הננו ממשיכים במסענו בסדרת מורה-הנבוכים, ובחלק א פרק סז רבנו ממשיך במסעו לשלילת ההגשמה. בפרק זה רבנו עוסק בביאורו של הפועל שבת ביחס לה': "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בר' ב, ב), וכן בשלילת ההגשמה מן הפועל וינח כשהוא נאמר ביחס לה': "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמ' כ, יא). ביחס לראשון, רבנו מסביר שהפועל "וַיִּשְׁבֹּת" נאמר ביחס לה' יתעלה מפני שהדיבור הושאל לרצונו לברוא את היקום: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" וכיו"ב (בר' א, ג; ולעיון נרחב בזה ראו במאמר: 'מדוע יוחסו הדיבור והאמירה לה' יתעלה?') – ולכן, הושאל פועל שמבטא את הפסקת הדיבור כדי לתאר את הפסקת הבריאה. ורבנו מוכיח, שהפועל "וַיִּשְׁבֹּת" אכן עשוי לשמש במובן זה: "וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב" (איוב לב, א).
ועתה לעניין השני, ובכן, רבנו מבאר שגם הפועל "וַיָּנַח" שנאמר ביחס לה' יתעלה, אין משמעוֹ מנוחה, שהרי אם הקב"ה זקוק למנוחה תתחייב לו ההגשמה הואיל ורק גוף מתייגע וזקוק לנוח ולהחליף את כוחותיו. אלא, משמעוֹ דומֶה למשמעות המילה "וַיִּשְׁבֹּת", דהיינו הפסקת הדיבור, ושוב, רבנו מוכיח שהפועל "וַיָּנַח" אכן עשוי לשמש במובן זה: "'וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ' [ש"א כה, ט], עניינוֹ לדעתי: ופסקו מלדבר עד שישמעו התשובה".
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במלואם, במורה שם (א, סז):
"כיוון שהושאלה האמירה לרצון בכל מה שנברא בששת ימי בראשית ונאמר: 'ויאמר', 'ויאמר', הושאלה לו השביתה ביום השבת, כיוון שלא הייתה שם בריאה, ונאמר: 'וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' [בר' ב, ב], לפי שגם ההפסק מן הדיבור נקרא 'שביתה', כמו שנאמר: 'וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב' [איוב לב, א]. וכן נאמר בהפסקה מן הדיבור לשון ניחה [=מנוחה], והוא אמרוֹ: 'וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ' [ש"א כה, ט], עניינוֹ לדעתי: ופסקו מלדבר עד שישמעו התשובה, לפי שלא נזכרה להם לפני-כן יגיעה כלל, ואפילו אילו הייתה להם יגיעה [ידיעת הדרך] היה אמרוֹ: 'וַיָּנוּחוּ' מוזר מאד ב[תוך ה]שיחה [שהרי מוזר לתאר את מנוחתם מיגיעת הדרך דווקא בתוך השיחה], אלא תיאר שהם הסדירו כל אותו הלשון אשר יש בו מן העדינות והרוך מה שבו [=דברי הפיוס שנאמרו לנבל בכבוד ובענווה, במטרה לרצותו] ושתקו, כלומר, שלא הוסיפו על אותם הדברים עניין אחר ולא פעולה הגורמת שתהא תשובתו [של נבל תוקפנית כלפיהם] כפי שאמר להם, לפי שמטרת אותה השיחה היא תיאור צייקנותו, שהוא היה צייקן בתכלית, ולפי העניין הזה נאמר גם: 'וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' [שמ' כ, יא]".
בהמשך דבריו במורה שם (א, סז), רבנו מצרף את ביאורם של חכמים ע"ה לפועל וינח. כלומר, חכמים אף הם שללו את ההגשמה מן הפועל הזה, כי כאמור לא יעלה על הדעת שהקב"ה נזקק למנוחה וזו השקפת מינות ברורה. ברם, חכמים לא פירשו שמדובר בעניין של הפסקת הדיבור ובהתאמה לאופן שבו תואר הרצון בבריאה, דהיינו באמצעות דיבור ואמירה, אלא, חז"ל פירשו שמדובר בפועל יוצא, דהיינו לא בפועל שמבטא שינוי והתהוות באמיתת עצמותו של בורא-עולם, כפי שהפועל "וַיָּנַח" משמש ביחס לבני האדם שוכני-בתי-חומר הנחים מיגיעם – אלא, הפועל "וַיָּנַח" מבטא לדעתם פעולה שהקב"ה פעל בעולם, וכלשונם: "וינח לעולמו ביום השביעי". דהיינו, הקב"ה לא נח מיגיעו שהרי אין לו גוף שמתייגע, אלא הקב"ה הניח והפסיק את תהליך הבריאה, ומעתה ואילך רק התמיד את קיומה, וכפי שאנחנו רואים בעינינו עתה.
והנה דברי רבנו בעניין זה במורה שם (א, סז):
"אבל חכמים וזולתם מן המפרשים [כוונתו לרס"ג בפירושו לתורה שם, ובספרו הנבחר באמו"ד ב, יב], עשאוהו מעניין המנוחה, ועשאוהו פועל יוצא [כלומר שהקב"ה הניח לעולמו, דהיינו פסק מלהתעסק בו ולברוא אותו], אמרו חכמים ז"ל: 'וינח לעולמו ביום השביעי' [בראשית רבה י, יב], כלומר פסקה הבריאה בו [...] ויהיה עניינו הִנִּיחַ או התמיד את המציאות במצב שהיא בו ביום השביעי. כלומר, בכל יום מן הששה היו מתחדשים בו חדשות מחוץ לטבע הזה היציב המצוי עתה במציאות בכללותה, וביום השביעי התמיד הדבר ונתייצב כפי שהוא עתה".
בתוך הדברים הללו ולאחריהם רבנו עובר לניתוחים לשוניים. רבנו משער, שהפועל "וַיָּנַח" הינו מן השורש ינח או נחה, דהיינו שהוא מגזרת נחי פ"א-הפועל או מגזרת נחי למ"ד-הפועל: "ואפשר שהוא [הפועל וינח] מנחי הפ"א או מנחי הלמ"ד ויהיה עניינו הִנִּיחַ או התמיד את המציאות" וכו' כאמור לעיל. ברם, דבריו אינם מסתדרים עם כללי הלשון הידועים בימינו, שהרי הפועל "הִנִּיחַ" הוא מגזרת נחי עי"ן-הפועל ולא משתי הגזרות שנזכרו לעיל. כמו כן, איני מבין מדוע רבנו נחלץ לשער שהפועל "וַיָּנַח" הינו מגזרות נפ"א או נלי"ה, שהרי אין שום בעיה גם אם הוא יהיה מגזרת נעי"ו, דהיינו שהוא יהיה מן השורש נוח, שהרי השורש נוח כולל בתוכו פעלים בעלי שתי משמעויות מרכזיות שונות: 1) להניח במובן של לשים דבר במקום מסוים או לשער השערה; 2) וכן להניח במובן של לאפשר או להרפות ולהניח את פעולתנו מדבר-מה.
כלומר, אין שום בעיה לקבוע שהפועל "וַיָּנַח" הינו משורש נוח מגזרת נעי"ו, ואיני יודע מדוע רבנו נחלץ לשער שמדובר בשורש מגזרות נפ"א או נלי"ה דבר שאינו תואם את כללי הלשון.
והואיל ואין שום בעיה להבנתי שהפועל "וַיָּנַח" יהיה מגזרת נעי"ו דהיינו מנחי עי"ן-הפועל, גם המשך דברי רבנו אינם ברורים לי, כלומר, מדוע רבנו כל-כך מתאמץ להסביר שהפועל "וַיָּנַח" הוא דווקא מגזרת נחי פ"א-הפועל או נחי למ"ד-הפועל? והנה לפניכם המשך דבריו שם:
"ואין סתירה לדברינו מה שאין הטייתו כנטיית נחי הפ"א או הלמ"ד, מפני שיש נטיות יוצאות מן הכלל ונאמרות שלא כפי הכלל, ובפרט בפעלים הללו הנחים, ואין לבטל סילוק משמעות מטעה מכגון עניין זה [=שהרי מדובר בעניין רב-חשיבות הקשור במושגי האלהות שהוא יסוד היסודות של היהדות וכל סטייה קלה בו מוציאה את האדם מן העולם] בכללי דקדוק לשוניים, כל-שכן עם ידיעתנו שאין אנו יודעים היום היקף לשוננו, ושכללי כל לשון הם אחרי הרוב".
משום מה רבנו סבר, שאם נחליט שהפועל "וַיָּנַח" הינו מגזרת נעי"ו ומשורש נוח, תעלה מכך שגיאה במושגי האלהות, ולכן הוא מתאמץ להסביר שמדובר בפועל מגזרת נפ"א או נלי"ה ומשורש ינח או נחה. וכאמור, להבנתי אין שום בעיה בכך שנסביר שהפועל "וַיָּנַח" הוא מגזרת נעי"ו ומשורש נוח, כי יש משמעויות שונות ונפרדות בלשון העברית לפעלים היוצאים ממנו.
אגב, קאפח כתב שם: "אם [השורש 'וַיָּנַח' הינו] מנחי הפ"א ראוי היה להיות כמו: 'וַיַּנַּח לִפְנֵי יְיָ' (ש"א י, כה), ואם מנחי הלמ"ד ראוי היה להיות: 'וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה' (יש' כב, ח), כלומר ששניהם הינם פועל יוצא ולא פועל שיש בו שינוי בעצמות". ברם, הפועל "וַיַּנַּח" אינו מנחי הפ"א אלא מנחי העי"ן, והיו"ד שייכת לאותיות אית"ן (וזו מילת עתיד שמשמעה עבר כמו ויעשׂ). וייתכן שחוסר הבהירות של רבנו בענייני הלשון גרם לקאפח להשתבש ולשרבט.
בהמשך דבריו במורה שם (א, סז), רבנו מוכיח, שגם אם נתייחס לפועל "וַיָּנַח" כפועל ששייך לגזרת נחי עי"ן-הפועל, עדיין לא תהיה בזה הגשמה קמי שמיא, מפני שמצאנו גם בפעלים מן הסוג הזה מלים שמבטאות פועל יוצא, דהיינו פעולה שה' פעל בבריאה ולא שינוי והתהוות באמיתת עצמותו של בורא-עולם. וכאמור, להבנתי אין שום בעיה לפרש שהפועל "וַיָּנַח" הינו מגזרת נחי עי"ן-הפועל. על-כל-פנים, רבנו מתאמץ מאד לשלול את ההגשמה, וכֹה דבריו:
"וכבר מצאנו גם בשורש הזה נח העין [כלומר, גם אם נבאר שהפועל 'וַיָּנַח' שנאמר ביחס לה' לעיל הוא מגזרת נחי עי"ן-הפועל, דהיינו ששורשו נוח, ולכאורה לפי רבנו תהיה אז משמעותו פעולה בעצמות, דהיינו מנוחה שיש בה הגשמה קמי שמיא, ובכן, גם אם נֹאמר כן, כבר מצאנו שיש בשורש הזה] עניין הנתינה וההנחה [כלומר גם אם שורש המילה 'וַיָּנַח' הוא נוח ניתן לבארו כפועל יוצא ולא כפעולה שמבטאת מנוחה מיגיעה דהיינו שינוי בעצמות] והוא אמרוֹ: 'וְהֻנִּיחָה שָּׁם' [זכ' ה, יא; ומשמעוֹ והניח אותה שם, דהיינו פועל יוצא ולא שינוי בעצמות], וכן: 'וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם [כלומר לא נתנה לעוף השמים להשחית את גופותיהם, והוא פועל יוצא]' [ש"ב כא, י], ומן העניין הזה לדעתי גם 'אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה' [ג, טז]".
"הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְיָ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ [...] וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (יש' מ, כח–לא).
אגב ביאור המילה "וַיִּשְׁבֹּת" והפועל שבת ביחס לה' יתעלה, רבנו עוסק בפועל נוסף שנאמר לצד השביתה שיוחסה לה' יתעלה: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמ' לא, יז). רבנו מסביר שהנפישׁה שנאמרה ביחס לה' יתברך איננה מנוחה מיגיעה, שהרי אם כך כאמור, ה' יתעלה הינו גוף וחומר שזקוק למנוחה, אלא, הנפישׁה הזו קשורה לעניין אחר לחלוטין, דהיינו לעניין של הנפש, ורבנו כבר ביאר שמושגי הנפש ביחס לה' יתעלה מתארים ומבטאים רצון ולא נפש שכנוסה בגוף או נופש באיי הבהאמה. קצרו של דבר, משמעות המלים "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" היא, שהקב"ה הפסיק את מלאכת הבריאה וכל רצונו וחפצו נשלמו באופן השלם והמעולה והמושלם ביותר, והנה דברי רבנו בזה בסוף הפרק:
"אבל אמרוֹ: 'וַיִּנָּפַשׁ' [שמ' לא, יז] הוא נפעל מן נפש [כלומר מדובר בפועל סביל ומשמעוֹ שכל רצון הבורא נתמלא], וכבר ביארנו שיתוף נפש [ראו במאמר: 'נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה'] ושעניינו המטרה והרצון, ויהיה עניינו השלמת חפצו ויציאה לפועל של כל רצונו".
לסיכום, להבנתי, מעבר לביאורי הפעלים שנאמרו ביחס לה' יתעלה באופנים האמיתיים אשר מקרבים את האדם במחשבתו לבוראו, פרק זה מוסיף ומלמד אותנו על מאמצו העצום של רבנו לשלול את ההגשמה, ובזה הוא מעביר לנו מסר גדול על חשיבות היסוד הזה לעם-ישראל.
Comments