דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ו

עודכן: 28 בינו׳ 2021

כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמידי החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.


וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):


"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".


נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלקים הקודמים עסקנו בעשרים-ושלוש ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, וכן את גדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין ועשיית הצרכים, וכן למדנו בהן על אופני דיבורו הנעלים, על אופני הילוכו ומלבושו, וכן על אופני כלכול דבריו של תלמיד החכמים – בחלק הזה נלמד על משאו ומתנו של תלמיד החכמים, ובמאמר זה נחתום את הנושא.


א. יושר עסקי ודתי


רבנו מקדיש לעניין זה שתי הלכות אשר עוסקות בעיקר באופני ההתנהלות העסקית הראויים לתלמידי החכמים, והנה ההלכה הראשונה לפניכם (דעות ה, כד):


"משאן ומתנן של תלמידי החכמים באמת ובאמונה: אומר על לאו – לאו, ועל הִין – הִין; מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן; ונותן דמי המקח לאלתר; ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבוא בהרשאה".


רבנו פותח את ההלכה בהוראה כללית: "משאן ומתנן של תלמידי החכמים באמת ובאמונה", כלומר, כאשר תלמיד החכמים נושא ונותן עם הציבור עליו לנהוג ביושר מוחלט ומדוקדק, וישים לנגד עיניו יראת ה' תמיד, ויתרחק אפילו ממה שעלול רק להיראות לבני-האדם כנוכלות ואפילו בדרך רחוקה. והכרתי פעם נוכלי-דת ממסדיים מיומנים אשר נהגו ליטול הלוואות מזקנים בסכומים של עשרות ומאות אלפי ש"ח כדי לתחזק את המוסדות שלהם. וכאשר הגיע מועד הפירעון, לא היו מחזירים למלווים את הכסף ומורחים אותם בלשונם החלקלקה, ואף מאיימים עליהם שהם חוטאים לה' במה שהם מבקשים ומתחננים שישיבו להם את ממונם. ושליחיהם אף היו מחרפים את המלווים על "רוע לבם ואכזריותם", והיו טוענים כנגד המלווים: מדוע הם אינם דוחים את הפירעון? וכי אין להם מה לאכול? וכל זאת במטרה אחת ויחידה, לגרום למלווים להתייאש מן ההלוואה, כדי שהיא תהפוך ל"תרומה"...


"לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (לז, כא).


לאחר שרבנו פותח בהוראה כללית כאמור, הוא עובר לפרט ארבע דרכי התנהלות עסקית אשר ראויים לתלמידי החכמים:


הדרך הראשונה: "אומר על לאו – לאו, ועל הִין – הִין", רבנו ממשיך בקו שהוא פותח בו, וקובע שעל תלמיד החכמים, וכל-שכן הרב או הדיין, להיות אדם ישר – פיו ולבו שווין, תוכו כברו, ולא אומר דבר אחד בפיו בעוד לבו מהרהר בהיפך הגמור. ואף שהדברים אמורים בעיקר ביחס להתנהלות עסקית, ברור הוא שהדברים נכונים גם, ואולי אף יותר, לעניינים שנוגעים לעבודה-זרה ולהתעיית העם אחר ההבל. והכרתי פעם ר"ב שכיר בכיר, אשר מצהיר שהוא הולך במשנת הרמב"ם, ויחד עם זאת הוא חתם על הצהרת רבנים ממסדיים שכירים, אשר קובעת שספר הזוהר הינו ספר קדוש שיצא תחת ידו של רשב"י. ואיני יודע איך הר"ב הזה מסוגל לישון בלילה כאשר הוא יודע שמדובר בנוכלות ובהתעיה אחר עבודה-זרה, אך כנראה שהשלמונים וטובות ההנאה שהוא מקבל מדי חודש בחודשו במשך עשרות שנים, מסייעים לו לטוח את עיני שכלו מלראות את אור האמת כדי שלא יכה אותו בסנוורים...


ונצרף גם את דברי רס"ג בעניין זה, אשר מגנה בחריפות את אלה שמנהלים את חייהם לפי שיקולי "פוליטיקלי קורקט": בפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", הוא אומר כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא, שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]". ודבריו בסתם בני אדם, ומה היה אומר רס"ג על רי"ש-בי"תים שעירבו את נלוזות הפוליטיקה ותאוותיה בדת האמת הזכה והטהורה?


וראוי להעיר על תופעה אשר די רווחת בעולם הדתי בימינו, אנשים ניגשים לרבנים ושואלים אותם שאלה בארבע-עיניים. אותם רי"ש-בי"תים משיבים להם תשובה מסוימת תוך שהם כמעט משביעים אותם שלא יגלו את התשובה שהם השיבו להם. לעומת זאת, כאשר אותם רבנים שכירים נשאלים את אותה השאלה בדיוק בפורום רחב, הם עונים תשובה שונה לחלוטין! וכאשר אני תמה על דרך נכלולית זו משיבים לי חסידיהם שזו היא דרכה של תורה! כלומר, אותם רי"ש-בי"תים חינכו את חסידיהם שהתנהגות זו תקינה לחלוטין! ואף מצוה לנהוג כן! והאמת היא, שהרבנים השכירים נוהגים כך לא משום מצוה, כי מדובר בעבירה מידותית חמורה ולעתים לא רחוקות אף בהתעיית העם אחר הבלי התהו והאלילות! אלא, מטרתם האמיתית היא לשמר את שלטונם, מעמדם, יוקרתם, ומשכורותיהם!


ובמלים אחרות, אותם רי"ש-בי"תים ארורים מקריבים את דת האמת על מזבח השקר רק כדי לשמר על השלמונים והשילומים וטובות ההנאה שהורגלו בהם במשך עשרות שנים! ומי התיר להם לכזב כך? מי התיר להם להסתיר את האמת ולנפנף בשקר? ואיני מבין מדוע חסידיהם מתייחסים לעניין כֹּה חמור בסלחנות ובשלוות נפש. והחמור מכל, אותם רי"ש-בי"תים ממסדיים גם גרמו לאנשי האמת להתייאש מללכת בדרך האמת! שהרי הם מחנכים את חסידיהם שחובה להסתיר את השקפות האמת המעטות שעוד נותרו בידם, ומורים לתלמידיהם שאסור לקרוא בקול גדול "בשם ה' אל עולם"! וכל הפחד והאימה שהם החדירו ומחדירים לנו מפני דרך האמת ומפני ההליכה בדרכי רבנו האמיתיות, נובעים אף הם מסיבה אחת בלבד: משאיפתם לשמור על מעמדם, יוקרתם, שלטונם ושלמוניהם – כי חובתם ותפקידם הראשון כלפי ממסד צאצאי המינים הוא לחנוק כל התעוררות לדרך האמת.


וחמסי עליך מָרי יוסף קאפח, אשר לא רק הסתרת את האמת בעניינים רבים מאד (כגון מינותו והגשמתו של רש"י, ואף התרת ליהנות מדברי תורה בתירוץ של "עת לעשות לה'", תוך שכיזבת שרבנו היה מסכים לכך!), אף חינכת תלמידים רבים לשבת גלמודים וחפויי ראש מסתירים בכל כוחם את השקפות האמת המעטות שהותרת בידם, ואף עודדת אותם לנפנף בהשקפות השקר והסכלות האדומיות תוך חנופה והתרפסות לצאצאי המינים. שהרי לא רק שהחבאת כאחרוני מוגי הלב את רסיסי האמת בתוך פירושך ואפילו לא הסכמת שידגישו באות עבה את דבריך בתוך בליל הסכלות האטום של פרשני משנה תורה – אף הבאת ראיות מספר הזוהר לעניינים הלכתיים ומחשבתיים! ובזאת למעשה הכשרת את האלילות!


ולא, מָרי, אין זו גזירת שמים להיות שפלים ומדוכאים ואחוזי אימה כמו שחינכת אותנו, אלא, חינכת אותנו כך מסיבה אחת בלבד: כדי לשמר ולהנציח את מעמדך הפרטי בממסד הרבנים השכירים מייסודם של צאצאי המינים! רק כדי לשמר את כבודך ויוקרתך ומעמדך ומשכורותיך עשית כן! ולא כפי שעלה מהתנהגותך – שחובה עלינו לנהוג בהכנעה ובהתרפסות כאילו זו "ענווה" וכאילו הקב"ה גזר עלינו להיות שפלים נרמסים ונדכאים. כמו כן, כדי לכסות על ערוותך ועל ריחוקך מדרך האמת ומיישׂוּם קריאתו של אברהם אבינו, טענת שהנך "מתרחק מן המחלוקת", ובכן, מי התיר לך להתרחק מן המחלוקת בענייני אלילות ועבודה-זרה? וכי אברהם אבינו התיר לך לחדול מן המלחמה שתורת האמת קידשה כנגד העבודה-זרה? וכי הקב"ה התיר לך לבכֵּר טובות הנאה על-פני הליכה נחושה ועקבית בדרך האמת?


הדרך השנייה שרבנו מזכיר בהלכה היא: "מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן". כלומר, על תלמיד החכמים להיות ישר כסרגל בענייני ממון, ולא רק ישר והגון אפילו כשמדובר בפרוטות, אלא עליו לנהוג לפנים משורת הדין, דהיינו, אם השיבו לו עודף פחות ממה שצריך, או שתבעו ממנו ממון מעט יותר ממה שצריך, ינהג בכל זה בוותרנות ובסלחנות מופלגת, ולא ידקדק על בני-האדם כלל בענייני ממון.


ובהלכות סנהדרין ישנה השלמה חשובה להלכה זו, וכך פוסק רבנו שם (ב, ו–ט):


"בית-דין של שלושה, אף-על-פי שאין מדקדקין בהם בכל אלו הדברים [שמחייבים בהם את דייני הסנהדרין שבירושלים], צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה: [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' [שמ' יח, כא] – אפילו ממון שלהן אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו".


ומי שמקבל שלמונים ושילומים מדברי תורה הקב"ה מענישו באהבת הממון, וייבהל לקבץ ולאסוף ולכנוס את ממונו, וקשה יהיה לו עד מאד להוציא מִממונו, וכל ימי חייו ירדוף אחר טובות הנאה מן הציבור, רק כדי שלא ייאלץ להוציא אפילו ממון מועט. וזה הוא פירוש דברי רבנו בהלכה לעיל: "שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו". כלומר, כל מ