במסגרת סדרת "מצוות משנה תורה", סיימנו את הנושא הרחב והמורכב של איסור ההנאה מדברי תורה. אמנם, מדובר בעניין פשוט, אך הוא הפך למורכב בשל החדרת השקר והכזב והשוחד ושלל טובות ההנאה לתוך דת משה הטהורה. החדרתם גרמה להמצאת תירוצים על-גבי תירוצים מהובלים, אשר מתנוססים בידי החוצבים כאילו היו דברי אלהים חיים.
עסקנו בדברי רבנו ברחבי כתביו, ובדברי המפרשים השונים אשר סילפו וזייפו את דבריו. התמודדנו עם התירוצים המהובלים של חוצבי התורה למיניהם המתעים את העם אחרי ההבל, וכן התמודדנו עם טענותיהם של רבנים שכירים בימינו, כמו קאפח וערוסי, אשר שכחו תורת אלהים חיים, והחליטו שמותר ואף מצוה ליהנות מדברי תורה ולחלל-שם-שמים.
בנוסף למאמרים בסדרה זו, כתבנו עוד מאמרים רבים חשובים מאד בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, ואותם תוכלו למצוא באתר אור הרמב"ם תחת הקטגוריה של "כבוד תורה".
עתה, הננו ממשיכים אפוא בעיון בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה פרק ג. כל ההלכות עד סוף הפרק שם עוסקות במדרשי עידוד וחיזוק ללימוד התורה ובאזהרות מפני זניחתה ומפני הגורמים אשר עלולים להביא לרשלנות בלימודה. נחל אפוא בהלכה הראשונה (ג, יב):
"אין דברי תורה מתקיימין במי שֶׁמַּרְפֶּה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו לעפעפיו תנומה".
והנני נזכר באדם אחד כבן שישים שלמד עמי במשך תקופה ארוכה בבית-המדרש, הוא היה חרדי מצוי מבני ברק וסוטה חמור אחר הזיות הקבלה והכלב מברסלב וכל שאר האלילים והאִטִּים כמו קנייבסקי ודומיו. הוא היה מכור לקפה ולסוכר, ולא אשכח את תלמודו המשובש: הוא היה מגיע לכולל בכל יום לאחר השעה 10:00 לפחות, ומתארגן במשך זמן רב במקומו. לאחר מכן הוא היה הולך להחליף מים בקומקום החשמלי הפרטי שהיה ברשותו.
בדרך להחליף מים לקומקום הוא היה עוצר לשוחח עם חברים שהוא היה פוגש במסדרון, או נכנס לשירותים למשך זמן ארוך מאד, או סתם מתמהמה בכל מיני עניינים שנקרו בדרכו. גם לאחר שסוף-סוף הוא היה חוזר עם הקומקום המלא במים חדשים, הוא לא מיהר בהכנת כוס הקפה. הוא היה מושך את הזמן עד להרתחת המים: הבאת הקפה והסוכר מהארון, ועוד כל מיני פעולות שכילו זמן יקר. הוא היה מכין לעצמו כוס קפה עם שלוש כפיות סוכר. וכל הכנת כוס קפה ונתינת הסוכר בתוך הכוס הייתה טקס ארוך ומייגע, ושתייתה אף יותר מכך.
במשך היום הוא היה שותה כוסות קפה רבות, וככה מעביר את הזמן בטקסי הכנת כוסות קפה ושתייתן... והייתי משתגע ממנו, כמה זמן הוא מאבד על הכנת ושתיית כוסות הקפה הללו! עד שעוד יום ועוד יום היה עובר, והוא לא היה מספיק כמעט מאומה בלימודו, שגם כך היה משובש לחלוטין בהזיות הפוסקים המהובלים שהקימו והמיטו עלינו חכמי-יועצי-אשכנז. פעם ניסיתי להעיר לו שהוא מפסיד את הזמן היקר מאד, אך הוא כלל לא הבין על מה אני מדבר, מבחינתו, לא היה שום רע בשלל הפינוקים שהוא ניכס לעצמו בשנותיו הרבות והארוכות בכולל, ואי-אפשר היה להסביר לו שהם גורמים לו להפסיד את חיי העולם-הבא.
ההתנהלות של אותו מחוסר דעת מייצגת בהחלט את מה שקורה היום ב"עולם הישיבות" האורתודוקסי. יושבי הישיבות הפכו את משיכת הזמן וכילויו לאמנות. הם מעבירים את הזמן באינסוף שיטות ונכלולים: באיחורים לכולל, בשתיית כוסות קפה כאמור, ביציאה להפסקות סיגריה, באכילת ארוחות ארוכות ובאכילה בין הארוחות, בדיבורים עם חברים, ואפילו ביציאה מהכולל לכל מיני סידורים. וגם כאשר הם סוף-סוף יושבים ללמוד, הלימוד לא נמשך הרבה זמן, קל מהרה הם יעברו לשוחח על עניינים אחרים אשר יותר מְעניינים מלימודם המשמים, ומי שלומד לבדו יפנה לחלומות בהקיץ, יבהה בעיניו ויעביר את זמנו בשקיעה בדמיונות.
כדי להעביר את הזמן ולהפיג את מדבר השעמום הגדול הזה הם ינענעו את הסטנדר, יסובבו את הגודלים, יישבו ויעמדו ויחפשו תנוחה נוחה, יתגרדו, יפהקו ויתמתחו, יתבוננו אנה ואנה בחפשם דבר-מה שיש בו עניין, ישׂחקו עם מגבעותיהם מעיליהם וחפתיהם, ישירו לעצמם את דברי הגמרא בנעימת יידיש-קייט מבלי להבין כמעט מאומה, ואף יהרסו את ראות עיניהם בכוונה תחילה כדי לקנות משקפיים בעלי זכוכית עבה שייראו בהם "עילויים"...
הם מספרים לנו סיפורים שהם "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", אך כאמור, רשלנותם עצלנותם שטחיותם ותעייתם אחרי ההבל גורמות להם לחלל-שם-שמים ולהמית ולהחריב את נפשם העשוקה באהל הטמא והמייגע של יהדות יידיש-קייט פרו-נוצרית כעורה ופרימיטיבית מאד. וכך הם פני הדברים כאשר הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, וכאשר מעוותים מסלפים ומזייפים תורת אלהים. והנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו האמיתיים, אשר מעודדים את האדם ללמוד תורת אמת תורת חיים, מתוך חריצות אהבה ודבקות (ג, יג):
"אמרו חכמים דרך רמז: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל' [במ' יט, יד], אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה [לא באהל טומאה רצוצה של דת חדשה ומסואבת חשוכה מהובלת ומייגעת]. וכן אמר שלמה בחוכמתו: 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה' [מש' כד, י], ועוד אמר: 'אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי' [קה' ב, ט], חכמה שלמדתי באף עמדה לי".
ונצרף את פירושו של רבנו בפירושו לאבות (ה, יט) לדברים המובאים בסוף ההלכה:
"ואמרו שאין מתקיים מן הלימוד אלא מה שנלמד ביגיעה וליאות ויראה מן המלמד, אבל לימוד הפינוק והנחת [כוס קפה וחטיפים] אינו מתקיים ואין אדם נהנה ממנו, אמרו בפירוש 'אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי' – חכמה שלמדתי באף [=מתוך יגיעה וליאות ויראה מן המלמד] היא עמדה לי, ולפיכך ציוו על המלמד להטיל אימה על התלמידים ואמרו: 'זרוק מרה בתלמידים'".
***
בהלכה הבאה שם (ג, יד) רבנו מלמד שלושה עניינים: רצוי ללמוד תורה בבית הכנסת; יש ללמוד תורה בצנעה; ויש להשמיע קול בשעת לימוד התורה כדי שהוא ייחקק בזיכרון:
"אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל היגע בתלמודו בבית-הכנסת לא במהרה הוא מְשַׁכֵּחַ; וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר: 'וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה' [מש' יא, ב]; וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח".
ובכן, לגבי העניין הראשון, בתי-הכנסת של ימינו אינם בתי-כנסת שרצוי ללמוד בהם תורה, רוב בתי הכנסת מנוהלים על-ידי עמי-ארצות רודפי כבוד וכומרי-דת שתועים בהבלים. לפיכך, על אנשי האמת בימינו למצוא להם פינה שקטה בביתם שבה הם יוכלו ללמוד תורה, עד אשר תרבה הדעת וירבו אנשי הצדק והיושר ואור האמת יחדור לתוך חושך בתי-הכנסת.
מכל מקום, מטרת הוראתם זו של חז"ל והרמב"ם היא שאנשי האמת שוחרי החכמה והדעת יתקבצו יחדיו, ויעודדו איש את רעהו ללימוד התורה והחכמה, יעשירו איש את רעהו, יחדדו איש את רעהו, ואף יהוו יחדיו מגדלור של אור וחכמה לכל השכונה או אפילו העיר כולה.
לגבי העניין השני, הננו רואים שלימוד התורה צריך להיות באופן מכובד ושקט, מבלי לנענע סטנדרים ולנופף גודלים או לעשות רעש ולמשוך תשומת-לב בכל מיני שיטות ודרכים – היפך המוחלט מגישתם הפרו-נוצרית של כומרי-הדת ויושבי הישיבות בימינו אשר מעודדים את תלמידיהם לעשות רעש וצלצולים ולמשוך תשומת-לב ככל שניתן, ומתעים אותם שבזה תימדד דרגת "עילוים" הדמיוני בסולם הטמטום והגיחוך האורתודוקסי הפרו-נוצרי... וכמובן שמטרתם של כומרי הדת בזה היא, שבתי ההבל והתִּפלה שלהם ייראו "פעילים" וכך הם יוכלו לקבל תקציבים וליטול משכורות ושלמונים, והתורמים השונים שמגיעים להיכלות הטמטום הללו, יתרשמו ויתפעלו מעוצמת "לימוד התורה" ויפתחו את כיסם לרווחה...
ולגבי העניין השלישי, ברור שאדם אשר הוגה בתורה ומשמיע לאוזניו יזכור טוב יותר את תלמודו, אך אם הלומדים שלידך או אפילו הרחוקים ממך, עושים רעש ומושכים תשומת-לב כדי להרשים את הרביי ואולי לקבל תוספת במשכורת החודשית, איך אפשר לזכור משהו? ואיך בכלל אפשר להבין משהו? כדי להבין חובה להתרכז, ולעתים אף נדרש שקט מוחלט כדי להבין עניינים מורכבים או עמוקים, ואין להוציא הגה מן הפה כדי לרכז את המחשבה.
וזכורני שלאחר זמן מה פרשתי מלימוד בבית-המדרש המרכזי, ועברתי ללמוד בקומה השנייה, שם היה יותר שקט כדי ללמוד ולהתרכז, אף שמדי פעם נכנסו כל מיני מרעין בישין, והפריעו לריכוז ולמחשבה, עד שקניתי לי אטמי אוזניים שקופים ובא לציון גואל.
***
בהלכה הבאה שם (ג, טו) רבנו מלמד על חשיבות לימוד התורה בלילה, וברור שהלילה הוא הזמן הטוב ביותר והפורה ביותר ללימוד התורה, וכוונתי בעיקר לשעות האחרונות של הלילה מן השעה שלוש בלילה ואילך עד השעה שש בבוקר, אלה הן השעות הטובות ביותר ללמוד בהן תורה לדעתי, כאשר כל העולם שוקט והאדם יכול להתרכז בקלות בלימוד התורה.
וכֹה דברי רבנו שם (ג, טו):
"אף-על-פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חוכמתו אלא בלילה, לפיכך, מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים: אין גרנה של תורה אלא בלילה, שנאמר: 'קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה' [איכה ב, יט]. וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר: 'יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי' [תה' מב, ט]. וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו".
רבנו כמובן משלב מדרשים גם בהלכה הזו כדי לעודד ולחזק את חשיבות לימוד התורה.
***
לקראת סוף הפרק רבנו עוסק בבני האדם אשר משליכים אחרי גוום את לימוד התורה, ולמעשה בזים את תכלית קיומו של עם-ישראל: לימוד התורה החכמה והדעת אשר בהם ובלימודם ובקיום מצוות התורה ומוסריה הטהורים – יזכה האדם לחיי העולם-הבא.
וכֹה דברי רבנו שם (ג, טז–יז):
"'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא] – זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר, וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה וּפָרַשׁ להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל בוזה את דבר ה'.
אמרו חכמים: כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלהּ מעוני, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימהּ מעושר. ועניין זה מפורש בתורה, הרי הוא אומר: 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ' [דב' כח, מז–מח], ואומר: 'לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ' [דב' ח, טז]".
ונחתום את דברינו בציטוט פירוש רבנו לאבות (ד, יא) בעניינים אלה:
"אמר, כי הלומד את התורה והוא במצב עוני ודוחק, ועם כל זה לוחץ על עצמו ולומד, סופו ללמוד מתוך רווחה ומתוך כך שלא יהא לו מה שיטרידנו מן הלימוד. והמבטל את הלימוד מחמת רוב ממונו מפני שהוא טרוד באכילה ושתייה ותענוגים, סופו שידלדלוֹ ה' וייצר לו הזמן עד שיהא סיבת ביטולו את הלימוד מפני שהוא טרוד להשיג פת לחם לארוחתו".
וה' ברוך הוא יאר עינינו במאור תורתו וינחה אותנו תמיד לדרך האמת הישרה.
"הוֹרֵנִי יְיָ דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ" (תה' פו, יא).
זקנים מיהודי תימן לומדים בבית-כנסת בארץ ישראל תחת שלטון עות'מני (1906–1918).
Comments