ימי השובבי"ם – היש דבר כזה?!

השבוע נכנסנו לתקופה המכונה בפי העולם-הדתי: "ימי השובבי"ם". "עולם התורה" בשלוש מאות השנים האחרונות נוהג להתייחס בכובד ראש, ואף ברתת ובזיע לתקופה זו, ובקרב חוגים מסוימים ביהדות תקופה זו אף שווה בערכה לימים הנוראים. לפי דבריהם, בתקופה זו יש "עת רצון" לתיקון עוון "פגם הברית", והאחרונים האריכו מאד בספריהם בשבח ימים אלו. גם בימינו ימים אלה נחשבים ל"ימים מסוגלים", ובמקומות רבים ברחבי הארץ מתארגנות עצרות גדולות שבמהלכן קוראים כל מיני "תיקונים" ותפילות מיוחדות. אנשים מקבלים על עצמם תעניות, ומי שחלש "פודה" את התענית בצדקה, ועוד כהנה וכהנה מנהגים שונים ומשונים.


כך נכתב לדוגמה בספר "חמדת ימים" המיוחס לנתן העזתי תלמידו של שבתאי צבי שר"י, וזה לשונו (ימי השובבי"ם א, א):


"ימי השובבי"ם ועוז הדרם שגבו במהלליהן, עלו על כל יומי הארץ. והימים האלה נזכרים ונעשים סגוליים ומסוגלים ומיוחדים לתקנת השבים מעוון פשע קלקלת הזרע, חוק וזמן שמו בם אחרונים וקדמונים אחזו שער שערו בנפשותם שתו איש עדיו לבלום [כל הספר מלא וגדוש במליצות נבובות כגון אלה, ונראה שתכליתן לחפות על ריקנותו], הואיל הלך אחרי ש"ב [?] [ושוב ניסוחי מליצות נבובות] בצום ובכי ומספד ככל הכתוב במגלת תעניות".


והנה, מקור הדברים הוא בספר "שער רוח הקודש" שכתב חיים ויטאל על-פי מה שקיבל ממורו האר"י-שר"י, ואלו דבריו (תיקון כז):


"עניין השובבי"ם הנודעים [כאילו שהינם ידועים מקדמת דנא], רצונו לומר שיש מנהג קדום בכל ישראל להתענות ארבעים יום רצופים שיש מן היום הראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה וקצת מן תצווה. ונתנו סימן בהם 'שובו בנים שובבים' [יר' ג], ראשי תיבות: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים. והנה עיקר התענית בהם בארבעים ימים אלו, לא נתקנו אלא על עוון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה".


החידוש בדבריו הוא, שהמנהג להתענות בימי השובבי"ם הוא "מנהג קדום בכל ישראל". אך הפלא הגדול הוא, שהאחרונים לא טרחו לברר את קדמותו של המקור למנהג זה, והתייחסו לדברי ויטאל המהובל כאילו הם דברים שנאמרו מפי הגבורה למשה רבנו בהר סיני.


אולם בירור קצר בעניין מעלה את העובדות הבאות:


א) למנהג תעניות השובבי"ם אין מקור בדברי חז"ל ולא בדברי הגאונים ולא בדברי הרמב"ם והראשונים, ולהבדיל אף לא בדברי ספר הזוהר או בכתבי "המקובלים הקדמונים".


ב) מנהג זה נזכר לראשונה בדברי ראשוני האחרונים לפני כשש-מאות-שנה (כמאה וחמישים שנה בלבד לפני דורו של האר"י-שר"י), ואינו "מנהג קדום" כדברי ויטאל.


ג) מנהג זה פשט רק בחלק מארצות אשכנז, ולא ב"כל ישראל".


ד) המנהג היה להתענות רק בשנה מעוברת, ולא בכל שנה כפי שמשתמע מדברי ויטאל.


ה) המנהג היה להתענות רק בימי חמישי שבימי השובבי"ם, ולא "ארבעים יום רצופים".


ו) תעניות שובבי"ם לא נתקנו על עוון הקרי כדברי ויטאל, אלא מטעמים אחרים שנראה לקמן.


מקור מנהג תעניות השובבי"ם


כדי להבין את דברי הוזי ההזיות שיובאו לקמן, נקדים ונאמר כי בחלק מקהילות אשכנז פשט מנהג שהולך ונשכח עם השנים: לפי מנהג זה התענו בימי שני חמישי ושני בכל חודש מרחשוון וכן בימי שני חמישי ושני בכל חודש אייר. יש שאמרו שהטעם למנהג הוא מפני שפסח וסוכות עלולים לגרום לבני-האדם לבוא לידי עבירה, ולכן תיקנו להתענות אחריהם כדי לכפר על עוונות אלה. אך מכיוון שלא נהגו לצום בחודשים ניסן ותשרי דחו את הצומות לחודש אייר. ובשנה מעוברת, שבה נוסף חודש אדר ב יש ריחוק של יותר מחצי שנה בין מרחשוון לאייר, ולכן נהגו בחלק מן המקומות גם להתענות בימי חמישי שבתקופת פרשיות השובבי"ם.


והנה לפניכם שתי דוגמאות מתוך דברי חובבי התעניות והסיגופים אשר נדמה להם שדת משה היא דת פרו-נוצרית שתכליתה המרכזית היא לענות ולסגף את האדם בצומות, ולכפר לו בהם על עוונותיו כדי שהוא יוכל להמשיך במעלליו בלי נקיפות מצפון (כמו בנצרות)...


1) נחל אפוא בדברי אייזיק מטירנא (מזרח-אירופה, המאה הט"ו), וזה לשונו ב"ספר המנהגים" (מנהגי פורים, מנהגי יהודי אשכנז):


"בעיבור [=בשנה מעוברת] – רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם: פרשת שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, וי"א גם תרומה תצווה. וכל יום חמישי מתענין [...] לפי שהשנה ארוכה ויש יותר מחצי שנה בין ב' ה' ב' שמתענין אחר סוכות לב' ה' ב' שמתענין אחר הפסח".


2) נמשיך עתה לספר "הלבוש" (מרדכי יפה, פראג, המאה הט"ז) שם הובא המנהג להתענות מפני הטעם הנזכר, ואף הוסיף לזה טעם הזוי למדי, לפיו בשנים מעוברות יש חשש גדול יותר לנשים להפיל עובריהן ולכן נהגו להתענות.


וזה לשונו שם (תרפה, א):


"יש מקומות שנוהגין בשנת העיבור לקבוע תענית בכל יום חמישי לפרשיות שובבי"ם ת"ת, והם פרשיות: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצווה [...] ונוהגין כן מפני שהשנה ארוכה, שיש יותר מחצי שנה בין בה"ב דמרחשון לבה"ב דאייר, שהם ימי תענית וכפרה לישראל [מי קבע שבה"ב דמרחשוון ובה"ב דאייר הם ימי תענית וכפרה לישראל? מכל מקום, בנוסף לתעניות בה"ב שבחודש מרחשוון ובחודש אייר כנ"ל, הואיל ויש יותר מחצי שנה ביניהם], לכך מתענה שמונה ימים כנגד חודש העיבור, שהוא ארבעה שבועות בכל שבוע שני ימים, דהיינו שני וחמישי [כלומר, בפרשיות שובבי"ם ת"ת מתענה כנגד ימי השני והחמישי שבחודש אדר ב, כאילו תוספת החודש בשנה מעוברת החילה חיוב של תעניות נוספות]. וכדי שלא להכביד על הציבור חילקום ואין מתענין אלא פעם אחת בשבוע [דהיינו שפורשׂים את התעניות, במקום להתענות בחודש אחד שמונה פעמים, מתענים זאת בחודשיים]".


והוא מוסיף ואומר שם:


"עוד שמעתי טעם אחר והוא, כי ראו קדמוננו שהנשים המעוברות הן עלולים להפיל עובריהם בשנים המעוברות, ותיקנו להתענות אלו השמונה תעניתים [תעניתים? איזו מין עברית זו?] כנגד כל שני וחמישי של חודש העיבור, משום הנשים המעוברות שלא יפילו. ונראה לי שלפי זה הטעם אתי שפיר מה שהתחילו להתענות בפרשת שמות, משום שאותה פרשה מדבר בפריין ורביין של ישראל, שנעשו לעם גדול ורב, כדכתיב 'ובני ישראל פרו וישרצו' [שמ' א, ז] וגו', לכך מתפללין גם כן שגם עכשיו יפרו וירבו ולא יפילו".


לסיכום, מקור מנהג תעניות שובבי"ם בנוי על התהו, וכולו מקשה אחת של הזיה מאגית, כאילו יש בכוחם של ימים מסוימים לפעול גדולות ונצורות בעליונים, וזה נגד מצוה מפורשת מן התורה: ולא תעוננו, דהיינו לומר שיש ימים טובים וימים רעים, ימים מסוגלים וימים רגילים...


ונחתום עניין זה בדברי רבנו בהלכות דעות (ג, א–ד) הנוגעים לענייננו:


"שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון [...] המהלך בדרך זו נקרא חוטא. הרי הוא אומר בנזיר: 'וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש' [במ' ו, יא]; אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.


לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד, אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף