top of page

האם ה' גוזר על האדם עם מי הוא יתחתן?

עודכן: 20 באוג׳ 2023

אחת האמונות הרווחות ביותר בימינו היא שה' גוזר על האדם עם מי הוא יתחתן. אמונה זו כל-כך חזקה עד שהיא נקבעה ונתאזרחה לחלוטין בעולם הדתי, ואין מי שמנסה לחשוב על נכונותה ואמיתתה. הסיבה לדעתי שלא מתקיים דיון בנושא זה ובנושאים אחרים, היא מפני שהעולם הדתי האורתודוקסי זנח כמעט לחלוטין את ערכי המחשבה וההשקפה שעליהם נצטווינו בהר סיני, ושיבש וסילף את ההלכה היהודית באופן אנוש, עד שהיא בעיניו כלי הלכתי-טכני בלבד – זה אסור וזה מותר ותו לא, ללא הגיון מדעי וללא חוט השני המחשבתי שאמור לחבר את העולם ההלכתי לתכליתו הרוחנית ההגותית הנעלה. במאמר זה אנו מבקשים לעצור ולחשוב, האם האמונה הרווחת הזו מתקבלת על הדעת, ומה דעתו של הרמב"ם בנושא.


א. מקור הסילוף נעוץ בהבנה משובשת של מדרש


מקור הסילוף נעוץ בהבנה משובשת של מדרש בתלמוד במסכת סוטה (דף ב ע"א):


"ריש לקיש אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: 'כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים' [תה' קכה, ג] [...] אמר ר' יוחנן: וקשה לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: 'אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת' [תה' סח, ז]. איני? [=האם אכן כך?] והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ומכרזת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! לא קשיא: הא בזיווג ראשון, הא בזיווג שני".

לפי פשט דברי ר' יוחנן במדרש, קשה להקב"ה לזווג את בני האדם כקריעת ים סוף, ואם נבין את המדרש הזה כפשוטו נגיע קל מהרה להגשמה ולמסקנה שר' יוחנן חלילה היה מין! שהרי אם יש לפניו יתעלה קושי אז בהכרח יש לפניו מגרעת, ואם יש לפניו מגרעת הרי שהוא בהכרח בשר ודם, כי אין מגרעת אלא לשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, והחומר שבהם גורם להם למגרעות ולחולשות (ובעניין זה ראו: 'לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם').


לפיכך, ברור כשמש שאין להבין מדרש זה כפשוטו, אלא, כל אחד מן החכמים ביקש להעביר מסר מוסרי מסוים: ריש לקיש ביקש להעביר מסר לפיו על האדם לתקן ולשפר את מעשיו ומידותיו כדי שתימָּצא התאמה בינו לבין אשה כשרה וטובה ויראת שמים, שהרי לא יעלה על הדעת שאשה משכלת תבחר באדם שאינו ראוי לה או שאינו הולך בדרכי מישרים. ר' יוחנן, שמסקנת דבריו היא שזיווג שני הוא כ"קריעת ים סוף", ביקש להעביר מסר לפיו על האדם לחשוב אלף פעמים לפני שהוא מגרש את אשתו, ורק אם אכן כלו כל הקיצין יגרשנה. ורב ביקש להעביר מסר לפיו נישואי האדם היא ממטרותיו החשובות והמרכזיות ביותר, ולכן נאמר: ש"בת הקול" יוצאת ומכריזה עוד לפני לידת האדם, כאילו עוד לפני לידתו כבר יש להרהר בזה ולהתכונן לזה, וזאת מעין מה שמברכים בשעת המילה: תזכו לראות את בנכם בחופתו מסובל במצוות ומעשים טובים – וכל זאת ללמדנו על חשיבות מצוה זו ושאסור לאדם להתרשל בה.


נמצא אפוא, שגם את "בת הקול" שנזכרה באגדה אין להבין כפשוטה, דהיינו לא נשמע קול אשר הדהד בעולם העליון ואמר: "בת פלוני" וכו' כפשט האגדה, ואף לא כפשט דברי רבנו במורה שפירש ש"בת קול" היא הערה מאת ה' לאדם שאינו מעותד לנבואה. אלא נראים הדברים, שכוונת חכמים ללמד אותנו על חשיבות הנישואים לפני ה' יתעלה, ושהיא מצוה כל-כך נעלה ומשלימה את האדם, עד שכביכול יוצאת "בת קול" ומכריזה בשמים על בת זוגתו.


ב. קושיות נוספות כנגד האמונה בגזירת הזיווגים


כבר למדנו שאין אצל הקב"ה "קל" ו"קשה", ואם באמת ה' הוא זה שמזווג זיווגים, לא יעלה על הדעת ש"קשה לו" לזווג זיווג שני. בנוסף לכך, מתעוררות כמה קושיות ותמיהות כנגד ההשקפה שהקב"ה גוזר על האדם עם מי הוא יתחתן, להלן התמיהות המרכזיות לדעתי:


א) לעתים אנו רואים שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף גם בזיווגו הראשון, ולעתים להיפך, שזיווגו השני של אדם נעשה בקלות.


ב) כיצד נסביר את אלה שלצערנו אינם מתחתנים? האם הקב"ה גזר עליהם שלא יתחתנו? או אולי גזר עליהם שכן יתחתנו? אם נאמר שגזר עליהם מבטן אימם שלא יתחתנו הלא זה עוול שאסור לייחס לבורא-עולם שהוא כליל השלמות, וכל מעשיו בצדק מדוקדק וביושר מוחלט, וכעדותו של הטוב שבעדים הוא ה' יתעלה ויתרומם: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ואם נֹאמר שהקב"ה גזר עליהם שכן יתחתנו, מדוע הם לא התחתנו? האם יעלה על הדעת שניתן להתנגד לגזירתו של הקב"ה?


ג) כיצד נסביר את אלה שנישואיהם נישואי צער וייסורים? כיצד נסביר שאיש ואשה מתחתנים וזמן קצר לאחר-מכן הם מגלים שהם כלל לא מתאימים? כיצד נסביר את מספרי הגירושין אשר ממריאים לשחקים? האם אלהים עשה טעות? ואם חלילה נייחס לו טעות, אנו מוכרחים לייחס לו מגרעת שהרי כל טעות נובעת ממגרעת אנושית, וכל זה לא שייך לבורא-עולם, מפני שאין לו תכונות אנושיות שעלולות להביאו לידי טעות ושיבוש בשיקול הדעת – ואם חלילה נניח שיש לו תכונות אנושיות אנו גרועים מעובדי עבודה-זרה, כי הגשמת הבורא חמורה מעבודה-זרה.


ד) בהמשך לנקודה ג: כיצד נסביר את אלה שמתגרשים מיד לאחר שנישאו? האם הקב"ה עשה טעות בזיווגם? וכאמור, אם נייחס טעות לבורא, נמצא שוב שאנו מייחסים לו מגרעת, כלומר טעות בשיקולי פעולתו, וזאת לא ניתן לייחס לו, מפני שאין מחשבותיו מחשבותינו, ואי אפשר להשוות בין טעויות האדם ושיקול הדעת האנושי, לשיקולי פעולתו של בורא-עולם.


ה) אם נניח שארבעים יום לאחר יצירת האדם נקבע זיווגו, הרי שהקב"ה מכריח את האדם לעשות מצוה! וכי יעלה על הדעת שאין לאדם בחירה אם לעשות מצוה או עבירה? וכי האדם הוא בובה שמנוהלת על חוט? האם אין לנו אחריות למעשנו? ומדוע נצטווינו והוזהרנו?


ג. כיצד אפוא יש לבאר אגדה זו?


לאור התמיהות המחשבתיות, ברור שאסור להתייחס לאגדה זו כפשוטה. לעיל ביארתי בקיצור נמרץ את האגדה, ועתה נוסיף ונרחיב בביאורה ובמטרתם המוסרית המרכזית של חכמים:


המסר המרכזי של חכמים נוגע לזיווג שני שהוא קשה כקריעת ים סוף. חכמים ביקשו ללמדנו שקל יחסית להינשא נישואים ראשונים, האדם לא בגדר "גרוש" ועדיין אין לו ילדים מאישה ראשונה. האדם עדיין צעיר ואופטימי, ומהמורות החיים עדיין לא הפכו אותו לזהיר מדי או לבררן מדי. בנוסף, עדיין לא נכנסים לשיקולי הנישואים שיקולים כלכליים. לאור כל זאת, קל להינשא נישואים ראשונים הרבה יותר מאשר להינשא נישואים שניים, מפני שהמערכת הסביבתית, המשפחתית, הרגשית והכלכלית בדרך כלל הרבה פחות מורכבת בנישואים הראשונים.


אך עדיין נותר לשאול: מדוע חכמים ע"ה הִשוו את הנישואים השניים לקריעת ים סוף? האם הם באים חלילה לייאש את מי שנאלץ להתגרש? ובכן, התשובה היא שחכמים ביקשו להקדים רפואה למכה, רוב הגירושין (ובמיוחד בדורנו דור המתירנות וגאוּתה של התרבות המערבית) מתרחשים לא בגלל חוסר התאמה מובנה בין נפשות האיש והאישה. אלא בגלל המתירנות והנטייה אחרי התאוות, או בשל עצלות מלדאוג לכל צרכיה הרגשיים והחומריים של האשה. חכמים ידעו שאחוז הגירושין האמיתיים, שנובעים מחוסר התאמה הוא כמעט אפסי.


לפיכך, חכמים ביקשו להקדים רפואה למכה ולומר לאדם: דע לך, אם תְּדַמֶּה שלאחר הגירושין חייך ישתפרו, דע לך שזו אשליה נוראה ומסוכנת, מפני שהחיים שלך לאחר הגירושין עלולים להיות הרבה יותר קשים, ולכן האתגר של האיש או האישה לבנות מחדש בית של אושר נמשל ל"קריעת ים סוף". כך מבקשים חכמים לדבר אל לב האדם ולשכנעו שיתגבר על תאוותיו ועל מידותיו הרעות, ויעשה מאמץ אמיתי כדי לכונן עם אשתו מערכת יחסים טובה ומאושרת, ועם רצון טוב ובמאמץ לא גדול מדי יצליחו בהחלט להגיע לחיים של אושר ושלווה וסיפוק מרבי.


ויש ראיה גדולה לכך שיש לבאר את האגדה באופן הזה, והיא ממסכת סנהדרין (כב ע"א) שם מובאת הסוגייה הזו בדיוק (מדברי ר' יוחנן ואילך), ומיד לאחר דברי רב והמסקנה, נאמר כך:


"אמר רבי שמואל בר נחמן: לַכֹּל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנאמר: 'וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס' [יש' נד, ו]. מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: 'יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ' [מש' ה, יח]".


ד. עקרון הבחירה הוא יסוד דת משה


בהמשך לתמיהה החמישית שראינו לעיל, לפיה לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישלול את רשות האדם לבחור אם לקיים מצוה ולישא אשה או לשגות בחיי הפקר, עלינו להרחיב את העיון בעקרון היסודי הזה של דתנו הוא עקרון הבחירה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (פרק ה):


[א] "רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו".


[ד] "ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה [...] אין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא לבם מסור להם".


[ה] "אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם [=במציאות] דבר שמושך את האדם [...] למעשה מן המעשים [...] היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך? [...] והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו [...] לדבר שאי אפשר לו לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאי זה דין ואי זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק?".


[ו] "לפיכך דנים את האדם לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו".


[יב] "אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקדוש-ברוך-הוא מושכו ולא גוזר עליו [...] ולא מפני קבלת הדת בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנים את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו".


מדברי רבנו הרמב"ם עולה, שלא ניתן להעלות על הדעת שהקב"ה גוזר על האדם עם מי יתחתן, מפני שהקב"ה אינו מתערב בבחירת האדם בעולם-הזה, בחירת האדם היא חופשית לחלוטין, וביד האדם לקבוע את נתיב חייו ועם מי יתחתן. ויתרה מזאת, אם נניח שהקב"ה גוזר על האדם להתחתן, משמע שהקב"ה מתערב במעשי האדם ובבחירותיו, ואם נקבל הנחה זו, נבוא לסתור את כל דברי הנביאים ואת כל התורה כולה, מפני שכל דברי הנביאים וכל התורה כולה בנויים על יסוד יכולת הבחירה של האדם – שהרי אם מעשי האדם אינם בידיו, ונגזר עליו לפעול ולעשות מעשים מסוימים, מדוע הוזהרנו ונצטווינו בכל ציוויי התורה? ומדוע הורו לנו הנביאים הוראות מפורטות? והלא כבר נגזר עלינו מראש ואיננו יכולים לזוז מאותן הגזירות?


בנוסף לכל האמור לעיל, יש בידינו מקור שבו רבנו הרמב"ם כותב מפורשות, שהקב"ה לא גוזר על האדם להתחתן ועם מי יתחתן. וכֹה דברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות, פרק ח:


"אבל האמת שאין בו ספק, שכל מעשי האדם מסורים בידו [...] אבל הלשון שמצאנו לחכמים והוא אמרם: 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', הוא נכון [...] אלא שהרבה טועים בו בני אדם וחושבים על מקצת פעולות האדם אשר הוא בחירי בהם שהוא מוכרח עליהם, כגון לישא פלונית [...] וזה אינו נכון, לפי שהאשה הזו אם לקחהּ בכתובה וקידושין והיא מותרת לו ונשאהּ לפריה ורביה הרי זו מצוה, ואין ה' גוזר על עשיית מצוה, ואם היו נישואיה ברשע הרי זו עבירה, ואין ה' גוזר על עבירה [...] והנה אמרם: 'הכל [בידי שמים'], אין הכוונה בכך אלא על הדברים הטבעיים אשר אין לאדם בחירה בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או ירידת גשם או בצורת, או עכירות האוויר או זַכּוּתו, וכיו"ב מכל מה שיש בעולם, חוץ מתנועות האדם ותנוחותיו".


ה. פירוש רש"י-שר"י לאגדה


אמרתי לעיל שמקור הסילוף נעוץ בהבנה משובשת של התלמוד. ברם, מי-הוא-זה אשר שיבש את הבנת האגדה? מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר פירש אותה כפשוטה ועיוות וזייף את דתנו?


ובכן, שוב זהו המן הרע הזה הלא הוא רש"י-שר"י, רש"י הבין את המדרש הזה כפשוטו, והגיע למסקנה שהקב"ה הוא מזווג הזיווגים, ובמלים אחרות, רש"י מבטל את עקרון הבחירה, ובזה הוא הורס את חומות הדת וכופר בנחיצות שליחת הנביאים לעם-ישראל. במסכת סוטה שם נאמר (לפי ש"ס ווילנא הטמאה): "וקשין לזווגן", ושם פירש רש"י: "וקשין – לפני המקום [...] והוא מזווגם", ועל זיווג שני רש"י אומר שם: " זיווג שני – לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו", משמע מכל זה שהקב"ה הוא זה אשר מזווג זיווגים! ושכל האגדה הזו כפשוטה!


וחמור מכך, לפי רש"י קשה להקב"ה לזווג זיווגים! כאילו יש לפניו יתעלה חולשה או מגרעת! וזו פרשנות מובהקת של מינות, מפני שכאמור, היא מבטאת את ההשקפה שהקב"ה הוא בעל מגרעות או חולשות, ואין בעלי מגרעות וחולשות אלא שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם.


השקפה רעה נוספת שעולה מפירושו של רש"י לאגדה שם, היא שהקב"ה מזווג זיווגים באמצעות המזלות, כלומר, מדברי רש"י עולה שיש לגרמי השמים כוח לפעול פעולות בעולם! וכך רש"י פירש שם: "זיווג ראשון – לפי המזל". והאמונה בגרמי השמים היא בגדר עבודה-זרה, כי כל מי שמאמין שיש אמת בעבודה-הזרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכידוע, העבודה-הזרה המפורסמת ביותר בעולם הייתה האמונה בכוחותיהם של גרמי השמים, אשר שימשו לפי עובדי העבודה-הזרה כמתווכים וכאמצעים "להוריד שפע" מבורא-עולם.


וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "השתלשלות העבודה-הזרה".


נמצא לפי רש"י, שזיווג ראשון מזווגם הקב"ה לפי המזל, וזיווג שני מזווגם הקב"ה לפי מעשיו של האדם, ויש בפירושו הזה סכנה גדולה מאד, שהרי לפי פירוש זה האדם אינו מחויב לשכלל את מידותיו כדי למצוא אשה טובה ויראת שמים שתתאים למידותיו הטובות, והוא אף רשאי לנהוג ברשלנות ובהפקרות מידותית מוחלטת, שהרי הכל ממילא נגזר בגזירת המזלות. רק לאחר שהאדם נכשל בנישואיו הראשונים מזווגים לו לפי מעשיו... וזאת חכמה של חֵלֶם, לבנות את בית-החולים מתחת לגשר הרעוע, במקום לתקנו – ואת זאת עשה רש"י בפירושו, שהרי הוא מציע לאדם לשכלל את מידותיו רק לאחר שהוא כבר נכשל בנישואיו הראשונים...


ואחתום בנקודה מעניינת לדעתי, שימו לב כיצד רש"י פושט את טלפיו כאילו הוא טהור, אך התבוננות מעמיקה יותר מגלה את מינותו: רש"י אומר לעיל בפירושו: "וקשין – לפני המקום [...] וקשה לזווגן". המלים "לפני המקום" מבטאות הרחקה של הגשמות, ברם, מן ההקשר עולה באופן ברור שרש"י מגשים את הבורא יתעלה, שהרי הוא מייחס לו מגרעת וחולשה!


ודרכו של רש"י כאן היא דרך הטומאה המגונה ביותר – דרך החזיר. החזיר הפך להיות לסמל הטומאה והתיעוב אף שיש לו סימן טהרה, וזאת מפני שהוא נראה כלפי חוץ כטהור. כלומר, מכך שדווקא החזיר הפך להיות לסמל התיעוב והגיעול אנו למדים, שהטומאה הגדולה ביותר והמינים הרשעים והמסוכנים ביותר הם אלה שפושטים את טלפיהם כלפי חוץ: "טהורים אנו". מפני שכך הם מדיחים ומפילים המונים ברשת המוות והמינות. אולם, עיון נוסף בפירושו חושף שמדובר בהתעיה מסוכנת, כי מאחורי הרחקת הגשמות מסתתרת מינות אפלה ורצוצה.


אחתום את הדיון בפירוש רש"י בדברי רבנו על ההזיות המאגיות, ובכללן ההזיה שיש כוחות לגרמי השמים להשפיע על נפש האדם ועל יכולתו לבחור בין טוב לרע, וכן על המתרחש עלי אדמות באופן כללי, וכֹה דברי רבנו בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


סוף דבר


יש שתי סיבות מרכזיות שעוררו אותי לכתוב מאמר זה:


א) היה חשוב לי כמובן להציג את דעת הרמב"ם הייחודית ופרסום דרך האמת.


ב) לעתים אנשים עלולים לשגות במחשבה שנגזר עליהם עם מי להתחתן, וכתוצאה מכך הם עלולים לנקוט באי-זהירות בסיסית בבואם להתחתן. על האיש והאישה לחשוב היטב האם האדם שעומד מולם מתאים להם, מפני שהבחירה בידם, ובחירתם זו עשויה לקבוע את נתיב חייהם והאם יזכו לחיי נישואים בריאים ומאושרים. ובשום פנים ואופן אל יסמכו על אגדות שאין להבינן כפשוטן ואשר לא נועדו ללמדנו הזיות ודמיונות מטופשים אלא מוסר וערכים נעלים.


ואחתום בדברי רבנו המאלפים במורה (ג, יז) בעניין עקרון הבחירה, וכֹה דבריו:


"יסוד תורת משה רבנו [...] הוא שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד האדם לעשות [...] וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עָוֶל לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני אדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עָוֶל בו כלל, ואפילו נִגָּף האדם בקוץ בידו וסלקו מיד הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כל שהיא יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא', אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים".

האם ה' גוזר על האדם עם מי הוא יתחתן
.pdf
Download PDF • 190KB

1,346 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page