במורה (א, מה) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות, והפעם רבנו מייחד את הפרק לפעל שמע. הפעל שמע מופיע רבות בכתבי הקודש, ובמקומות רבים הוא מיוחס לבורא-עולם. לפיכך, ישנה חשיבות רבה ללמוד כיצד יש להבין את הפעל שמע באופן כללי וביחס לבורא-עולם בפרט, כדי שלא חלילה ניכשל בהגשמה מודעת או בלתי-מודעת וניפול בשוחת המינות והסכלות, אשר נפלו לתוכה ושקעו והתבוססו בטינופה חכמי-יועצי-אשכנז הוזי ההזיות.
נחל אפוא בדברי רבנו במורה (א, מה), וכֹה דבריו:
"שמע – מלה משותפת, תהיה בעניין השמיעה, ותהיה בעניין הקבלה [ציות והישמעות]: [א] בעניין השמיעה: 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' [שמ' כג, יג], 'וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה' [בר' מה, טז], וזה הרבה; [ב] וכמוהו בריבוי גם שמע בעניין הקבלה: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה' [שמ' ו, ט], 'אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ' [איוב לו, יא], 'וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע' [נח' יג, כז], 'וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ' [יהו' א, יח]. [ג] ותהיה בעניין הידיעה וההכרה: 'גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ' [דב' כח, מט], פירושו לא תדע דבריו".
נשים לב לדרכו העקבית של רבנו בכל פרקי המורה אשר עוסקים בביאור שמות ופעלים בכתבי הקודש: תחילה רבנו מבאר את הפעל הנדון במשמעותו הפשוטה והגופנית, ולאט-לאט ובהדרגה רבנו עובר לבארו במשמעות מופשטת אשר רחוקה מן הגשמות, ובהמשך רבנו מוסיף לבארו במשמעות מופשטת אשר רחוקה לחלוטין מן הגשמות – ביחס לבורא-עולם.
וגם כאן, רבנו פותח בביאור הפעל שמע במשמעות הבסיסית והיא שמיעת חוש השמע, וממשיך לבארו בעניין קבלת דברים וציות והישמעות, ועוד מוסיף לבארו בעניין הידיעה וההכרה אשר אף היא עניין מופשט אשר רחוק מן הגשמות. רק לאחר שרבנו הצליח להוכיח לנו כי הפעל שמע אכן משמש במשמעויות גופניות ומופשטות כאחד, הוא עובר לבאר את משמעות הפעל שמע ביחס לבורא-עולם – שהרי לאחר שראינו שהפועל שמע משמש באופנים מופשטים ביחס לבני האדם, יֵקל עלינו להבין ולקבל שכך גם יש להבין אותו ביחס לבורא.
ולא רק שיֵקל עלינו להבין זאת, אלא שהדברים הם קל-וחומר: אם ביחס לבני האדם אשר ניתן לראות בעיני הבשר, הפעל שמע משמש באופנים מופשטים, כל-שכן ביחס לבורא-עולם אשר אינו נראה בעיני הבשר, ואשר הוזהרנו שאין לו גוף ודמות הגוף, ואשר אפילו במעמד הר סיני לא ראינו דמות ותמונה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו).
וכל החרדה הזו שרבנו חרד כדי להחדיר לנו את הרחקת הגשמות מלמדת אותי שרבנו ראה צורך גדול מאד להרחיק מן הגשמות, והסיבה היחידה שעוררה את הצורך הזה הייתה היכרותו של רבנו את חכמי-יועצי-אשכנז, את כתביהם המבחילים והשקפותיהם המגשימות – דומני שאלמלא הם באו לעולם, רבנו לא היה חרד את כל החרדה הזו וחוזר שוב-ושוב על שיטת הרחקת הגשמות הדידקטית הזו בעקביות כל-כך מופתית, ובעשרות רבות מפרקי המורה.
נחזור לדברי רבנו במורה, כאמור, לאחר שרבנו מפרט את משמעויותיו של הפעל שמע ביחס לבני האדם, המשמעויות הגופניות והמופשטות, הוא עובר לבאר את הפעל הנדון ביחס לה' יתעלה ויתרומם שמו, אשר נתחייבנו באהבתו וביראתו ובייחוד שמו הנכבד והנורא:
"וכל מילת שמיעה שנאמרה כלפי ה' [א] אם היה פשט הכתוב שהיא מן העניין הראשון [עניין השמיעה בחוש השמיעה], הרי היא ביטוי להשגה והיא מן העניין השלישי [אשר נזכר לעיל בעניין הידיעה וההכרה של בני האדם]: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ' [במ' יא, א], 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם' [שמ' טז, ז] – כל זה השגת ידיעה; [ב] ואם היה פשט הכתוב שהיא מן העניין השני [עניין הקבלה הציות וההישמעות לדברים הנאמרים], היא ביטוי על היותו יתעלה ענה לתפילת המתפלל או לא ענה לתפילתו: 'שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ' [שמ' כב, כב], 'וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי' [שמ' כב, כו], 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע' [מ"ב יט, טז], 'וְלֹא שָׁמַע יְיָ בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם' [דב' א, מה], 'גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ' [יש' א, טו], 'כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ' [יר' ז, טז], ואלה רבים".
נמצא, שיש שתי אפשרויות להבין את הפועל שמע ביחס לבורא יתעלה: אם משמעות פשט הכתוב היא שמיעה בחוש השמיעה, אז יש להבין שמדובר בהשגה ובידיעה של ה' יתברך; ואם משמעות פשט הכתוב היא קבלה והיענות, אז יש להבין שמדובר בקבלת התפילה.
רבנו חותם את הפרק (א, מד) בהערה כללית על כל המלים המושאלות ודומותיהן:
ויבואוךָ [עוד ביאורים בהמשך פרקי המורה] מן המושאלות והדומות הללו [=לאו דווקא בעניין המלה "שמע" אלא באופן כללי בעניין כל המלים המושאלות כלפי ה' או הדומות למושאלות – כל המלים הללו אשר מבטאות הגשמה או התפעלות או התרשמות או דימוי מכל סוג שהוא – את כולן יש להטות למשמעותן הנכונה ביחס לה' יתעלה ויתרומם שמו] מה שירווה צימאונך ויבאר ספקותיך, ויתבררו לך ענייני כולן עד שלא יישאר שום ספק בשום דבר מהן".
רש"י המִּין מחרף אלהים חיים
להלן נעתיק שבעה פסוקים מכתבי הקודש שבהם נזכר הפעל שמע, ונבחן כיצד רש"י פירש אותם, ובעיקר נראה כיצד הוא התייחס לפועל שמע בפירושו:
דוגמה ראשונה
בשמות (ג, ז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו", ושם פירש רש"י: "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – כמו 'וַיֵּדַע אֱלֹהִים' [שמ' ב, כה], כלומר, כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם".
נשים לב, כי במקרא נאמר אך ורק: "רָאֹה רָאִיתִי [...] שָׁמַעְתִּי" ותו לא, ואילו רש"י מפרש: "שמתי לב [...] ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני", והיכן נזכרו בפסוק לב או עין או אוזן? וזו פרשנות מגשימה מובהקת, אשר נועדה למעשה "להסביר" לקורא הפרשנות, כי הראייה שנזכרה בפשט הפסוק היא ראיית עין, והשמיעה שנזכרה בפשט הפסוק היא שמיעת אוזן!
וכנגד שלוש ההגשמות של רש"י בפירושו לעיל, אונקלוס מרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה בפסוק הנדון, והנה לפניכם תרגומו בשמות שם (ג, ז): "וַאֲמַר יְיָ, מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי שִׁעְבּוּד עַמִּי דִּבְמִצְרַיִם, וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן, אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן". כלומר, אונקלוס תרגם כך את ענייני ההגשמה: 1) "רָאֹה רָאִיתִי – מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי"; 2) "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי – וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי"; 3) "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן".
דוגמה שנייה
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְיָ וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במ' יא, א), ושם פירש רש"י: "רַע בְּאָזְנֵי יְיָ – תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט. אמרוּ: אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך".
ואין שום אפשרות להבין את המלים: "שמתכוונים שתבוא באוזניו" אלא באופן של הגשמה, כאילו עם-ישראל אכן ביקש להתאונן עד שישָּׁמעו תלונותיו ותואנותיו באזניו של הקב"ה. כמו כן, נשים לב לדברי עילגותו של רש"י שהם גם חירוף וגידוף קמי שמיא: "שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט" – מי הוא זה אשר יקניט? ה' יקניט את עם-ישראל? או שהתואנה תקניט את ה' יתעלה? מהי העילגות המבחילה הזו? עילגות שיש בה חירוף וגידוף, כביכול ה' יתעלה נתון להשפעת זולתו, דהיינו כאילו אפשר להקניטו או לגרום לו להקניט – פשוט תת-רמה.
וגם בפסוק הזה אונקלוס מרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה! ראו נא את תרגומו לפסוק הנדון לעיל: "וַהֲוָה עַמָּא כַּד מִסְתַּקְּפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ, וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ, וּדְלֵיקַת בְּהוֹן אִישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ, וְשֵׁיצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא". כלומר, אונקלוס תרגם כך: 1) "רַע בְּאָזְנֵי יְיָ – בִּישׁ קֳדָם יְיָ"; 2) "וַיִּשְׁמַע יְיָ – וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ"; 3) "אֵשׁ יְיָ – אִישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ".
אגב, מי שיתבונן היטב, יש בתרגומו של אונקלוס גם הרחקה רביעית מן הגשמות: "וַיִּחַר אַפּוֹ – וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ", שהרי אונקלוס מחליף את הביטוי הגופני "אַפּוֹ" במלה "רוּגְזֵיהּ", והרחקתו מן ההגשמה מן הביטוי הגופני מעידה על-כך שכוונתו באמרוֹ "רוּגְזֵיהּ" היא לעונש מאת ה'.
דוגמה שלישית
"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלא' ג, טז), ושם פירש רש"י: "אָז נִדְבְּרוּ וגו' – אני משיב על דבריכם אז בעשות הרשעים רשעם והטובים הלכו קדורנית מפני שנדברו יראי ה' שלא לידבק במעשיהם הרעים, ואני לא נשכחו דבריכם מלפני, ואף-על-פי שאיני ממהר להשיב גמול כי הקשבתי ושמעתי וציוויתי לכתוב להם ספר זכרון והיו לי דבריהם מקוימים". נניח לרגע לעילגות לשונו המחרידה אשר מזהמת ושורפת תאי מוח, ונתמקד בהגשמתו: האם ההקשבה והשמיעה שנזכרו בפסוק הן הקשבה ושמיעה שיש לחזור ולהדגיש ולהעתיק אותן כאילו מדובר בענייני גוף וחושים?
והתשובה היא כמובן חלילה מכך, והראיה, ראו נא את תרגומו של יונתן שם: "בְּכֵין מְמַלְּלִין דָּחֲלַיָּא דַּייָ גְּבַר עִם חַבְרֵיהּ, וְאַצֵּית יְיָ וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי וְאִתְכְּתֵיב בְּסֵפַר דֻּכְרָנַיָּא קֳדָמוֹהִי לְדָחֲלַיָּא דַּייָ וּלְדִמְחַשְּׁבִין לְיַקָּרָא שְׁמֵיהּ". יונתן מרחיק כאן ההגשמה: "וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע – וְאַצֵּית יְיָ וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי", ותוספת המלים "וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי" מעידות כאלף עדים שלא מדובר על שמיעת אוזן.
ועתה נחזור לעילגותו המחרידה, שימו לב להשקפה הרעה מאד שעולה מפטפוטו:
"אני משיב על דבריכם אז בעשות הרשעים רשעם והטובים הלכו קדורנית מפני שנדברו יראי ה' שלא לידבק במעשיהם הרעים", כלומר, לפי רש"י הצדיקים "הלכו קדורנית" מפני שבחרו להתרחק ממעשיהם הרעים של הרשעים! והשקפה זו היא כפירה חמורה בתורה! "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), שהרי הקב"ה לעולם לא יפעל עוול, וכל-שכן וקל-וחומר שהוא לא יזנח ויפקיר ויעניש את הצדיקים מפני שהם בחרו ללכת בדרכים הישרות! פשוט טמטום אירופי פרו-נוצרי שאין לו רצפה ותחתית...
גם המשך דברי רש"י מעורפל מאד: "ואני לא נשכחו דבריכם מלפני, ואף-על-פי שאיני ממהר להשיב גמול, כי הקשבתי ושמעתי וציוויתילכתוב להם ספר זכרון והיו לי דבריהם מקוימים". ואיך אמר רש"י משמו של הקב"ה: "ואני לא נשכחו דבריכם מלפני"? והלא הוא אמר במפורש שהצדיקים נשכחו, ולא רק שהם נשכחו, הם אף נענשו על-כך שבחרו בדרכים הישרות!
כמו כן, איך רש"י אמר: "ואף-על-פי שאיני ממהר להשיב גמול", על איזה גמול הוא מדבר? וכי גמול הצדיקים הוא בעולם-הזה? ואיך זה מיישב את הקושיה שהקב"ה זנח והפקיר את הצדיקים והטובים לאחר שהם בחרו בדרכים הישרות? וטינופי עילגותו פשוט מחליאים.
דוגמה רביעית
בתהלים (לד, יח) נאמר כך: "צָעֲקוּ וַייָ שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם", ושם פירש רש"י: "צָעֲקוּ – הצדיקים וה' שמע". האמנם? האם ה' שמע את צעקתם? או קיבל את תפילתם? ורס"ג שם תרגם: "והצדיקים כאשר צועקים ה' שומע להם ומצילם מכל צרותיהם", ורס"ג לא אמר שומע אותם אלא שומע להם, כדי ללמד שלא מדובר בשמיעת אוזן אלא בקבלת תפילה.
דוגמה חמישית
בתהלים (מ, ב) נאמר כך: "קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי", ושם פירש רש"י: "וַיֵּט אֵלַי – אזנו", והיכן נזכרה אוזן בפסוק? וזו הגשמה מאד גסה, כי לפיה השמיעה שנזכרה בפסוק היא שמיעת אוזן גופנית, ויש בפירוש זה ייחוס מפורש של איבר גופני לה' יתעלה ויתרומם שמו.
ורס"ג תרגם שם: "וַיֵּט אֵלַי – היטה עלי השגחתו", אור בוהק לעומת חושך גמור וסמיך.
דוגמה שישית
בדניאל (ט, יט) נאמר כך: "אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ", ושם פירש רש"י: "אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה – אזנך לצעקתינו". וגם בפסוק הזה קמה וניצבת שאלה מהדהדת: היכן נזכרה אוזן בפסוק? וגם כאן החדרת האוזן מלמדת על הגשמה מובהקת ועל ייחוס איבר שמיעה גופני לה' יתעלה ויתרומם שמו.
דוגמה שביעית
בדברי הימים ב (ו, יט) נאמר כך: "וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְיָ אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ", ושם פירש רש"י:
"לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה – זו צעקה כמו 'וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה' [מ"א כב, לו], ועל כרחך על צעקתם של כל אדם שהוא נס מפני צרתו אל יתפלל אלא בצעקתו בסתר, כך חיבור המקראות וסוף העניין מוכיח, שאמר: 'וְשָׁמַעְתָּ... מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ' [שם, לט], למדת שלא בנאוֹ אלא לדעת כן: להוריד בו שכינה כדי שישב על הארץ לשמוע ממכון שבתך אל התפילות שיתפללו בו".
והגשמה כל-כך חריפה: "כדי שישב על הארץ" מעידה כאלף עדים שהמלים הסמוכות לה: "לשמוע ממכון שבתך" אף הן נועדו להתפרש באופנים מגשימים, דהיינו בשמיעת אוזן.
כמו כן, רש"י בעילגותו משבש שני פסוקים בפירוש אחד, ותיקנתי אותם לעיל: רש"י אומר: "ותעבר הרנה במחנה [...] ואתה תשמע ממקום שבתך", ויש לומר כמו שהעתקנו בפירושו לעיל: "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה [...] וְשָׁמַעְתָּ... מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ".
ואולי יתרה מזאת, מה הקשר בין הפסוק במלכים "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה", שבו מדובר על השמועה שעברה במחנה מיד בתום המלחמה על מותו של אחאב, לבין תפילתו של שלמה: "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ" שנזכרה בפסוק הנדון? ואיך סוף המקרא במלאכי לעיל: "וְשָׁמַעְתָּ... מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ" מוכיח על החיבור בין הפסוקים הללו? ואיך רש"י למד, ועוד ב"על כרחך" (כאילו מדובר בראיה מפורשת), שעל כל אדם שנס מאויבו להתפלל בצעקתו בסתר? ומדוע יש צורך בלימוד כזה? וכי אדם שנס אינו מסתתר ממילא?
ובקיצור: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! ופירושו העילג הוא עלבון חמור לצלם האלהים שהוענק לנו.
אגב, נראה לי שדברי רש"י: "למדת שלא בנאוֹ" מעידים על השקפתו של רש"י שה' הוא זה אשר יבנה בעבורנו את בית-המקדש ויוריד אותו מוכן ומשוכלל באופן פלאי מן השמים...
ואין גבול לטמטום של חכמי-יועצי-אשכנז הוזי ההזיות שהחריבו ורוצצו את דת משה.
סוף דבר
ראינו לעיל את מינותו ועילגותו המבחילה והכעורה של רש"י-שר"י אשר עליו נאמר: "וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט" (מש' י, ח). ברם, מינותו וכיעורו טימאו וזיהמו את עם-ישראל בכללותו ובפרט את תרבות היידיש-קייט באירופה הארורה. לפיכך, גם על ההולכים בדרכו של האוויל נאמר לשון דומה: "וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט" (הו' ד, יד), ושם תרגם יונתן: "עַם דָּרָא דְּלָא אִסְתַּכַּל בְּאוֹרָיתָא הֲלָא אִתְרְטֵישׁ". הוי אומר, אווילותו של רש"י גרמה לו להיכשל ולהיחבל בשפתיו ובלשונו, ולהתעות את עם-ישראל אחרי התהו וההבל, עד שנגזרה גזרה של כליה על יהדות אירופה.
והנה כמה פסוקים בעניין זה: "וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַבְנָה" (יש' יג, טז); "אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה" (הו' י, יד); "עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ" (הו' יד, א); "גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים" (נחום ג, י).
ושמא תחשבו שהדברים הקשים הללו התרחשו רק בתקופות קדומות, ובכן, דעו כי חמורות מאלה התרחשו באירופה במהלך השואה הנוראה והפוגרומים הרבים שקדמו לה. טרם שאצטט לפניכם מתוך הספר: "עיונים בתקומת ישראל" (כרך כג), אבקש את סליחתכם על התיאורים הקשים, אך נלאיתי כלכל ולא אוכל, כדי שנבין כולנו שהגשמתו וכסילותו של רש"י גרמה לעם-ישראל לשגות במינות ובתועבה עד שגדל עלינו אסוננו באופן בלתי נתפש.
והנה לפניכם רק מעט-מזער: נקודה אחת מתוך אינסוף ייסורים איומים ונוראים אשר עברו על יהודי אירופה שתעו בהבלי המינות. הדוגמאות שמובאות הן מתוך הספר שציינתי לעיל (עמ' 415–416) ומתארות את הפוגרומים והזוועות שהתרחשו באוקראינה, אפילו עוד לפני השואה הנוראה שאחזה כאש אוכלת ביהודי אירופה ובתרבות היידיש-קייט בפרט, והנה הן לפניכם:
"במאקארוב [פלך קיוב, שם הייתה גם חסידות מפורסמת בשם מאקארוב] נמצאו לפני הפרעות אלפים אחדים של יהודים. העיירה כולה נשמדה. עתה יושביה הם כולם נוצרים. רק שלוש משפחות יהודיות מצאתי בתוכה, וגם זה פלא. הסיקריקים נלחמו עם יהודי מאקארוב 'בחרב ובאש', הכחידו את הגברים, ריטשו את בטני הנשים ותקעו את הילדים על שיפודים. הקוזקים הפטלוריים הפשיטו מהיהודים את בגדיהם וסחבו אותם ערומים על השלג: הם צלו את היהודים 'בסרף שלהם': סגרו אותם בבתיהם, ואת הבתים שלחו באש ושומרים העמידו להשגיח שהקרבנות לא ימלטו. שבעה עשר ישישים נשלחו בתור דלגציה להתחנן לפני האטמן, חצבו בהם בחרבותיהם כמו בכרוב. נשאר מהם גל של נתחי בשר ועצמות. [...]
[בז'יטומיר] הקוזקים התפרצו אל המעונות, חדרו אל המרתפים, סחבו את היהודים שנפלו בידיהם והרגו אותם בלי חמלה. מבית החולים הוציאו הקוזקים שבעה יהודים והובילו אותם אל הנהר טעטערוו. שם הרגו אותם ביריות [...] הנהר מנענע בגליו את היהודים הנטבעים [...] בבית הקברות, בחדר המתים, מונחות צבורות שורות, שורות של גופות מקרטטות. הקרובים של הנהרגים עוברים בסך להכיר את ההרוגים. עם הקבורה צריכים לחכות. כך היתה הפקודה. ובין כך ריח-תעוב מהפגרים הנשחטים מתפשט בעיר. הריח הרע התקיים במשך שמונה ימים [...] בבית-הקברות שוכבות נשים צעירות בבטנות מרוטשים, שדיים כרותים, ערמות של גופות נערמו זו על גב זו, טורים של ראשים, גופות... אצל הגופות של ההורים מונחות גופותיהם של ילדיהם הפעוטים. ברחוב הקיובי ראה סליבורדסקי ילד חי יונק שדי אימו המתה... [...]
לעיני הנפחים היהודים התיזו את ראשה של אסתר דינשטין הצעירה, שהייתה הרה. בתוך הרחוב, בתוך האשפה והאבק, התגולל ראשה השחור, המסרק והמקשט במסרקים הקטנים מעל האזנים, ולידה התגולל גם הולד, שהרוצחים הוציאוהו מבטנה המבוקעה, וזרקוהו זה אל זה ככדור משחק של גומי. בבוגוסלב, פלך קייב, תפסו הרוצחים בחורה למען התעלל בה, וכשחגרה את כל כוחותיה להינצל מידיהם גזרוה לגזרים. מעשה בזקן אחד, שהכוהו בראשו עד שנשפך מוחו והיה מאכל לכלבים. מעשה ביולדת שהקוזאקים הרגו את בעלה לעיניה ובה לא נגעו — כדי שתהיינה עיניה רואות וכלות. מעשה בילדה בת שלש-עשרה, שהתעללו בה ארבעה קוזאקים זה אחרי זה. [...]
מקום מיוחד תופסים בפרעות של צבא המתנדבים אינוסי נשים. בכל הפרעות הקודמות לא נאנסו הנשים במספר רב כזה ובאכזריות איומה כזו. לא היה אף פוגרום אחד שהפורעים המתנדבים לא טימאו בנות ישראל. יש עיירות, שבהן נאנסו ממש כל הנשים למקטנה ועד גדולה. גיל הנשים — בין זקנה מופלגת ובין ילדה רכה — לא שימש תריס מפני הנבלה. מתוך התבהמות-גסה והשחתת-דרך מפליאה, יש שהיו מאנסים זקנה בת ששים ובו במעמד טימאו ילדה בת עשר. היו מקרים, שאנסו זו בצד זו אם ובתה ונכדתה. אנסו לעין הבעלים, האבות והאחים. מי שניסה להגן על העלובות התחייב בנפשו. היו הרבה מקרים של אינוס בציבור: כמה עשרות חיילים וקוזאקים מתעללים באשה אחת, ואחר כך, או שהם ממיתים את האומללה, או שהיא מתה מרוב עינוי או שדעתה נטרפת עליה".
עד כאן, ויש עוד ועוד לבלי סוף, אך יהדות היידיש-קייט ממשיכה ברשעה במינותה ובסכלותה: הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
"אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה?" (עמ' ג, ו).
***
"וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה? בְּרֹב עֲוֹנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ [...] זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת מִדַּיִךְ מֵאִתִּי נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר [=ברש"י-שר"י ובממשיכי דרכו המינים: הליטאים והאדמו"רים], וְגַם אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ" (יר' יג, כב–כו).
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
כמו כן, ראו נא את דברי ירמיהו בפרק יא (א–יג) אשר תואמים להפליא לתרבות היידיש-קייט, להליכתה בדרכי חתחתים ולקורות אותה באירופה הארורה, והנה נבואתו לפניכם:
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְיָ לֵאמֹר, שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן יְיָ, וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי: קְרָא אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם.
כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ, וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי: נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם, לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ: הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה [=לכל עיירה טמאה בפולין טפלו איזה אדמו"ר אליל או שיקוץ ליטאי] וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל".
ולאחר כל הנבואות הקשות והעדויות המבעיתות שראינו, ראוי לחתום במעט דברי נחמה:
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן, וַתִּשְׁכַּח יְיָ עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק, מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ, וְאָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (יש' נא, יב–טו).