הנבואה – מיסודות הדת

היסוד השישי משלוש-עשרה היסודות שקובע רבנו ליהדות הוא הנבואה, וזה לשון רבנו בפירושו למשנה מסכת סנהדרין פרק י (עמ' קמב): "והיסוד השישי – הנבואה. והוא, לָדַעַת שזה המין האנושי יש שיימצאו בו אישים בעלי כישרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת-השכל [=עד שתצא מן הכוח אל הפועל] [...], וייאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים".


כלומר, שני התנאים הבסיסיים לנבואה הם: קיומם של כישרונות טבעיים, והוצאת הכישרונות השכליים הללו מן הכוח אל הפועל, עד שהנפש מתרוממת למעלה גדולה שבה היא מסוגלת ומוכשרת לקבל את השפע הנבואי מאת ה' יתעלה. בהלכות יסודי התורה (ז, א), הרמב"ם מפרט מהי אותה ההתכוננות הנפשית הזו שבה השכל יוצא מן הכוח אל הפועל, ומתרומם למעלה הנשגבה הזו:


"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני-האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד".


נמצא שההתכוננות הנפשית כוללת שני עניינים מרכזיים: א) הכשרת הכוחות השכליים ורכישת חכמה ודעת; ב) התגברות מוחלטת או כמעט מוחלטת על יצר האדם. אדם שהגיע לשלמות בשני העניינים הללו: כלומר אדם שהתגבר על תאוותיו, טיהר וזיכך את מחשבתו מן ההבלים וההזיות, ויישר וכונן את שכלו להשכיל את המדעים; אדם כזה ראוי ומוכן לקבלת השפע הנבואי, אם ירצה השם בכך. וכמו שמבאר רבנו עניין זה בהקדמתו לאבות הפרק השביעי (עמ' רנט):


"ודע, שכל נביא אינו מתנבא אלא אחר שנקנו לו כל המעלות ההגיוניות [=השכליות] ורוב המעלות המידותיות והחמורות שבהן, והוא אמרם [שבת צב ע"א]: 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר'. חכם – הוא כולל את כל המעלות ההגיוניות בלי ספק; ועשיר – היא מן המעלות המידותיות, כלומר עין טובה, לפי שהם קוראים לבעל עין טובה – עשיר, והוא אמרם בהגדרת העשיר [אבות ד, א]: 'איזהו עשיר השמח בחלקו', כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן גיבור – גם הוא מן המעלות המידותיות, כלומר שהוא מדריך את כוחותיו בהתאם למחשבה [=השאיפה להשגת ה' יתעלה] [...], והוא אמרם [שם]: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'".


גבורה פיסית ועושר כמותי


אמנם, בתלמוד שם המשיכו להביא ראיות גם על גבורה פיסית ועל עושר כמותי, אך מָרי כבר מלמד אותנו בפירושו להלכה שם: "אין הכוונה כפשט הדברים, אלא כך דרך חז"ל במשליהם, וכפי שבאר רבנו בהקדמתו למורה, ולפיכך אין להתעכב על פרטי המשל והמשכו". כלומר לדעת רבנו, יש ממִשלי חז"ל אשר אין להתייחס לפרטיהם, וכל מטרתם היא עניין אחד מסוים החבוי בכללות המשל ורק הוא המטרה. וכך אומר רבנו בהקדמתו למורה-הנבוכים (עמ' י):


"רבנן אמרי: 'זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו, עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית', כך המשל הזה אינו כלום, [...] סתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של משל אינו כלום, [...] ופשט המשל הוא בית אפל ובו חפצים רבים".


ברם, ר' יוסף קארו בפירושו למשנה-תורה שם, שגה לחשוב שדברי חז"ל בתלמוד, שהזכירו גם גבורה פיסית ועושר כמותי כוונתם לפשט הדברים, ולא הבין כי מדובר בפרטי המשל שאין לייחס להם כל חשיבות. וזה לשונו: "אלא ששם משמע בגמרא דגיבור כפשוטו שיהא בעל-כוח, וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבנו סברא דנפשיה קאמר". ואי-הבנתו את מבנה משלי חז"ל תכליתם ומגמתם, גרמה לו לחשוב שרבנו פסק על דעת עצמו ובניגוד לדעת חכמי התלמוד. וכבר אמר מָרי שדבריו שם: "דברי תימה". ואוסיף, כי תמוה שבעתיים בעיניי כיצד ר' יוסף קארו הרהיב עוז לפרש את רבנו הרמב"ם במשנה-תורה מבלי להכיר אפילו את הקדמת רבנו לספרו מורה-הנבוכים! ובכל פירושו "כסף משנה" הוא אינו מזכיר את המורה ולו פעם אחת!


בהמשך דבריו, ר' יוסף קארו ציטט את דברי הרא"ש, אשר חילק בין נבואה בקביעות לבין נבואה שאינה בקביעות, להלן תמצית דבריו: כדי להתנבא בקביעות יש צורך בכל מה שהזכירו בתלמוד, וכדי להתנבא שלא בקביעות די במידות שרבנו הזכיר במשנה-תורה. ועל זאת אומר מָרי שם: "והחילוק בין נבואה בקביעות לנבואה זמנית הם דברים תמוהים מאד במשנת הרמב"ם, כפי שבאר רבנו את מהות הנבואה גם כאן גם בפירוש-המשנה, וביתר הרחבה במורה-הנבוכים ב, לב–מד".


ואוסיף, שאיני מבין כיצד עלה זה על דעת הרא"ש והרי"ק, שהרי מה שייך עושר כמותי וגבורה פיסית לעניין נבואה בקביעות? והלא כל מהותה של הנבואה היא הגעה לפסגת רוממות המחשבה השכלית, וכיצד פיתוח-הגוף ושורת-החשבון בבנק עשויים לרומם את האדם לפסגת הנבואה?! והלא אלה עניינים חיצוניים-חומריים מובהקים! ולפי היגיון זה, אדם זקן שכוחותיו הפיסיים חלשים, או אדם שאינו עשיר אף שכוחותיו השכליים בשיא שלמותם – אינו יכול להגיע לפסגת מעלות הנבואה. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.


הרא"ש והרי"ק הם רק דוגמה למגמה רחבה וכוללת מאד, כי רובם המכריע של חכמי ישראל לא השכילו להבין את מבנה משלי חז"ל מגמתם ותכליתם, ואי-הבנתם ותפישׂתם את אגדות התלמוד כפשוטם גרמה לשיבוש מערכות מחשבתי כללי בדת משה. ויש אף מהם ששיבושיהם הוציאום ממסגרת-הדת, ובתעייתם סיאבו את דת משה בהחדירם ללבהּ הטהור אמונות אליליות: כגון הגשמת הבורא או אמונות בשדים, כישופים, אסטרולוגיה ושאר ענייני המיסטיקה והסגולות שדת האמת שלפה חרבה עליהם.


פרישה מהבלי הזמן


בהלכה הבאה שם, רבנו מתאר את התהליך שעובר על האדם לקראת הנבואה. כלומר, כיצד האדם הבריא בגופו ובנפשו, האדם ששכלל את מידותיו והכשיר וליטש את שכלו בחכמה ובדעת, מתרומם למעלת הנבואה, וזה לשונו:


"אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס [=לידע את השם, ולהשכיל עומק ייחודו] ויימשך באותם העניינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג. והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל-העם ההולכים במחשכי-הזמן, והולך ומזרז עצמו, ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מהדברים הבטלים, ולא מהבלי-הזמן ותחבולותיו. אלא דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות והטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כולה מצורה ראשונה ועד טבור הארץ [=כלל בריאתו, העליונים והתחתונים], ויודע מהן גדלו, מיד רוח-הקודש שורה עליו".


הרמב"ם מציין כאן שני עניינים חשובים: האחד, על הנביא להיות בריא בגופו, וכעין מה שפוסק רבנו בהלכות דעות (ד, א): "הואיל והויית הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע [דבר מידיעת הבורא] והוא חולה". והשני, חובה על האדם שמבקש להתרומם לידיעת השם ולהתקרב למעלת הנבואה, לנטוש את דרכי ההמון העסוקים בהבלי-הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.


ונצרף כאן (עד סוף הפרק) את דברי רבנו המאלפים במורה-הנבוכים (ב, לו):


"דע, שאם היה אחד מבני-אדם עצם מוחו בעיקר יצירתו בתכלית האיזון [=בתכלית תקינותו], [...] ואין לו שום מעצור מזגי מחמת אבר אחר [=כל אבריו שלמים ובריאים], וגם שאותו האדם למד והחכים עד שיצא מן הכוח אל הפועל, ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו, ומידות אנושיות טהורות מאוזנות, והיו כל תשוקותיו לידיעת סודות המציאות הזו וסיבותיה, ומחשבתו תמיד משקיפה על הדברים הנעלים, והתעניינותו אינה אלא בידיעת השם והתבוננות בפעולותיו [...], וכבר השבית מחשבותיו וביטל תשוקותיו לדברים הבהמיים, כלומר החשבת הנאת המאכל והמשתה והתשמיש.


כללו של דבר, [שביטל תשוקת] כל חוש המישוש אשר ביאר אריסטו בספר-המידות ואמר כי החוש הזה חרפה הוא לנו, וכמה יפה מה שאמר וכמה נכון שהוא חרפה, לפי שהוא לנו מחמת היותנו בעלי-חיים לא יותר, כשאר הבהמות, ואין בו מאומה מעניין האנושיות. אבל שאר התענוגות החושיים כגון הריח והשמע והראות, הרי אף-על-פי שהם גופניים אפשר למצוא בהם אי-פעם הנאה לאדם מצד היותו אדם כפי שביאר את זה אריסטו.


[...] וכן הכרחי גם שיהא האדם הזה כבר [...] ביטל תשוקתו לשׂררוֹת הבלתי אמיתיות, כלומר אהבת הניצחון, או שירוממוהו בני אדם וישיג כְּבוֹדָם ומשמעתם [...], הרי האדם הזה אשר אלה תאריו, [...] הרי לא ישיג כי אם דברים אלוהיים מופלאים מאד, ולא יחזה זולת ה' ומלאכיו, ולא יחשוב ולא תושג לו ידיעה אלא בדברים שהם השקפות נכונות והנהגות כלליות לְהַיְשָׁרַת בני-אדם זה עם זה.


וידוע כי שלושת העניינים הללו אשר כללנו, והם: שלמות הכוח ההגיוני על ידי הלימוד, ושלמות הכוח המדמה [=כוח הדמיון] מעיקר היצירה [=בריאת אותו אדם], ושלמות המידות בביטול המחשבה בכל התענוגות הגופניות, וסילוק התשוקה למיני ההתגדלויות הטיפשיות הרעות [=אהבת הכבוד והשררה], יהיו בהם יתרונות השלמים זה על זה רבים מאוד, וכפי היתרונות [...] הללו יהיו יתרונות מעלות כל הנביאים".


רוח הקודש


בסוף ההלכה שראינו לעיל, הרמב"ם אומר "ומיד רוח הקודש שורה עליו", מהי אותה רוח הקודש? האם מדובר כבר במעלת הנבואה? או במעלה שהיא הכנה לנבואה? כדי להשיב על שאלה זו נעיין בהלכה הבאה לאחריה (ז, ג):


"ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני-אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: 'וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר' [שמואל א י, ו]".


מָרי אומר שם כך: "כאן מדובר ב'רוח הקודש' והיא המעלה השנייה ממעלות ההכנה לנבואה, [...] וזו די לה בכישרון הטבעי, ובכישורים החינוכיים והלימודיים. [...] וכוונת רבנו באמרו: 'ובעת שתנוח עליו הרוח', כלומר בעת שתתמקם בו רוח-הקודש ותהיה חלק מישותו או אף כל ישותו האדמית [=האנושית, להבדיל מהבהמית], רק אז תתערב נפשו וכו' ותצלח עליו רוח השם. והראיה שאין מדובר כאן בנבואה של ממש, ממה שסיים בראָיה מנבואת שאול, ושם במורה (ב, מה), כאשר דיבר על המעלה הראשונה הזכיר את נבואת שאול [...], כי שאול לא היה נביא ולא הגיע לדרגת הנבואה כלל".


נמצא, כי רוח-הקודש היא השער לנבואה, אך אינה בגדר נבואה ממש. ומכל מקום, מהי אפוא מעלת "רוח הקודש" הזו? והאם זו מעלה שניתן להגיע אליה בימינו? כדי להשיב על שאלות אלה נעיין בהגדרת רבנו במורה (ב, מה) לשתי המעלות אשר קודמות למעלות הנבואה ואינן בגדר נבואה: א) מעלת העזר האלהי; ב) מעלת רוח הקודש. וזה לשון רבנו:


"המעלה הראשונה, [...] שילווה את האדם עזר אלהי יעוררוֹ ויזרזוֹ לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים, וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא רוח ה', והאדם אשר ילווהו מצב זה אומרים עליו: צלחה עליו רוח ה', [...] וזו היא דרגת כל שופטי ישראל [...] וזוהי גם דרגת כל משיחי-ישראל [=המלכים] החסידים [...].


המעלה השנייה, היא שירגיש האדם כאילו דבר-מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלהיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח-הקודש. ובכיוצא בזה מרוח-הקודש חיבר דוד תִּלִּים, וחיבר שלמה משלי וקהלת ושיר-השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי-הימים ושאר הכתובים, בכיוצא בזה מרוח-הקודש נתחברו. ולפיכך נקראים 'כתובים', כוונתם שהם כתובים ברוח-הקודש, ובפירוש אמרו מגילת-אסתר ברוח-הקודש נאמרה".


נראה אפוא, כי מעלת רוח-הקודש היא מעלה שניתן להגיע אליה בימינו, והיא תלויה בעיקר באהבת האדם לאמת. ככל שהאדם יטהר את מחשבתו ויתקרב לבוראו, כך הוא יזכה לעזר אלהי אשר עשוי להובילו ולרוממו למעלת רוח-הקודש.


האם יש נביאים בימינו?


אחת השאלות הגדולות היא האם יש נביאים בימינו? בתלמוד מסכת בבא בתרא (יב ע"ב) אמר ר' יוחנן: "מיום שחרב בית-המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". וכן מָרי אומר בפירושו להלכה שם (אות ב): "וכל הדברים הללו [של המפרשים השונים שם] מוזרים מאד במשנת הרמב"ם, [...]. לפיכך, כל הטוען נבואה או התגלות מלאך, בימינו, אם אינו מן התינוקות בגילו, הרי הוא מן האחרים".


ומָרי לא דייק בלשונו, שלא היה צריך לומר "בימינו", שהרי בתלמוד נאמר "מיום שחרב בית-המקדש", ולא רק בימינו. ומכל מקום, כל מי שטוען שהוא נביא, במפורש או בעקיפין: במפורש – שטוען שנתגלה לו מלאך או מגיד; ובעקיפין – שטוען שיודע את העתידות או הנסתרות. אינו אלא אחד משניים: או ששכלו חלוש כשכל ילד קטן, או שהוא מן האחרים המטעים בטכסיסי שקר את ההמונים לנהות אחריהם. ואסור לרחם עליהם או לדון אותם לכף זכות, שהרי רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דברים יג, יח]". ומטרתם בזייפם הילת נביאוּת ורוממוּת סביבם, היא להוציא כספים מן הפתאים, ולזכות בכבוד, שׂררה וטובות הנאה לרוב.


ביחס לדברי ר' יוחנן בתלמוד ברור שהם אינם כפשוטם, שהרי לא יעלה על הדעת שילד קטן או שוטה יתנבא או יידע את העתידות, ולכן אין לי כל ספק, שדברי ר' יוחנן הם בגדר משל, וכוונתו בדומה למה שאומר מָרי כאן בפירושו. כלומר, מיום שחרב בית-המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים, והיחידים שעדיין עשויים לטעון שהם נביאים הם מחוסרי-הדעת בעלי השכל הרפה כילדים הקטנים, או נוכלים שרלטנים והם השוטים, אשר נדמה להם שיוצר הכל אינו יודע את רשעם ומעלליהם, ושוגים לחשוב שדרכם העקלקלה, מישרים. ואמר ר' יוחנן "שוטים" ולא "רשעים" כדי להסתיר את הנמשל מן ההמונים.


ומאז חורבן בית-המקדש לא זכינו לנביאים באמת, וכל אלפי סיפורי המעשיות והפלאות שהלעיטו בהם מאות רבות בשנים את ההמונים הפתאים, והסעירו את דמיונם בסיפורי הזיות ונמנעות על נסים ונפלאות שלא היו ולא נבראו, כל אלה הבל מהובל ופתי יאמין לכל דבר. ובעשותם כן, החדירו לדת משה את האמונה בסגולות ובהזיות אליליות, והרחיקו דורות רבים ממחשבת-אמת זכה וישרה, וכדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לב): "וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


ורבים מאותם המפורסמים כ"גאונים" ו"גדולים" ו"חסידים", רחקו באמת מדרכי מישרים, ולכן מָסַךְ השם בקרבם רוח עִוְעִים, והתעה אותם בכל נתיבים, שהרי לא רק שעזבו אורחות יושר תמימים, רבים מהם פנו לדרכי חושך עקלקלים, ומסרו נפשם המה ואבותיהם לתאוות הבשרים ובפרט לתאוות השׂררה והמצלצלים. וכשלו ביסוד דת משה: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם", והיאך יתרוממו למעלת הקרובים באמת לפני אל יחיד תמים דעים? ומסך עבה ואטום חוצץ בינם לבין ידיעת השם וייחוד השם. ואמונת ההמונים שהם גדולים כנביאים מאפשרת להם לתעות ולהתעות, לחטוא ולהחטיא את הרבים באפלת התֹּהו ובמים הרעים.


"חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ: בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר: עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת: תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם: יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם: גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם: בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה: אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי: תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ" (משלי א, כ–כט).



אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!