באיגרת הרמב"ם המפורסמת ליהודי תימן, רבנו משיב בין היתר על שתי שאלות חשובות מאד: א) מדוע יש דמיון לכאורה בין דת הנצרות ודת האסלאם לדת האמת? ב) כיצד ניתן לזהות את דת האמת מבין שאר הדתות?
רבנו הרמב"ם משיב על שתי השאלות בדרך שווה לכל נפש שתתאים גם ליהודים שנמצאים במצב רוחני ונפשי קשה מאד (כמצבם של יהודי תימן באותה התקופה). כלומר, התשובה המלאה והשלמה לשאלה השנייה דורשת עיון ארוך שאין לו מקום באגרת-הצלה שמטרתה לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות. לכן, כדי להימנע מדיונים ארוכים ומפורטים, רבנו בוחר במשל פשוט אך גאוני, אשר מספק תשובה קצרה, קולעת וחדה לעת עתה, ופותח צוהר לכל מי שמבקש להעמיק ולדעת את התשובה לשאלה השנייה לכל פרטיה ודקדוקיה.
כמבוא לשתי תשובותיו, רבנו הרמב"ם מסביר באגרתו, שׁשׂנאת רשעי הגויים כלפי עם-ישראל נובעת מרגש קנאה עז שרוחש וגועש בקרבם. רגש זה צמח והתפתח בעקבות רוממותנו בקיום התורה ומצוותיה. כלומר, קיום התורה והמצוות רומם את עם-ישראל למעלות רוחניות אנושיות חברתיות ואף מדעיות, ובראות הגויים את אושרנו ומעמדנו הרם, אשר הושג בזכות חכמתנו הייחודית ומידותינו הנעלות – הקנאה והשנאה בוערות בקרבם ומעבירות אותם על דעתם.
וכֹה דברי רבנו באיגרתו (עמ' יט): "וכאשר ייחדנו [הקב"ה] במצוותיו וחֻקּוֹתיו [=רוממנו להיות ייחודיים ומיוחדים בכך שהוא נתן לנו חוקים ומשפטים מאוזנים וישרים], ונגלתה רוממותנו על כל שאר [הגויים רודפי ההבל] במשפטיו ותורותיו, כְּאָמְרוֹ יתעלה בספרו: [...] 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], שׂנאו אותנו כל העמים על-כך בקנאתם ותעייתם".
והאמת שרבנו לא דייק בזה, שהרי עיקר שנאת הגויים ועינוייהם לא נבעו מקנאה על-כך שעם-ישראל שמר על מצוות התורה, אלא להיפך! מכך שעם-ישראל רָחַק מעל ה'-אלהים-אמת. סילוף התורה וזיופה נתן ליהודים ערמה ותחכום לְהָרַע: לכזֵּב ולרמות ולהתנשא מעל הגויים (כמעשה החרדים בימינו), במטרה להשיג את הבלי העולם-הזה ואף את תועבותיו. קצרו של דבר, ריחוקו של עם-ישראל מה' יתעלה יחד עם הריסת חומות הדת והמוסר, הם אלה שגרמו לשנאת העמים כלפי עם-ישראל, ולייסורינו ולעינויינו בגלות ארוכה ומחרידה בקורותיה. ושמא מטרת רבנו העיקרית בדבריו לעיל הייתה לרומם את התורה ומצוותיה בעיני יהודי תימן?
בהמשך דבריו שם, רבנו מסביר שרשעי הגויים המציאו דתות חדשות מתוך רצון להתדמות ולחקות את הדת שבידינו: "כולם רוצים להתדמות בדת האל ישתבח". אך אין לי ספק, שאם עם-ישראל היה הולך בדרכי האמת והצדק, ולא נוהה אחרי אלהים אחרים, רובם המכריע של הגויים לא היו מתפתים אחרי דתות שקר, וכדברי ירמיה וישעיה: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (טז, יט). "וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ" (סא, ט).
רבנו הרמב"ם מוסיף, שחוקי דת משה האלהיים לא יִדמו ולא יִשוו לחוקי הדת שחוקקו בני האדם, ורק הפתי, שאין לו ידיעה בחוקי הדת שחקק ה' יתעלה, ולא בחוקי הדת שחוקקו בני האדם – רק הוא יסבור שדת האמת דומה באופן מהותי לדתות השקר שיצרו הגויים, וכֹה דבריו: "ולא יִדְמֶה המעשה האלהי למעשה אנוש כי אם אצל הפתי שאין לו ידיעה בשניהם יחד".
נמצא, שדתות השווא דומות לדת האמת מפני שיוצריהן מלכתחילה ביקשו ליצור דת שתהא דומה לדת האמת, אך יחד עם זאת שונה ומובדלת ממנה, במטרה לרומם את דתם. וּלְמה הדבר דומה? לדת האורתודוקסית, אשר דומה במאפיינים חיצוניים מסוימים לדת האמת, אך במהותה היא שונה ומובדלת ממנה לחלוטין. לאחר הקדמה זו נעבור להשיב על השאלה השנייה, ואגב התשובה לשאלה השנייה תתברר היטב גם התשובה לשאלה הראשונה.
א. כיצד ניתן לזהות את דת האמת? (הַמָּשָׁל)
לכאורה זו משימה קשה, שהרי בכל הדתות יש ציוויים ואזהרות, כולן מבטיחות שכר בעבור קיום הציוויים, ומזהירות בעונשים אלהיים לממרים ולפושעים אשר לא נשמעים לאזהרות. כל הדתות מתהדרות בנביאים ובתורה מן השמים, מורות לבצע טקסי פולחן דתיים, וכן בעלות ספרות ענפה של השקפה ואגדה ופסקי הלכה. כיצד ניתן אפוא לזהות את דת האמת? הרמב"ם משיב על שאלה זו במשל שמטרתו לפתוח לנו צוהר לזיהוי דת האמת, וכֹה דבריו:
"כולם [=כל ממציאי הדתות למיניהם] רוצים להתדמות בדת האל ישתבח, ולא יִדְמֶה המעשה האלהי למעשה אנוש כי אם אצל הַפֶּתִי שאין לו ידיעה בשניהם יחד – והרי ההבדל בין דתנו והדתות אשר נִדְמוּ לה, כהבדל בין האדם החי ההוגה, והפסל העשוי באומנות מן השיש או העץ או הכסף או הזהב, כדי שיהיה כדמות אדם".
הרמב"ם ממשיל את דתות השקר לדמויות אדם שעשויות משיש או מעץ או מזהב, לעומת דת האמת אשר נמשלת לדמות האדם החי וההוגה. היחס אפוא בין דתות השקר לדת האמת הוא כמו היחס שבין פסל בצורת אדם מעשה ידי אדם, לאדם החי וההוגה אשר נוצר ונברא על-ידי ה' אלהים אמת. האדם שלא למד להבחין בין החכמה האלהית והמעשה האלהי, לבין מעשה ידי אדם, עלול להתבונן התבוננות חיצונית ושטחית בצורת הפסל ובדמות האדם החי, ולשגות במחשבה שהפסל דומה לאדם גם בכל איבריו הפנימיים המשוכללים – בעוד שלפי האמת המדעית והאנושית, פנימיות הפסלים חלולה או אטומה ונעדרת כל חכמה ושכלול מדעי, והיא אף נעדרת את עיקר האדם: נשמה שהעניק לו ה' ובה צלם אלהים שבו הכוח להשׂכיל.
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג):
"שהסכל בחכמה האלהית והמעשה אלהי, כאשר יראה את הפסל דומה לאדם בכל צורתו החיצונית: בתבניתו ותארו וגדלו וגוונו, יחשוב שמעשה זה כמעשה תבנית האדם בדיוק, מחמת סִכלותו את פנימיותו של זה ושל זה. אבל החכם שהוא יודע את פנימיותם, יודע הוא כי פנימיותו של פסל זה אין בה עשיה אמנותית כלל, ושיש בפנימיות האדם נפלאות באמת, ודברים המורים על חכמת הבורא מהתפשטות גידיו בתוך ה"עצ'ל" [=תחילת התערבות הגידים עם השוק] והסתרגותן וייחוד מיתריו ומקומות חיבוריהן, וליפוף קישוריהן והיאך מוצאן, והרכבת עצמותיו ופרקיהן, ויציאת עורקיו הדופקים ושאינן דופקים והתחלקותן, ותנוחת אבריו זה-עם-זה החיצוניים והפנימיים, כל דבר מאלה בשיעורו ומתכונתו ובמקומו וכראוי לו".
לתיאורי גוף האדם ומערכותיו המשוכללות בחכמה אלהית, ניתן להוסיף את מורכבות המוח ושכלולו האינסופי. כך שאפילו המדע המתקדם ביותר בימינו מודה, שככל שאנחנו מעמיקים לגלות את שכלולו, כך אנו מבינים יותר ויותר עד כמה אנחנו רחוקים מלהבין אותו לְאַשּׁוּרוֹ.
"וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ", "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא" (איוב יט, כו; יא, ז).
ב. כיצד ניתן לזהות את דת האמת? (הַנִּמְשָׁל)
בהמשך דבריו, רבנו הרמב"ם עובר מהמשל לנמשל, המשל כאמור מתאר את פנימיות גוף האדם לכל פרטיו המשוכללים והמרתקים, לעומת פנימיות פסילי הזהב, הכסף או העץ, שאין בפנימיותם החלולה חכמה אלהית נשׂגבה. הסכל, בניגוד לחכם, אינו יודע להבחין בהבדלים העצומים שבין פנימיות הדמויות שלפניו, הואיל והוא אינו יודע להבחין בפנימיות גוף האדם לעומת פנימיות הפסל מעשה ידי אדם – והנה לפניכם המשך דברי רבנו בעניין הנמשל:
"כך הסכל בסודות ספרי הנבואה ותוכן תורתנו, כאשר יַשווה תורה זו לתורה בדויה יחשוב שיש דמיון ביניהם: כאשר הוא ימצא בתורת ה' איסורים והיתרים ובזו האחרת איסורים והיתרים, ובתורת ה' מעשי עבודות ובזו מעשי עבודות, ותורת ה' מצווה ומזהירה ומבטיחה ומאיימת [=בעונש לעובר עליה], וכך זו [התורה הבדויה] מצווה ומזהירה ומבטיחה ומאיימת".
כלומר, כאשר הסכל מתבונן בתורת משה ובספרי הנביאים, ומשווה אותם לתורה בדויה הוא ימצא לכאורה מאפיינים דומים: איסורים והיתרים, ציוויים ואזהרות, עונשים והבטחות, נביאים ונבואות, וכיו"ב. הבה נוסיף ונעיין בדברי רבנו וברעיון הזה שהוא מְפתח, וכֹה דבריו:
"ואילו הבין סודות שתיהן [המטרות והתכליות של הדתות: האמיתית והבדויה] היה נודע לו כי התורה האלהית האמיתית כל החכמה בפנימיותה, ושאין בה ציווי ולא אזהרה שאין בפנימיותם דברים המביאים תועלת בשלמות האנושית, ומרחיקים נזק העוֹצֵר בעד אותה השלמות, ומביאים למעלות מידותיות והגיוניות: להמון כפי יכולת קיבולם, וליחידים כפי השׂגתם".
הרמב"ם מבאר שפנימיות התורה היא התועלת העולה ממוסריה ציווייה ואזהרותיה. כלומר, תכלית התורה היא להדריך את האדם לפסגת האנוֹשיוּת והשלמות, ולהרחיק מעליו כל מכשול ומונע שעלול לעכבו ולעצרו מלהגיע לאותה שלמות אנושית מוסרית ומדעית. וביתר ביאור, מצוות התורה מביאות לידי מעלות מידותיות (=מידות נעלות) וכן למעלות הגיוניות, כלומר לפיתוח יכולת חשיבה בריאה ומעמיקה ולהקניית דעות והשקפות נכונות ואמיתיות.
הרמב"ם רומז לְמַעֲלָה נוספת שיש בתורה, והיא שהתורה מתאימה לכולם: ההמון לומדים מפשטיה וסיפוריה על מידות טובות ומעשים טובים, והיחידים עשויים להבין ממנה סודות עמוקים ונסתרים על מעשה בראשית, מציאות ה' ואחדותו, ואופני הנהגתו את העולם.
ג. דת האמת ועם ישראל
בהמשך דבריו, רבנו הרמב"ם קושר בין דת האמת לבין עם-ישראל, ומתאר את התועלת הרבה שיש בה לעם-ישראל:
"ובה [=בתורת משה] יהיה הקיבוץ האלהי [=קיבוצו של עם-ישראל, מקבלי התורה ומקיימי מצוותיה] נַעֲלֶה [=מרומם ומיוחד] ומשיג שתי השלמויות יחד: כלומר השלמות הראשונה שהיא התמדת קיומו [הפיסי] בעולם באופן ובמצב המתאים ביותר לאדם. והשלמות השנייה והיא השׂגת המושׂכלות כפי שהן בהתאם ליכולת האדם [להשיג אותן כפי יכולת שכלו]".
רבנו הרמב"ם מתאר כאן את תכליתה הכפולה של התורה: התכלית הראשונה של חוקיה ומצוותיה היא להביא לקיום חיי הפרט והחברה בתקינות ובשלמות, על הצד הטוב ביותר לאדם. והתכלית השנייה היא לרומם את בני האדם למעלה רוחנית נשׂגבה, למחשבה ולהתבוננות מעמיקה בבריאה, בנבראים, במציאותו של בורא-עולם ובאופני הנהגתו את כל באי-עולם.
רבנו הרמב"ם מסיים בהתייחסות לכל הדתות השקריות שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית, וכך הוא כותב שם (עמ' כג–כד):
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
רבנו הכיר היטב את נפש האדם, ובנוסף להיותו רופא לגוף האדם ותחלואיו, הרמב"ם היה גם מאבחן ורופא מומחה לנפש האדם ותחלואיה. בדבריו אלה הוא מלמד על מגמתם ומטרתם של אלה שניסו לבטל או לזייף ולסלף את דת האמת – שכל כוונתם הייתה להשׂיג כבוד וגדולה אצל המון בני האדם שאינם בקיאים במצוות הדת ותכליתן. ברם, המעמיקים להבין ולחקור, יבחינו מיד באמיתת תורת משה השלמה, לעומת ריקנות דתות השקר ממוסר אלהי אמיתי.
"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּייָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם [=מאוזנים] כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ה–ח).
נמצא, שכאשר עם-ישראל ילך בדרך האמת ימעטו מאד הגויים אשר מבקשים לשנוא אותנו, וכל הסבל שסבלנו והננו סובלים מהם בגלות ובימים אלה בארץ-ישראל, כל הסבל הזה נובע מהעדר האמת בקרבנו ומהליכתנו אחרי התהו לצד קיום מצוות באופן מסולף ומשובש מאד. אלא, רובם המוחץ של הגויים יתפעלו באותם הימים מחוקות דת האמת ומצוותיה ויבקשו שנאיר להם את הדרך למוסר האלהי בעולם-הזה, למען יתענגו על חיים מתוקנים ומאושרים, ואף יזכו לחיי העולם-הבא בקיום שבע מצוות בני נח שנתחייבו בהן מכוח תורת משה.