מדרשי עידוד ללימוד התורה

במסגרת סדרת "מצוות משנה תורה", סיימנו את הנושא הרחב והמורכב של איסור ההנאה מדברי תורה. אמנם, מדובר בעניין פשוט, אך הוא הפך למורכב בשל החדרת השקר והכזב והשוחד ושלל טובות ההנאה לתוך דת משה הטהורה. החדרתם גרמה להמצאת תירוצים על-גבי תירוצים מהובלים, אשר מתנוססים בידי החוצבים כאילו היו דברי אלהים חיים.


עסקנו בדברי רבנו ברחבי כתביו, ובדברי המפרשים השונים אשר סילפו וזייפו את דבריו. התמודדנו עם התירוצים המהובלים של חוצבי התורה למיניהם המתעים את העם אחרי ההבל, וכן התמודדנו עם טענותיהם של רבנים שכירים בימינו, כמו קאפח וערוסי, אשר שכחו תורת אלהים חיים, והחליטו שמותר ואף מצוה ליהנות מדברי תורה ולחלל-שם-שמים.


בנוסף למאמרים בסדרה זו, כתבנו עוד מאמרים רבים חשובים מאד בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, ואותם תוכלו למצוא באתר אור הרמב"ם תחת הקטגוריה של "כבוד תורה".


עתה, הננו ממשיכים אפוא בעיון בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה פרק ג. כל ההלכות עד סוף הפרק שם עוסקות במדרשי עידוד וחיזוק ללימוד התורה ובאזהרות מפני זניחתה ומפני הגורמים אשר עלולים להביא לרשלנות בלימודה. נחל אפוא בהלכה הראשונה (ג, יב):


"אין דברי תורה מתקיימין במי שֶׁמַּרְפֶּה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו לעפעפיו תנומה".


והנני נזכר באדם אחד כבן שישים שלמד עמי במשך תקופה ארוכה בבית-המדרש, הוא היה חרדי מצוי מבני ברק וסוטה חמור אחר הזיות הקבלה והכלב מברסלב וכל שאר האלילים והאִטִּים כמו קנייבסקי ודומיו. הוא היה מכור לקפה ולסוכר, ולא אשכח את תלמודו המשובש: הוא היה מגיע לכולל בכל יום לאחר השעה 10:00 לפחות, ומתארגן במשך זמן רב במקומו. לאחר מכן הוא היה הולך להחליף מים בקומקום החשמלי הפרטי שהיה ברשותו.


בדרך להחליף מים לקומקום הוא היה עוצר לשוחח עם חברים שהוא היה פוגש במסדרון, או נכנס לשירותים למשך זמן ארוך מאד, או סתם מתמהמה בכל מיני עניינים שנקרו בדרכו. גם לאחר שסוף-סוף הוא היה חוזר עם הקומקום המלא במים חדשים, הוא לא מיהר בהכנת כוס הקפה. הוא היה מושך את הזמן עד להרתחת המים: הבאת הקפה והסוכר מהארון, ועוד כל מיני פעולות שכילו זמן יקר. הוא היה מכין לעצמו כוס קפה עם שלוש כפיות סוכר. וכל הכנת כוס קפה ונתינת הסוכר בתוך הכוס הייתה טקס ארוך ומייגע, ושתייתה אף יותר מכך.


במשך היום הוא היה שותה כוסות קפה רבות, וככה מעביר את הזמן בטקסי הכנת כוסות קפה ושתייתן... והייתי משתגע ממנו, כמה זמן הוא מאבד על הכנת ושתיית כוסות הקפה הללו! עד שעוד יום ועוד יום היה עובר, והוא לא היה מספיק כמעט מאומה בלימודו, שגם כך היה משובש לחלוטין בהזיות הפוסקים המהובלים שהקימו והמיטו עלינו חכמי-יועצי-אשכנז. פעם ניסיתי להעיר לו שהוא מפסיד את הזמן היקר מאד, אך הוא כלל לא הבין על מה אני מדבר, מבחינתו, לא היה שום רע בשלל הפינוקים שהוא ניכס לעצמו בשנותיו הרבות והארוכות בכולל, ואי-אפשר היה להסביר לו שהם גורמים לו להפסיד את חיי העולם-הבא.


ההתנהלות של אותו מחוסר דעת מייצגת בהחלט את מה שקורה היום ב"עולם הישיבות" האורתודוקסי. יושבי הישיבות הפכו את משיכת הזמן וכילויו לאמנות. הם מעבירים את הזמן באינסוף שיטות ונכלולים: באיחורים לכולל, בשתיית כוסות קפה כאמור, ביציאה להפסקות סיגריה, באכילת ארוחות ארוכות ובאכילה בין הארוחות, בדיבורים עם חברים, ואפילו ביציאה מהכולל לכל מיני סידורים. וגם כאשר הם סוף-סוף יושבים ללמוד, הלימוד לא נמשך הרבה זמן, קל מהרה הם יעברו לשוחח על עניינים אחרים אשר יותר מְעניינים מלימודם המשמים, ומי שלומד לבדו יפנה לחלומות בהקיץ, יבהה בעיניו ויעביר את זמנו בשקיעה בדמיונות.


כדי להעביר את הזמן ולהפיג את מדבר השעמום הגדול הזה הם ינענעו את הסטנדר, יסובבו את הגודלים, יישבו ויעמדו ויחפשו תנוחה נוחה, יתגרדו, יפהקו ויתמתחו, יתבוננו אנה ואנה בחפשם דבר-מה שיש בו עניין, ישׂחקו עם מגבעותיהם מעיליהם וחפתיהם, ישירו לעצמם את דברי הגמרא בנעימת יידיש-קייט מבלי להבין כמעט מאומה, ואף יהרסו את ראות עיניהם בכוונה תחילה כדי לקנות משקפיים בעלי זכוכית עבה שייראו בהם "עילויים"...


הם מספרים לנו סיפורים שהם "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", אך כאמור, רשלנותם עצלנותם שטח