התנין בעל שבעת הראשים

במסכת קידושין כט ע"ב נפסקה ההלכה שרבנו מעתיק בהלכות תלמוד תורה (א, ה): "היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה – הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשׂכיל מה שילמד יותר ממנו – בנו קודם". לאחר פסק ההלכה מובאת אגדה שאיננה תואמת את פסק ההלכה. באגדה מסופר על רב אחא ששלח את בנו רב יעקב ללמוד תורה לפני אביי, כאשר חזר רב יעקב מבית-המדרש ראה אביו רב אחא ששמועותיו של בנו רב יעקב אינן מחודדות בפיו. ולכן אמר רב אחא לבנו: שב אתה ואני אלך במקומך ללמוד תורה לפני אביי. שמע אביי שרב אחא מגיע לבית-המדרש והורה שאף אחד לא יארח את רב אחא בביתו כדי שהוא ייאלץ ללון בבית-המדרש. וכל זאת מדוע? מפני שלפי האגדה היה "מזיק" בבית-המדרש של אביי, עד שכשהיו נכנסים אליו אפילו שניים היו ניזוקים, ואביי קיווה שיתרחש נס לרב אחא ובכך תיפתר בעיית אותו "המזיק". ואכן, רב אחא ישן בלילה בבית-המדרש, ונדמה לו המזיק כתנין בעל שבעה ראשים. מסופר שרב אחא החל לכרוע, וכל כריעה שכרע נפל ראש אחד מראשי התנין. למחרת אמר רב אחא לאביי שאם לא היה מתרחש לו נס, אביי היה מביא אותו לידי סכנה.

אגדה זו איננה תואמת את פסק ההלכה שמובא בגמרא, שהרי לפי ההלכה היה על רב אחא ללכת ללמוד תורה במקום בנו רב יעקב גם אם היו שניהם שווים בחכמה. אולם, לפי האגדה רק לאחר שרב אחא ראה שבנו חלש בלימוד התורה, הוא ראה לנכון ללכת ללמוד במקומו.

ונשאלתי בעניין אגדה זו, האם יש להבין אותה כפשוטה? האם ייתכן שאביי יסמוך על הנס ויסכן את חייו של רב אחא? הייתכן שיהיה "מזיק" בבית-המדרש אשר עלול להביא לידי סכנה ובכל זאת בית-המדרש יישאר פתוח? והלא פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה! יתר-על-כן, הייתכן שמדובר בתנין בעל שבעה ראשים? הייתכן שיהיה מזיק שכזה ורב אחא לא יידע על קיומו? שוו בנפשכם שהיה בביתכם שד בדמות תנין בעל שבעה ראשים, הייתכן שכל המדינה וכל העולם לא יידעו עליו? והלא מדובר בעניין פלאי שיהפוך את הבית למקום עלייה לרגל! כל-שכן בבבל החשוכה אשר התגוללה באשפתות ההזיות הפגאניות הנחותות.

אלא נראה לי ברור שמדובר במשל לעניין שכן רע ובהמי, אשר שנא את החכמה ואת תלמידי החכמים, ונהג להפריע ללימוד התורה ואף צעק והתקוטט עם תלמידי החכמים וציער אותם כאשר היו נכנסים אליו בניסיון לבקש ממנו לחדול מהפרעותיו והצקותיו ללומדי בית-המדרש. ולכן נאמר באגדה: "אִידַּמִּי ליה כתנינא" וכו', כלומר אותו רשע רק נדמה מרוב רשעותו לתנין בעל שבעה ראשים, אך אם היה מדובר בתנין ממש היה נאמר "נראה לו כתנינא" וכו'.

אביי כנראה סבר שרב אחא יידע להתמודד עם אותו שכן מרושע, ולכן פעל כפי שפעל, ואכן, רב אחא התמודד עם אותו שכן רע בהצלחה: "כל כריעה דכרע נתר חד רישא". כלומר, רב אחא התנהג עם אותו שכן רע בהכנעה עד שהצליח לפייס אותו, וכמו שנהג יעקב עם עשו. ולכן נאמר ש"כל כריעה דכרע נתר חד רישא", דהיינו בכל כריעה שכרע לפניו, רב אחא הצליח לשכך מעט את כעסו וחמתו ושנאתו של אותו שכן רע, עד שהצליח לפוגג כליל את שנאתו.

מטרת האגדה הינה אפוא ללמדנו שלעתים יש צורך בל יגונה לנהוג עם הרשעים בהכנעה רבה ובכבוד גדול כדי לשכך את שנאתם וחמתם, וכפי שנהג יעקב אבינו ע"ה עם עשו. וכך בדיוק נהג רב אחא, ומה שרב אחא מתרעם על אביי שאילצוֹ להתמודד עם אותו רשע, אין זה אלא כדי ללמד אותנו על ענוותנותו של רב אחא, אשר לא תלה את הצלחתו לשכך את חרונו ואלימותו של אותו רשע בחכמתו ובתבונתו, אלא בשל סיוע אלהי שזכה לו בחסד ה' עליו.

ברם, כל הפרשנים שראיתי והצרפתי בראשם פירשו את האגדה הזו כפשוטה, והשיכנז הללו לא ידעו ולא יבינו בחשכת המאגיה והאלילות והמינות יתהלכו, והנה פירושו של שר"י:

"בי רבנן – בית-המדרש רחוק מן היישוב הוה [דהיינו במקום השדים והמזיקים]; לא ליתיב ליה אינש אושפיזא – לרב אחא, ועל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק"; בָּת – לן; אידמי ליה – מזיק; כתנינא דשבע רישיה – שהיו לו שבע גולגלות; כל כריעה דכרע – רב אחא מתפלל על אותו מזיק נתר חד רישא; סכינתין – סיכנתם אותי".

ועל רש"י-שר"י ויתר חבריו אשר תעו ולעו יותר מן הבהמות, אומר רבנו בצוואתו למורה:

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".

ולהשלמת העניין אצרף את לשון האגדה: "תנו רבנן: הוא ללמוד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו; ר' יהודה אומר: אם בנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו – בנו קודמו. כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי, כי אתא חזייה דלא הוה מִחַדְּדָּן שַׁמַּעְתַּתֵּיהּ, אמר ליה: אנא עדיף מינך, תיב את ואיזיל אנא. שמע אביי דקא הוה אתי. הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, אמר להו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא. על, בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישא. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין".

"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת, תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם, יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של שר"י ותלמידיו תהרגם, בכך שתחדיר לליבם את ההבל והתֹּהו שמחריבים את נפש האדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה" (מש' א).

התנין בעל שבעת הראשים.pdf

הורידו את PDF • 132KB