טבילת כלים – מגזֵרה להזיה

צאצאי המינים בימינו מחמירים מאד-מאד בדין טבילת כלים, כאילו שימוש בכלים שלא הוטבלו חמור כאכילת טָרף או כחילול שבת. רבים מהם נוהגים לפרק כלים חשמליים לחלקים קטנים ולהטביל אותם במקווה. מדהים אותי לראות כיצד הם גם מחללים-שם-שמים באופנים חמורים בהפיכת תורת אלהים חיים לקורדום חוצבים, גם מחרפים ומגדפים את השם הנכבד והנורא בדבקותם באמונות-הבל מתועבות ובאימוּת הזיות אליליות, גם שוגים בעבודה-זרה גופה כגון בהפיכת גדוליהם החיים והמתים לשיקוצים, וגם מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיים וגודרים את עצמם בגדרות של מינים וכופרים – אך יחד עם זאת, הם מחמירים בדינים קלים מאד כאילו מדובר ביסודי התורה היסודיים! הסוריאליזם הזה מעיד על דבר אחד: מינות.

סכלות המחמירים באה לידי ביטוי בעניין נוסף: ביציאה לחומרה ממשית שנוגעת לכבוד שמים. המחמירים האורתודוקסים, שמוחקים את יסודות הדת המחשבתיים אך מטבילים כלים השכם והערב, מברכים בשם ומלכות על הטבילה אף שהדבר לא נזכר כלל במקורות התורה-שבעל-פה הקדומים והנאמנים. נמצא, שלא רק שהם מסלפים את דת משה הם גם עוברים על מצות לא תעשה חמורה שהוזהרנו עליה בהר סיני: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".

והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות ברכות (א, טו) בעניין המברך ברכה שאינה צריכה: "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשווא והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן", ועל חומרת שבועת השווא ראו פסק רבנו בהלכות שבועות (יב, א–ב):

"אף-על-פי שלוקה הנשבע לשווא [...] אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר: 'לֹא יְנַקֶּה יְיָ' [שמ' כו, ו; דב' ה, י] – אין לזה ניקיון מדין שמים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר: 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ' [ויק' יט, יב]. לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה יותר מכל העבירות. עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה, אף-על-פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין, יש בו חילול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות".

עתה נעבור לסקור את דין טבילת כלים, ונלמד על מיעוט הרלבנטיות שלו לימינו.

הדין וטעמו

בהלכות מאכלות אסורות (יז, ב–ו) נאמר כך (בשלוש הפסקות הבאות):

"הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקווה ואחר-כך יהיו מותרין לאכול בהם ולשתות [...] וכולן שנשתמש בהן [...] עד שלא הטביל – מותר.

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים ואחר-כך יותָּרו לאכילה ושתיה, אינן לעניין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים, ורמז לה: 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר' [במ' לא, כג], מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי גויים [בטהרת הכלים מבליעת איסורים], לא מידי טומאה, שאין לך טומאה שאינה עולה אלא על-ידי האש [אין לך טומאה שהאש מטהרת אותה] – וכל הטמאין: בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת: בהזיה וטבילה – ואין שם אש כלל אלא לעניין גיעולי גויים [מאכלים אסורים הבלועים בכלים], וכיוון שכתוב: 'וְטָהֵר', אמרו חכמים: הוסף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים [כלומר, הוסף לו טהרה, אחר שהוא עבר באש שהתירה אותו מגיעולי גויים = מאיסורים בלועים].

לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחים מן הגויים, אבל השואל מן הגויים או שמשכן הגוי אצלו כלי מתכות – מדיח או מרתיח או מלבן [לטהרם מגיעולי גויים, דהיינו מאיסורים בלועים] ואינו צריך להטביל [לא חלה עליו גזרת חכמים ע"ה]. וכן כלי חרש החדשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר [בעופרת], הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה".

עד כאן ההלכות בעניין זה מתוך "משנה תורה".

ועלינו לשאול את עצמנו: מדוע חכמים גזרו שיש להטביל כלים חדשים שנקנו מן הגויים? והלא אין בכלים חדשים איסורים בלועים, ואף אם היו, מה תועיל להם טבילה במקווה צונן?

ובכן, נראה לי ברור שהגזרה הזו נועדה להרחיק את עם-ישראל מלהתערב בגויים. כלומר, להוסיף תזכורת לאדם היהודי בשעה שהוא בא במגע ונושא ונותן עם הגויים, וזו נועדה להזכיר לו שתהום מוסרית ערכית ומחשבתית פעורה בינו לבין הגוי, ושייזהר מאד שלא ללמוד מאורחות חייו של הגוי: לא ממעשיו, לא מהנהגותיו, לא מסגנונו, וכמובן לא מהשקפותיו.

ובעניין חשיבות ההרחקה מן הגויים ראו נא את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ו):

"וכן אסור לספר בשבחן [של הגויים] ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [דב' ז, ב] לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנות חינם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי' [דב' יד, כא] – במכירה ולא בנתינה".

ומאין הנני יודע שגם גזרת טבילת כלים נועדה לשמש כתזכורת להתרחק מן הגויים? ובכן, בסמוך להלכות טבילת כלים שראינו לעיל (ב–ו), רבנו פוסק הלכה אשר ממנה עולה שחכמים גזרו ואסרו עניינים מסוימים כדי שישראל לא יתערבו בגויים, ונראה לי ברור, שרבנו סמך על הטעם שמובא בסמוך מאד בהלכות שם, כדי שנלמד ממנו גם על טעמה של טבילת הכלים.

והנה לפניכם ההלכה שנוגעת לחובת ההתרחקות מן הגויים, בהלכה ט שם:

"ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואף-על-פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות. ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן" וכו'.

כמו כן, גם הביטוי שבחרו חכמים לתבשילי הגויים: "גיעולי גויים" נועד להחדיר ללבבות רתיעה מן הגויים, שהרי תבשיליהם לא באמת נגעלים, ויש מתבשיליהם מעדני עולם אשר עולים על שולחנות המלכים ושועי עולם. אלא, חז"ל כללו את כל בישוליהם בלשון גנאי כדי להרגיל אותנו להתרחק מן הגויים הטמאים וממעשיהם, וראו נא את חומרת ההתערבות בגויים ותוצאתה:

"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים, וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ, וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם, וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם" וכו' (תה' קו, לה–מב).

והסוריאליזם האורתודוקסי מכה שנית, שהרי המינים וצאצאיהם האירופים התערבו בגויים ולמדו ממעשיהם ומהשקפותיהם: הם הפכו את דתנו לקורדום חוצבים בדומה לכנסייה הנוצרית, החדירו השקפות מינות ואמונות מאגיות לדתנו אשר החריבו את יסוד ייחוד ה', שללו את מלחמת החרמה במינות ובעבודה-הזרה, והפכו את עמנו לעם נגעל סכל ונבל. נמצא, שבחיצוניותם הם מקפידים על גזרות שתכליתן להרחיק את האדם היהודי מן הגויים ולהבדילו מן העמים הטמאים עובדי האלילים והאטִּים, אך בפועל, בפנימיותם, כל מהותם היא מהות פרו-נוצרית ניאו-אלילית, שהחריבה את דרך האמת ודת האמת והחדירה מינות ותועבות.

"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז). ולפי הכתיב נאמר בישעיה: "אחר אחד" לרמוז על הפקרותם המינית ועל אינוס הילדים והנערים.

הדין ותחולתו

למרות חומרת ההתערבות בגויים, הגזרה המסוימת הזו חלושה מאד, והיא נועדה יותר לשמש תזכורת כללית, מאשר להטריח את עם-ישראל ללכת להטביל כלים במקווה השכם והערב. וכידוע, יש דיני תורה רבים שלא נועדו להיות מעשיים ויום-יומיים אלא חשיבותם היא בעצם קיומם, כגון עונשי המוות למיניהם שנקבעו בתורה ושמוּצָאים לפועל על-ידי הסנהדרין, וכיו"ב, כלומר, ברור שעונשי המוות נועדו בעיקר לשמש כאמצעי הרתעה ופחות כאמצעי ענישה.

והוא הדין לגזרת טבילת כלים, היא נועדה לשמש כתזכורת להרחקה מן הגויים בעצם קיומה, אך לא להטריח את עם-ישראל להטביל כלים השכם והערב ולהפוך את הגזרה הזו ליסוד מיסודות הדת – ומאין הנני יודע שמדובר בגזרה חלושה שלא נועדה להפוך לטרחה גדולה?

ובכן, ניתן להביא לכך לפחות שלוש ראיות מן ההלכות שראינו לעיל, והנה הן לפניכם:

א) חכמים קבעו באופן ברור ומפורש שמי שהשתמש בכלים חדשים שנלקחו מן הגויים ללא שהטבילם ואפילו במזיד, אינו צריך להטביל את הכלים, כלומר, שימושו עקר את הגזרה.

ב) חכמים קבעו שהשואל מן הגוי אינו צריך להטביל. נמצא אפוא, שניתן לכתחילה לתת מתנה לגוי ולקחת אותה ממנו בהשאלה – ואין זו המתנה שנאסרה בהלכה, שהרי המתנה לא נשארת בידי הגוי, אלא כל תכליתה לעקוף את הגזרה ולפטור את הכלי מחובת טבילת כלים (ומתנות שעולה מהן תועלת ליהודי מותרות למיטב הבנתי, ולכן רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה י, ו: "ואסור ליתן להם מתנות חינם", וכך יש להבין גם את פסק רבנו בהלכות שבת ו, יט).

ג) השואל או הממשכן מן הגוי – פטור לכתחילה מלהטביל את הכלי, וכן הלוקח כלי חרס מן הגויים פטור. מן הפטוֹרים הללו עולה, שמדובר בגזרה מאד מצומצמת שחלה אך ורק לפי הציור המסוים שחכמים ציירו לפנינו בהלכה, דהיינו אך ורק שהכלי של גוי וגם המוכר הוא גוי.

אגב, נראה לי שחכמים ע"ה לא גזרו חובת טבילה על כלי חרס חדשים מפני שהם החמירו בהם שלא לקחת מן הגויים לכתחילה כלי חרס ישנים, ולכן הקלו בכלי חרס חדשים ולא חייבו להטבילם במי מקווה (ראו הלכות מאכלות אסורות יז, א). כמו כן, נראה לי שחכמים לא גזרו חובת טבילה על השואל ועל הממשכן מפני שמדובר בדבר שהוא מאד לא שכיח, דהיינו שיהודי ישאל כלי בישול מן הגויים, או ימשכן כלי בישול מן הגויים ויהיה זקוק להשתמש בהם.

הדין בימינו

מכל האמור עולה, שאם החנות שייכת ליהודי אך הזבן הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה אין להחמיר, שהרי כל מה שנאסר הוא: "כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגויים", ובנסיבות שתוארו הקונה לא לוקח מן הזבן הגוי, אלא הגוי הוא רק שליח; כמו כן, גם אם החנות שייכת לגוי או למחלל-שבת-בפרהסיה והזבן הוא יהודי אין להחמיר, שהרי הקונה לא לוקח באופן ישיר מן הגוי או ממחלל-השבת-בפרהסיה אלא משליחו היהודי (בנוסף, כלל לא שייך בנסיבות הללו הטעם של ההרחקה מן הגויים, שהרי הקונה בא במגע אך ורק עם היהודי).

זאת ועוד, אפילו אם לא ידוע בוודאות אם בעל החנות הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה אין להחמיר כי מדובר בגזרה חלושה מדרבנן, וספקא דרבנן לקולא, ומסיבה זו לדעתי מותר לקנות כלים מכל הרשתות והחנויות הגדולות ואין צורך להטבילם כלל משום ספק דרבנן. כמו כן, גם אם לא ידוע בוודאות אם הזבן-השליח הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה אין להחמיר, ולדעתי אין צורך להחמיר ולברר עניין זה עם הזבן, שמא יתחלל-שם-שמים ויצא שכרו בהפסדו.

לפיכך, רק כאשר ידוע בוודאות שהכלי הנקנה שייך לגוי או למחלל-שבת-בפרהסיה, וכן שהזבן שמוכר את הכלי הזה הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה – חובה להטבילו. אך כל מה שחורג ולוּ במעט מן הציור המפורש שחז"ל ציירו בגוזרם את הגזירה החלושה הזו – אין להחמיר בו.

נסיבות נוספות:

יהודי שקנה כלי מגוי ולא הטבילו והעניק את הכלי מתנה לחברו, האם חובה להטבילו? ובכן, ברור שלא, ולא רק בגלל שמדובר בספק גדול אם הכלי נקנה מגוי, כי ייתכן שהזבן או בעל החנות הינו יהודי, אלא יותר מכך – אם השואל או הממשכן מגוי פטור מלהטביל, כל-שכן מי שקנה מיהודי שקנה מגוי, שהרי אין לו מגע עם הגוי כלל, ואין שום צורך להחמיר ולייגעו.

יהודי שקנה מגוי כלים למטרת מסחר, ובכן, לדעתי הוא אינו צריך להטביל לכתחילה, כי ברור שבהלכה דובר בנסיבות שהיהודי קונה מן הגוי לשימושו האישי ולא לשימוש מסחרי, ומאין הנני יודע זאת? מן ההלכה לעיל: "וכולן שנשתמש בהן [...] עד שלא הטביל – מותר". לפיכך, אם הכלים נקנו לשימוש מסחרי הדבר חורג ממסגרת גזרת החכמים, וספק דרבנן לקולא.

קצרו של דבר, מדובר בגזרה חלושה שחלה בנסיבות מאד מסוימות, ויש להקל בה.

סוף דבר

הכלל בכל איסורי התורה, וכל-שכן באיסורי דרבנן, ובוודאי בגזרות חלושות מיסודן, הוא שאין לאסור אלא מה שאסרה התורה או אסרו חכמים במפורש, ואין לנו להוסיף ולהחמיר מדעתנו. וכל המוסיף איסורים מדעתו ומייגע את עצמו בחומרות מסלף את התורה-שבעל-פה, ומעוות את האיזון העדין שהתורה וחכמים קבעו לנו במכלול הציוויים והאזהרות, עד כדי החרבת דת האמת ויצירת דת חדשה, דת סגפנית פרו-נוצרית שתכליתה העשייה החיצונית בלבד.

ועל הכלל הזה הרחבתי במקום אחר, ראו: "על סכין של מילה ומגמת ההחמרה".

לפיכך, מצוה גדולה ורבה היא בימינו שלא להטביל כלים במקום שאין צורך בכך, מפני שבזה אנחנו מביעים את מחאתנו כנגד הדת האורתודוקסית הסכלה, אשר סילפה וזייפה את דת האמת. כל-שכן כאשר הגזרה הזו סולפה וזויפה בימינו ונספחו לה הזיות מאגיות, כביכול יש איזו טומאה מסוכנת שרובצת על כלי הגויים שעלולה להזיק לנו באופן מאגי – וכל הזיה כזאת מזהמת את המחשבה, פותחת פתח רחב להחדרת הזיות מאגיות נוספות (שהרי לפי דמיונם המאגיה היא מציאות ממשית) עד להחרבתה כליל, ובחורבנה, נופלות כל חומות הדעת וההגיון והתועה ההוזה נשאב לכל אמונות התהו וההבל, ולתהום הזיות המינות והעבודה-הזרה.

וכאמור, עלינו לזכור שתורתנו היא תורת חיים שתכליתה היא לא לענות ולייגע אותנו לחינם, ובכל מקום שלא נאמר איסור מפורש, עלינו להקל בשופי ומתוך הבנה שזו היא דרך האמת.

"עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי" (מיכה ו, ג).

טבילת כלים - מגזרה להזיה

.pdf

Download PDF • 165KB