רבנו הרמב"ם מלמד בספרו הטהור "מורה הנבוכים", כי האמונה בשדים החלה "קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים", וזה לשונו שם (ג, מו):
"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".
מדברי רבנו עולות כמה תובנות חשובות: א) העבודה לדמיונות חמורה מעבודה לנמצאים! וראיה לכך יש גם בפסוק: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז) – כלומר, אפילו אבותיכם לא שגו עד כדי כך אחר עבודה-זרה חמורה וכעורה היא עבודת השדים הדמיוניים; ב) עבודת השדים הייתה מאד פופולארית בימי קדם, ולצערנו האמונה בשדים ובשאר ההזיות נותרה עד לימינו אנו, אף שרבים הם שכבר מתנערים מן ההבל; ג) כמו כן, מעניינת העובדה שרבנו אינו מדבר כאן רק על עבודה אלא גם על אמונה, ובהמשך נראה כי האמונה בשדים לבדה היא בגדר עבודה-זרה.
אין מטרתי במאמר זה לחשוף את סכלותו של רש"י, אלא ללמד אותנו עד כמה עם-ישראל שגה אחר ההבל באלף השנים האחרונות, כי רש"י נחשב לגדול מפרשי התורה והתלמוד, והשפעתו על העולם היהודי עצומה עד בלתי נתפשת. ואם אכן יוּכח שהוא היה עובד אלילים, וספוג בהזיות אליליות רבות, הרי שעל עם-ישראל לעשות חשבון נפש מקיף ועמוק. בחשבון נפש זה עשויים להתעורר לדרך האמת השרידים אשר ה' קורא, ולא ניתן לערכו ללא חישוף סכלותו של רש"י, כי לא ניתן לעורר אל דרך האמת לפני שחושפים את הריקבון ועוקרים את ההבל והאלילות – בבחינת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תה' לד, טו).
כמו כן, אנו שואפים ללכת בדרכו של אברהם אבינו ע"ה, אשר נלחם בעבודה-הזרה בכל כוחו תוך סיכון משמעותי לנפשו, שהרי לא יעלה על הדעת שנמרוד ביקש להשליכו לכבשן האש רק בגלל שאברהם אבינו קרא לכל באי עולם בשם ה' – אלא בעיקר בגלל שהוא חשף את רשעותם סכלותם ואלילותם של נמרוד וכומריו. כלומר, מכוח ידיעתו את בורא עולם, אשר רוממה אותו לאהבתו הגדולה, אברהם אבינו ראה לנגד עיניו רק את דרך האמת, הוא לא חס על כבודו ורכושו, ונלחם לבדו באומה אכזרית ורשעה. ולצערי הרב, הדרדעים החדשים שכחו את דרכו של אברהם אבינו או שמא עדיין לא השׂכילו לזהות את דרך האמת.
רבנו הרמב"ם הלך בעוז ככל יכולתו בדרכו של אברהם אבינו, כי מטרתו המוצהרת היא לעקור את העבודה-הזרה ולמחות את עקבותיה, והמלחמה באמונת השדים היא אחת החזיתות החשובות ביותר להכרה בדרך האמת, וכדברי רבנו שם: "והנה נגמר העניין ושלמה המטרה: להפר את האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם".
מלחמתו באמונות השדים באה לידי ביטויה גם בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז): "והיסוד לכך [להפצת ההזיות האליליות] הם 'אלצאבה' [...] והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת-הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת-המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".
ונסיים פרק זה בדברי חז"ל בסנהדרין (סה ע"א): "מקטר לשד עובד עבודה-זרה הוא!".
א. השדים – עבודה-זרה קדומה
א.1) בספר ויקרא (יז, ז) נאמר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". השעירים כידוע הם השדים, שהרי כך מתרגם אונקלוס שם: "וְלָא יְדַבְּחוּן עוֹד יָת דִּבְחֵיהוֹן לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן, קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". וכך גם תרגם שם יונתן: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". נמצא, שהתורה אוסרת עלינו לעבוד את השדים – "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם", ולהאמין בקיומם – "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", לעולם-ולעולמי-עולמים – "חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".
רבנו סעדיה גאון מפרש פסוק זה כך: "לַשְּׂעִירִם – 'שיאטין'; זֹנִים – טועים". ומָרי מעיר שם: "ושֵׁם זה בערבית [="שיאטין"], מונח לרוחות רעות שבדמיון ההוזים, וכדברי ראב"ע [בפירושו שם]: 'שיראו אותם המשוגעים'".
א.2) בספר דברים נאמר (לב, יז): "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שוב אנחנו רואים כי השדים הם עבודה-זרה, וכפי שמתרגם אונקלוס: "דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן", וכן מתרגם הירושלמי: "יְדַבְּחוּן לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ טָעֲוָן דְלָא חַכִּימוּ יָתְהוֹן, חַדַתָּנִין מִן כְּדוּן אִתְבְּרוּן וְלָא אִידְכְּרוּן בְּהוֹן אַבָהָתְכוֹן".
גם כאן רס"ג מתרגם "שֵׁדִים" – "שיאטין", ומוסיף: "לֹא אֱלֹהַּ – ואינם אלוהות. אֱלֹהִים – והם נעבדים [=עבודה-זרה] שלא ידעום". נמצא אפוא, כי לפי התורה השדים הם עבודה-זרה שעבדו עובדי-האלילים הקדמונים, ולפי הראב"ע ומָרי, עצם האמונה בקיומם ואפילו ללא עבודתם ויראתם, היא עבודה-זרה, והנה דברי הראב"ע בפירושו לספר ויקרא שם, ואחריהם דברי מָרי בהערתו לספר "תורת חובות הלבבות" (עמ' שמ):
"אֲשֶׁר הֵם זֹנִים – כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו, שיחשוב כי יש מי שייטיב או יָרַע חוץ מהשם הנכבד והנורא". כלומר, כל מי שמאמין בקיום השדים ושיש בכוחם להיטיב ולהרע – זונה אחר עבודה-זרה. וכדברי מָרי: "שלא יאמין שיש אלהות לזולתו אף-על-פי שאינו עובדו, כגון שיאמין באיזה רוח או שד שיש בכוחו להועיל ולהזיק, כי זה סעיף מסעיפי עבודה-זרה".
רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה (ג, לז) כי "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", והוא מוסיף ומלמד שם (ג, מו) כי עבודת השדים הייתה עבודה-זרה קדומה נפוצה מאד:
"כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [...], ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה [באמת, לא אצל אנשי-השם שעושים אותה קורדום לחפור בה] – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה את אכילת-הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ' [ויקרא יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה בשום מצוה זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".
נמצא, כי השדים היו עבודה-זרה קדומה נפוצה מאד, והראשונים אשר החלו בעבודתם היו אומת ה"צאבה", והנה דברי רבנו שם (ג, כט): "וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של ה'צאבה'] מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר: מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל מיניהם], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים והרוחות שוכני-המדברות [="יצורים דמיוניים הנחתים בשממות, אם אלה מדברות שוממים מישוב, או מוחות שוממים מדעת" (מָרי שם, הע' 62)]". וכדברי מָרי, אין השדים והרוחות נקלטים ותופחים אלא במוחות השוממים מדעת שהוכשרו לקבל את התֹּהו.
ב. האמונה בקיום השדים – עבודה-זרה חמורה ומתועבת
במאמרי "השדים – נחלת השוטים והחטאים", פרשׂתי את כלל ההלכות שעוסקות בנושא, וכאן אתמקד בהלכה הנוקבת ביותר בעניין זה, בהלכות עבודה-זרה (ב, י) רבנו פוסק: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". מהלכה זו אנו למדים על חומרת האמונה בשדים, שהרי כל המאמין בהם הרי זה מחרף ומגדף את ה' יתעלה! כך שלדעת רבנו רשאי וחייב אני לחרף ולגדף את מאמיני השדים, כי הם מחרפים ומגדפים את ה' יתעלה ויתרומם מסכלותם. "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תה' קז, יז).
ברם, כדי להבין לעומק את פסיקת רבנו כאן, יש לחזור ולעיין בפסוק שהבאנו לעיל. בספר ויקרא (יז, ז) נאמר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". אמרנו כי פסוק זה מלמד, שהתורה אוסרת עלינו לעבוד את השדים – "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם", ולהאמין בקיומם – "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", לעולם-ולעולמי-עולמים – "חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".
ברם, אם יטען הטוען כי הפסוק "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", אינו מתייחס לסטייה מחשבתית אלא רק לעבודה-זרה בפועל, נשיבהו, שכבר לימדנו רס"ג לעיל כי הזנות הזו היא זנות מחשבתית שהרי הוא מפרש שם: "זֹנִים – טועים", כלומר טעייתם ותעייתם המחשבתית אחר עבודה-זרה היא בגדר זנות. ואף רבנו הרמב"ם לימדנו, כי "זנות" איננה רק שחיתות במעשים אלא לא פחות ואולי אף יותר מכך: הזנות היא שחיתות מחשבתית, וזה לשון רבנו בספר המצוות (לאווין מז):
"והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים בדעותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם [אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במ' טו, לט)]. ולשון ספרא: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות [...], 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות [...]. והכוונה באמרם 'זו זנות' – רדיפת התענוגות והתאוות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד".
ואם העסקת המחשבה בתענוגות הזימתיות היא בגדר זנות, גם הזנות המחשבתית אחר עבודה-זרה היא בגדר זנות, לא פחות מהזנות המחשבתית הזימתית ואף יותר, כי עבודה-זרה חמורה מן הזנות הזימתית. ויתרה מזאת, רבנו מגדיל לבאר ב"מורה הנבוכים" (ג, ח), כי השחיתות המחשבתית חמורה הרבה יותר מן השחיתות המעשית! והנה לפניכם תמצית ביאורו שם לאמרת חז"ל "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כט ע"א):
"ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאד, והוא, שהאדם אם עשה עבירה, הרי עשה את העבירה מחמת המקרים הנספחים לחומרו [...], כלומר שהוא עבר בבהמיותו, אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לנפשו-שכלו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה [לדוגמה בהאמינו בעבודת אלילים כמו השדים] – הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [!]. ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל [=משל לבהמיות האדם] כאשמת מי שהתעמר בבן-חורין חסיד [=משל לנפש האדם הטהורה], כי הצורה הזו האנושית [=הנפש הטהורה] וכל סגולותיה הנספחים לה [=יכולת המחשבה וההבנה], אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לו [כלומר] להתחברות בנעלה, לא להתדרדרות לעמקי השפלות".
ואין שפלות גדולה יותר משלוש החמורות: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. נמצא אפוא, כי האמונה בעבודה-זרה, ואפילו במחשבה בלבד, היא עבירה חמורה ביותר, ומכאן יצליח הנבון להבין לעומק את הִלכת רבנו, שכל המאמין באמיתת עבודה-זרה אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את ה' יתעלה ויתרומם.
רמז נוסף לעניין זה שיבץ רבנו בפירושו למסכת חגיגה (ב, א), שם נאמר במשנה: "וכל שלא חס על כבוד קונו – רתוי לו כאילו לא בא לעולם", ושם פירש רבנו: "פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-חיים טוב למציאות מאשר היותו אדם [...]. והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי באמרו: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו [=השכל], הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה".
נמצאנו למדים, שכל מי שמאמין במחשבתו באמיתת עבודה-זרה, אפילו אינו עובדהּ, מזהם קשות את נפשו והגיע לתכלית הבעיטה בשכלו, ולכן אומר עליו רבנו שהוא מחרף ומגדף את ה' יתעלה ויתרומם. ונצרף עוד הלכה מהלכות עבודה-זרה (ב, ז), אשר מלמדת אותנו עד כמה חמור עוון עבודה-זרה במחשבה:
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במדבר טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ג. מדוע חכמי ישראל סכלו להאמין בשדים?
במורה (ג, כט, הע' 59), מָרי מגלה לנו את הסיבה המרכזית להזיות חכמי ישראל בשדים ולכלל הזיותיהם במאגיה האלילית, וזה לשונו: "מפני שהבינו דרשות חז"ל כפשוטן, כגון הא דבראשית רבה ז, ז [...] ואף שימשו להם מנוף רב-כוח להחדרת הזיותיהם להמוני הבערים".
הבנת דרשות חז"ל כפשוטן החדירה לעם-ישראל את האמונה בהזיות ובנמנעות באופן כללי, כי ברגע שהוחדרה הזיה אחת, הדרך להחדרת הזיות נוספות פתוחה לרווחה, שהרי השכל כבר הורגל לקבל את ההזיות והנמנעות. כלומר, רבים מחכמי ישראל באלף השנים האחרונים החדירו לעם-ישראל את האמונה בהזיות ובנמנעות, והדבר אפשר להם להחדיר אמונות הבל רבות נוספות, ולעצב את אמונות ההמונים באופן שיתאימו למטרותיהם ותאוותיהם. כך תומרן עם-ישראל באלף השנים האחרונות, והורעל באמונות מאגיות אליליות, שכל מטרתן להנציח את הבערות והסכלות בקרב ההמונים, כדי שיוכלו לתמרן אותם לעבוד את האלילים החדשים – "גדולי ישראל".
בנוסף להיותה עבודה-זרה, האמונה בקיום השדים שימשה אפוא, כמנוף להחדרת שלל הזיות והבלים להמונים, והייתה כלי מרכזי להנצחת הסכלות והבערות בקרב עם ישראל, ולכן אמונה רעה זו כל כך חמורה, וכל כך מרחיקה אותנו ממילוי ייעודנו כ"עַם חָכָם וְנָבוֹן" (דב' ד, ו), ו"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).
נמצא, כי "חכמי ישראל" מאמיני השדים, לא רק שחטאו והחטיאו את עם ישראל בעבודה-זרה, הם גם החדירו באמצעותה רעלים נוספים לדת משה וגרמו לשיבוש מערכות מחשבתי בעם-ישראל, עד שהמתבונן על דת משה בימינו אומר: "רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה". ועל עזבם את דרך האמת נענשו בחומרה רבה, ואין עונש חמור מצואת הסכלות הרותחת, וכפי שניבא ישעיה (כט, יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".
ואם יאשימוני בכפירה ב"גדולי ישראל", אשר לפי סכלותם שווה לכפירה בה' יתעלה, אשיבם את דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ז): "המסית [אחר עבודה-זרה], אין דיניו כשאר דיני נפשות [...] שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דברים יג, יח]".
ד. שדים בפירוש רש"י לתורה
1) "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" (בר' ו, יט), ורש"י שם פירש: "וּמִכָּל הָחַי – אפילו שדים". כלומר, לדעת רש"י השדים הם יצורים חיים גופניים אשר אוכלים ושותים ובועלים, ומינם מחולק לזכרים ולנקבות. כמו כן, הקב"ה ציווה את נח להכניס את מיני השדים השונים לתיבתו, כדי שלא ימותו במבול.
והִדגשתי שהשדים גם אוכלים ושותים לפי דמיונו, כי בשני הפסוקים שלאחר מכן נאמר: "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה".
ולעצם פירושו, איני מבין כיצד עלה על דעתו לפרש כך את פשטי המקראות, שהרי הוא מתעלם מפסוקי התורה המפורשים, כי הקב"ה כבר פירט לנו שם מי נכנס לתיבה (אולי גם כדי להוציא מדעתנו את השדים בפירוש רש"י): "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ", והשדים שרחשו במוחו של רש"י לא נזכרו כלל.
ואגב, המשך דבריו שם מיותר לחלוטין: "שְׁנַיִם מִכֹּל – מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה", והלא התורה אמרה זאת במפורש בהמשך דבריה שם (ז, ב): "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ". ואולי חזר על הדברים לחכמי אשכנז שאינם בקיאים בפסוקי התורה.
2) "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי" (שמ' ז, כב) – ורש"י שם פירש: "בְּלָטֵיהֶם – לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו: בְּלָטֵיהֶם – מעשה שדים, בְּלַהֲטֵיהֶם – מעשה כשפים. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה – לומר על ידי מכשפות [=כישופים] אתם עושים כן".
במסכת סנהדרין (סז ע"ב) נאמר: "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה".
נראה לי שיש להבין את הגמרא הזו באופן הבא: מעשי שדים וכשפים הם שני סוגים מפעולות המכשפים האליליים הקדמונים. במעשה שדים המכשף היה נעזר בשד כדי לבצע את הכישוף, ובמעשה כשפים לא היה שד ברקע. ולכן הביאו את הפסוק 'לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת', ללמדנו שהם-המכשפים מתהפכים, פעם בלטיהם ופעם בלהטיהם. כלומר, כדי לתעתע ברואים משנים את אופני ביצוע הכשפים, ומהתלים ברואים באמרם מדי פעם בפעם שהם נעזרים בשדים, כדי שיאמינו להם שהם מסוגלים לשנות את סדרי הטבע.
אביי בדבריו מבחין בין סוגי האופנים הללו ונותן בהם סימן (דקפיד אמנא), ור' אליעזר מלמד אותנו שאין בכוחו של המכשף "לברוא" בריה פחות מכשעורה, כי אין בכוחו של השד, שזימן אותו המכשף לברוא יש מאין, ליצור בעבורו בריה פחותה מכשעורה. ואיני יכול להעלות על דעתי שחכמי התלמוד האמינו שיש בכוחו של מכשף גוי להכריח שד לברוא בעבורו יש מאין. ומכיוון שהמכשף עובד עבודה-זרה וחייב סקילה, גם איני יכול להעלות על דעתי שדת האמת, שנאמרה מפי הגבורה וקידשה מלחמת-חורמה כנגד העבודה-הזרה, תקדש את מלחמתה נגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת.
ברור אפוא שכוונת חז"ל לומר, שהחרטומים עשו מעשי כשפים אשר רק נראים כמעשים שיש בהם ממש, וכפירוש רבנו סעדיה גאון שם: "בְּלַהֲטֵיהֶם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", כלומר דבר שמסתירים את אופן עשייתו, כמו הקוסמים שמדמים לעשות "כשפים" אך מסתירים את מעשיהם האמתיים. ולכן גם פירש שם: "לתנינים – כתנינים", וכדברי מָרי שם: "במעשה החרטומים בכף הדמיון כי היה רק אחיזת עיניים".
ורש"י לא הבין את הסוגיה הזו כלל, ואין זו לפי דעתי סוגיה מדרשית נשׂגבה שמחביאה רעיון עמוק, אלא סוגיה פשוטה שנועדה ללמד אותנו את שיטות עובדי האלילים ותו לא. ולא התייחסתי כאן לאמונתו של רש"י בלחשים ובכישופים, כי מי שמאמין בשדים ברור שהוא מאמין גם בלחשים ובכישופים שמזמנים אותם, וכבר אמרתי שהזיה אלילית אחת פותחת פתח רחב להחדרת הזיות אליליות רבות נוספות.
ומי שירצה לראות את דעת רבנו הרמב"ם בעניין הלחשים והכישופים, ובכלל בכל נושא המיסטיקה יעיין במאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם".
3) "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (שמ' ח, יד) – ורש"י שם פירש: "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים – לבראותם ממקום אחר. וְלֹא יָכֹלוּ – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה". ושוב אנו רואים כיצד רש"י מבין את סוגית התלמוד באופן הזייתי מאגי ואלילי מוחלט.
4) "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויק' יז, ז) – ורש"י פירש שם: "לַשְּׂעִירִם – לשדים, כמו 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם' [יש' יג כא]". כלומר, רש"י הבין כי לשדים יש רגליים והם אף יודעים לרקוד, ומעניין באיזה סגנון הם רוקדים, דיסקו פופ או במעגלים חסידיים שראשו של זה בערפו של זה...
זאת ועוד, הפסוק בישעיה מובא במסגרת נבואת החורבן לבבל, וזה לשון הנביא: "וְהָיְתָה בָבֶל [...] כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. [...] וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם. וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם".
מדברי הנביא ישעיה אנו למדים על עוצמת האמונה בשדים בקרב עובדי האלילים הקדמונים, וכפי שאמר רבנו הרמב"ם לעיל. כלומר, בימי קדם האמונות בשדים היו כל כך חזקות ונטועות עמוק, עד שהנביא ישעיה השתמש באמונת ההמונים בשדים, ושהם מצויים במקומות השוממים, כדי לבטא את השיממון והחורבן המוחלט שיחול על בבל.
וכמו שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך דיבר הנביא ישעיה כאן כלשון בני אדם בעניין השדים; וכמו שרש"י לא הבין שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך לא הבין שדיבר הנביא ישעיה כלשון בני אדם בעניין השדים.
יונתן תרגם שם כך: "וְשֵׁידִין יְחָיְיכוּן תַּמָן", ולעיל ראינו שהוא תרגם: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן". כלומר, השדים הם עבודה-זרה, ולכן לא לחינם תרגם כאן "יְרַקְּדוּ" – "יְחָיְיכוּן", כי כבר ראינו אצל אונקלוס שמלה זו משמשת לפולחן של עבודה-זרה, שהרי במעשה-העגל תרגם אונקלוס: "וְאַסחַר עַמָא לְמֵיכַל וּלמִשׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָיכָא" (לב, ו), וכן "קָל דִּמחָיְכִין אֲנָא שָׁמַע" (שם, יח). ואולי כוונת יונתן שבבל תהיה מקום שומם שאליו יבואו המכשפים עובדי האלילים כדי להתחבר עם השדים הדמיוניים.