טבילת כלים – מגזֵרה להזיה

צאצאי המינים בימינו מחמירים מאד-מאד בדין טבילת כלים, כאילו שימוש בכלים שלא הוטבלו חמור כאכילת טָרף או כחילול שבת. רבים מהם נוהגים לפרק כלים חשמליים לחלקים קטנים ולהטביל אותם במקווה. מדהים אותי לראות כיצד הם גם מחללים-שם-שמים באופנים חמורים בהפיכת תורת אלהים חיים לקורדום חוצבים, גם מחרפים ומגדפים את השם הנכבד והנורא בדבקותם באמונות-הבל מתועבות ובאימוּת הזיות אליליות, גם שוגים בעבודה-זרה גופה כגון בהפיכת גדוליהם החיים והמתים לשיקוצים, וגם מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיים וגודרים את עצמם בגדרות של מינים וכופרים – אך יחד עם זאת, הם מחמירים בדינים קלים מאד כאילו מדובר ביסודי התורה היסודיים! הסוריאליזם הזה מעיד על דבר אחד: מינות.


סכלות המחמירים באה לידי ביטוי בעניין נוסף: ביציאה לחומרה ממשית שנוגעת לכבוד שמים. המחמירים האורתודוקסים, שמוחקים את יסודות הדת המחשבתיים אך מטבילים כלים השכם והערב, מברכים בשם ומלכות על הטבילה אף שהדבר לא נזכר כלל במקורות התורה-שבעל-פה הקדומים והנאמנים. נמצא, שלא רק שהם מסלפים את דת משה הם גם עוברים על מצות לא תעשה חמורה שהוזהרנו עליה בהר סיני: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות ברכות (א, טו) בעניין המברך ברכה שאינה צריכה: "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשווא והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן", ועל חומרת שבועת השווא ראו פסק רבנו בהלכות שבועות (יב, א–ב):


"אף-על-פי שלוקה הנשבע לשווא [...] אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר: 'לֹא יְנַקֶּה יְיָ' [שמ' כו, ו; דב' ה, י] – אין לזה ניקיון מדין שמים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר: 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ' [ויק' יט, יב]. לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה יותר מכל העבירות. עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה, אף-על-פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין, יש בו חילול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות".