ושמעתי כי חנון אני

במורה (א, מה) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות, והפעם רבנו מייחד את הפרק לפעל שמע. הפעל שמע מופיע רבות בכתבי הקודש, ובמקומות רבים הוא מיוחס לבורא-עולם. לפיכך, ישנה חשיבות רבה ללמוד כיצד יש להבין את הפעל שמע באופן כללי וביחס לבורא-עולם בפרט, כדי שלא חלילה ניכשל בהגשמה מודעת או בלתי-מודעת וניפול בשוחת המינות והסכלות, אשר נפלו לתוכה ושקעו והתבוססו בטינופה חכמי-יועצי-אשכנז הוזי ההזיות.


נחל אפוא בדברי רבנו במורה (א, מה), וכֹה דבריו:


"שמע – מלה משותפת, תהיה בעניין השמיעה, ותהיה בעניין הקבלה [ציות והישמעות]: [א] בעניין השמיעה: 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' [שמ' כג, יג], 'וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה' [בר' מה, טז], וזה הרבה; [ב] וכמוהו בריבוי גם שמע בעניין הקבלה: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה' [שמ' ו, ט], 'אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ' [איוב לו, יא], 'וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע' [נח' יג, כז], 'וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ' [יהו' א, יח]. [ג] ותהיה בעניין הידיעה וההכרה: 'גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ' [דב' כח, מט], פירושו לא תדע דבריו".


נשים לב לדרכו העקבית של רבנו בכל פרקי המורה אשר עוסקים בביאור שמות ופעלים בכתבי הקודש: תחילה רבנו מבאר את הפעל הנדון במשמעותו הפשוטה והגופנית, ולאט-לאט ובהדרגה רבנו עובר לבארו במשמעות מופשטת אשר רחוקה מן הגשמות, ובהמשך רבנו מוסיף לבארו במשמעות מופשטת אשר רחוקה לחלוטין מן הגשמות – ביחס לבורא-עולם.


וגם כאן, רבנו פותח בביאור הפעל שמע במשמעות הבסיסית והיא שמיעת חוש השמע, וממשיך לבארו בעניין קבלת דברים וציות והישמעות, ועוד מוסיף לבארו בעניין הידיעה וההכרה אשר אף היא עניין מופשט אשר רחוק מן הגשמות. רק לאחר שרבנו הצליח להוכיח לנו כי הפעל שמע אכן משמש במשמעויות גופניות ומופשטות כאחד, הוא עובר לבאר את משמעות הפעל שמע ביחס לבורא-עולם – שהרי לאחר שראינו שהפועל שמע משמש באופנים מופשטים ביחס לבני האדם, יֵקל עלינו להבין ולקבל שכך גם יש להבין אותו ביחס לבורא.


ולא רק שיֵקל עלינו להבין זאת, אלא שהדברים הם קל-וחומר: אם ביחס לבני האדם אשר ניתן לראות בעיני הבשר, הפעל שמע משמש באופנים מופשטים, כל-שכן ביחס לבורא-עולם אשר אינו נראה בעיני הבשר, ואשר הוזהרנו שאין לו גוף ודמות הגוף, ואשר אפילו במעמד הר סיני לא ראינו דמות ותמונה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו).


וכל החרדה הזו שרבנו חרד כדי להחדיר לנו את הרחקת הגשמות מלמדת אותי שרבנו ראה צורך גדול מאד להרחיק מן הגשמות, והסיבה היחידה שעוררה את הצורך הזה הייתה היכרותו של רבנו את חכמי-יועצי-אשכנז, את כתביהם המבחילים והשקפותיהם המגשימות – דומני שאלמלא הם באו לעולם, רבנו לא היה חרד את כל החרדה הזו וחוזר שוב-ושוב על שיטת הרחקת הגשמות הדידקטית הזו בעקביות כל-כך מופתית, ובעשרות רבות מפרקי המורה.


נחזור לדברי רבנו במורה, כאמור, לאחר שרבנו מפרט את משמעויותיו של הפעל שמע ביחס לבני האדם, המשמעויות הגופניות והמופשטות, הוא עובר לבאר את הפעל הנדון ביחס לה' יתעלה ויתרומם שמו, אשר נתחייבנו באהבתו וביראתו ובייחוד שמו הנכבד והנורא:


"וכל מילת שמיעה שנאמרה כלפי ה' [א] אם היה פשט הכתוב שהיא מן העניין הראשון [עניין השמיעה בחוש השמיעה], הרי היא ביטוי להשגה והיא מן העניין השלישי [אשר נזכר לעיל בעניין הידיעה וההכרה של בני האדם]: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ' [במ' יא, א], 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם' [שמ' טז, ז] – כל זה השגת ידיעה; [ב] ואם היה פשט הכתוב שהיא מן העניין השני [עניין הקבלה הציות וההישמעות לדברים הנאמרים], היא ביטוי על היותו יתעלה ענה לתפילת המתפלל או לא ענה לתפילתו: 'שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ' [שמ' כב, כב], 'וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי' [שמ' כב, כו], 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע' [מ"ב יט, טז], 'וְלֹא שָׁמַע יְיָ בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם' [דב' א, מה], 'גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ' [יש' א, טו], 'כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ' [יר' ז, טז], ואלה רבים".


נמצא, שיש שתי אפשרויות להבין את הפועל שמע ביחס לבורא יתעלה: אם משמעות פשט הכתוב היא שמיעה בחוש השמיעה, אז יש להבין שמדובר בהשגה ובידיעה של ה' יתברך; ואם משמעות פשט הכתוב היא קבלה והיענות, אז יש להבין שמדובר בקבלת התפילה.


רבנו חותם את הפרק (א, מד) בהערה כללית על כל המלים המושאלות ודומותיהן:


ויבואוךָ [עוד ביאורים בהמשך פרקי המורה] מן המושאלות והדומות הללו [=לאו דווקא בעניין המלה "שמע" אלא באופן כללי בעניין כל המלים המושאלות כלפי ה' או הדומות למושאלות – כל המלים הללו אשר מבטאות הגשמה או התפעלות או התרשמות או דימוי מכל סוג שהוא – את כולן יש להטות למשמעותן הנכונה ביחס לה' יתעלה ויתרומם שמו] מה שירווה צימאונך ויבאר ספקותיך, ויתבררו לך ענייני כולן עד שלא יישאר שום ספק בשום דבר מהן".


רש"י המִּין מחרף אלהים חיים


להלן נעתיק שבעה פסוקים מכתבי הקודש שבהם נזכר הפעל שמע, ונבחן כיצד רש"י פירש אותם, ובעיקר נראה כיצד הוא התייחס לפועל שמע בפירושו:


דוגמה ראשונה


בשמות (ג, ז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו", ושם פירש רש"י: "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – כמו 'וַיֵּדַע אֱלֹהִים' [שמ' ב, כה], כלומר, כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם".


נשים לב, כי במקרא נאמר אך ורק: "רָאֹה רָאִיתִי [...] שָׁמַעְתִּי" ותו לא, ואילו רש"י מפרש: "שמתי לב [...] ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני", והיכן נזכרו בפסוק לב או עין או אוזן? וזו פרשנות מגשימה מובהקת, אשר נועדה למעשה "להסביר" לקורא הפרשנות, כי הראייה שנזכרה בפשט הפסוק היא ראיית עין, והשמיעה שנזכרה בפשט הפסוק היא שמיעת אוזן!


וכנגד שלוש ההגשמות של רש"י בפירושו לעיל, אונקלוס מרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה בפסוק הנדון, והנה לפניכם תרגומו בשמות שם (ג, ז): "וַאֲמַר יְיָ, מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי שִׁעְבּוּד עַמִּי דִּבְמִצְרַיִם, וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן, אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן". כלומר, אונקלוס תרגם כך את ענייני ההגשמה: 1) "רָאֹה רָאִיתִי – מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי"; 2) "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי – וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי"; 3) "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן".


דוגמה שנייה


"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְיָ וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במ' יא, א), ושם פירש רש"י: "רַע בְּאָזְנֵי יְיָ – תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט. אמרוּ: אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך".


ואין שום אפשרות להבין את המלים: "שמתכוונים שתבוא באוזניו" אלא באופן של הגשמה, כאילו עם-ישראל אכן ביקש להתאונן עד שישָּׁמעו תלונותיו ותואנותיו באזניו של הקב"ה. כמו כן, נשים לב לדברי עילגותו של רש"י שהם גם חירוף וגידוף קמי שמיא: "שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט" – מי הוא זה אשר יקניט? ה' יקניט את עם-ישראל? או שהתואנה תקניט את ה' יתעלה? מהי העילגות המבחילה הזו? עילגות שיש בה חירוף וגידוף, כביכול ה' יתעלה נתון להשפעת זולתו, דהיינו כאילו אפשר להקניטו או לגרום לו להקניט – פשוט תת-רמה.


וגם בפסוק הזה אונקלוס מרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה! ראו נא את תרגומו לפסוק הנדון לעיל: "וַהֲוָה עַמָּא כַּד מִסְתַּקְּפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ, וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ, וּדְלֵיקַת בְּהוֹן אִישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ, וְשֵׁיצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא". כלומר, אונקלוס תרגם כך: 1) "רַע בְּאָזְנֵי יְיָ – בִּישׁ קֳדָם יְיָ"; 2) "וַיִּשְׁמַע יְיָ – וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ"; 3) "אֵשׁ יְיָ – אִישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ".


אגב, מי שיתבונן היטב, יש בתרגומו של אונקלוס גם הרחקה רביעית מן הגשמות: "וַיִּחַר אַפּוֹ – וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ", שהרי אונקלוס מחליף את הביטוי הגופני "אַפּוֹ" במלה "רוּגְזֵיהּ", והרחקתו מן ההגשמה מן הביטוי הגופני מעידה על-כך שכוונתו באמרוֹ "רוּגְזֵיהּ" היא לעונש מאת ה'.


דוגמה שלישית</