אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופה המכונה בפי העולם-הדתי: "ימי השובבי"ם". "עולם התורה" בשלוש מאות השנים האחרונות נוהג להתייחס בכובד ראש, ואף ברתת ובזיע לתקופה זו, ובקרב חוגים מסוימים ביהדות תקופה זו אף שווה בערכה לימים הנוראים. לפי דבריהם, בתקופה זו יש "עת רצון" לתיקון עוון "פגם הברית", והאחרונים האריכו מאד בספריהם בשבח ימים אלו. גם בימינו ימים אלה נחשבים ל"ימים מסוגלים", ובמקומות רבים ברחבי הארץ מתארגנות עצרות גדולות שבמהלכן קוראים כל מיני "תיקונים" ותפילות מיוחדות. אנשים מקבלים על עצמם תעניות, ומי שחלש "פודה" את התענית בצדקה, ועוד כהנה וכהנה מנהגים שונים ומשונים.
כך נכתב לדוגמה בספר "חמדת ימים" המיוחס לנתן העזתי תלמידו של שבתאי צבי שר"י, וזה לשונו (ימי השובבי"ם א, א):
"ימי השובבי"ם ועוז הדרם שגבו במהלליהן, עלו על כל יומי הארץ. והימים האלה נזכרים ונעשים סגוליים ומסוגלים ומיוחדים לתקנת השבים מעוון פשע קלקלת הזרע, חוק וזמן שמו בם אחרונים וקדמונים אחזו שער שערו בנפשותם שתו איש עדיו לבלום, הואיל הלך אחרי ש"ב [כל הספר מלא וגדוש במליצות נבובות כגון אלה, ונראה שתכליתן לחפות על ריקנותו] בצום ובכי ומספד ככל הכתוב במגלת תעניות".
והנה, מקור הדברים הוא בספר "שער רוח הקודש" שכתב חיים ויטאל על-פי מה שקיבל ממורו האר"י-שר"י, ואלו דבריו (תיקון כז):
"עניין השובבי"ם הנודעים [כאילו שהינם ידועים מקדמת דנא], רצונו לומר שיש מנהג קדום בכל ישראל להתענות ארבעים יום רצופים שיש מן היום הראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה וקצת מן תצווה. ונתנו סימן בהם 'שובו בנים שובבים' [יר' ג], ראשי תיבות: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים. והנה עיקר התענית בהם בארבעים ימים אלו, לא נתקנו אלא על עוון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה".
החידוש בדבריו הוא, שהמנהג להתענות בימי השובבי"ם הוא "מנהג קדום בכל ישראל". אך הפלא הגדול הוא, שהאחרונים לא טרחו לברר את קדמותו של המקור למנהג זה, והתייחסו לדברי ויטאל המהובל כאילו הם דברים שנאמרו מפי הגבורה למשה רבנו בהר סיני.
אולם בירור קצר בעניין מעלה את העובדות הבאות:
א) למנהג תעניות השובבי"ם אין מקור בדברי חז"ל ולא בדברי הגאונים ולא בדברי הרמב"ם והראשונים, ולהבדיל אף לא בדברי ספר הזוהר או בכתבי "המקובלים הקדמונים".
ב) מנהג זה נזכר לראשונה בדברי ראשוני האחרונים לפני כשש-מאות-שנה (כמאה וחמישים שנה בלבד לפני דורו של האר"י-שר"י), ואינו "מנהג קדום" כדברי ויטאל.
ג) מנהג זה פשט רק בחלק מארצות אשכנז, ולא ב"כל ישראל".
ד) המנהג היה להתענות רק בשנה מעוברת, ולא בכל שנה כפי שמשתמע מדברי ויטאל.
ה) המנהג היה להתענות רק בימי חמישי שבימי השובבי"ם, ולא "ארבעים יום רצופים".
ו) תעניות שובבי"ם לא נתקנו על עוון הקרי כדברי ויטאל, אלא מטעמים אחרים שנראה לקמן.
מקור מנהג תעניות השובבי"ם
כדי להבין את דברי הוזי ההזיות שיובאו לקמן, נקדים ונאמר כי בחלק מקהילות אשכנז פשט מנהג שהולך ונשכח עם השנים: לפי מנהג זה התענו בימי שני חמישי ושני בכל חודש מרחשוון וכן בימי שני חמישי ושני בכל חודש אייר. יש שאמרו שהטעם למנהג הוא מפני שפסח וסוכות עלולים לגרום לבני-האדם לבוא לידי עבירה, ולכן תיקנו להתענות אחריהם כדי לכפר על עוונות אלה. אך מכיוון שלא נהגו לצום בחודשים ניסן ותשרי דחו את הצומות לחודש אייר. ובשנה מעוברת, שבה נוסף חודש אדר שני, יש ריחוק של יותר מחצי שנה בין מרחשוון לאייר, ולכן נהגו בחלק מן המקומות להתענות גם בימי חמישי שבתקופת פרשיות השובבי"ם.
והנה לפניכם שתי דוגמאות מתוך דברי חובבי התעניות והסיגופים אשר נדמה להם שדת משה היא דת פרו-נוצרית שתכליתה המרכזית היא לענות ולסגף את האדם בצומות, ולכפר לו בהם על עוונותיו כדי שהוא יוכל להמשיך במעלליו בלי נקיפות מצפון (כמו בנצרות)...
1) נחל אפוא בדברי אייזיק מטירנא (מזרח-אירופה, המאה הט"ו), וזה לשונו ב"ספר המנהגים" (מנהגי פורים, מנהגי יהודי אשכנז):
"בעיבור [=בשנה מעוברת] – רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם: פרשת שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, וי"א גם תרומה תצווה. וכל יום חמישי מתענין [...] לפי שהשנה ארוכה ויש יותר מחצי שנה בין ב' ה' ב' שמתענין אחר סוכות לב' ה' ב' שמתענין אחר הפסח".
2) נמשיך עתה לספר "הלבוש" (מרדכי יפה, פראג, המאה הט"ז) שם הובא המנהג להתענות מפני הטעם הנזכר, ואף הוסיף לזה טעם הזוי למדי, לפיו בשנים מעוברות יש חשש גדול יותר לנשים להפיל עובריהן ולכן נהגו להתענות.
וזה לשונו שם (תרפה, א):
"יש מקומות שנוהגין בשנת העיבור לקבוע תענית בכל יום חמישי לפרשיות שובבי"ם ת"ת, והם פרשיות: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצווה [...] ונוהגין כן מפני שהשנה ארוכה, שיש יותר מחצי שנה בין בה"ב דמרחשון לבה"ב דאייר, שהם ימי תענית וכפרה לישראל [מי קבע שבה"ב דמרחשוון ובה"ב דאייר הם ימי תענית וכפרה לישראל? מכל מקום, בנוסף לתעניות בה"ב שבחודש מרחשוון ובחודש אייר כנ"ל, הואיל ויש יותר מחצי שנה ביניהם], לכך מתענה שמונה ימים כנגד חודש העיבור, שהוא ארבעה שבועות בכל שבוע שני ימים, דהיינו שני וחמישי [כלומר, בפרשיות שובבי"ם ת"ת מתענה כנגד ימי השני והחמישי שבחודש אדר ב, כאילו תוספת החודש בשנה מעוברת החילה חיוב של תעניות נוספות]. וכדי שלא להכביד על הציבור חילקום ואין מתענין אלא פעם אחת בשבוע [דהיינו שפורשׂים את התעניות, במקום להתענות בחודש אחד שמונה פעמים, מתענים זאת בחודשיים]".
והוא מוסיף ואומר שם:
"עוד שמעתי טעם אחר והוא, כי ראו קדמוננו שהנשים המעוברות הן עלולים להפיל עובריהם בשנים המעוברות, ותיקנו להתענות אלו השמונה תעניתים [תעניתים? איזו מין עברית זו?] כנגד כל שני וחמישי של חודש העיבור, משום הנשים המעוברות שלא יפילו. ונראה לי שלפי זה הטעם אתי שפיר מה שהתחילו להתענות בפרשת שמות, משום שאותה פרשה מדבר בפריין ורביין של ישראל, שנעשו לעם גדול ורב, כדכתיב 'ובני ישראל פרו וישרצו' [שמ' א, ז] וגו', לכך מתפללין גם כן שגם עכשיו יפרו וירבו ולא יפילו".
לסיכום, מקור מנהג תעניות שובבי"ם בנוי על התהו, וכולו מקשה אחת של הזיה מאגית, כאילו יש בכוחם של ימים מסוימים לפעול גדולות ונצורות בעליונים, ומנהג זה נוגד מצוה מפורשת מן התורה: "ולא תעוננו", דהיינו לומר שיש ימים טובים וימים רעים, ימים מסוגלים וימים שאינם מסוגלים...
ונחתום עניין זה בדברי רבנו בהלכות דעות (ג, א–ד) הנוגעים לענייננו:
"שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון [...] המהלך בדרך זו נקרא חוטא. הרי הוא אומר בנזיר: 'וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש' [במ' ו, יא]; אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.
לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד, אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה ואמר: 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תישומם' [קה' ז, טז]".
***
כעת נשוב לדברי האר"י-שר"י בספר "שער רוח הקודש" הנזכר שכתב ויטאל, שם הוא הרחיב בטעם מנהג זה (שכאמור לא נזכר בשום מקום לפני כן) ואלו דברי ויטאל משם האר"י:
"וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בעניין גלות מצרים, "בחומר ובלבנים" מה עניינו. ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים היו אותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדם הראשון, באותם ק"ל שנה שפירש מן אשתו, והיה מוליד שדין ורוחין על-ידי טיפות קרי. וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא. ולכן, בזמן פרשיות אלו יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם המתענה בהם על עוון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא היה התחלת השעבוד".
מקור דבריו הוא במדרש בעירובין (דף יח ע"ב): "ואמר ר' ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר: 'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו' [בר' ה, ג], מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד [...] בשכבת זרע דחזא לאונסיה".
האר"י-שר"י התייחס למדרש זה כפשוטו, ולכן הוא נכשל בלשונו והוציא-שם-רע על אדם הראשון, יצירת ה' יתעלה, ואף העלה על דעתו רעיונות שיש בהם מן ההזיה והדמיון אשר מחריבים את המחשבה והדעת. האר"י-שר"י אומר, שבאותם מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו יצאו ממנו טיפות זרע לאונסו, ומהם נוצרו רוחות ושדים. מקור החירוף והגידוף הזה הוא בדברי רש"י שם: "שכבת זרע דחזיא לאונסיה – נעשה שידין ורוחין ולילין מיני מזיקין", אך האר"י מוסיף שאותם הרוחות התגלגלו בגופות של עם-ישראל שנשתעבדו בגלות מצרים.
כידוע, לפי רבותינו הקדמונים ובראשם רבנו הרמב"ם, אין להתייחס לאגדות ולמדרשי חז"ל כפשוטם, ומי שעושה כן מצבו חמור מאוד, והוא אף בסכנה ברורה ומיידית לצאת למינות. וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (פירוש המשנה למסכת סנהדרין פרק י):
"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [במדרשים ובאגדות] נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [...]
והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים, אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" (ובעניין זה ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").
ועתה נעבור לעיין באופן שבו רבנו ביאר את המדרש הנדון בעירובין, וזה לשונו במורה (א, ז):
"'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו' [בר' ה, ג]. נמצא, שכל אותם בנים שקדמו לו, לא הושגה להם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם האדם ודמותו האמור עליה: בצלם אלוהים ובדמותו. אבל שֵׁת, כיון שלימדו וְהֶבִינוֹ [=עורר אותו להבין על-ידי חינוך ולימוד והדרכה] והגיע לשלמות האנושית, נאמר בו: 'ויולד בדמותו כצלמו'.
וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו אשר בארנו עניינה, שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות, מה שאין לשאר בעלי החיים. כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאלו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו. וכך היו וולדי אדם אשר קדמו לשת.
ואמרו במדרש: 'כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות', כלומר שדים, וכאשר נרצה [נסלח לו ועוונו נתכפר ונתמרק] הוליד דומה לו, כלומר: בדמותו כצלמו. והוא אמרוֹ: 'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו' [בר' ה, ג]".
גרסת המדרש הקדומה שהייתה לפני רבנו היא: "היה מוליד רוחות", ולכן העיר יוסף קאפח שם על דבריו: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה" [בדבריו אלו הוא עוקץ את המעתיקים שאותם שדים ריחשו במוחותיהם האפלים]. נראה אפוא שמאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד "שדין ולילין", שהרי כידוע, התלמוד שלפנינו עבר עריכה ועיבוד בידי הולכי על שתיים למיניהם, ולכן רבו בו הגרסאות וההגהות: הכי גרסינן והכי גרסינן, ואף שינויי עריכה והדפסה נוספים רבים.
והוסיף שם יוסף קאפח וביאר את המשך סוגיית הגמרא על-פי דרכו של רבנו: "והאמור בש"ס שם 'דחזא לאונסיה' אונס היצר התאוותני וכפיית הקישוי, ולא לעצם קיום המין. וקיום המין אינו בתשמיש בלבד, אלא גם בהמשך לימודו וחינוכו שיהא ממין האדם".
כמו כן, כאמור, לפי דברי האר"י-שר"י אותן נשמות בלא גוף שנוצרו מאדם הראשון באותם מאה שלשים שנה שפירש מאשתו, התגלגלו בבני-ישראל שנשתעבדו בגלות מצרים.
ויש להוסיף ולהעיר, שהאמונה הדמיונית בגלגול הנשמות היא דבר חמור מאוד, מפני שהיא מנוגדת לחלוטין להשקפת התורה ודת ישראל, ומקור אמונה זו בעמים עובדי אלילים.
וכֹה דברי רבינו הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות ד, כב):
"אין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ 'כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה' (קה' ט, י), אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".
ונצרף גם את דברי בנו ר' אברהם בספר "מקור חיים" (קכג ע"ג):
"הגמול האחרון הוא חיי-העולם-הבא [...] עד שקצת מן האומות הקדמונים הוצרכו מפני זה להאמין בסכלות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הִפָּרדה ממנו תתגלגל ותיכנס בגוף אחר [...] וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמיתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה ה' שמם מעולמו".
נשים לב גם לדברי רבנו סעדיה גאון בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' ריד–רטו):
"והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגלגול וקורים אותו 'ההיעתקות', ועניינו לדעתם: רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. מהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים [...] וזה ירחמך האל מורה על רוב סכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מעצמותה [דהיינו שנפש הבהמה שהתגלגלה לתוך גוף של אדם, גוף האדם הופך את עצמותה לנפש אנושית] [...] והייתי חס על דבריי מלהזכיר שיטתם, וראויים הם לכך, לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים [שלא יתפתו אחר דבריהם]".
ובעניין זה ראו: "בחינת אמונת גלגולי הנשמות", ו"יחסו של הרמב"ם לקבלה – חלק ו".
וידעתי גם ידעתי שיבוא החכם בעיניו ויעיר: דברים אלו נאמרו מפי האר"י והוא קיבלם מאליהו הנביא זכור לטוב. ועל זאת אשיב לו: בדברי האר"י נזכר כי זהו "מנהג קדום בכל ישראל" וכבר נוכחנו לדעת שהוא שקר גס! שנית, האר"י לא באמת קיבל דבר-מה מאליהו הנביא, וזהו שקר נוסף שמקורו בסיפורי מעשיות של אלף לילה ולילה. ועוד, כבר קבעו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט ע"ב): "לא בשמים היא, ואפילו נביא אינו רשאי להוסיף על המצוות!".
וכך נפסק להלכה בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ט, א), וזה לשונו:
"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו' [דב' יג, א] [...] ונאמר: 'לא בשמים היא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך, אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת 'לנו ולבנינו עד עולם' [דב' כט, כח], ו'לא איש אל ויכזב' [במ' כג, יט]".
ועל מי שמזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, אומר רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
לסיכום נמצאנו למדים, כי לפי השקפת תורתנו הקדושה אין שום סגולה מיוחדת בתקופת ימים אלו של פרשיות השובבי"ם, וכל מה שהאריכו האחרונים בספריהם בנוגע לימים אלו, הכל הבל ורעות רוח.
***
בהמשך לדבריי כתבתי בתגובות דבר שראוי להופיע בגוף המאמר:
"חשוב לי להדגיש, בפרט לאותם אלו שקוראים את המאמר ומרימים גבה ואומרים לעצמם "איך הוא כותב דברים כאלה, איך הוא סותר מנהג ישראל של 300 שנה" ועוד ועוד... ובטוחים שחונכתי מילדותי על ברכי הדרדעים הקיצוניים...
אז זהו, שלא! עד לפני לא הרבה זמן גם אני נהגתי באותם מנהגים, גם אני הייתי מתענה תעניות רבות ב"שובבי"ם" ומשתתף בכל מיני תיקונים למיניהם.
אבל יום אחד ה' פתח לי את העיניים והתחלתי להסתכל מנקודה ביקורתית ועיונית על כל מנהג ומנהג, וזכיתי לגלות דברים נפלאים והזויים כאחד. ויהי רצון שהעולם יפסיק ללכת כמו עדר של כבשים ויפעילו מעט את השכל שנתן להם הבורא.
וזה מזכיר מקרה הזוי למדי. בעבר נתקלתי בספר עב כרך (2 חלקים עבים) העוסק כולו בימי השובבי"ם ובמנהגים השונים.
הוא פותח ומביא את דברי ויטאל הנ"ל, ואז אומר שאמנם לא מצאנו מקור מוסמך לדבריו, אבל כבר האריכו בכל ספרי הקבלה והחסידות בשבח ימים אלו וכו' וכו' ומביא את דבריהם. אם הוא היה טיפה חכם להפעיל את השכל, היה יכול לחסוך לעצמו עבודה של חודשים שלמים אם לא שנים שעבד על הספר שלו, שכולו מקשה אחת של הבל ורעות רוח".
שלום נאור. מאמר יפה מאוד כל מילה אמת! להאמין בגילול נשמות זו הזיה אחד גדולה. נגיד עובד עבודה זרה אומר קדיש לילוי נישמת פלוני עושה סעודת הזכרה אוכל בורקסים לילוי נישמתו, ולומד תורה לילוי נישמתו. לבסוף מה? יכול להיות שנישמת פלוני נימצא באיזה כלב או בהמה אחרת. הזוי ממש הזוי!!!