בהלכות עבודה-זרה רבנו מבאר את דיני התורה-שבעל-פה בעניין היחס לגויים בזמני אידיהם, ובאמרִי "אידיהם" כוונתי לימי חגיהם, וכפי שאומר רבנו בפירוש-המשנה (עבודה-זרה רפ"א): "אידיהן – אבלם, כינוי לחגיהם, ולא הרשה לעצמו לקרותם 'חגים' לפי שהם אבל באמת".
ולאחר הבירור הלשוני הקצר, הבה נעבור להלכות עבודה-זרה (ט, א):
"שלושה ימים לפני אידיהם של גויים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים, וללוות מהן ולהלוותם, ולפרען [=להשיב להם] וליפרע מהן [=לגבות מהם] מִלְוָה [=הלוואה] שבשטר או שעל המשכון [=שיש למלוה ראיה]. אבל מלוה על-פה [=שאין למלוה ראיה] נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידן. ומותר למכור להן דבר שאינו מתקיים כגון ירקות ותבשיל עד יום אידם. במה דברים אמורים? בארץ-ישראל, אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום אידם בלבד".
בפירושו למשנה שם רבנו מסביר את הטעם לכל האיסורים הללו שקבעו חכמים: "ואסרנו [...] מפני שהם [הגויים] מודים לעבודתם על-כך, ויהיה הוא [הישראלי] הגורם [לגוי] להודות לעבודה-זרה". ואם ישאל השואל, אם כך, מדוע אסרו חכמים לגבות הלוואה מן הגוי? והלא הדבר גורם לגוי צער, ואין לכאורה חשש שמא יודה לעבודתו על-כך? ובכן, על השאלה הזו כבר השיבו חכמים ע"ה במשנה שם: "ר' יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שהוא מיצר", דהיינו גובים את ההלוואה מפני שהדבר גורם צער לגוי ואין חשש שהוא יודה לעבודתו – וחכמים השיבו לר' יהודה: "אמרו לו: אף-על-פי שהוא מיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן", דהיינו שבסופו-של-דבר תהיה לגוי שמחה בסילוק חובו, "ויהיה הוא [הישראלי] הגורם [לגוי] להודות לעבודה-זרה".
בהלכה הבאה פוסק רבנו שם (עבודה-זרה ט, ב):
"עבר ונשא עמהן באותן השלושה ימים – הרי זה מותר בהנאה. והנושא ונותן עמהם ביום אידם – הרי זה אסור בהנאה. ואסור לשלח דורון לגוי ביום אידו, אלא-אם-כן נודע שאינו מודה בעבודה-זרה ואינו עובדהּ. וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידם לא יקבלנו ממנו. ואם חושש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו, עד שֶׁיִּוָדַע לו שזה הגוי אינו עובד עבודה-זרה ואינו מודה בה".
ויש לשאול: מדוע חכמים אסרו בארץ-ישראל בשלושת הימים שלפני אידיהם, "ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים, וללוות מהן ולהלוותם, ולפרען וליפרע מהן מִלְוָה שבשטר או שעל המשכון", אך אסרו "לשלח דורון לגוי" רק "ביום אידו"? מדוע חכמים התירו לשלוח לגוי מתנה בארץ-ישראל בשלושת הימים שקודמים לאידיהם? מדוע לא חששו שהגוי יודה לעבודתו?
ובכן, נראה לי שהסיבה לכך נעוצה בַּכְּלָל: שכל דבר שאינו שכיח לא גזרו בו חכמים, ואסביר: נאסר עלינו בתורה לתת לגוי מתנת חינם, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ו): "ואסור ליתן להם מתנת חינם", כלומר אסור ליתן לגוי מתנה אלא-אם-כן יש לישראלי איזו טובת-הנאה בכך, והואיל ודבר זה אינו שכיח דהיינו שישראלי ייתן לגוי מתנה כדי להשיג ממנו איזו טובת הנאה, לכן חכמים לא גזרו בזה בשלושת הימים שלפני אידיהם, ואסרו רק ביום אידם.
כמו כן, גם נתינת מתנה מאת הגוי לישראלי אינה דבר שכיח, שהרי הגוי יודע שהישראלי אשר שומר תורה ומצוות מתרחק ממעשיו ומסעודתו ואף מהתרועעות עמו, ורחוק הוא הדבר שהגוי ייתן מתנה לישראלי. עוד ייתכן, שמכיוון שנתינת מתנה לגוי אינה דבר שכיח, לא חילקו חכמים בגזירתם, ובין מתנה מן הישראלי לגוי ובין מן הגוי לישראלי, לא גזרו בה אלא ביום אידם.
עניין חשוב נוסף שיש להדגיש בהלכה זו הוא חומרת ההודאה בעבודה-זרה, שהרי לא התירו ליהנות ממתנה של גוי שניתנה ביום אידם, אלא כאשר הגוי "אינו עובד עבודה-זרה ואינו מודה בה", ומזאת נלמד על חומרת האורתודוקסים אשר מודים בעבודה-זרה מסוגים שונים, כגון: בשדים וברוחות הרעות למיניהם, בכוחות גרמי השמים, בכוחם המאגי של גדוליהם לידע את הנסתרות ולפעול "גדולות ונצורות", בהודאה ברוממותו של בר-יוחי ובסגולת ל"ג בעומר במירון, בייחוס כוחות מאגיים לקמיעות ולסגולות, ועוד. וכל זה אפילו מבלי לפעול פעולות בכיווני המאגיה והאלילות הללו, דהיינו אפילו רק באמונה שיש בהם זיק כלשהו של אמת.
ולכן רבנו פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ומוסיף שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
עוד אומר רבנו בעניין הנדון (עבודה-זרה ט, ג): "היה אידם של אותם הגויים ימים רבים, שלושה או ארבעה או עשרה, כל אותן הימים כיום אחד הן, וכולן אסורין עם שלושה ימים שלפניהן".
דין אֵידיהם של הנוצרים והחב"דניקים
בהמשך הפרק בהלכות עבודה-זרה פוסק רבנו כך (ט, ד):
"הנוצרים עובדי עבודה-זרה הם, ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ-ישראל – יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת [=שבכל שבוע ושבוע], ואין צריך לומר יום ראשון עצמו מפני שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגים עמהם בכל אֵידיהם".
ובפירוש המשנה הרחיב רבנו מעט בעניינם של הנוצרים (עבודה-זרה א, ג):
"אלו האֵידים הנזכרים [במשנה: 'קלנדיס וסטרנליה וקראטיסס'] היו מפורסמים באותו הזמן אצל הנוצרים והנלווים אליהם, וכן כל מועד אצל כל האומות בכל קצווי הארץ, אם היו עובדי עבודה-זרה – חייב להתנהג בהם כמו שהזכיר. ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם – כולם עובדי עבודה-זרה, ואֵידיהן כולם אסורים, ונוהגין עמהם בכל התורה כדרך שנוהגין עם עובדי עבודה-זרה. ויום ראשון הוא מכלל אֵידיהן של גויים, ולפיכך אסור להתעסק עם מאמיני המשיח ביום ראשון כלל בשום דבר מן הדברים, אלא נוהגין עמהם ביום ראשון כדרך שנוהגין עם עובדי עבודה-זרה ביום אידן, וכך ביאר התלמוד".
ודברי רבנו בעניין הנוצרים מזכירים מאד את הכת של מנדל הטמבל. ברם, דינם של עובדי האלילים מקרב הכת של ליובאוויטץ' חמור בהרבה מדינם של הנוצרים עובדי האלילים, שהרי טועני טענת המשיח הללו הם בגדר מינים ואפיקורוסים שדינם מורידין ולא מעלין, ואין לעשות עמהם עסקים כל השנה, ואסור אפילו להתקרב למשכנותם, כל-שכן לשאת ולתת עמהם. ובכל עת שהנני רואה את דגליהם ובתי שיקוציהם הנני מברך: "שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו". ויהי רצון שאזכה לברך בהם: "שעקר עבודה-זרה מארצנו", ולהוסיף ולומר כפי ההלכה: "כשם שעקרת מן המקום הזה, כך תעקור מכל המקומות ותשיב לב עובדיהן לעובדך".
ימי הכתרת מלכיהם וימי הילולותיהם
רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ט, ה–ו): "יום שמתכנסין בו הגויים להעמיד להן מלך ומקריבין ומקלסין לאלהיהן, יום אידם הוא, והרי הוא כשאר אידיהן. אבל גוי שהוא עושה אֵד לעצמו, ומודה לעבודה-זרה שלו ומקלסהּ ביום שנולד בו, ביום תגלחת זקנו, או בלוריתו, ביום שעלה בו מן הים, או שיצא בו מבית האסורים, ביום שעשה בו משתה לבנו, וכיוצא באלו – אין אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד. וכן יום שימות להן בו מת ויעשו אותו אֵד, אותם העושים אסורין אותו היום [=וכמנהג המינים בימינו לקיים 'ימי הילולות' לציון מות שיקוציהם הם כומריהם הם אליליהם, ועם אלה אסור לשאת ולתת כל השנה, כי אלה הם מינים ומחטיאי הרבים שאסור לִקְרַב אליהם]. וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת, בידוע שיש בה עבודה-זרה".
בעניין הבלורית כותב רבנו בפירוש המשנה (עבודה-זרה א, ג): "ובלורית, הוא השיער שמניחין באמצע הראש ומגלחין סביבו מכל הצדדין, וגילוח באופן זה אסור בתורתנו כדי שלא נתדמה להם, אלא שאין חייבין עליו מלקות אלא-אם-כן גילח הפאות". וכן פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ב): "ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הוא הנקרא בלורית". והואיל ומדובר באיסור תורה, נראה שיש להחמיר בכל תספורת שמיוחדת להם.
ביחס לטקסי הכתרת מלכי הגויים, ובכן, ברור שהם מעורבים בטקסי עבודה-זרה, כמו באנגליה שם הנצרות והכמורה משתתפים ואף מנהלים את טקסי ההכתרה, לדוגמה: טקס הכתרתו של צ'ארלס (6.5.2023) התקיים במנזר וסטמיניסטר ונוהל על-ידי ארכיבישוף. טקס זה כלל מאפיינים וחפצים פגאניים רבים, כגון הצלב של ישו, כיסאות ושרביטים "קדושים", ועוד.
חשוב לציין, שבהלכה הבאה שם (עבודה-זרה ט, ז) רבנו מסביר שאין להחמיר בעניינם של הנוצרים אלא כלפי אלה שאדוקים בעבודתם, דהיינו כלפי אלה שהולכים לכנסייה לעתים מזומנות וכיו"ב: "אין יום האֵד אסור אלא לעובדין בו בלבד. אבל הגויים ששמחים בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מנהג, או מפני כבוד המלך, אבל הם אינם מודין בו – הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהן". כלומר, הגויים שמשמרים את אֵידיהם מתוך שמירה על מסורות חברתית, ולא מתוך אדיקות נוצרית פגאנית – הם אינם בגדר עובדי אלילים, וההלכות לעיל אינן נוגעות להם, וכגון המשמרים את "חג המולד" או "חג ההודיה" וכיו"ב – כל אלה, הואיל והם אינם מודים בעבודה-זרה, ואינם הולכים לכנסיה, ואינם משתתפים בטקסים הדתיים שנוגעים לאֵידים הללו, נראה לי שמותר לשאת ולתת עמהם, כי אין חשש שמא יודו לעבודה-זרה.
אין לחזק את ידי הגויים לעבודה-זרה
בהלכה הבאה (ט, ח) רבנו עוסק באיסור למכור לעובדי עבודה-זרה דברים שמחזקים את ידיהם לעבדהּ, איסור זה אינו מוגבל לימי אֵידיהם, אלא הוא הוא איסור כולל וגורף, וכֹה דברי רבנו:
"דברים שהן מיוחדין למין ממיני עבודה-זרה – אסור למכור לעובדי אותה עבודה-זרה שבאותו המקום לעולם. ודברים שאינן מיוחדין לה – מותר למכור אותם סתם. ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לעבודה-זרה – אסור למכור לו, אלא-אם-כן פְּסָלוֹ מלהקריבו לעבודה-זרה [כגון שקטע המוֹכר הישראלי את אצבעו של תרנגול לבן], לפי שאין מקריבין חסר לעבודה-זרה".
ובהלכה הבאה שם פוסק רבנו כך (עבודה-זרה ט, ט):
"היו מעורבים דברים המיוחדין עם דברים שאינם מיוחדין, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה, מוכר הכל סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודה-זרה, וכן כל כיוצא בזה".
כלומר, רק אם היו הדברים המיוחדים מעורבים עם הדברים שאינם מיוחדים, מותר למכור את הכל ובתנאי שהגוי לא יציין שהוא זקוק ללבונה הזכה או המעורבת לעבודה-זרה. ברם, אם גוי ביקש לקנות מישראל לדוגמה תרנגולים, וציין שהוא רוצה בין התרנגולים גם תרנגול לבן שמיוחד לעבודה-זרה – אין למכור לו את התרנגול הלבן, מפני שהתרנגול הלבן אינו מעורב עם יתר התרנגולים כמו שהלבונה הזכה מעורבת עם השחורה, שיש בה טרחה ללקט את הזכה.
אין למכור לגויים דבר שיש בו נזק לרבים
בהלכה הבאה בפרק הנדון פוסק רבנו כך (עבודה-זרה ט, י): "כשם שאין מוכרין לגויים דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודה-זרה, כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות וכלי זין וכבלים ושלשליות. ואין משחיזין להן את הזין. וכל שאסור למכרו לגוי אסור למכרו לישראל החשוד למכור לגוי. וכן אסור למכור כלי נזק לליסטים [שודד, עבריין] ישראל".
ומקור דברי רבנו הוא במשנה שם (א, ז): "אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים", ושם פירש רבנו: "כגון כל כלי המלחמה וכלי העינוי כגון שלשלאות וכבלים וקולרין. וכן אין מתקנין להם כלי המלחמה ואין משחיזין להם חרבות ורמחים ודומיהם, כדי שלא לעזור למשחיתים בעולם להשחית". ונראה ברור שמותר למכור להם דובים ואריות לגני-חיות, שהרי אין בזה נזק לרבים, ובהלכה מדובר בדובים ואריות ששימשו לקרבות הגלדיאטורים וכיו"ב.
ובהלכה הבאה שם (ט, יא) רבנו מסייג את האיסור שבהלכה הקודמת, וכֹה דבריו: "היו ישראל שוכנים ביני הגויים וכרתו להם ברית, מותר להם [=לישראל ששוכנים ביני הגויים] למכור כלי זין לעבדי המלך וגייסותיו, מפני שעושים בהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה, ונמצאו מגינים עלינו, שהרי אנו שרויין בתוכם". ונראה ברור שמותר למכור כלי נשק לגויים בשני תנאים: א) שהנשק אינו מסכן את עם-ישראל, ואפילו בדרך רחוקה; ב) שהגויים הללו תורמים מבחינה ביטחונית לעם-ישראל. ולכן מותר למכור נשק לארה"ב וגרמניה וכיו"ב, אשר גם מוכרות לנו נשק וגם יש לנו עמן קשרי מסחר, וחיזוק הכלכלה כמוהו כחיזוק ביטחונה של ארץ-ישראל.
חזק וברוך.
יצא לי לדבר עם כמה אנשים שנוסעים לאומן ואמרתי להם שאיני מאמין בקברים, אז הם אמרו שגם הם לא ואומן זאת חויה חברתית בשבילם עם הרבה אנשים ואנרגיות וכו', נראה לי שאין להם דין עובדי עבודה זרה כי נחמן בכלל לא מענין אותם הם סתם מחפשים ריגוש חברתי עם קהל גדול.
ולגבי הנוצרים יש מיעוט הנקרא unitirian christians זאת אומרת נוצרים שמיחדים את האל, שמעתי הרצאות שלהם והם כופרים לגמרי באלהותו של ישו והם אומרים שהוא היה אדם רגיל, וכן הם אומרים שהנוצרים הרגילים המשלשים הם עובדי עבודה זרה והמשלשים קוראים להם כופרים.
האם אתה מסכים ששני הקבוצות האלה אינם עובדי עבודה זרה?