"בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"

עודכן ב: יונ 29

בשני המאמרים האחרונים בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו על מגרעות מידות הכעס והגאווה, עתה נלמד בשבח מידת השתיקה, והיא המידה שרבנו עוסק בה בהלכות דעות מיד לאחר שהוא מלמד על שתי המידות המגונות ביותר שהן כאמור הכעס והגאווה.


נפתח את דברינו במוסרו של רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות (א, טז): "שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, [...] וכל המרבה דברים מביא חטא". טרם שנעיין בפירוש רבנו שם, נצביע על עובדה מדהימה לפי דעתנו: רבן שמעון אומר שכל ימיו הוא גדל בין החכמים, ואף-על-פי-כן הוא לא מצא לגוף טוב אלא שתיקה! כלומר, אפילו כאשר מדובר בתלמידי חכמים, ולא בעמי ארצות ויושבי קרנות אשר מרבים ללהֵג ולההביל, אפילו הכי אין לגוף טוב אלא שתיקה!


והנה פירוש רבנו שם:


"כבר אמר החכם [שלמה המלך]: 'בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע' [מש' י, יט], וטעם הדבר כי רוב הדברים מיותרים וְחַטָּאִים כמו שנבאר עתה, כי כאשר מרבה האדם בדבריו הוא חוטא בהחלט, לפי שוודאי תהיה בדבריו לפחות מילה אחת שאינה ראויה להיאמר. ומסימני החכמים מיעוט הדיבור, אמרוּ [ר' עקיבא אומר זאת באבות ג, טז]: 'סייג לחכמה שתיקה'. וריבוי הדברים מסימני הכסילים: 'וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים' [קה' ה, ב], וכבר אמרו החכמים כי מיעוט הדיבור מורה על כבוד המשפחה ["כלומר שורשו של האדם מגזע נכבדים" (מָרי שם)] והיות האדם מיוחס, אמרוּ: 'מיחסותא שתיקותא' [קידושין עא ע"ב]".


א. חלוקת הדיבור לפי ספרי המוסר הערביים


בהמשך דברי רבנו הוא מצטט מתוך "ספרי המוסר הערביים", וכפי שמסביר מָרי שם: "ספרי מידות ומוסר: 'אדאב', רבים מצויים אצל הערבים ואיני יודע לאיזה מהם מתכוון רבנו, ובספרי המידות הערביים הידועים לי לא מצאתי דבר זה". מכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שרבנו מצטט מספרי המוסר הערביים, וכבר ראינו במאמר שעוסק במידת הגאווה את הסיפור על אותו אדם שנראה כמסכן גדול ונסע בספינה בשפל המקומות, והנוסע העשיר גילה את עצמו עליו ועשה עליו את צרכיו. ושם מסופר שהוא שמח שמחה גדולה על שמעשה אותו הֶחָסֵר לא עשה עליו שום רושם בנפשו, וגם הסיפור ההוא מספרי המידות והמוסר הערביים.


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו בפירושו לאבות (א, טז):


"אמרוּ בספר המידות שאחד החכמים [="בעלי המידות, המנומסים, אותם שהכשירו והרגילו את עצמם במידות הנעלות" (מָרי שם)] נראה שמרבה בשתיקה עד שלא היה מדבר אלא מעט מאד. אמרו לו, מדוע אתה מרבה לשתוק? אמר, בחנתי את הדיבור ומצאתיו נחלק לארבעה חלקים:


החלק הראשון, דיבור שהוא כולו נזק בלי שום תועלת, כגון קללת בני אדם ודברי נבלה וכיוצא בהם – שהדיבור בזה שטות מוחלטת; והחלק השני, דיבור שיש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר, כגון לשבח אדם כדי ליהנות ממנו, ויהיה באותו השבח מה שמרגיז את שונאו, ונמצא מזיק לזה ששיבחו – לפיכך צריך לחדול מזה בגלל זה, ולא לדבר גם בחלק הזה מן הדיבור; והחלק השלישי, דיבור שאין בו תועלת ולא נזק, כגון רוב סיפורי ההמון, היאך נבנית חומת העיר, והיאך נבנה ארמון פלוני, ותיאור יופי בית פלוני, ושפע פירות מדינה פלונית, וכיוצא בזה מדברים שהם אך למותר – אמר כי גם הדיבור בחלק הזה מיותר ואין בו תועלת; והחלק הרביעי, הם דברים שכולם תועלת כגון הדיבור במדעים ובמעלות, ודיבור האדם בעניינים הנוגעים לו ממה שיש בו קיום חיותו והתמדת מציאותו, ובזה ראוי לדבר.


אמר [אותו חכם]: כל זמן שאני שומע דבר אני בוחנו, אם מצאתיו מן החלק הזה הרביעי דיברתי בו, ואם היה מן השאר שתקתי ממנו. אמרו בעלי המידות: התבוננו באדם הזה וחוכמתו שהשמיט שלושת-רבעי הדברים, וזו חכמה שראוי להתנהג בה".


וקבל האמת ממי שאמרו, ודי מפתיע לגלות שהיו בקרב המוסלמים ספרי מוסר שיש בהם דברי אמת מזוקקים, כי כבר הורגלנו לחשוב במדינתנו האשכנזית הגזענית הפרו-אירופית שאין מה ללמוד מן הערבים, ושהם היצורים הנחותים והנלעגים ביותר עלי אדמות. וזכורני בתור ילד בגן ובבית-הספר כאשר הייתי מדבר בחי"ת ובעי"ן גרוניות, ילדי האשכנזים נהגו ללעוג לי ולכחכח בגרונם לעומתי, כאילו אני מדבר כך כתוצאה מאיזה חולי בגרוני.


ב. חלוקת הדיבור לפי תורת משה


לאחר שרבנו מצטט את חלוקת הדיבור בספרי המוסר הערביים, הוא מציע את חלוקת הדיבור לפי תורת משה, וכֹה דבריו:


"ואני אומר, כי הדיבור נחלק לפי חובת תורתנו לחמשה חלקים: מצֻווה בו, ומוזהר עליו, ומרוחק, ורצוי, ורשות:


החלק הראשון והוא המצֻווה בו, הוא קריאת התורה והלימוד והעיון בפירושה, וזו מצות עשה שנצטווינו בה 'וְדִבַּרְתָּ בָּם' [דב' ו, ז], והיא כמו כל המצוות, וכבר נאמר בחיזוק ובזירוז על הלימוד מה שלא יכיל חיבור זה אפילו את מקצתו.


והחלק השני [והוא המוזהר עליו], הוא הדיבור אשר נאסר והוזהרנו עליו, כגון עדות שקר והכזב והרכילות והריגול [="דומה לרכילות [...], הלחישות מאחורי הגב" (מָרי שם)] והגידופים, וכמה מקראות בתורה מורים על החלק הזה, ובכלל זה נבלות הפה ולשון הרע.


והחלק השלישי והוא הדיבור המרוחק, הוא הדיבור שאין בו תועלת לאדם עצמו, לא משמעת ולא מרי, כגון רוב סיפורי ההמונים מה אירע ומה היה, והיאך התנהגות מלך פלוני בארמונו, ומה הייתה סיבת מותו של פלוני או עושרו של פלוני, וזה נקרא אצל החכמים 'שיחה בטלה', והחסידים משתדלים מאד להתרחק מדברים אלה, אמרו על רב תלמיד ר' חייא שלא שׂח שיחה בטלה מימיו. וכן מן החלק הזה שיגנה האדם מעלה או ישבח מגרעת בין שהייתה מידותית או הגיונית.


והחלק הרביעי הוא הרצוי, והוא הדיבור בשבח המעלות ההגיוניות והמידותיות, ובגנות המגרעות משני הסוגים יחד, ולעורר את הנפש לזה בנאומים ובשירים, והרחקתה מהם באותם הדרכים עצמם. וכן שבח החכמים וסיפור חשיבות מעלותיהם כדי לחבב הנהגותיהם בעיני בני אדם וילכו באורחותיהם, ולגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם. ויש שנקרא החלק הזה, כלומר לימוד המידות הטובות וההתרחקות מן המידות השפלות – 'דרך ארץ'.


והחלק החמישי והוא הרשות, הוא הדיבור במה שנוגע לאדם במסחרו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ומלבושו ויתר כל צרכיו, וזה רשות אינו לא רצוי ולא מרוחק, אלא אם רצה רשאי לדבר בו כמה שירצה, ואם רצה ישתוק".


לאחר שרבנו מחלק את הדיבור לפי תורת משה, הוא מנחה אותנו כיצד עלינו לנהוג בכל חלק וחלק מחלקי הדיבור: "ובחלק הזה [=בחלק החמישי שהוא הרשות] נבחר לאדם את מיעוט הדיבור, וספרי המוסר מזהירים מלהרבות בו; אבל האסור והמרוחק [=החלקים השני והשלישי], הרי אין צריך לומר ואין צורך לצוות שראוי לשתוק ממנו לגמרי; אבל המצֻווה והרצוי [החלקים הראשון והרביעי], אם יוכל האדם לדבר בהם כל ימי חייו הרי זו היא התכלית".


נשים גם לב, כי לדעת רבנו יש מצוה "לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם", וכמו שהוא כותב גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז): "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, או יסלק נזק מנפשו או מגופו, או בלמידת מעלה, או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


מדברי רבנו עולה שהוא לא היה חסיד גדול בלשון המעטה של שיטת "התקינות הפוליטית" הנהוגה בימינו בקרב רוב ואולי כל "גדולי התורה", וכמו שהוא כותב בפירושו למסכת אבות (ד, ז) בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים" – וגם אור הרמב"ם לא מוצא חן בעיני רוב "גדולי התורה" ואולי אף כולם...


גם מדברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' יג) ניתן ללמוד על סלידתו משיטת "התקינות הפוליטית": "כללו של דבר אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


ונחתום פרק זה בדברי רס"ג אשר לדעתי ניתן ללמוד מהם על הבעייתיות הגדולה שיש בהכפּפת דת משה לשיטת "התקינות הפוליטית". בפירושו למשלי לפסוק (ב, טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", הוא כותב כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא, שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרוּ מילה אמרוהָ שקולה, כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם את השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]".


ג. פסיקת רבנו ב"משנה תורה"


רבנו פוסק בהלכות דעות (ב, ט), וכֹה דבריו:


"לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להן לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שׂח שיחה בטלה כל ימיו – וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם בדברים, ועל זה ציוו חכמים ואמרו: 'כל המרבה דברים מביא חטא', ואמרו: 'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'".


"דברי החכמה" שרבנו מדבר עליהם כאן הם כל הדברים האמורים בחלקי הדיבור הראשון והרביעי שנזכרו בפירושו לאבות, כלומר לימוד התורה וסיפור בשבח המעלות המידותיות וההגיוניות ובגנות המגרעות משני הסוגים הללו. וכן אומר מָרי בהערה בהלכות דעות שם: "'דבר חכמה' האמור כאן כולל את הכל", כלומר גם דברי תורה וגם דברי חכמה, ונראה לי שרבנו נקט בלשון זה כדי לכלול גם את כל סוגי המדעים, שלימודם הוא קיום מצוה רבה גדולה וחשובה, והיא המצוה הראשונה שנצטווינו עליה בהר סיני – ידיעת השם.


כמו כן, נשים לב שרבנו מורה לנו להתרומם למעלת השתיקה באופן הדרגתי, שהרי בתחילה רבנו אומר: "לעולם ירבה אדם בשתיקה" ו"כל המרבה דברים מביא חטא", ורק לבסוף רבנו אומר: "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", וכמו שמעיר שם מָרי: "ודברי רבנו בהדרגה, תחילה למעט בדיבור עד שיגיע ליכולת השתיקה".


רבנו ממשיך ופוסק שם (ב, י), וכֹה דבריו:


"וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי החכם מעטים וענייניהם מרובים. והוא שציוו חכמים ואמרו: 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה'. אבל אם היו הדברים מרובין והעניין מועט הרי זו סכלות, ועל זה נאמר: 'כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים' [קה' ה, ב]".


יש לשים לב, כי הלכה זו נאמרה כאשר האדם מלמד חכמה לתלמידיו הנבונים, אולם, כאשר האדם דורש בפני ההמון, ברוב המקרים לא ניתן לדבר בלשון קצרה כי ההמון לא יבינו, ויש צורך לחזור שוב ושוב על הרעיון בדרכים שונות ומגוונות כדי שמשהו ממנו ייקלט, וכמו שרבנו כותב בסוף "מאמר תחיית המתים" (עמ' ק–קא):


"ואין ראוי לאף אחד מבעלי החכמה להקפיד עלינו במה שיש במאמר זה מן הכפילות המיותרת לעניין אחד, ולא על האריכות בביאור מה שלא תוסיף בו האריכות ביאור [=שהרי מדובר בנס ואין מקום לאריכות בעניין זה, כי אין אנו יודעים איך יהיה עד שיהיה], כי מאמר זה לא חיברנוהו כי אם להמון אשר נסתפק להם בדברינו דבר שהוא ברור, ומפני שבאה הקפֵידה על מיעוט האריכות בהזכרת תחיית המתים [=בכתבי רבנו].


אבל השלמים בחכמה הרי הרמז מספיק להם, ואינם זקוקים לא לכפילות ולא לאריכות בפירוש, אלא לראשי הפרקים, כמו שעשינו בכל העניינים העמוקים הללו במורה ובכל חיבורינו, בהתאם למה שאמרו ז"ל [בספרא טו, יג]: 'אמר לו: פרשהו, אמר לו: אין מפרשין לחכם, אמר לו: שנֵהו, אמר לו: אין שונין לחכם'. הנה נתבאר לך כי השיחה עם השלמים אינה זקוקה לכפילות ולא לפירוש, 'תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד' [מש' ט, ט]. אבל ההמון הרי הם זקוקים לשני הדברים גם יחד [גם לכפילות וגם לפירוש] – 'כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם' [יש' כח, יג; "לצוות ועוד פעם לצוות, לקבוע קו, ועוד פעם להדגיש את הקו" (מָרי שם)], ועניין דבר זה: מעט הוא שיבינו, מעט הוא שישכילו, זעיר שם זעיר שם, אלא שראוי לדבר עם כל קבוצה כפי רמתה".


נעבור עתה להלכה האחרונה בעניין השתיקה בהלכות דעות (ב, יא): "סייג לחכמה שתיקה. לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון, הוא שאמר שלמה: 'דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים' [קה' ט, יז]".


על דברי רבנו בהלכה: "לא ימהר להשיב", אומר מָרי שם: "לא ימהר להשיב בטרם ישמע את בן שיחו עד תום, וכעין פירוש רס"ג למשלי יח, יג". ושם במשלי נאמר: "מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה", ושם פירש רס"ג: "העונה תשובת דבר בטרם ישמע את כולו, הרי זו איוולת ממנו וכלימה לו". וכמה חשוב מוסר זה, לשמוע את דברי הזולת עד תומם, וכבר קרה לי שחשבתי בתחילה שהמשוחח עמי מתכוון לבקר ולתקוף אותי, ולאחר ששמעתי את דבריו עד תומם התברר לי שכוונתו להודות לחזק ולשבח את דבריי.


בזיקה לעניין השתיקה והתשובה המדויקת והנכוחה, ראוי לעיין גם בפירוש רבנו לאבות (ה, ו), שם רבנו אומר שמי ש"אינו נבהל להשיב" הוא האדם הנבון אשר מזהה מיד את הטעיות זולתו, ויודע להשיב עליהן נכוחה, והנה דברי רבנו שם: "אם הטעהו מטעה באומנות ההטעיה אל יופתע וייבהל ויישאר מסופק באמת, אלא ירגיש במהירות את מקום הטעות ויגלהו, והוא אמרו: 'ואינו נבהל להשיב'".


ומכיוון שהאמת היא נר לרגלנו נחתום בדברי המשנה שם: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם: [...] [ז] ומודה על האמת – וחילופיהן בגולם", ושם פירש רבנו ביחס לחכם שמודה על האמת: "ולא תהיה בו עקשנות, אלא אם ישמע את האמת יודה בו ואפילו היה אפשר לו לדחות ולהתווכח ולהטעות, לא יעשה את זה, והוא אמרו: 'ומודה על האמת'".


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַייָ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הושע ד, א); "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו, 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]" (מתוך חתימת רבנו למורה).

אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!