נשאלתי כך:
שמעתי שהפוסקים האחרונים כתבו, שאם אדם למשל הניח בשבת שקית במבה ריקה, או עטיפה של וופל או של ארטיק, על השולחן, הרי הם מוקצה ואסור להרים אותם לפח.
כמו כן, אם נפלה קליפה של פיסטוק למשל, על השולחן, אסור להרים אותה לפח בפני עצמה, אלא רק את כל המפה יחד עם דברים שאינם מוקצה.
האם פסקים אלו מסתדרים על-פי שיטת רבנו הרמב"ם?
תשובה:
ביחס לשקיות של אוכל שנסתיים שימושן, בהלכות שבת (כה, ו) פוסק רבנו כך:
"שיירי מחצלאות שבלו: הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין לכסות בהן הטינוף. אבל שיירי בגדים שאין בהן שלוש-על-שלוש אסור לטלטלן, שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים".
ובכן, מדובר בשיירי מחצלאות שבלו קודם השבת, ואם יש בהן שלוש-על-שלוש הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר "מפני שראויין לכסות בהן את הטינוף", והוא הדין לכל שקיות החטיפים שיש בהן שלוש על שלוש, דהיינו כששה-סנטימטר על ששה-סנטימטר. ברם, דין זה בשיירי מחצלאות שבלו הוא בשיירי מחצלאות שבלו מלפני השבת, ונראה לי שיש להקל עוד יותר בשקיות החטיפים שהיה להן שימוש בשבת, ורק לאחר סיום שימושם חדלו מהיות כלים.
והנה לפניכם עוד פסק של חז"ל ורבנו בהלכות שבת (כה, יא):
"כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו, בין קודם שבת בין בשבת, שבריהן ניטלין, והוא שיהיו עושין מעין מלאכה. כיצד? שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, וכן כל כיוצא-בזה. אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל אסור לטלטלן".
הנה ראינו שבשברי כלים שנשברו בשבת לא הגבילו חכמים, וכל שבר-כלי שניתן לעשות בו שימוש כלשהו, מותר לטלטלו בשבת. ולכן, גם שקיות החטיפים הקטנים מותר לטלטלן, הואיל ויש להן שימוש כלשהו, דהיינו ניתן למלא אותן בשאריות אוכל שנותרו על השולחן כדי לאספן ולזורקן, ניתן לכסות עמן טינוף, ניתן לסתום עמן חור באופן זמני, ניתן לדחוק אותן בין שני חלונות משקשקים שלא ירעישו, וניתן להניחן מתחת לרגל כיסא שלא יתנדנד, וכן כל כיו"ב.
ואף שבימינו נראה שאין שום שימוש לשקיות החטיפים, אין זה אלא בשל פינוק הדור, שאינו מעריך את משאבי הטבע וממהר לזרוק כל דבר לפח-הזבל, אבל חכמי קדם ידעו להפיק תועלת מכל דבר, וזכורני זקן תימני אחד שנהג לכתוב דברים בגבן של עטיפות בקבוקי הקריסטל.
ויתרה מכל זאת, אין לי צל של ספק, שסנהדרין-אמת הייתה מתירה בשופי לזרוק את אריזות החטיפים וכיו"ב לפח הזבל, הואיל והגדרתם כמוקצה מטרידה מאד מעונג השבת, ואף מדובר בגזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה, למעט הוזי ההזיות שנדמה להם שקרבתם לה' יתעלה היא על-ידי הקפדה על חומרות סגפניות שמצערות את האדם, וטורדות את מנוחת השבת.
אך עד שתקום סנהדרין-אמת שכזו, יש להורות לאור ההלכות הקיימות והשכל הישר.
וביחס לקליפות וגרעינים של פירות, בהלכות שבת (כו, טז) פוסק רבנו כך:
"וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה – מטלטלין אותן, ושאינן ראויין – אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו, ואסור לטלטלן".
ובכן, יש שתי אפשרויות בעניין זה: או שיזרקו את כל הקליפין והגרעינין לתוך כלי מרכזי, וכבר יימָּצא איזה גרעין או קליפה בתוך הכלי שהם בגדר מאכל בהמה שיתירו את פינוי הכלי לפח הזבל; או שירימו את כל מפת הניילון כנהוג, על כל מה שבתוכה ישירות לתוך פח הזבל.
זאת ועוד, אין שום בעיה לפנות את הקליפות והגרעינים באמצעות טלטול מן הצד, דהיינו באמצעות דחיקתם אל מעבר לשולחן לתוך כלי שיש בו קליפה או גרעין כלשהו שראויים למאכל בהמה, אך נראים הדברים שהרמתם כמות-שהם אסורה בשבת משום מוקצה.
ועל-כל-פנים ראוי להעיר גם כאן הערה חשובה: גם דין זה לא היה נותר כמות שהוא אם הייתה בימינו סנהדרין-אמת, שהרי המציאות שהייתה בימי חכמי התלמוד, שהיה ניתן לזרוק לאחור את הקליפות והגרעינים שאינם ראויים למאכל בהמה, ובכן, מציאות זו בלתי אפשרית בימינו, שהרי לא יעלה על הדעת לטנף את הבית ולחבל בעונג השבת משום איסור מוקצה.
ולכן, אין לקיים דין זה אלא משום החובה להישמע לסנהדרין-אמת, אך אין ספק שהוא יבוטל כאשר תקום סנהדרין-אמת, אשר תיישר את הדרך לכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
Comments