דת האמת לעומת דתות אחרות

באיגרת הרמב"ם המפורסמת ליהודי תימן, הרמב"ם משיב בין היתר על שתי שאלות חשובות: א) מדוע יש דמיון לכאורה בין דת הנצרות ודת האסלאם לדת האמת? ב) כיצד ניתן לזהות את דת האמת מבין שאר הדתות?


הרמב"ם משיב על שתי השאלות בהצלחה ובדרך שווה לכל נפש, אף שהתשובה המלאה לשאלה השנייה דורשת עיון ארוך שאין לו מקום באגרת מוסר, שמטרתה לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות. כדי להימנע מדיונים ארוכים ומפורטים, רבנו בוחר במשל פשוט אך גאוני, אשר מספק תשובה קצרה וקולעת לעת עתה, ופותח צוהר לכל מי שמבקש להעמיק ולדעת את התשובה לשאלה השנייה לכל פרטיה ודקדוקיה.


הרמב"ם באגרתו שם מסביר, שׁשׂנאת רשעי הגויים כלפי עם ישראל נובעת מרגש קנאה עז שרוחש וגועש בקרבם. רגש זה צמח והתפתח בעקבות רוממותנו בקיום התורה ומצוותיה. כלומר, קיום התורה והמצוות רומם את עם ישראל למעלות רוחניות ואנושיות, ובראות הגויים את אושרנו ומעמדנו הרם, אשר הושג בזכות חכמתנו הייחודית ומידותינו הנעלות – הקנאה והשנאה בוערות בקרבם ומעבירות אותם על דעתם.


והנה לשון רבנו שם (עמ' יט):


"וכאשר ייחדנו [הקב"ה] במצוותיו וחֻקּוֹתיו [=רומם אותנו להיות ייחודיים ומיוחדים בכך שנתן לנו חוקים ומשפטים צדיקים], ונגלתה רוממותנו על כל שאר [הגויים] במשפטיו ותורותיו, כְּאָמְרוֹ יתעלה בספרו: [...] 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד,ח], שׂנאו אותנו כל העמים על כך בקנאתם ותעייתם".


מתובנה זו הרמב"ם מוביל אותנו לתובנה הבאה: הקנאה והשנאה יקדו ולהטו בקרב הגויים, עד שדחפו אותם להמציא דתות חדשות מתוך רצון להתדמות ולחקות את דת האמת, וכמו שכותב רבנו שם: "כולם רוצים להתדמות בדת האל ישתבח, ולא יִדְמֶה המעשה האלהי למעשה אנוש כי אם אצל הפתי שאין לו ידיעה בשניהם יחד". הרמב"ם מוסיף, שחוקי דת משה הצדיקים לא ידמו ולא ישוו לחוקי הדת שחוקקו בני האדם, ורק הפתי, שאין לו ידיעה בחוקי הדת שחקק האל יתעלה, ולא בחוקי הדת שחוקקו בני האדם – רק הפתי הזה יסבור שדת האמת דומה באופן מהותי לדתות השקר שיצרו הגויים.


לאחר הקדמה זו נעבור להשיב על השאלה השנייה, ואגב התשובה לשאלה השנייה תתברר מאליה גם התשובה לשאלה הראשונה.


כיצד ניתן לזהות את דת האמת? (הַמָּשָׁל)


לכאורה זו משימה קשה, שהרי בכל הדתות יש ציוויים ואזהרות, כולן מבטיחות שכר בעבור קיום הציוויים, ומזהירות בעונשים אלהיים לממרים ולפושעים אשר לא נשמעים לאזהרות. כל הדתות מתהדרות בנביאים ובתורה מן השמים, בטקסי פולחן דתיים ובספרות ענפה של פסקי הלכה והשקפה. כיצד ניתן אפוא לזהות את דת האמת? הרמב"ם משיב על שאלה זו במשל שמטרתו לרומם אותנו לזהות את האמת, וכֹה דבריו:


"כולם [=כל ממציאי הדתות] רוצים להתדמות בדת האל ישתבח, ולא יִדְמֶה המעשה האלהי למעשה אנוש כי אם אצל הַפֶּתִי שאין לו ידיעה בשניהם יחד – והרי ההבדל בין דתנו והדתות אשר נִדְמוּ לה, כהבדל בין האדם החי ההוגה, והפסל העשוי באומנות מן השיש או העץ או הכסף או הזהב, כדי שיהיה כדמות אדם".


הרמב"ם ממשיל את דתות השקר לדמויות אדם שעשויות משיש או מעץ או מזהב, לעומת דת האמת אשר נמשלת לדמות אדם חי והוגה. היחס אפוא בין דתות השקר לדת האמת הוא כמו היחס שבין פסל בצורת אדם מעשה ידי אדם, לאדם חי והוגה מעשה ידי אלוה אמת. האדם שלא למד להבחין בין החכמה האלהית והמעשה האלהי למעשה ידי אדם, יתבונן התבוננות חיצונית ושטחית בצורת הפסל ובדמות האדם החי, ויטעה לחשוב שהפסל דומה לאדם גם בכל איבריו הפנימיים המשוכללים, בעוד שלפי האמת המדעית, פנימיות הפסלים חלולה או אטומה ונעדרת כל חכמה ושכלול מדעי.


והנה לשון רבנו שם (עמ' כג):


"שהסכל בחכמה האלהית והמעשה אלהי, כאשר יראה את הפסל דומה לאדם בכל צורתו החיצונית בתבניתו ותארו וגדלו וגוונו, יחשוב שמעשה זה כמעשה תבנית האדם בדיוק, מחמת סִכלותו את פנימיותו של זה ושל זה. אבל החכם שהוא יודע את פנימיותם, יודע הוא כי פנימיותו של פסל זה אין בה עשיה אמנותית כלל, ושיש בפנימיות האדם נפלאות באמת, ודברים המורים על חכמת הבורא מהתפשטות גידיו בתוך ה"עצ'ל" [=תחילת התערבות הגידים עם השוק, ואפשר היה לתרגם שרירים] והסתרגותן וייחוד מיתריו ומקומות חיבוריהן, וליפוף קישוריהן והיאך מוצאן, והרכבת עצמותיו ופרקיהן, ויציאת עורקיו הדופקים ושאינן דופקים והתחלקותן, ותנוחת אבריו זה עם זה החיצוניים והפנימיים, כל דבר מאלה בשיעורו ומתכונתו ובמקומו וכראוי לו".


לתיאורי גוף האדם ומערכותיו המשוכללות בחכמה אלהית, ניתן להוסיף את מורכבות המוח ושכלולו האינסופי. כך שאפילו המדע המתקדם ביותר בימינו מודה, שככל שאנחנו מעמיקים לגלות את שכלולו, כך אנו מבינים יותר ויותר עד כמה אנחנו רחוקים מלהבין אותו לְאַשּׁוּרוֹ.


כיצד ניתן לזהות את דת האמת? (הַנִּמְשָׁל)


בהמשך דבריו, הרמב"ם עובר מהמשל לנמשל, המשל כאמור מתאר את פנימיות גוף האדם לכל פרטיו המשוכללים והמרתקים, לעומת פנימיות פסלי הזהב הכסף או העץ, שאין בפנימיותם החלולה חכמה אלהית. הסכל, בניגוד לחכם, אינו יודע להבחין בהבדלים העצומים שבין פנימיות הדמויות שלפניו, הואיל והוא אינו יודע להבחין בפנימיות גוף האדם לעומת פנימיות הפסל מעשה ידי אדם. עתה ממשיך הרמב"ם אל הנמשל:


"כך הסכל בסודות ספרי הנבואה ותוכן תורתנו, כאשר ישווה תורה זו לתורה בדויה יחשוב שיש דמיון ביניהם, כאשר ימצא בתורת ה' איסורים והיתרים ובזו האחרת איסורים והיתרים, ובתורת ה' מעשי עבודות ובזו מעשי עבודות, ותורת ה' מצווה ומזהירה ומבטיחה ומאיימת [=בעונש לעובר עליה], וכך זו מצווה ומזהירה ומבטיחה ומאיימת".


כלומר, כאשר הסכל מתבונן בתורת משה ובספרי הנביאים, ומשווה אותם לתורה בדויה הוא ימצא לכאורה מאפיינים דומים: איסורים והיתרים, ציוויים ואזהרות, עונשים והבטחות, נביאים ונבואות, וכיו"ב.


רבנו מוסיף ואומר שם:


"[ברם,] אילו הבין סודות שתיהן היה נודע לו כי התורה האלהית האמתית כל החכמה בפנימיותה, ושאין בה ציווי ולא אזהרה שאין בפנימיותן דברים המביאים תועלת בשלמות האנושית, ומרחיקים נזק העוֹצֵר בעד אותה השלמות, ומביאים למעלות מידותיות והגיוניות, להמון כפי יכולת קיבולם, וליחידים כפי השגתם".


הרמב"ם מבאר שפנימיות התורה היא בתועלת מוסריה ציווייה ואזהרותיה. תכלית התורה היא להדריך את האדם לפסגת האנוֹשיוּת והשלמות, ולהרחיק מעליו כל מכשול ומונע שעלול לעכבו ולעצרו מלהגיע לאותה שלמות. כמו כן, מצוות התורה מביאות לידי מעלות מידותיות (=מידות נעלות) וכן למעלות הגיוניות, כלומר לפיתוח יכולת חשיבה בריאה ומעמיקה ולהקניית דעות והשקפות נכונות ואמתיות.


הרמב"ם רומז לְמַעֲלָה נוספת שיש בתורה, והיא שהתורה מתאימה לכולם: ההמון לומדים מפשטיה על מידות טובות ומעשים טובים, והיחידים עשויים להבין ממנה סודות עמוקים ונסתרים על מעשה בראשית, מציאות ה' ואחדותו, ואופני הנהגתו את העולם.


דת האמת ועם ישראל


בהמשך דבריו הרמב"ם קושר בין דת האמת לבין עם-ישראל, ומתאר את התועלת הרבה שיש בה לעם-ישראל:


"ובה [=בתורת משה] יהיה הקיבוץ האלהי [=עם-ישראל, מקבלי התורה ומקיימי מצוותיה] נַעֲלֶה [=מרומם ומיוחד] ומשיג שתי השלמויות יחד: כלומר השלמות הראשונה שהיא התמדת קיומו [הפיסי] בעולם באופן ובמצב המתאים ביותר לאדם. והשלמות השנייה והיא השגת המושכלות כפי שהם בהתאם ליכולת האדם [=שלמות הקיום הנפשי הרוחני]".


הרמב"ם מתאר כאן את תכליתה הכפולה של התורה: התכלית הראשונה של חוקיה ומצוותיה להביא לקיום חיי הפרט והחברה בתקינות ובשלמות, על הצד הטוב ביותר לאדם. והתכלית השנייה, לרומם את בני האדם למעלה רוחנית נשׂגבה, למחשבה ולהתבוננות מעמיקה בבריאה, בנבראים, בבורא העולם ובאופן הנהגתו את כל באי עולם.


הרמב"ם מסיים בהתייחסות לכל הדתות השקריות שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית, וכך הוא כותב שם (עמ' כג–כד):


"אותן התורות המדומות [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָה] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".


הרמב"ם הכיר היטב את נפש האדם, ובנוסף להיותו רופא לגוף האדם ותחלואיו, הרמב"ם היה גם מאבחן ורופא מומחה לנפש האדם ותחלואיה. הוא מלמדנו על מגמתם ומטרתם של אלה שניסו לבטל או לשנות את דת האמת – שכל כוונתם הייתה להשיג כבוד וגדולה אצל המון בני האדם שאינם בקיאים במצוות הדת ותכליתן. ברם, המעמיקים להבין ולחקור, יבחינו מיד באמיתת תורת משה לעומת ריקנות דתות השקר ממוסר אלהי אמתי.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!