מוצר חדש יצא לשוק ושמו "ינוקא", עוד זבל שמוכיח שעם-ישראל טרם התנער מחטא העגל וחייבים הם לעשות להם אלוהים אחרים שרואות עיניהם.
משה רבנו – להבדיל – לימדנו היאך ראוי לעבוד את ה' ולעיתים העניש, הרג וביזה לשם כך, אך ינוקא ושאר העסקנים רודפי הבצע התמכרו להערצת ההמון וניזונים ממנה.
פעם אחת הגיע ינוקא לכנס של סיום ספר הזוהר, שם בכנס, ר"ב שכיר אחֵר יצר הילת רוממות סביב הינוקא טרם שהחל בנאומו, כהרגלם, וכך אמר (כאן): "בדור שלנו יש רופא גדול, קוראים לו ר' שלמה יהודה בארי [=הינוקא], שהמילים שלו כל-כך מתוקות כמו טל תחיה המחיה את הנפשות הנפולות", ואז ברוב סכלותו הוא גם מברך על הינוקא "שחלק מחכמתו ליראיו".
די בשמיעת מוצאות פיו של הינוקא כדי להבין שזוהי ברכה לבטלה, וכך הינוקא מתחיל את נאומו שם:
"זה דבר גדול מאד-מאד לסיים הזוהר הקדוש [...] רמ"ק ב'אור נערב' [חושך בחדר-מדרגות] כתב בספר שלו על מעלת הזוהר הקדוש. גם מר"ן החיד"א בסימן מ"ד סעיף ב' ב'מורה אצבע' [דפיקת הזרת] כותב על מעלת הזוהר הקדוש, שהוא עולה על כל הלימודים [ועל אלה נאמר בתורה-שבעל-פה (עבודה-זרה ב, ז): 'כל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם']; רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל סופרין ב'נתיב מצוותיך' [מדרון השעיר-לעזאזל] בסימן ל"א גם כתב על מעלת הזוהר הקדוש, אין דבר גדול מהלימוד הזה שיש בכל הזוהר, למעלה ממאה פעם ב'שולחן ערוך' הלכה כדעת הזוהר הקדוש ['עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ' (איכה ה, יז)]. דינא דנטילת ידיים, בתחילה שנוטלים ידיים, גם מקורו מהזוהר הקדוש: להקפיד שלא תהיה רוח הטומאה [ודינם של מכשפי הזוהר שמורידין ולא מעלין על-כך שהחדירו עשרות מיני עבודה-זרה, שדים ורוחות-טומאה], רואים שבזוהר הקדוש מטיילים בכל התורה הקדושה".
השם "ינוקא" מופיע לאורך ספר הזוהר, שם הוא מוצג כנער צעיר בשנים שמחדש "סתרי תורה", ואותם עובדי אלילים שהדביקו ליודל'ה את השם הזה משווים אותו כביכול לאותה דמות דמיונית. והנה לפניכם הדבר הראשון שמצאתי על הדמות הזאת (זוהר ע ע"ב):
"אמר אותו תינוק [=בארמית: 'אמר ההוא ינוקא']: שמעתי משום שכתוב: 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ' [בר' ג, יז], שהרי באותה שעה שהתקללה הארץ בחטאו של אדם – ניתנה רשות שישלוט עליה אותו הנחש הרע, שהוא משחית את העולם ומשמיד את בני העולם. מאותו יום שהקריב נח קורבן והריח הקדוש-ברוך-הוא אותו – ניתנה רשות לארץ לצאת מתחת אותו הנחש ויצאה מטומאתה. ולכן מקריבים ישראל קרבן לקדוש-ברוך-הוא, כדי להאיר פני הארץ".
ההזיה הזו, לפיה הקרבנות נועדו "להוציא את הארץ מתחת הנחש" מטמטמת את המחשבה, שורפת תאי מוח בוודאות, ואף מחריבה את מטרתם האמיתית של הקרבנות – שהרי המטרה העיקרית בקורבנות היא תשובה וחרטה, ואילו בני-האדם לא היו זקוקים מבחינה נפשית לטקס השחיטה וההקטרה כדי להתחרט על מעשיהם ולשוב לה' יתעלה – לא היינו מצטווים להקריב קרבנות, שהרי אין לה' יתעלה שום צורך בקרבנות למיניהם. אולם, לפי הזוהר, הקרבת הקרבנות נועדה "לעשות טובה" להקדוש-ברוך-הוא, דהיינו לענג את חושיו בריח טוב ("והריח הקדוש-ברוך-הוא אותו") ובזכות העונג הזה שהסבנו לו הוא נותן רשות לארץ "לצאת מתחת הנחש" וכו'. כלומר, בזכות התמוגגותו מהריח של הבשר על-האש, הקב"ה נעתר להעביר איזה אליל כעור ואכזר שמשמיד את בני העולם, ודברי הזוהר הללו הם דברי מינות וכפירה מיניה וביה.
על תפישׂות רעות כאלה ואחרות של הזוהר הטמא ניתן לקרוא באתר במדור "קבלה", ושם גם תמצאו חמשה מאמרים שזכיתי לכתוב בעניין כיעורו של הזוהר – ועד שלא נבער את הקבלה החדשה הזאת מארצנו לא תינתן לנו רשות להקים את בית המקדש, וינוקא הוא מאותם העומדים בדרכנו להשלמת הייעוד הזה ומהמדיחים הגדולים של עם-ישראל אחר התורה החדשה הזו, אחר אבי-נביאים חדש השיקוץ רשב"י ובעלי המסורה החדשים כגון האר"י.
ראו נא כיצד הינוקא מתפלל אליו ללא בושה (כאן):
"רבנו שמעון בר יוחאי תגן עלינו, וכל ההשפעות הטובות, וחיים טובים ושמירה והגנה".
והנה לפניכם היסוד החמישי משלושה-עשר היסודות (סנהדרין י, א):
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושים אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה [...]
וכאשר יפקפק אדם [וכל-שכן מי שמתעה את העם אחרי ההבל בתכסיסי מינות והתחסדות] ביסוד מאלו היסודות [לעצמו, כל-שכן בהתעותו את העם לעבדו ולרוממו ולהעריצו] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
וראו היאך הופך הינוקקא את האר"י לאלוה, וזה לשונו (כאן):
"הוא ידע את כל הסודות שבבריאה ואת כל סודות העצים והחיות [סוד כמוס לפרה ולסוס], והדקלים והעופות והשמים והמלאכים, ואליהו הנביא – זכור לטוב – נגלה אליו ודיבר עמו פה אל פה; וזכה לחכמה גדולה וגלויה; והיה יודע כל הנבראים כולם וכל מחשבותיהם ואשר עתידים לעשות וכל מה שחטאו".
כעת נעבור לדון בסרטון שבה צולמה פגישה בין הינוקקא לאיזה קברן, ושם אומר הינוקא כך (כאן):
"לעתיד לבוא, הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את עם-ישראל – מגיע השטן – הוא מגיע עם כל הפתקאות שלו [ואומר]: 'איך תגאל את עם-ישראל עם כל החובות שלהם? כל העברות'; אז מגיע הקדוש-ברוך-הוא פתאום ומביא את כל הפתקאות [האחרות] של כל הצרות והייסורים והכול... ואז זה [הפִּתקאות של הצרות והייסורים] מבטל את הצרות. לכן אני אומר, אני שומר את הפתקאות, אולי מתישהו הקדוש-ברוך-הוא יצטרך אותם, בגלל זה אני שומר [חחח מי אתה חושב שאתה יא טאאאמבל שומר פתקאות להקדוש-ברוך-הוא, חי בסרט] [...] בינתיים כבר יש לי שלוש ארבע מחסנים שהפתקאות נמצאים שם".
זוהי דוגמה מצוינת המשקפת כשל מערכתי בעקבות תפישׂת אגדות-משלי חז"ל כפשוטן.
אמנם, כיום המצב חמור יותר מאשר בעבר, כי מאז שרש"י החדיר את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן – הגיעו פתאים ונוכלים שהרחיבו את אותן פשטי האגדות כאילו הם באו "להסביר" לנו את הרקע שהוביל לאותן המאורעות שכאמור מעולם לא התרחשו – כי אלו משלים!
וזה מה שעשה מחבר ספר הזוהר לדוגמה, ואף הגדיל לעשות בנפחו כל פרט ופרט קטן באגדות חז"ל כדי לתת לנו "תמונה מלאה ושמימית" לגבי אותם הדברים שהרמב"ם מכנה: "מילים רבות מאד שאין כל מילה מהן מוסיפה דבר באותו עניין הנמשל, אלא נאמרו לייפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל" (הקדמה למו"נ, עמ יא).
ומי שמבין את חומרת הסכלות שבדבר פשוט יזדעזע, ולא פחות מזעזע היא העובדה שכומרי הדת בימינו מפזרים הזיות פגאניות על כל צעד ושעל – והיו מהם במהלך הדורות, שרצו חתיכה יותר גדולה מעוגת התאוות, ולשם כך אף העזו לשלוח את ידם בכתבי חז"ל, ותלו את הזיות המינות שרחשו במוחם בחז"ל, ואף החליטו שכל מי שמתנגד להם הוא כופר בעיקר.
התופעה הזו, שבה כומרי הדת מפיצים הזיות פגאניות ומסלפים את ספרות חז"ל נפוצה מאד, ואפילו הרמב"ם – אילולא יושר מחשבתו ובקיאותו בחכמה – היה נופל לסילופיהם, כפי שציין (מו"נ ב, כו): "ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הידועים בשם פרקי ר' אליעזר, לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו".
ואביא גם דברים שמצא ידידי הלוי, ה' עמו, במה שחשף את חוקר התלמוד פרופסור תא-שמע בספרו "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז" (עמ' 83–85):
"בתקופה זו [המאה הי"א] 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!) – נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]
גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית בכוח הזרוע [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] – שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת, שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [עד שנוצרה קבלה חדשה] [...]
עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.
[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות להחלפת התורה-שבעל-פה ברצונותיהם], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]".
עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע.
"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים. הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר. מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ. לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ. עַל כֵּן חָרָה אַף יְיָ בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (יש' ה).
ולאחר כל הדברים האלה, נשוב לאותן הפתקאות ששומר הינוקקא, וכך הוא אומר שם:
"יש שתיים היחידים בעולם שרואים את הגזר-דין של הקדוש-ברוך-הוא; אחד: זה צדיק אמיתי, רבי אמיתי; והשני זה קברן. הצדיק, מגיע אליו המקרה-סיפור: זה חולה כזה וכזה, ההוא במחלה, ההוא בצרה. הוא [=הצדיק האמיתי] רואה את הגזר-דין שהקדוש-ברוך-הוא עשה [כאילו יש לו כוחות נסתרים לראות] ויש עליו אחריות לנסות לבטל את הדין הזה, הוא צריך הרבה אחריות [פשש... איזה גוּדֵּל] [...] לא כל אחד רשאי לקרוא 'קוויטלעך' [=פתקאות באידיש], צריך לדעת שהקוויטלעך צריך להיות כתוב על נייר לבן שייתבטל לו הדין באור-אין-סוף [אה, כמובן אור-אין-סוף זה הנייר הלבן, אם יהיה צהוב זה לא יעבוד] [...] הוא רואה את הגזר-דין של הקדוש-ברוך-הוא [מי זה 'הוא'? תגיד 'אני'] [...] רבי אמיתי שלא יודע מה כותבים לו עוד בדרך אליו – לבד, ברוח הקודש, מה שכותבים לו – אסור לו לקחת את הפתק, שלא ייקח את הפתק [ואם הוא יודע ב"רוח הקודש" מדוע הוא צריך שיכתבו לו פתקים?]".
ינוקא שואב את כל הזיותיו מספרי החסידות ושאר תנועות המינים למיניהן, אשר טיפחו במשך שנים רבות הערצה אלילית ל"צדיקים" עד שהפכוה ליסוד דתם – ולפיו, הצדיק יודע כל מיני נסתרות שרק נביא יכול לידע, וזאת למרות שלפי הגדרתם, אותו "צדיק" אינו בגדר נביא אלא אלוה שהרי בכוחו לבטל דינים, לגזור גזירות ולשדד את מערכות הטבע בעזרת הרקטום.
כתוב שלאותו "קוויטלעך" נהוג לצרף סכום כסף, אלא מה, והנה מה שנאמר בויקיפדיה:
"נהוג לצרף לקוויטל סכום כסף לצורכי צדקה של האדמו"ר. סכום זה מכונה: 'פדיון נפש' ובדרך כלל בקיצור: 'פדיון' (בחסידות חב"ד מכונה גם הפתקא עצמה בשם זה ובקיצור: פ"נ)".
שיחתו של הינוקקא עם הקברן נמשכת, וכך נאמר בה (שם):
"אני נמצא במקום שאני לא יכול לעזוב, אין לי לאן לעזוב, אני לא יכול להגיד: 'אני לא שומע יותר צרות' [נכון, שהרי העסקנים מוצצים את דמך]. אתה יודע, כל הזמן אני שומע סיפורים ומקרים שאנשים לא יכולים להאמין שהם קיימים! [...] היה פעם איזה בן-אדם, באו משפחה ובכו, הרופאים אמרו שנשאר שבועיים, שלושה, הבן-אדם [מת], וזה ערב שבת... באתי לקידוש ופשוט בכיתי כל הקידוש. [הקברן:] וזה מגיע אחרי זה אליי... [ינוקא:] אבל בסוף זה לא הגיע אליך. [הקברן:] כשבאים לרב כבר יש מה לעשות! [ינוקא:] אני מנסה לעצור, אתה יודע".
כמה יהירות יש בדבריו האחרונים! יהירות בתחפושת של ענווה, שימו לב איך הינוקקא מחזיק מעצמו אלוה שמבטל גזרות: "אבל בסוף זה לא הגיע אליך [כלומר החולה לא מת בסוף בזכות הינוקקא] [...] אני [=הינוקא] מנסה לעצור". יסוד הזייתם במדרש, כלומר השוטים תפשׂו את הדרשה כפשוטה, כאילו הקב"ה גוזר גזירה והצדיק יכול לבטלה, וכבר הופרכה הזייתם במאמר: "כיצד גדולי האסלה לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון?", שם בשיטתם הרביעית.
לאחר מכן הינוקא עובר לדבר על נושא אחר (שם):
"זה מה שלמדנו יחד בזוהר, שרבי שמעון אומר שיש לשון הרע בעם ישראל – אלה שמדברים לשון הרע – הם גורמים שבאה החרב של השטן ומכלה בעולם. הם מביאים מגפות, הם מביאים מחלות, הם מביאים ייסורים, כל בעלי לשון-הרע שמדברים".
מדובר בכפירה מפורשת ביסוד האחד-עשר המורה על שכר ועונש: וכי אדם וכל-שכן אומה יתייסרו בלא עוון? רק אלה שדיברו לשון הרע צריכים להתייסר, כי מה חטאו אלה שדיברו עליהם לשון הרע? לא די להם הייסורים והנזקים שגרמו להם הרשעים – הקב"ה יוסיף ויעניש אותם בעונש קולקטיבי? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? כמו כן, וכי השטן הוא ישות נפרדת? והלא חכמים אמרו בפירוש: "הוא שטן הוא ייצר הרע הוא מלאך המוות", ללמדנו שלא מדובר בישות אלהית כלל וכלל, אלא במכשול ותקלה לאדם. זוהי אפוא כפירה חוזרת ונשנית ביסוד השני המורה על אחדות ה'! הם-המינים הארורים המדיחים את עם-ישראל אחר המינות והאלילות, הם אלה שמביאים את הייסורים על הפתאים ורק בגלל רדיפת בצע וזימות.
עוד אומר הינוקקא באותו הנושא (שם):
"הם גורמים לאסונות בעולם – כל ההולכי רכיל [ולא המינים והמתעים את העם אחרי ההבל כמו הינוקקא וחבר מרעיו...], זה, רבי שמעון בר יוחאי אומר את זה כמה פעמים בזוהר, פרשת מצורע, פרשת קדושים, זוהר בלק, דיברתי על זה בשיעור, אבל זה פחד פחדים להבין שלשון הרע שמדברים אנשים גורמת לכל המחלות, המגפות, החרבות, יורדת חרב בעולם שפשוט גורמת לאסונות ודברים קשים שקורים בעולם! הכול קורה בגלל הפה הזה, זה מאד-מאד חשוב שאנשים ישמרו את הפה [האם הוא שומר את הפה שלו מלהתפרץ קמי שמיא?]".
ובאותו נושא, שימו לב לדבריו הבאים (שם):
"כל שורש לשון הרע מגיע מכפירה בקדוש-ברוך-הוא, כי אם אתה מבין שהוא מנהל את העולם אתה כבר לא תדבר, אין עם מה לדבר, הוא מנהל אני שותק".
בדבריו אלה הינוקא חוסם למעשה את האפשרות של חשיפת מינותו וכיעורו, באמרוֹ שאסור למתוח ביקורת על האלילים והמכשפים: אשר גם מתעים את העם אחרי ההבל, גם מביאים על עמֵּנו ייסורים איומים ונוראיים, וגם מרחיקים את עם-ישראל ממילוי ייעודו וחובתו בארץ-ישראל. ברם, בניגוד גמור ומוחלט לדברי הינוקקא הזה, ישנה מצוה גדולה ורבה לבער עבודה-זרה מן הארץ, לאבד את שמם מארץ-ישראל, ללמד עליהם חובה, לשנוא ולתעב אותם, לנהוג כלפיהם באכזריות רבה ובמיוחד כלפי ראשיהם אשר מתעים את העם כאמור לדרכי מדוחים. ולאחר שתיכון סנהדרין-אמת וממלכת כהנים וגוי קדוש, אף יש מצוה גדולה ורבה להרוג את כל עובדי האלילים הללו, הואיל והם האויב הגדול ביותר לשיבת עם-ישראל לצור מחצבתו ולהיותו עם חכם ונבון, איתן בדעתו ואור לגויים.
ובקיצור, הם לא למדו תורה ולא נביאים כי אם ספרים שקיבלו אישור ממשטרת המינים שאינם עשויים להפיל או להזיק לשלטונם, ורצונם ושאיפתם בדברים הללו היא להפוך את עם-ישראל לחלשי אופי ולרכיכות סתומי-פיות, כדי לשמר את מעמדם והתפטמותם, ושלא יהיה פוצה פה ומצפצף.
ראו שאפילו הקברן תוהה על דבריו המוגזמים (שם):
"יש אנשים שלא מדברים ואליהם מגיעה המגפה... [הינוקא עונה:] נכון, אבל אהה... זה מה שרבי שמעון אומר: זה לא משנה כבר מי הם [=בעלי לשון הרע], פשוט כבר מורידים את החרב הזאת והחרב מכלה, לא מבדילה בין טוב לרע, זה לא משנה".
מדוע הוא כל הזמן מדבר על איזה ישות זדונית שמשתוללת, מה? אין דין ואין דיין? עוד כפירה והפעם ביסוד העשירי המורה על ההשגחה! ומדהים אותי לראות איך הם מציינים בכל משפט וחצי "הקדוש-ברוך-הוא", אך מאידך מחשבתם פועלת בכיווני מינות גמורים ומוחלטים, כאשר הם אומרים למעשה שוב ושוב שאין לעולם מנהיג שדן דין אמת וצדק מדוקדק.
ואתם יודעים מה? מוטב היה להם לומר שאדם תלוי ביד המקרה מאשר שהוא תלוי בשטן אשר הורג צדיקים על לא עוול בכפם, שהרי כך לכל הפחות הם אינם מודים בעבודה-זרה. ואפילו מאמיני ה"קארמה" למיניהם אינם מייחסים עוול לעבודה-הזרה שבידם, שהרי להבדיל מהקברן והינוקא המינים, הם מאמינים שיש מידה-כנגד-מידה בעולם – יש צדק עליון ואין עוול.
עוד אומר הינוקא שם:
"פעם אנשים היו הולכים מתים בגיל מאה-עשרים [...] לא היו קוברים צעירים, לא היה דבר כזה. ילדים? – ה' ישמור! [מה אתה אווומר], זה כואב הלב שניתן רשות למשחית, לשטן [להרוג ילדים] הוא [השטן] לא מבדיל בין טוב לרע; 'בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ' [מלאכי ג, יח]; וחייבים אנחנו לעצור את זה, להפסיק את הלשון הרע, כתוב בזוהר [בלה-בלה-בלה]".
וכי יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן רשות לישות פגאנית דמיונית להשחית את עולמו? ועוד בעוון לשון הרע אשר כלל אינו נמנה על יסודות הדת שהוזהרנו עליהם בעונשי התוכחה? ובנוסף לעוון עבודה-זרה שיש בדבריו, דבריו קרובים מאד להכחשת היסוד העשירי: "והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ", וכו'.
על-כל-פנים, נראה לי שהינוקקא הגיע עם צוות הצילום שלו רק בשביל לשלהב את הזיית לשון הרע, והוא חוזר ואומר שם: "אין תקנה ללשון הרע, אין, בן-אדם דיבר לשון הרע – אין תקנה", "מה מגיע אחרי לשון הרע? מגיע לא תרצח, כי אנשים שלא אכפת להם כבר לדבר, שלב אחרי שהם מדברים רע – הם כבר קוטלים נפש [מה אתה אווומר]" (שם); "גם אם אתה שומע [לשון הרע] – בן-אדם יכול להתקלל בקללות נוראות, רבי שמעון אומר, בקללות נוראות שאי-אפשר לתאר אותם, זה מפחיד, מי רוצה קללות בחיים שלו? מי רוצה?" (שם); "אם לא היו בעלי לשון הרע היינו נמצאים בעולם אחר לגמרי, הכול היה נקי, האוויר היה נקי, לא היו מתים" (שם).
ועתה לעניין נוסף שהרבו לדבר עליו שם:
"לא לדבר על שום יהודי אפילו הרחוק שברחוקים", "כולם צריכים לאהוב אחד את השני, לכבד אחד את השני ולנהוג כבוד ודרך-ארץ אחד בשני ולאהוב כל אחד ואחד, ולא חס ושלום לדחוף או להצר לשני כי כל אחד זה אור-אין-סוף [=כל אחד? גם המינים והמשומדים?], כל יהודי זה הדבר הכי יקר וחשוב בעולם" (כאן); "כל יהודי ויהודי זה נשמה עצומה מאד-מאד, אין תפישׂה בגדולת הנשמות, אנחנו כולנו אחד, אנחנו כולנו אחד, באנו משורש ומקור אחד" (כאן).
שיטה זו ערמומית מאד כי אם חובה לאהוב כל יהודי, ברור שחובה לאהוב ואף להעריץ אותם, שהרי הם עצומים וגדולים לפני האלוהים. ואין זה פלא שזה הדבר היחידי בערך ששגור בפיהם, ואסביר: הם חשים ברשעם ובנחיתותם ובאיבה הטבעית והלגיטימית שעם-ישראל חש כלפיהם בשל בטלנותם, גזלנותם, שחיתותם, השתמטותם משירות צבאי, ועל כל זאת הם מוסיפים את השקר שהם דוגמה ומופת לאדם היהודי האמיתי – והשקר האחרון הוא הדבר היחידי שמונע מעם-ישראל לעלות עליהם: שמא יש אמת בתחפושותיהם ובכזביהם.
ולא סתם הקב"ה העניש אותם בכך שהגויים האכזריים תיארו אותם במהלך מלחמת-העולם-השנייה כטפילים המאוסים ביותר!
אז מי הם שיעזו לקבוע שהם היהודים האמיתיים הרצויים לפני ה' יתעלה? מי הם שיעזו להתנשא מעל יהודי "רחוק שברחוקים"? כאשר הנתונים באתר "יד ושם" (בלשונית: 'כמה יהודים נרצחו בכל מדינה?') מורים, שתשעים אחוזים מתו בליטא ובפולין ואילו בצרפת ובגרמניה – קן המתבוללים ומוותרי יהדותם – מתו בכעשרים אחוזים בלבד! ובל נשכח שארה"ב ובריטניה, שגם הן היו מעוזי המתבוללים, כלל לא הוכו על-ידי הנאצים ועוזריהם.
ולאחר הנתונים הללו יש עוד מקום למינים האורתודוקסים לזעוק על הרפורמים ולתעב אותם? והלא הרפורמים ניצלו מאש ההשמדה, לעומת האורתודוקסים שנשרפו בהמוניהם. והדבר די הגיוני, כי דינו של מין שמסלף ומעוות את הדת – חמור בהרבה מדינו של מי שמודה בתאוותיו, אך בשום פנים אינו מתיימר להיות השליח הבלעדי של אלהים, ואינו משתמש בדת לצרכיו.
והיכן לדעתכם הינוקקא הזה ממוקם? מין ארור ונתעב שאין לקבלו בתשובה לעולם.
ואם יהיו שיתהו על חומרת עוונם של האורתודוקסים המתעתעים, דעו לכם שאמנון "המג'נון" יצחק כבר ניסה לעוות את המציאות ולהשליך את עוון רבותיו האשכנזים על אחרים, וכבר דנתי בהבליו והפרכתים. ולעולם הם יתקשו להודות על האמת (דב' לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", ואם הם היו מודים על האמת בעניין יושר דינו של הקב"ה, היו זוכים גם להתנער מהמינות והסכלות, לזהות את דרך האמת, ולהכיר במי-שאמר-והיה-העולם: "וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
בכל אופן, השקר מנת חלקם, כי הריקנות של הינוקקא ודומיו מהמינים היא לדעתם מעלה, ויותר מכך, לדעתם, ככל שהאדם חלול יותר כך הוא קרוב יותר לאלהים, וכפי שהוא אומר כאן: "עיקר האמת – שיידע האדם שהוא רחוק מהאמת בתכלית הריחוק, זה עיקר האמת", וזו פשוט האנטי-תזה לדרך האמת, היא דרך חז"ל ורבנו אשר שירת אותה בנאמנות, שהרי תכלית האמת לידע שעל האדם לדבוק בעוז בדרך האמת ושהיא ניתנת להשגה בקלות רבה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא [...] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ל).
ובהמשך לדברי תורתנו הנאמנה, ראו נא גם את דברי רבנו (מו"נ ג, נד):
"שֵׁם חכמה נאמר בעברית [...] על השגת האמיתיות [=המדעים] אשר תכליתן השגתו יתעלה, אמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב] [...]. נמצא, כי התכלית [...] היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, ויידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא".
נחזור לינוקא, אשר מלמד אותנו איך לעבוד את האלהים האחרים שרוחש במוחו (כאן):
"להתפלל לה' על כל הייסורים להפוך את המר למתוק, כל פעם לבקש מה' להפוך את המר למתוק, זה הסיבה שבסעודה לוקחים את הלחם וטובלים אותו במלח שלוש פעמים, לכוון בזה שיומתקו כל הגבורות [...] יש ב'ציפורן שמיר' (בסימן ד' אות סד) הוא אומר לכוון שלוש פעמים שתסתלק הסיטרא אחרא מעל השולחן. המלח זה גבורות, מלח זה הוויה בגבורות והלחם זה ג' הוויות חסד וצריך לכוון על הדינים – שזה מלוח – צריך לכוון בלחם שלוש פעמים בלחם שיתמתקו כל הגבורות, ככה צריך לכוון".
ומה זה הטמטום הזה? וכי פעולות של טבילת לחם במלח גורמות להקב"ה להפוך "את המר למתוק"? מי זה האלהים האחרים המטופשים הללו אשר בשל ענייני הבל כאלה הופך את המר למתוק? כמו כן, וכי בזה הסיטרא אחרא תסתלק מעל השולחן? ומה תועלת יש לה לסיטרא אחרא בכוונות ובטבילת הלחם שלוש פעמים במלח? וכי אנחנו משחדים אותה בזה? וכי מדובר במעשה כשפים שמשפיעים באופן על-טבעי על ישויות פגאניות? וכל ההזיות הכעורות הללו הן בגדר עבודה-זרה, שהרי מטרת הפולחן והכוונות הללו להסיר נזקים דמיוניים מישות פגאנית – וכן להוריד שפע מבורא-עולם, כאילו יש בכוחנו להשפיע ולעורר את ה' יתעלה להפוך את ייסורינו לטובות הנאה, וכאילו הקב"ה מעניש אותנו לחינם, עד שבהזיה כל-כך נחותה הוא הופך את הייסורים הקשים והמרים לשפע ולטובות הנאה, פשוט גועל נפש מחשבתי.
והמין הפגאני ממשיך שם:
"עוד דבר שצריך לזכור בטיבול הפת במלח זה לזכור את העניים, לזכור את סדום, אשת סדום שנהפכה לנציב מלח, לזכור אותה. לזכור ולרחם כל פעם שאתה מטבל, לזכור עניים, תרחם עליהם, תחמול עליהם, תחמול, תהיה רחמן, תחמול על כל העניים שיש בעולם, שיהיה לך לב בשעת הסעודה, כשאתה אוכל ומטבל את הפת במלח תזכור את סדום שנהפכה בגלל שלא חמלו".
וכי צריך לחמול "על כל העניים שיש בעולם?", וכי נותנים צדקה לכתחילה לעניי הגויים? כמו כן, וכי יש לזכור את סדום ועמורה בשעת הברכה על הלחם? והלא מנוסח הברכה עולה שבשעת הברכה יש לזכור את ה' יתעלה שנתן לנו את כל הטוב, ולא את העניים. ונראה לי שכל ההזיה הזו, שיש לזכור את סדום ואפילו את אשת לוט, נועדה לעורר את השומעים לתרום צדקה לו ולמקורביו... וכדי שיתנו הרבה הוא אף מעז לאיים עליהם! כאילו ה' יתברך ישלח על ראשי הצייקנים שנמנעים לתרום לו ולקופותיו ולמוסדותיו הכעורים אש ותימרות עשן!
עוד הוא אומר שם:
"יש עניין ותיקון גדול מאד בטיבול במלח, או שיהיה המלח בשולחן לבד, רק בזה שנמצא שיהיה שם מלח, ומה החשיבות בזה? כתוב בזוהר פרשת ויחי דף רמא ע"א: אומר רב אחא, למה אומר [אלוהים] 'עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח' [ויק' ב, יג]? מה יש במלח שצריך להקריב על כל קרבן מלח? הוא אומר [=רב אחא עאלק]: משום שאם לא היה מלח בעולם 'לא יכל עלמא למתקיים בגין מרירותא דיליה [=לא יכול העולם להתקיים בגלל המרירות של העולם]' – כל המרירות שיש בעולם וכל הייסורים והצרות רק המלח יכול לבטל אותם".
אז אם יש לו מלחייה הוא יכול לחטוא והמלח יבטל את כל עוונותיו, ובזכות המלחייה שלו גם כל העולם כולו עומד. זאת ועוד, מדבריו עולה השקפה רעה מאד: שהקב"ה ברא את העולם מר ומיוסר, כאילו המרירות והייסורים משולבים באופן בלתי נפרד בבריאה, וזו הזיה שיש בה גם מרידה קמי שמיא כאילו הייסורים שבאים עלינו באים בעוול; וגם יש בה בעיטה בטובה הגדולה שה' העניק לנו – עולם נפלא – אשר אם נירא את ה' יתעלה הוא יהיה גן עדן נפלא ומופלא.
אגב, את הסיבה האמיתית שיש להקריב מלח על הקורבנות ציין רבנו במורה (ג, מו):
"לא היו עובדי עבודה-זרה מקריבים לחם כי אם חמץ ומרבים בהקרבת דברים המתוקים [...] וכן לא תמצא בשום דבר מקורבנותיהם מלח, ולפיכך הזהיר יתעלה מלהקריב 'כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ' [וי' ב, יא], וציווה בתדירות המלח: 'עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח' [ויק' ב, יג]".
ולאחר הדברים הנכוחים הללו יש לתהות: מדוע רבים מעם-ישראל מחשיבים את החמוֹר והפרעוש יודל'ה לגאון? בגלל זכרונו המיוחד והיוצא דופן? כלומר, תמצאו את המינים הללו מתרברבים בכך שהם יודעים את כל התורה, הש"ס והזוהר על הלשון. וגם אם נצא מנקודת הנחה שעובדות אלו נכונות (אף שברור שמדובר בשקר גמור), זה אינו מעלה ולא מוריד.
אמרו רבותינו (נדרים מא ע"א): "מאי עני? – עני בדעת". ועוד אמרו: "כל תלמיד-חכמים שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו", ועוד אמרו: "דעה חסרת מה קנית" (ויקרא רבה א, ו; א, טו).
וזוהי תורתם של המינים למיניהם: לכרוע אפיים ארצה ולהתגולל לרגלי המינים שסללו את דרכם הרעה, ואין זה פלא שכל הגדוילים מנשקים את ידיו (ראו כאן), וזאת כמובן לאחר שהוא הוכיח שהוא עבד נרצע, במה ששינן את ספריהם של כל המרעין-בישין ונאמן לדרכם.
כל בר-דעת יודע שיכולת דקלום אינה מורה על חכמה בהכרח, אך התפלפלויות מייגעות ומיותרות בהלכות דחויות, לצד הצגות ומופעים של דברי הבל, מורות על סכלות בהכרח! קצרו של דבר, בחינה מעמיקה והבנה אינה מנת חלקם, אלא שקיעה בהזיות ודברי הבל מתעתעים.
והנה לפניכם הזיה שלמד מפשט המדרש ואשר נראתה לו כהברקה! הוא מתחיל כך (כאן):
"מה הקדוש-ברוך-הוא יעשה? תראו, ממש מרגש, דמעות, אחחח... כתוב בספר שמות (כב, ה): 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה', עכשיו, הגמרא במסכת בבא קמא דף ס' עמ' ב – דורשת על זה – מה הקדוש-ברוך-הוא [אומר:] אני הבערתי אש בציון – אני אשלם את הבערה, שנאמר: 'שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה' [שם], ואז אומר מה שכתוב בזכריה (ב, ט): 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ [...] חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ'".
ואז הוא אומר שם:
"יש שני צדדים של גאולה: או צד של עבד או צד של בן [...] או שנזכה למשיח שיהיה בבחינה של עבד [מלך המשיח הוא בחינה של "עבד"?], או שנזכה למשיח שיהיה בבחינה של בן, אם משיח יהיה בבחינת עבד אז אנחנו יודעים שהגאולה צריכה לבוא בדין [דהיינו בדרך של ייסורים], אם משיח יבוא בבחינה של בן, אז הקדוש-ברוך-הוא יגאל אותנו ברחמים [...]
אז מה שאנו מבקשים מה' בתפילה בברכת 'נחם' [בתשעה באב] אנו אומרים: 'באש אתה עתיד לבנותה', באש, תסתכלו במילוי של 'באש', תסתכלו מה יש, תראו, אם אעשה את המילוי של ב'אש' [גימטריה של האותיות שמרכיבות את המלים: אלף ושין], רק את המילוי, יש לך אַלַף ושִׂין, אם אני אוריד את האלף, יש לי למ"ד ופ"א, ואם אוריד את השי"ן יש לי יוֹדּ ו-נוּן, זה יוצא: 'לפני' [=(א)לפ-(ש)ני, והאמת שזה יוצא (א)לפ-(ש)ין], 'לפני' זה מאה-שבעים בגימטריה, נכון? למ"ד שלושים, פ"א שמונים ועוד חמישים [מהאות נו"ן] – מאה שבעים בדיוק. עכשיו, איפה יש פסוק שכתוב על הגאולה בספר שמואל [חחח למה דווקא בשמואל]? כתוב [ש"ב ב, ז]: ['הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי [...] אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן'] 'והוא יהיה לי לבן' – גימטריה מאה-שבעים – גימטריה מילוי של ב'אש', [ומכך הוא מסיק] שהקדוש-ברוך-הוא ייצא איתנו בגלות הזאת [ייצא איתנו או ישיב אותנו?] בדרגה של בן ולא עבד, חידוש עכשיו, טרי".
וכולם מוחאים כפיים כאילו היו באמפי-תיאטרון.
בגלל גימטריה עלובה ובכזה דוחק-דוחקין שלא ראיתי מימיי הוא מסיק מסקנות בעניין שברומו של עולם? ועל-כך מגיעה לו מדליית זהב לראייה המאולצת של שנת תשפ"ג! אין ספק שזה הווינר שלנו לשנה הזו ונתראה בשנה הבאה כי כבר נגמרו המדליות.
ואחתום בכמה דוגמאות נוספות לגימטריה של 170 מתוך כתבי הקודש:
מַקֵּל, פֶּסֶל, נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, יְקַלֵּל, גִּלָּה עֲוֹנוֹ, לָכֶם לְטַמֵּא, וַיִּקֹּב בֶּן, לִמְעֹל, צַלְמֵי, הוּא יַחֲנִיף, הַקְּלָלָה, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ, נַעַלְךָ, בְּמַעַל בַּייָ, כְּאַחַד הַנְּבָלִים, וַיְפַסְּחוּ, מַק יִהְיֶה, קָמַל, הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים, מִי יָנוּד לָךְ, יְקֻלָּל, עֵץ גָּבֹהַּ, אֶל גִּלּוּלֵיכֶם, לֵצִים, יְנָאֵץ אוֹיֵב, קָמֶיךָ, אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, בָּם מַגֵּפָה, הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים, כְּסִילִים, עֵץ גָּבֹהַּ.
ויש היום תוכנה שמבצעת גימטריות – לא שהן באמת מורות על משהו – אך השוטים שישבו לפני הינוקא אינם יודעים זאת, ונדמה להם שהוא "גאון", ואינו אלא נוכל ומתעתע.
"יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ" (איוב כ, כז).
איתמר שלח את המאמר ישירות לינוקא
m.yam.shlomo@gmail.com