מקדש מהלך, שהרי מלים אלו רומזות למקדש שכבוד ה' מילאהו, עדה"כ במ"א ח, יא], סיני ועוקר הרים, המאיר לארץ ולדרים [=שבח זה בתפילה נתייחד במקורו להקב"ה], פריו קודש הלולים כמהר"ר עובדיה יוסף שליט"א, ראב"ד מצרים. יוסף ה' לו חיים טובים וארוכים ברבות הטובה עד זקנה ושיבה. אכי"ר. אחרי דרישת שלומו הטוב כגן רטוב באהבה רבה וחיבה יתרה קבלתי אגרתו המעולפת ספירים בדברי תורה בפלפול ובסברא ישרה כיד ה' הטובה עליו".


בהמשך דבריו, ראש משפחת שוחרי השלמונים פונה שוב במליצות מפולפלות לעטייה, וזה לשונו: "וזו תשובתי אליו. [...] גאון עוזינו ותפארתינו שר התורה נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני כמהר"ר עזרא עטייה שליט"א. ראש ישיבת פורת יוסף. אחדשה"ט [=אחרי דרישת שלומו הטוב] באה"ר [=באהבה רבה] ומשתחוה מרחוק אל מול פני הקודש. גלילי ידי קדשו הגיעוני לנכון, ושמחתי בהם כמוצא שלל רב, ובהורמנותיה דמר אבא העיר ולהשתעשע בדב"ק [=בדברי קדשו] טוב, הנה ראשית כל מ"ש [=מה שכתב] כבוד גאונו" וכו'. ולאחר שראינו את דבריהם ה"מעולפים בספירים", נעבור ונראה מה דעת רבנו הרמב"ם על ההפלגה בתארים מליציים, האם לדעתו הם רצויים וראויים או שמא מיותרים נבובים וחלולים?


ב. פטומי שמא בעלמא


המקור הראשון שנעיין בו מדברי רבנו הוא פירוש