דוגמה קיא
בבראשית (לח, ז), נאמר: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְיָ וַיְמִתֵהוּ יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "רַע בְּעֵינֵי יְיָ" – "בִּישׁ קֳדָם יְיָ". אונקלוס מרחיק את האיבר הגופני – העין, מאמיתת עצמותו יתעלה, ובוחר בלשון נקייה ומכובדת: "קֳדָם יְיָ", וכבר הרחבתי בסיכום לחלק ד בדרכו זו של אונקלוס, וכן בעניין מעלתה היתרה של המילה "קֳדָם" ובכבוד שהיא מבטאת קמי שמיא.
דוגמה קיב
בבראשית (לח, י), נאמר: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה" – "וּבְאֵישׁ קֳדָם יְיָ דַּעֲבַד", ומה שכתבתי בדוגמה הקודמת נכון גם לזו.
דוגמה קיג
בבראשית (לט, ב), נאמר: "וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי". מפשט הפסוק עולה שה' נלווה ליוסף – והואיל ורק גוף נלווה לגוף, מפשט הפסוק עולה גופניות ביחס לבורא-עולם. ולכן, אונקלוס מתרגם שם: "וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף" – "וַהֲוָה מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדֵיהּ דְּיוֹסֵף". כלומר, לא אמיתת עצמותו יתעלה היא זו שנלוותה ליוסף, אלא, מה שנלווה ליוסף הוא דבר-ה', דהיינו השגחתו. וכבר ראינו שלל דוגמאות שבהן אונקלוס מרחיק מלייחס לה' זיקה לעולם החומר, וזאת בתוספת מילה שמבהירה, שלא על אמיתת עצמותו יתעלה נאמר מה שנאמר בפסוק, אלא על דברו – מימריה, דהיינו על פקודתו וציוויו או השגחתו, או על כולם יחד.
דוגמה קיד
בבראשית (לט, ג), נאמר: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי יְיָ אִתּוֹ" – "אֲרֵי מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדֵיהּ", ומה שאמרנו בדוגמה הקודמת נכון גם לזו.
דוגמה קיה
בבראשית (לט, ט), נאמר: "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" – "וַאֲחוּב קֳדָם יְיָ", וכבר הוסבר בסוף חלק ד כיצד השימוש הנרחב שאונקלוס עושה במלה "קֳדָם" קמי שמיא, מבטאת לא רק הרחקת גשמות אלא גם כבוד.
דוגמה קיו
בבראשית (לט, כא), נאמר: "וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר", ושם תרגם אונקלוס: "וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף" – "וַהֲוָה מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדֵיהּ דְּיוֹסֵף", והדברים שכתבתי בדוגמות קיג–קיד, ובעיקר בדוגמה קיג, נכונים גם לדוגמה זו.
דוגמה קיז
בבראשית (לט, כג), נאמר: "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְיָ אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ", ושם תרגם אונקלוס: "בַּאֲשֶׁר יְיָ אִתּוֹ" – "בִּדְמֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדֵיהּ", והדברים שנאמרו בדוגמות קיג–קיד, וכן בדוגמה קיו, ובעיקר בדוגמה קיג, נכונים גם לדוגמה זו.
דוגמה קיח
בבראשית (מ, ח), נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי", ושם תרגם אונקלוס: "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים" – "הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ פֻּשְׁרַן חַלְמַיָּא". נמצא, שגם במקום שאין בו הגשמה, אך כן יש אפשרות לרומם את כבוד ה' יתברך לעילא-לעילא, אונקלוס עושה-כן, וזאת בהרחקת הפעולה או כל דבר אחר מאמיתתו יתעלה, על הדרך שנוהגים במלכים ובאנשים חשובים: לדבר עמם ועליהם בגוף שלישי. וזו מן המפורסמות בתרגומו, וכאמור, כבר הרחבתי בעניין זה בסיכום המובא בסוף חלק ד.
דוגמה קיט
בבראשית (מא, טז), נאמר: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", ושם תרגם אונקלוס: "בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" – "לָא מִן חָכְמְתִי, אֱלָהֵין מִן קֳדָם יְיָ יִתָּתַב שְׁלָמָא דְּפַרְעֹה". וכאמור, במקומות רבים מאד אונקלוס מוסיף את מילת היחס "לפני" – "קֳדָם", לפני שם ה', וזאת כאמור, כדי לבטא כבוד ורוממות, וראו בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה קכ
בבראשית (מא, לב), נאמר: "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים" – "אֲרֵי תָּקֵין פִּתְגָמָא מִן קֳדָם יְיָ". וכל מה שאמרנו בדוגמה הקודמת נכון בהחלט גם לדוגמה הזו.
דוגמה קכא
בבראשית (מא, לח), נאמר: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" – "גְּבַר דְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּיהּ". המינים למיניהם עלולים לתעתע ולפרש את הפסוק כפשוטו, דהיינו שרוחו של אלהים עשויה לשרות באנשים מסוימים, כמו שטוענים הנוצרים וכמו שטען מנדל הטמבל: שרוח אלהים "התלבשה" בגופם הנגוף של אדמו"רי הטומאה של חב"ד הנגעלה. ולכן, אונקלוס מתרגם שרוח האלהים שנזכרה אינה רוחו-נפשו של ה' יתעלה ויתרומם אשר "שורה" בבני-האדם, אלא "רוח נבואה", רוח שאין לה שום זיקה לאמיתת עצמותו, אלא היא ביטוי לשפע נבואי אשר הקב"ה חונן בו את נביאיו. וגם בדוגמה זו אונקלוס מוסיף את מילת היחס "קֳדָם" וכבר הרחבתי בכך לעיל.
דוגמה קכב
בבראשית (מב, יח), נאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא", ושם תרגם אונקלוס: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" – "מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָּחֵיל", וכאמור בדוגמות לעיל, במקומות רבים אונקלוס מוסיף את המלה " קֳדָם" לפני שם ה', לכבוד ולרוממות.
דוגמה קכג
בבראשית (מג, כט), נאמר: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי", ושם תרגם אונקלוס: "מִן קֳדָם יְיָ יִתְרַחַם עֲלָך בְּרִי", וגם כאן אונקלוס מרחיק את הפעולה מאמיתת ה' יתעלה, וכמו שראינו בדוגמות לעיל, אך כאן יש גם הרחקה מן הגשמות, שהרי אונקלוס נמנע גם מלומר שה' ירחם על בנימין. וכבר הבהרתי במאמרים לא מעטים, שייחוס רחמים, דהיינו תכונת אופי אנושית הינה הגשמה.
דוגמה קכד
בבראשית (מד, טז), נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ" – "מִן קֳדָם יְיָ אִשְׁתְּכַח חוֹבָא בְּעַבְדָּךְ". ובמקומות רבים אונקלוס מוסיף לפני שם ה' את המלה "קֳדָם" – "לפני", לכבוד ולרוממות, כמנהג שנוהגים במלכים.
דוגמה קכה
בבראשית (מו, ב), נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ לְיִשְׂרָאֵל בְּחֶזְוָא דְּלֵילְיָא". חשש ההגשמה בפסוק הזה הוא רחוק מאד, שהרי די ברור שמראות הלילה שנזכרו בו הם מראות נבואה, ואף-על-פי-כן, אונקלוס טורח לתרגם את ראש הפסוק באופן שיבהיר שמדובר בהתגלות נבואית, וכל החרדה הזו נועדה לסלק מדעתנו שה' נראה ליעקב בשעות הלילה – שהרי תצמח מכך הגשמה, כי מי שניתן לראותו בעיני הבשר הוא גוף בהכרח. ולכן, אונקלוס טורח לתרגם שמדובר בהתגלות, דהיינו בהתגלות נבואית, ולא בראייה חושית. והרחבתי בעניין הפועל "אִתְגְּלִי" בדוגמה קה, ועסקתי בה בדוגמות רבות נוספות, ושם הוּכח שהפועל הזה מבטא התגלות מכל סוג שהוא, ולעתים קרובות הוא מתאר התגלות נבואית.
דוגמה קכו
בבראשית (מו, ד), נאמר: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" – "אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם" וכו'. ואם תבקשו לידע מדוע אונקלוס לא ראה צורך להרחיק כאן מן ההגשמה, ראו: "סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס".
דוגמה קכז
בבראשית (מח, ג), נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי", ושם תרגם אונקלוס: "נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז" – "אִתְגְּלִי לִי בְלוּז". מפשט הפסוק עולה הגשמה, כביכול ה' נראה ליעקב אבינו בעיני הבשר, ואם יובן כך, תצמח הגשמה בוודאות שהרי רק גוף נראה לעיני הבשר. ולכן, אונקלוס טורח להבהיר שה' נראה ליעקב אבינו בהתגלות נבואית. וראו לעיל דוגמה קכה, שם הפניתי לדוגמה קה ובה הרחבתי בעניין הפועל "אִתְגְּלִי".
דוגמה קכח
בבראשית (מח, טו), נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה", ושם תרגם אונקלוס: "הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי" – "יְיָ דְּזָן יָתִי". גם מפשט פסוק זה עלולה לצמוח הגשמה, אף שהיא רחוקה, ואסביר: ניתן ללמוד מפסוק זה שהאלהים נלווה ליעקב אבינו באופן גופני כמו שהרועה נלווה לעדרו. ולכן, אונקלוס טורח להבהיר, שלא מדובר ברעייה או בהתלוות גופנית, אלא בהשגחה ובכלכול.
ולהרחקות גשמות קרובות לזו בחלק זה ראו: דוגמות קיג, קיד, קיו, ובעיקר בדוגמה קיג.
דוגמה קכט
בבראשית (מח, כא), נאמר: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם" – "וִיהֵי מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעְדְּכוֹן". גם מפשט פסוק זה עלולה לצמוח הגשמה, שמא יובן שה' יתברך ישגיח ויתלווה באופן פיזי לבניו של יעקב אבינו, ולכן אונקלוס אינו מתרגם תרגום מילולי, אלא מסביר שלא אמיתת עצמותו יתעלה תתלווה לבני יעקב, אלא "מֵימְרֵיהּ", דהיינו השגחתו ופקודתו.
וכבר ראינו דוגמות דומות בחלק זה, ראו: דוגמות קיג, קיד, קיו, קיז, וישנן עוד רבות.
דוגמה קל
בבראשית (מט, כד), נאמר: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", ושם תרגם אונקלוס: "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" – "דִּבְמֵימְרֵיהּ זָן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דִּיִשְׂרָאֵל". גם מפשט פסוק זה עלולה לצמוח הגשמה, אף שהיא רחוקה, ואסביר: ניתן ללמוד מפסוק זה שהאלהים נלווה לעם-ישראל באופן גופני כמו שהרועה נלווה לעדרו. ולכן, אונקלוס טורח להבהיר, שלא מדובר ברעייה או בהתלוות גופנית, אלא בהשגחה ובכלכול אלהי.
ולדוגמה דומה וכמעט זהה לזו ראו לעיל דוגמה קכח.
דוגמה קלא
בבראשית (נ, כ), נאמר: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב", ושם תרגם אונקלוס: "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" – "מִן קֳדָם יְיָ אִתְחֲשֵׁיבַת לְטָבָא". מפשט הפסוק עלולה לצמוח הגשמה, שמא ה' יתעלה חושב ומהרהר כבני אדם, ואם כך, הרי שהדימוי בינינו לבינו הוא בלתי נמנע, ודימוי זה מוביל בהכרח להגשמה קמי שמיא. ולכן, אונקלוס מרחיק את פועל המחשבה וההרהור מאמיתת עצמותו יתעלה, ומוסיף לפני הפועל ח-ש-ב את המלים "מִן קֳדָם", ללמד שאין לייחס לאמיתת עצמותו מחשבה והרהור והתלבטות, אלא, דיברה תורה כלשון בני האדם, וכדי שנבין שהקב"ה מנהל את העולם באופן מופלא.
ולעיון בהרחקות דומות מן ההגשמה, ראו: דוגמות ג, מה, מז, נו (ושם הרחבתי).
אגב, גם בתרגומו זה יש רוממות והידור קמי שמיא, וכבר הפניתי והרחבתי בעניין דרכו הטהורה הזו של אונקלוס: להוסיף במקומות רבים את המלה "קֳדָם" לפני שֵׂם ה', לכבוד ויקר.
דוגמה קלב
בבראשית (נ, כד), נאמר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", ושם תרגם אונקלוס: "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם" – "וַייָ מִדְכָר דְּכִיר יָתְכוןֹ". ובפסוק שלאחריו נאמר: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה", ושם תרגם אונקלוס: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם" – "מִדְכָר דְּכִיר יְיָ יָתְכוןֹ". ולעיון נרחב בתרגומו של אונקלוס לפעלים ז-כ-ר ופ-ק-ד במקומות שהם נאמרו ביחס לה', באמצעות הפועל ד-כ-ר, ראו דוגמה נט.
Komentar