מדוע מברכים על נטילת ידיים לאחר הנטילה? (חלק א)

עודכן ב: 13 מרץ 2019

זכורני בבואי בשערי בית-המדרש לפני כעשרים שנה פגשתי יהודי תימני שראה אותי נוטל ידיים ומברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה. הוא שאל אותי: "מדוע אתה מברך על נטילת ידיים לאחר הנטילה? הלא נטלת כבר! עתה לא נותר לך לברך אלא על ניגוב ידיים, ולא על נטילת ידיים". לא הבנתי מה הוא אומר, אך המחשבה לא הרפתה משכלי, מדוע אני מברך "על נטילת ידיים" לאחר הברכה? והאם יש צדק בדבריו ועלי לברך "על ניגוב ידיים"?

במאמר זה ננסה להשיב על השאלה מדוע מברכים על נטילת ידיים לאחר הנטילה, נעיין בסוגיית התלמוד שהיא המקור ההלכתי לדין זה, ונמשיך לראות כיצד הלכה זו באה לידי ביטוי במשנה-תורה להרמב"ם ובשולחן ערוך.

סוגיית התלמוד

הסוגיה ההלכתית המרכזית בעניין זה היא הסוגיה במסכת פסחים דף ז ע"ב, ושם נאמר כך:

"דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? [=מכל מקום, לדעת הכל מנין אנו למדים שחובה לברך דווקא לפני עשיית המצוות?], דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. [...] בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילא דאכתי גוברא לא חזי [=נניח לטבילה, שהרי הגוי עדיין לא ראוי לברך 'אשר קדשנו במצוותיו', שהרי עדיין לא השלים את תהליך הגיור, ולכן הוא מברך לאחר הטבילה] [...], אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וציוונו על הטבילה".

נמצאנו למדים כי המסקנה התלמודית היא, שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כלומר לפני עשייתן, חוץ מן הטבילה, שהרי לא יעלה על הדעת שהגוי הבא להתגייר ועדיין לא טבל, יברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' לפני שנשלם תהליך גיורו. הכלל הזה "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", מופיע בסוגיות נוספות בתלמוד הבבלי, ראו: פסחים קיט ע"ב, מגילה כא ע"ב, מנחות לה ע"ב.

פסק רבנו הרמב"ם

כדרכו, רבנו הרמב"ם נאמן לפסק התלמוד והוא פוסק שיש לברך "על נטילת ידיים" לפני הנטילה בפועל. וזה לשונו בהלכות ברכות (ו, ב): "כל הנוטל ידיו, בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה, מברך בתחילה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים". ומָרי יוסף קאפח מעיר שם בפירושו, וזה לשונו: "ברור כי דעת רבנו לברך על נטילת ידיים תחילה לפני הנטילה", והוא מוסיף ומלמדנו כי זו גם דעת הרשב"א והרמב"ן, ועוד.

דברים מפורשים יותר אנו מוצאים בדברי רבנו שם בפרק יא, הלכה ה, וזה לשונו: "וכן כל המצוות שהן מדברי-סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם, כגון מקרא-מגילה והדלקת נר-שבת והדלקת נר-חנוכה, בין מצוות שאינן חובה, כגון עירוב ונטילת-ידיים, מברך על הכל קודם לעשייתן 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות'".

ולא רק מצוות דרבנן גם מצוות דאורייתא, על כל המצוות כולן מברך עובר לעשייתן, אלא-אם-כן מדובר במצווה שעשייתה נמשכת והולכת כגון הנחת-תפילין או התעטפות בטלית, וכן פוסק רבנו שם בהלכה ז:

"העושה מצוה ולא ברך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה. ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה, ולא ברך תחילה, חוזר ומברך אחר שנתעטף 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית', וכן מברך אחר שלבש תפילין 'להניח תפילין', ואחר שישב בסוכה 'לישב בסוכה', וכן כל כיוצא באלו".

כלומר, לכתחילה גם במצוות שעשייתן נמשכת לאורך זמן יברך עליהן לפני עשייתן, אך הואיל ועשייתן נמשכת, עדיין ניתן לברך עליהן גם לאחר שהחל בהן, כי עדיין הוא בגדר עובר לעשייתן, שהרי הוא עדיין מקיים ועושה את המצוה. ומבאר שם מָרי יוסף קאפח ואומר: "כלומר, שכל רגע ורגע עדיין מקיים הוא מצוה, שכל רגע שהוא עטוף בציצית במשך היום מקיים מצוה הוא, וכך התפילין וכך הסוכה. ואגב, דברי רבנו ברורים שמברך לישב בסוכה והוא יושב, ואינו צריך לעמוד ולברך ולשבת, כשם שלא הִצריך להסיר את הציצית או לחלוץ את התפילין".

אולם, במצוות שעשייתן קצרה ומסתיימת מיד, אסור לו לחזור ולברך לאחר שנשלמה עשיית המצוה, וכמו שהרמב"ם מדגים בהלכה הבאה שם: "אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה'. וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא ברך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, וכן כל כיוצא בזה".

חשוב לציין, כי ברכות כידוע אינן מעכבות וכפי שראינו כאן, כלומר, אם אדם קיים מצוה ולא ברך עליה, יצא ידי חובת קיום המצוה ואינו מברך עוד לאחריה. הדגשת רבנו לעיל "אינו חוזר ומברך אחר עשייה" אינה בגדר המלצה, אלא אסור לאדם לברך לאחר שנסתיימה העשייה, מפני שהוא מברך לדעת רבנו ברכה לבטלה, ולקמן נראה שמי שמברך ברכה לבטלה עובר על לאו מן התורה. ולענייננו, אם אדם נטל את ידיו בלא ברכה, לדעת רבנו אסור לו מן התורה לברך לאחר הנטילה.

רבנו חותם את פסיקתו בעניין זה בדברים ברורים ומפורשים, וזה לשונו בהלכה הבאה שם: "אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם אלא טבילת הגר בלבד, שאינו יכול לומר 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך 'על הטבילה', מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברכה".

דברי רבנו הללו וכל שאר דבריו לעיל, כולם מתואמים עם סוגיית ומסקנת התלמוד במסכת פסחים שראינו לעיל, ונאמן הוא רבנו לדרך התלמוד, לדרך האמת ולדת האמת.

נטילת ידיים של שחרית

ראינו בהלכה הראשונה לעיל, כי לדעת רבנו יש לברך וליטול ידיים לאכילה או לקריאת שמע או לתפילה. וחשוב להבין עניין זה, כי לדעת רבנו אין שום חובה ליטול ידיים מיד בקום האדם משנתו. ולדעת רבנו יכול האדם לקום בנחת, לברך ברכות השחר, לעשות את כל צרכיו, ולבוא לבית-הכנסת, ושם יברך "על נטילת ידיים" וייטול ידיו קודם לתפילה. כי אין לדעת רבנו שום "רוח רעה" ששורה על הידיים, וכל אלה דמיונות והזיות לדעת רבנו, ומאן דקפיד קפדי בהדיה, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה.

כלומר, מי שמאמין בתוהו קפדי בהדיה מן השמיים, והוא יסבול עונש על הזיותיו ודמיונותיו, וכפי שרבנו אומר בצוואתו למורה-הנבוכים על אלה ש"כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמתיים, ומדמים שהם בעלי-עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת", ומהו עונשם? "הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [=ממורה-הנבוכים], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד כי מהם יתגלה פסולת הסיגים שבידם [=יתגלה ש"תורתם" אינה אלא סיגים] שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם". ההשקפות הרעות והדעות המשובשות הם סגולתם ורכושם של הזְּעוּמים לפני השם יתעלה, ומהן ובגללן יצמחו זרעי הפורענות לעונשם, "כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם" (דברים לב, לה).

כל מטרת הנטילה לדעת רבנו הרמב"ם, היא הכנה רוחנית וגשמית לצורך התפילה בבחינת היכון לקראת אלוהיך ישראל, והמושג "רוח רעה" בכתבי-הקודש ובתלמוד מבטא עניין אחר לחלוטין, ואי"ה אאריך בזה במקום אחר.

שעור המים לנטילת ידיים

אגב הדברים בעניין הברכה, נֹאמר דבר מה בעניין שעור המים לנטילת ידיים. כידוע, בימינו יש המקפידים לנטול שלוש פעמים כל יד, ושופכים כמויות גדולות של מים על ידיהם, וראיתי כאלה שאף ממלאים שוב את הנטלה, כי לא הספיק להם הכמות שמכילה הנטלה. ובראות המתקדשים והמטהרים הללו את אלה שנוטלים כדינא דתלמודא, היוצקים פעם אחת על כל יד, וכמות קטנה בהרבה ממה שהם שופכים (שהרי כפי שנראה לקמן, די ברביעית מים כדי לצאת ידי חובת המצוה) – חושבים הם את אלה שנוטלים לאור דין התלמוד כעמי ארצות, או אף חלילה כמזלזלים במצוות.

ולאותם מתקדשים ומיטהרים אומר, שסיאוב המחשבות הרעות וההשקפות הטמאות לא יסורו מן האדם, ואפילו ישפוך על ידיו את כל מי ים-הכנרת ומתקני-ההתפלה, אלא-אם-כן יטהר את דעתו מזוהמת הדמיונות וההזיות. ולכן, במקום להשקיע בטהרה דמיונית תוך שפיכת מים לשווא, על האדם להשקיע בטהרה אמתית והיא זיכוך וליבון נפשו מזוהמת הדמיונות וההזיות, שיסוד כולן בעבודה-הזרה הקדומה (ראו מאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", במדור "מאמרי עיון ומחקר").

וזה לשון רבנו בהלכות ברכות (ו, ה): "עד היכן נטילת ידיים? עד הפרק. וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי הידיים. [...] יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט עד שייתן כשיעור, ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת – כשר".

שיעור המים הנדרש לשתי הידיים הוא שיעור רביעית, כלומר כמו חצי כוס חד פעמית קטנה! ומה שאומר רבנו ש"יתן על ידיו מעט מעט" כלומר, שישפוך את המים בנחת ולא בשפיכה מהירה. וכן מבאר מָרי יוסף קאפח, וזה לשונו: "ומה שכתב 'מעט מעט' אין פירושו בהפסקות, אלא ביציקה אחת משוכה אך לא בשטיפה אחת" (שם, עמ' תקפג).

נמצא שיש ליטול ידיים כך: יברך "על נטילת ידיים", ולאחר מכן ישפוך על ידו האחת שיעור חצי רביעית בנחת, ולאחר מכן ישפוך חצי רביעית בנחת על ידו האחרת, ויצא ידי חובת המצוה כראוי לדעת חכמי התלמוד והרמב"ם. ועדיף להקפיד על טהרת המחשבה מאשר על טהרת הידיים, ואוי לו לאדם שמקפיד על טהרת ידיו בלבד, בעוד שכלו מזוהם בהבלי שווא ומדוחים, כי מפריס פרסה הוא וגרה לא ייגר...

בתמונה: עמדה לנטילת ידיים ברחבת הכותל. על הברזים תלויות נטלות לשימוש המבקרים.

כל הזכויות על התמונה שמורות ל-GFDL 1.2.


#מנהג #הלכה #רמב#עבודהזרה

56 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!