מהי קללת החכם שנזכרה באגדות חז"ל?

ובכן, עניין זה מובא בשלושה מקומות בתלמוד הבבלי, תחילה במסכת ברכות דף נו, שם מובא סיפור ארוך על נוכל אחד בשם "בַּר הַדְיָא", שהיה פותר חלומות: מי שהיה נותן לו שכר בעבור פתירת חלומו היה פותר לו לטובה, ומי שלא היה משלם לו שכר היה פותר לו לרעה. בהמשך סוּפר בגמרא שם על אביי ורבא שהלכו פעמים רבות לאותו "בר הדיא" לתהות על קנקנו: בכל פעם אמרו לו פסוק אחֵר מסוים ששמעו בחלומם, ובכל פעם הוא פתר את אותו הפסוק – לאביי לטובה מפני שהיה נותן לו שכר בעבור פתירת החלום, ולרבא לרעה מפני שלא היה נותן לו שכר בעבור פתירת החלום. לדוגמה, הם אמרו לו ששמעו בחלומם את הפסוק: "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ" וגו' (דב' כח, לא), לאביי ששילם לו פתר שנכסיו יצליחו ולא יוכל לאכול מרוב שמחת ליבו, ולרבא שלא שילם לו פתר שֶׁיֵּרד מנכסיו ומרוב צערו ויגונו לא יוכל לאכול. וכך שאלוהו שוב ושוב על פסוקים רבים ששמעו בחלומם, ותמיד פתר אותם לאביי לטובה ולרבא לרעה.

בהמשך סוּפר שרבא הלך לאותו בר-הדיא לבדו, סיפר לו על חלומות שונים ובר-הדיא פתרם לו לרעה: שאשתו תמות, שבניו ובנותיו ימותו, שיגרש את שתי נשיו, שיקבל שתי מכות קשות על ראשו – ואכן, סוּפר שבאותו היום רבא ראה שני עיוורים מתקוטטים וביקש לפייס ביניהם, וכל אחד מהם הרים את מקלו להכות בו את חברו, ושניהם היכו את רבא על ראשו... מה ניתן ללמוד מן האגדה עד כאן? ובכן, להבנתי ניתן ללמוד מאגדה זו על-כך שרבא נענש על שהאמין בתחילה שיש ממש בחלומות, כי בהמשך האגדה מובאת המסקנה שאין בהם ממש. ומדוע לא סוּפר שאביי נענש? ובכן, נראה לי ברור שאביי ורבא הלכו לאותו פותר חלומות כדי לבחון את דבריו, אביי ידע שמדובר בנוכלות וכל שנותר הוא רק להוכיח את נכלוליו של בר-הדיא. לאחר בחינות רבות הוּכחו דבריו של אביי, ולכן לא נאמר שהוא חזר לאותו פותר חלומות. אך ברבא עדיין קינן הספק, ולכן נאמר בו שהוא חזר לאותו פותר חלומות לבדו, ללא אביי.

ואיך הנני יודע שאביי ורבא ביקשו לבחון את בר-הדיא? ובכן, לא ייתכן שאביי ורבא ישמעו בחלומם שוב ושוב פסוק זהה, ולכן ברור שהם תיאמו ביניהם כדי לבחון את פותר החלומות.

בהמשך האגדה סוּפר שרבא נתן כסף לאותו פותר חלומות, ופתאום הוא החל לפתור לו את כל חלומותיו לטובה... ואז סוּפר שרבא נסע עם אותו בר-הדיא בספינה, ונפל ממנו הספר שהיה פותר את החלומות לפיו, רבא מצא את הספר ופתח אותו וראה ש"כל החלומות הולכין אחר הפה": דהיינו כל עניינֵי החלומות הם הבל מהובל, אך הם עלולים להמיט על האדם צרות ויגונות, כי אדם שנכנסה בו חרדה עלול להמיט על עצמו את אותו הדבר שממנו הוא חרד – בין אם כעונש מאת ה' על-כך שסטה אחרי ההבל והתֹּהו, ובין אם כתוצאה פסיכולוגית שנובעת מחרדתו, לדוגמה: אם אדם חרד מתאונת דרכים, הוא עלול לשגות בנסיעתו מרוב חרדתו.

לאחר שרבא ראה את הדברים בספרו של בר הדיא הוא כעס עליו מאד, ואמר לו: "רשע! כל פתרון חלומותיי היה תלוי בדבריך שלך, ואף-על-פי-כן ציערת אותי כל-כך. על הכל הנני מוחל לך חוץ מכך שפתרת שאשתי תמות, ולכן יהי רצון שתימסר למלכות שלא תרחם עליך".

וברור שאשתו של רבא לא מתה בעקבות פתירת החלום, ובניו ובנותיו אף הם לא מתו, והוא לא ירד מנכסיו, ולא חל בו מאומה מכל הרעות הגדולות והנוראות שפתר לו אותו נוכל – למעט אותן שתי המכות שקיבל מן העיוורים, רמז מה'-אלהים-אמת שהוא הלך בדרכי חושך להאמין בהבל ובתֹּהו, דהיינו שיש אמת בחלומות, ושיש לייחס חשיבות לפותרי החלומות למיניהם.

כלומר, המסקנה הראשונה של האגדה היא שהחלומות הם הבל מהובל, ושאין להאמין בהם מאומה, מפני שהם כלי בידי הנוכלים והרשעים כדי לגזול ולעשוק את הפתאים והאומללים. ואכן, כך הוא פסק-ההלכה בכל מקום בספרות חז"ל: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (תוספתא מעשר שני ה, ט; גיטין נב ע"א; סנהדרין ל ע"א; הוריות יג ע"ב; ירושלמי מעשר שני ד, ו; בראשית רבה סח, יב; שם פט, ח; ועוד), וראו: "וחלומות השווא ידברו הבל ינחמון".

בהמשך האגדה סוּפר על אותו פותר חלומות שחרד חרדה גדולה, שהרי ידוע ומפורסם הוא ש"קללת חכם אפילו בחינם היא באה", כל-שכן קללתו של רבא שבאה בעקבות הצער הגדול שבר-הדיא ציערוֹ בפתירת חלומותיו לרעה, ובייחוד בכך שפתר לו שאשתו האהובה תמות. מה עשה? גלה למקום שלטונם של הרומאים שהרי "גלות מכפרת עוון". ומזאת נלמד עניין חשוב מאד: לא קללת החכם היא זו שעתידה להמיט פורענות על האדם, אלא העוון הגדול שיש למי שמצעֵר את תלמידי החכמים – וזו היא מסקנתה השנייה של האגדה, דהיינו כל המצער את תלמידי החכמים גדול עוונו מנשוא. ואכן, בהמשך האגדה מתארים כיצד עוונו של אותו בר-הדיא לא נמחל וסופו היה מיתה משונה ומחרידה מאד: סוּפר עליו שהוא ישב על פתח שומר הבגדים של המלך, והציע את שירותיו כפותר חלומות. שומר הבגדים של המלך ביקש ממנו שיפתור לו חלומותיו אך סירב לתת לבר-הדיא שכר, ולכן סופר שבר-הדיא סירב לפתור לו את חלומותיו. בפעם השלישית בר-הדיא כנראה לא התאפק ופתר לו לרעה את חלומו בכך שהתולעים כבר אכלו את כל בגדי המלך, ואכן כך היה. המלך כעס מאד על רשלנותו של שומר הבגדים וביקש להורגו, אך אותו שומר צעק שמי שאשם בכך הוא בר-הדיא שידע ולא אמר.

הביאו את בר-הדיא אל המלך, והמלך החליט להורגו, ושימו לב לאופן המחריד שבו הרגוהו: עבדי המלך קשרו שני עצי דקל חזקים וגמישים זה לזה, וכאשר הם היו קרובים קשרו כל רגל מרגליו של בר-הדיא לשני העצים – ואז, בבת אחת התירו את הקשר שבין שני העצים, ושני העצים חזרו למקומן וקרעו את גופו של בר-הדיא ממפשׂעתו ועד לקדקדו, עד שנחלק כל גופו וראשו לשני חלקים. וברור שמטרת חכמים באגדה הזו היא להעצים את חומרת העוון של מי שמצעֵר את תלמידי החכמים האמיתיים, לא כומרי המינות הממאירים שנפוצו בימינו...

***

המקום השני שבו נזכרה "קללת חכם" הוא במסכת סנהדרין (צא ע"א), שם נאמר "שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה", ומביאים ראיה לכך מספר מלכים (רפ"ז), שם נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ כֹּה אָמַר יְיָ: כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן, וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: הִנֵּה יְיָ עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר: הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל!".

כלומר, אותו שליש כפר בנבואתו של אלישע לפיה שערי המחירים בשומרון יֵרְדו פלאים, ולכן הוא נענש בעומדו בשער העיר (שם, כ): "וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת". הוי אומר, על כפירתו בירידת שערי המחירים הוא נענש בעומדו בשער, בשעה שכל העם רץ לבזוז את מחנה ארם. ואז שואלים בגמרא: ושמא קללת אלישע היא זו שגרמה לו? שהרי "אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם אפילו על חינם היא באה"? ומשיבים: לא, מכך שהוּדגש בפסוק שאותו שליש נרמס דווקא בשער, יש ללמוד ש"על עסקי שער" הוא נענש בעונשו החמור והקשה. בקיצור, מסקנת הסוגייה היא שלא מדובר בקללת חכם, ולכן הנני ממשיך לסוגיה הבאה.

***

המקום השלישי שבו נזכרה קללת החכם הוא במסכת מכות (יא ע"א), אך כדי להבין את הדברים היטב עלינו לעיין תחילה במקבילתה של האגדה שבמסכת סוכה (נג ע"א), שם נאמר במפורש שמדובר באגדה: "אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה קמסדר אגדתא קמיה". כלומר, אפילו שבראש האגדה הוּדגש על-ידי החכמים שמדובר באגדה, המינים הפגאניים למיניהם מתעקשים לטעון שפשט האגדה מתאר עניינים מציאותיים! ואפילו הגויים הבהמיים לא מעלים על דעתם שיש אמת באגדות האחים גרים או בסיפורי אלף לילה ולילה או עלי בבא וארבעים השודדים, כלומר כומרי האורתודוקסים גרועים מן הגויים עמוסי המאגיה וההזיות!

ועתה לאגדה, שאלו בה: כנגד מי אמר דוד את חמשה-עשר מזמורי שיר המעלות? ומספרים, שבשעה שדוד חצב את היסודות לבית-המקדש עלו מי-תהום וביקשו להציף את העולם. ואז דוד שאל האם מותר לו לכתוב את שֵׁם ה' המפורש על-גבי חרס, ואותו הוא יזרוק למי התהום הגועשים, וכך יינצל העולם. אולם, אף אחד לא השיב לו. ואז אמר דוד שכל מי שיודע אם מותר לעשות כן ואינו אומר, ייחנק בגרונו. ואז מסופר על אחיתופל שלמד קל וחומר: אם מותר למחות את שֵׁם ה' במים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, כל-שכן שיהיה מותר למחות את שֵׁם ה' כדי לעשות שלום לכל העולם. ואז אחיתופל אמר לדוד: מותר. ואז מסופר שדוד כתב את שם ה' על חרס וזרק אותו למי התהום השוצפים, וירדו מאד, יותר מדי, ודוד ראה לנכון להעלותם כדי שתהיה ברכה לעולם, ולכן אמר את חמשה-עשר מזמורי שיר המעלות, ועלו המים.

וכאמור, גם במסכת מכות (יא ע"א) מובאת אגדה זו, אך שם הדגש הוא על עניין אחר לחלוטין, והוא ש"קללת חכם אפילו בחינם היא באה", שהרי אחיתופל התאבד כידוע בחנק. כמו כן, במסכת מכות לא מובא כלל כל העניין של מזמורי שיר המעלות, דהיינו לאחר שנזרק החרס לתהום שככו המים וחזרו למקומם הקודם, וברור שעניין זה הוּשמט כי המטרה הייתה אחרת. כלומר, אין שום חשיבות לפרטי האגדה, אלא לעניין המסוים שאותו חכמים ע"ה ביקשו ללמד, ובמסכת מכות אף הובאה מטרת האגדה בראשה: "קללת חכם אפילו בחינם היא באה – מנלן?". כלומר, מטרת האגדה היא ללמד שאסור באיסור חמור לצעֵר את החכם ואפילו כאשר לא נגרם שום נזק מן הצער הזה, כמו במקרה שתואר באגדה שאחיתופל התמהמה בתשובתו – ולא לחינם נבחר אחיתופל לאגדה הזו, שהרי במציאות הממשית אחיתופל ביקש להזיק לדוד המלך, ואם עצתו הייתה מתקבלת הוא היה מכה את דוד שוק על ירך, ולכן חכמים בחרו לאגדה הזו דווקא את אחיתופל, אשר למרות שהוא לא הזיק לדוד בפועל, נענש בעונש חמור מאד.

ועתה אחזור לאגדה: הייתכן להבין את האגדה הזו כפשוטה?! וכי יש איזה היתר לכתוב ולמחות חלילה את שֵׁם ה' צבאות, כאשר יש שיטפון בבת-ים או בנחלי הערבה? הייתכן כדבר הזה? ואם היה מדובר בעניין פשטני, הייתכן שחכמים ע"ה לא היו מורים להציל בדרך זו חיי אדם? אלא ברור שהאגדה במסכת סוכה נועדה ללמֵּד על שאיפתו העזה של דוד המלך לבנות את בית-המקדש; וכן על חשיבות השלום שהרי דוד לא זכה לבנות את בית-המקדש מפני שלא היה שלום בימיו, כלומר השלום הכרחי לתקומתו של עם-ישראל (ואין שלום ואין תקומה לעמֵּנו אלא באהבה לאמת, ראו: 'חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית'); וכן לעודד לקרוא פרקי תהלים ומזמורי שיר המעלות בפרט. והאגדה במסכת מכות נועדה בעיקר ללמֵּד על כבוד החכמים.

ברם, המינים וכסילי האופל פירשו אגדה זו כפשוטה, דהיינו שניתן לחולל "גדולות ונצורות" באמצעות שֵׁמות מתועבים ומכוערים שהם המציאו, ואשר להם הם קוראים: "שמות קדושים" – כאילו יש כוח למקובלים הפגאניים לשדד את מערכות הטבע ולהושיע את הפונים אליהם בדרכי כישוף ומאגיה, ואם כן, הרי שיש לראות בהם אלוה עלי אדמות, לא פחות מכך! ולכן חובה להעשירם ולפטמם ולהעריצם, ולהעלים עין ואף להצדיק את כל זימותיהם ופשעיהם.

ואצרף לעניין זה את דברי רבנו במורה (א, סב; א, סא) בעניין ה"שמות הקדושים":

"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".

"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".

וכבר אמר הנביא ירמיה ע"ה על כל הבלי המאגיה (י, ג): "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא".

***

לאחר האגדה האחרונה שבמסכת מכות מובאת אגדה קצרה נוספת, ובראשה השאלה: "אמר רבי אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה – מנלן?", והשיבוּ תשובה נוספת, מעלי הכהן אשר אמר לשמואל: "כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ" (ש"א ג, יז), ולמרות שנאמר שם ששמואל הנביא אמר לעלי הכהן את כל הדברים: "וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ", למרות זאת נאמר שבניו של שמואל לא הלכו בדרכיו: "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (ש"א ח, ג) – וכל זאת מפני ששמואל התיירא בתחילה מלומר לעלי את הנבואה הקשה שראה בעניין האסון הגדול שעתיד לחול על בית עלי: "וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי" (ש"א ג, טו). וגם אגדה רחוקה זו נועדה בבירור ללמד על הזהירות העצומה שיש להיזהר בכבודם של החכמים, כל-שכן רבו המובהק שהרי עלי הכהן היה רבו המובהק של שמואל הנביא. ותו לא מידי.

סוף דבר

הואיל ובראש דברינו נזכרו ענייני החלומות אבקש לחתום בשלוש הלכות בענייני החלומות:

1) רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, יא): "מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נדהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו. ואם לא מצא טורח אחריהן עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה. לא מצא, מתירין אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה".

הלכה זו קשה משני צדדים לפחות:

א) אם חולם החלום יודע מי נדהו מדוע הוא צריך לטרוח ולמצוא עשרה בני אדם שיתירו אותו מנידויו? מדוע שלא ילך לשאול את החכם שנראה לו בחלום אם הוא באמת נדהו, ולפי זה יפעל. אלא ברור שמדובר בחלום דמיוני, ואין ספק שאותו חכם שנראה לו בחלום כלל לא נדהו, אלא רק נדמה לו לחולֵם החלום בחלומו כל חיזיון הנידוי הזה; ב) מדוע הוא צריך למצוא עשרה אנשים יודעי הלכות, והלא נידוי רגיל מתירים אותו אפילו בפני שלושה הדיוטות? מדוע אפוא החמירו בעניין זה יותר מנידוי רגיל, וכל-שכן כאשר כלל לא התרחש כאן שום נידוי בפועל!

התשובה פשוטה, חכמים הכירו את נפש האדם, ומי שרואה בחלום שנידוהו ומזדעזע בשל כך, כנראה שיש דברים בגו, והוא ראוי לנידוי ואולי אף חמור מכך. ולכן, כדי להביא את אותו האדם מבחינה רוחנית לכפרה ומבחינה פסיכולוגית להשקטת סערת רוחו, הטילו עליו משימה למצוא עשרה אנשים ולערוך טקס התרת נידוי, כדי שכל הטורַח בתהליך הזה והבושה הנלווית לו, יביאו את אותו האדם לידי הכנעת הלב, תשובה וחרטה ממעשיו ומהרהוריו הרעים.

2) רבנו פוסק בהלכות זכייה ומתנה (י, ז), וכֹה דבריו: "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאן, ואמרו לו בחלום 'כך וכך הן ובמקום פלוני הן, ושל פלוני הן', או 'של מעשר שני הן'. ומצאן במקום שנאמר לו וכמניין שנאמר לו, זה היה מעשה [במסכת סנהדרין דף ל] ואמרו חכמים: 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [שם]".

כלומר, חכמים התירו לאותו אדם לזכות באותן המעות, אף-על-פי שנאמר לו בחלום שאותן המעות שייכות לאדם אחר או שהן של מעשר שני. והסיבה לכך היא, שקרוב לוודאי שאותן המעות הן של אביו, ובמהלך חייו אביו סיפר או רמז לו על מקומם וסכומם, ואותה הידיעה אוחסנה עמוק בנבכי זכרונו. בינתיים האב נפטר, ולאחר שנים רבות השתחרר אותו זיכרון דחוק בשעת השינה מירכתי תודעתו, והוצג על-ידי הכוח המדמה בחלומו. ומה שנאמר לו בחלום שהן של אדם אחר או מעשר שני, אין בדברי החלום הללו כוח להוציא ממון מיד בעליו או לשנות את מהותו ומטרתו של הכסף, מפני שדברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין.

כמו כן, החשש להפסד ממון הוא חשש אוניברסלי כי כלל ידוע הוא שאדם חס על ממונו, ולעתים אף יותר מאשר על גופו, ורבים מבעלי ההון והממון אינם ישנים מפחד בלילות שמא יבולע ליקר להם. ולכן, קרוב לוודאי שחששוֹ של אותו יורש שמא הוא יפסיד את הכסף, יצר בקרבו מועקה נפשית חבויה – וכדי לתת ביטוי ופורקן לחששו המודחק שמעיק על נפשו בתת-המודע, יצר כוחו המדמה חוויה דמיונית בחלומו, דהיינו שהכסף שייך לאחֵר או שהוא כסף של מעשר שני, ובאמצעות חוויה זו שחרר הכוח המדמה את מועקתו הנפשית החבויה.

הלכה דומה מצאנו בהלכות מעשר שני (ו, ז): "אמרו לו בחלום: 'מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני', אף-על-פי שמצא שם מה שנאמר לו – אינו מעשר, ש'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [תוס' שם ה, ח; ירוש' מעשר שני ו, א; בב' סנהדרין ל]".

ומה שנאמר לעיל בנקודה זו נכון גם להלכה האחרונה.

3) רבנו פוסק בהלכות תעניות (א, יב), וכֹה דבריו:

"הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב וייעור למעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה. ומתענה ואפילו בשבת. ומתפלל 'עננו' בכל תפילה, אף-על-פי שלא קיבלהּ [=את התענית] עליו מבעוד יום. והמתענה בשבת מתענה יום אחר, מפני שביטל עונג שבת".

כיצד יש להסביר הלכה זו? וכי יש אמת בחלומות? ובכן, ההלכה הזו נפסקה מתוך הבנת נבכי נפש האדם המתייסר בחטאיו ובפשעיו. כלומר, מי שחלם חלום רע נמצא במצב של חרדה ובהלה מדין שמים, ומחשבותיו וחרדותיו הללו עלו וצפו בדמיונו בעת השינה. כלומר, מדובר במי שיש עוון חמור בידו, ומחשבותיו ודמיונותיו נצטיירו בחלומו אשר ביעת אותו באופן שלא מאפשר לו לעבור לסדר היום. ויש תועלת דתית ופסיכולוגית רבה בהלכה הזו לפי דעתי, מפני שהיא מעוררת את האדם לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם.

אגב, הדת האורתודוקסית מָחקה את ההלכה הזו, אך לא רק אותה, כל מקום שנוגע להנאות החומר בכלל ולתאוות האכילה בפרט, הדת האורתודוקסית התירה את הרצועה, מפני שכומרי הדת מבקשים למצוא חן בעיני ההמונים, ולכן הם מכשירים ואף מעודדים את תאוותיהם ככל שניתן, גם כדי לטמטם את ההמונים בתאוות על-מנת שלא ישׂכילו ולא יבחינו בזוהמת מינותם ורשעותם, וגם כדי לקיים את קורדום החוצבים אשר בידם, ולכן הם לא יפסקו הלכה שאינה פופולארית, אלא-אם-כן היא מסכנת באופן ישיר ומיידי את מעמדם שׂררתם ושלטונם.

מהי קללת החכם שנזכרה באגדות חז''ל.pdf

הורידו את PDF • 196KB