האם ה' גוזר על האדם עם מי הוא יתחתן?

אחת האמונות הרווחות ביותר בימינו היא שה' גוזר על האדם עם מי הוא יתחתן. אמונה זו כל-כך חזקה עד שהיא נקבעה ונתאזרחה לחלוטין בעולם הדתי, ואין מי שמנסה לחשוב על נכונותה ואמיתתה. הסיבה לדעתי שלא מתקיים דיון בנושא זה ובנושאים אחרים, היא מפני שהעולם הדתי האורתודוקסי זנח כמעט לחלוטין את ערכי המחשבה וההשקפה שעליהם נצטווינו בהר סיני, ושיבש וסילף את ההלכה היהודית באופן אנוש, עד שהיא בעיניו כלי הלכתי-טכני בלבד – זה אסור וזה מותר ותו לא, ללא הגיון מדעי וללא חוט השני המחשבתי שאמור לחבר את העולם ההלכתי לתכליתו הרוחנית ההגותית הנעלה. במאמר זה אנו מבקשים לעצור ולחשוב, האם האמונה הרווחת הזו מתקבלת על הדעת, ומה דעתו של הרמב"ם בנושא.


מקור הסילוף נעוץ בהבנה משובשת של מדרש


מקור הסילוף נעוץ בהבנה משובשת של מדרש בתלמוד במסכת סוטה (דף ב ע"א):


"ריש לקיש אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: 'כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים' [תה' קכה, ג] [...] אמר ר' יוחנן: וקשה לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: 'אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת' [תה' סח, ז]. איני? [=האם אכן כך?] והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ומכרזת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! לא קשיא: הא בזיווג ראשון, הא בזיווג שני".

לפי פשט דברי ר' יוחנן במדרש, קשה להקב"ה לזווג את בני האדם כקריעת ים סוף, ואם נבין את המדרש הזה כפשוטו נגיע קל מהרה להגשמה ולמסקנה שר' יוחנן חלילה היה מין! שהרי אם יש לפניו יתעלה קושי אז בהכרח יש לפניו מגרעת, ואם יש לפניו מגרעת הרי שהוא בהכרח בשר ודם, כי אין מגרעת אלא לשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, והחומר שבהם גורם להם למגרעות ולחולשות (ובעניין זה ראו: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם").


לפיכך, ברור כשמש שאין להבין מדרש זה כפשוטו, אלא, כל אחד מן החכמים ביקש להעביר מסר מוסרי מסוים: ריש לקיש ביקש להעביר מסר לפיו על האדם לתקן ולשפר את מעשיו ומידותיו כדי שתימָּצא התאמה בינו לבין אשה כשרה וטובה יראת שמים, שהרי לא יעלה על הדעת שאשה משכלת תבחר באדם שאינו ראוי לה או שאינו הולך בדרכי מישרים. ר' יוחנן, שמסקנת דבריו היא שזיווג שני הוא כ"קריעת ים סוף", ביקש להעביר מסר לפיו על האדם לחשוב אלף פעמים לפני שהוא מגרש את אשתו, ורק אם אכן כלו כל הקיצין יגרשנה. ורב ביקש להעביר מסר לפיו נישואי האדם היא ממטרותיו החשובות והמרכזיות ביותר, ולכן נאמר: ש"בת הקול" יוצאת ומכריזה עוד לפני לידת האדם, כאילו עוד לפני לידתו כבר יש להרהר בזה ולהתכונן לזה, וזאת מעין מה שמברכים בשעת המילה: תזכו לראות את בנכם בחופתו מסובל במצוות ומעשים טובים – וכל זאת ללמדנו על חשיבות מצוה זו ושאסור לאדם להתרשל בה.


נמצא אפוא, שגם את "בת הקול" שנזכרה באגדה אין להבין כפשוטה, דהיינו לא נשמע קול אשר הדהד בעולם העליון ואמר: "בת פלוני" וכו' כפשט האגדה, ואף לא כפשט דברי רבנו במורה שפירש ש"בת קול" היא הערה מאת ה' לאדם שאינו מעותד לנבואה. אלא נראים הדברים, שכוונת חכמים ללמד אותנו על חשיבות הנישואים לפני ה' יתעלה, ושהיא מצוה כל-כך נעלה ומשלימה את האדם, עד שכביכול יוצאת "בת קול" ומכריזה בשמים על בת זוגתו.


קושיות נוספות כנגד האמונה בגזירת הזיווגים


כבר למדנו שאין אצל הקב"ה "קל" ו"קשה", ואם באמת ה' הוא זה שמזווג זיווגים, לא יעלה על הדעת ש"קשה לו" לזווג זיווג שני. בנוסף לכך, מתעוררות מספר קושיות מעטות כנגד ההשקפה שהקב"ה גוזר על האדם עם מי הוא יתחתן, להלן הקושיות המרכזיות לדעתנו:


א) לעתים אנו רואים שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף גם בזיווגו הראשון, ולעתים להיפך, שזיווגו השני של אדם נעשה בקלות.


ב) כיצד נסביר את אלה שלצערנו אינם מתחתנים? האם הקב"ה גזר עליהם שלא יתחתנו? או אולי גזר עליהם שכן יתחתנו? אם נאמר שגזר עליהם מבטן אימם שלא יתחתנו הלא זה עוול שאסור לייחס לבורא-עולם שהוא כליל השלמות, וכל מעשיו בצדק מדוקדק וביושר מוחלט, וכעדותו של הטוב שבעדים הוא ה' יתעלה ויתרומם: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ואם נֹאמר שהקב"ה גזר עליהם שכן יתחתנו, מדוע הם לא התחתנו? האם יעלה על הדעת שניתן להתנגד לגזירתו של הקב"ה?


ג) כיצד נסביר את אלה שנשואים בצער ובייסורים, רבים זה עם זו תדיר, ורק מייחלים להתרחק זה מזו? האם אלהים עשה טעות? ואם חלילה נייחס לו טעות, אנו מוכרחים לייחס לו מגרעת שהרי כל טעות נובעת ממגרעת אנושית, וכל זה לא שייך לבורא-עולם, מפני שאין לו תכונות אנושיות שעלולות להביאו לידי טעות ושיבוש בשיקול הדעת – ואם חלילה נניח שיש לו תכונות אנושיות אנו גרועים מעובדי עבודה-זרה, כי הגשמת הבורא חמורה מעבודה-זרה.


ד) בהמשך לנקודה ג: כיצד נסביר את אלה שמתגרשים מיד לאחר שנישאו? האם הקב"ה עשה טעות בזיווגם? וכאמור, אם נייחס טעות לבורא, נמצא שוב שאנו מייחסים לו מגרעת, כלומר טעות בשיקולי פעולתו, וזאת לא ניתן לייחס לו, מפני שאין מחשבותיו מחשבותינו, ואי אפשר להשוות בין טעויות האדם ושיקול הדעת האנושי, לשיקולי פעולתו של בורא-עולם.


ה) אם נניח שארבעים יום לאחר יצירת האדם נקבע זיווגו, הרי שהקב"ה מכריח את האדם לעשות מצוה! וכי יעלה על הדעת שאין לאדם בחירה אם לעשות מצוה או עבירה? וכי האדם הוא בובה שמנוהלת על חוט? האם אין לנו אחריות למעשנו? ומדוע נצטווינו והוזהרנו?


כיצד אפוא יש לבאר אגדה זו?


לאור הקושיות המחשבתיות, ברור שאסור להתייחס לאגדה זו כפשוטה. לעיל ביארתי בקיצור נמרץ את האגדה, ועתה נוסיף ונרחיב בביאורה ובמטרתם המוסרית המרכזית של חכמים:


המסר המרכזי של חכמים נוגע לזיווג שני שהוא קשה כקריעת ים סוף. חכמים ביקשו ללמדנו שקל יחסית להינשא נישואים ראשונים, האדם לא בגדר "גרוש" ועדיין אין לו ילדים מאישה ראשונה. האדם עדיין צעיר ואופטימי, ומהמורות החיים עדיין לא הפכו אותו לזהיר מדי או לבררן מדי. בנוסף, עדיין לא נכנסים לשיקולי הנישואים שיקולים כלכליים. לאור כל זאת, קל להינשא נישואים ראשונים הרבה יותר מאשר להינשא נישואים שניים, מפני שהמערכת הסביבתית, המשפחתית, הרגשית והכלכלית בדרך כלל הרבה פחות מורכבת בנישואים הראשונים.


אך עדיין נותר לשאול: מדוע חכמים ע"ה הִשוו את הנישואים השניים לקריעת ים סוף? האם הם באים חלילה לייאש את מי שנאלץ להתגרש? ובכן, התשובה היא שחכמים ביקשו להקדים רפואה למכה, רוב הגירושין (ובמיוחד בדורנו דור המתירנות וגאוּת התרבות המערבית) מתרחשים לא בגלל חוסר התאמה מובנה בין נפשות האיש והאישה. אלא בגלל המתירנות והנטייה אחר התאוות, או בשל עצלות מלדאוג לכל צרכיה הרגשיים והחומריים של האשה. חכמים ידעו שאחוז הגירושין האמיתיים, שנובעים מחוסר התאמה הוא כמעט אפסי.


לפיכך, חכמים ביקשו להקדים רפואה למכה ולומר לאדם: דע לך, אם תְּדַמֶּה שלאחר הגירושין חייך ישתפרו, דע לך שזו אשליה נוראה ומסוכנת, מפני שהחיים שלך לאחר הגירושין עלולים להיות הרבה יותר קשים, ולכן האתגר של האיש או האישה לבנות מחדש בית של אושר נמשל ל"קריעת ים סוף". כך מבקשים חכמים לדבר אל לב האדם ולשכנעו שיתגבר על תאוותיו ועל מידותיו הרעות, ויעשה מאמץ אמיתי כדי לכונן עם אשתו מערכת יחסים טובה ומאושרת, ועם רצון טוב ובמאמץ לא גדול מדאי יצליחו בהחלט להגיע לחיים של אושר וסיפוק מרבי.


ויש ראיה גדולה לכך שיש לבאר את האגדה באופן הזה, והיא ממסכת סנהדרין (כב ע"א) שם מובאת הסוגייה הזו בדיוק (מדברי ר' יוחנן ואילך), ומיד לאחר דברי רב והמסקנה, נאמר כך:


"אמר רבי שמואל בר נחמן: לַכֹּל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנאמר: 'וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס' [יש' נד, ו]. מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: 'יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשׂ