תוצאות החיפוש

שלעג המינים וחרמותיהם כנגד המורה וספר-המדע פגעו פגיעה אנושה בכבודם ובמעמדם – ללמדנו על חולשת דעתם ועל נחיתותם

סימנים רעים", וזאת מפני שלפי רבנו, כל ההיתר בעניין הסימנים אינו אלא לפי חולשת מחשבתם של בני האדם, ובשל זקיקותם

לימוד תורתם, אף שלימוד תורתם מעֻוות משובש ומעוקל, וכל תכליתו היא להתעסק בהבלים והזיות או בפלפולי הלכות זניחות

לבנים ארוכים, אך כל הקטיפה שבעולם לא תצליח להסתיר את סירחונם וּבָאְשָׁם מאפם של הנבונים אשר מזהים את שחיתותם

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב

בספרה "פרקי קרית שמונה" על הדעות הקדומות שהיו רווחות בקרב המורים, וכיצד הן השפיעו במרוצת השנים על רגשי נחיתותם

פנים, חדים וברורים, ומי שנוקט בלשונות כל-כך נחרצים בעוד שבאמת כל מטרתו היא רק לנגח את חכמי דורו על שחיתותם

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב

נוספת והיא: בשל אפסיות קיום האדם הוא כלל לא היה ראוי שהקב"ה יפקוד ויבקר את מעשיו ויעניש את הרשעים על שחיתותם

יתר-על-כן, מן הקטע הנ"ל עולה נחיתותם ושפלותם המחשבתית התהומית של מכשפי האופל, שהרי הם סבורים, שמטרת ההִתעטפות

ועל כל שחיתותם המוסרית והדתית הם מוסיפים ואומרים שהם היהודים האמיתיים!

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב

כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב

גם לפי המסקנה העולה מפשט אגדה זו המתים אינם יודעים, ונראה לי שמטרת אגדה זו ללמד על זהירותם של שמואל ואביו

לחוסנו הרוחני של אותו תלמיד, ולא רצה כנראה אביי לגלות ולבאר לתלמידיו את אבחנתו, כדי שלא להעליב או לטפח זחיחות

ובכן, לאחר חיפוש מפרך דומני שמצאתי את המקור המרכזי למנהג הזה, והוא בספר קיצור לספר של מין כעור ושחצן

החוצב לא נרגע ועיוורונו ושחץ ליבו משכוהו להוסיף ולראות בסכלותו חכמה, וכך אמר: ובכן, אני אשתדל לענות על

שלל חומרותיהם האשכנזיות הפרו-נוצריות, שהרי בהן הם מדמים להתרברב להיות "גדוילי אוילם" ומכוח התנשאותם ושחצנותם

לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן".

שום תנאי הלכתי שהלביבות יהיו מטוגנות במעט שמן כדי שהן יהיו בגדר של מעשה קדרה, וזו פשוט המצאה שרירותית ושחצנית

שקדמו [במורה, וכוונתו לענייני מדעי האלהות – ושם רבנו מסביר ומזהיר] על גודל הדבר וסודיותו וריחוק השׂגתו, ושחסים

תשובה: אכן לעתים קרובות לא קל לדעת מה מקורי ומה מזויף, והואיל וגם החוקרים כפי שציינת הם שקרנים ונוכלים ושחקנים

מתבטאת ביכולת שלנו לקיים את המצוות ללא חשש וללא מורא – וכמו שאבותינו במצרים התגברו על הפחד מהמצרִים ושחטו

בעבודה-זרה, שהחדיר את המאגיה לדת משה, שטען את הנבואה, שחירף וגידף את השם הנכבד והנורא, שמחק את יסודות הדת, ושחילל-שם-שמים

לפי שיום ארבעה-עשר בניסן אינו כשאר ערבי-ימים-טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת-קרבן".

מִשְׁתּוֹלֵל" (יש' נט, טו), והם זעקו כדי לתת ביטוי לכאבם הרגשי העצום על בחירתו של עם-ישראל ללכת בדרכי רשע ושחיתות

השמחה – רק בדבר נעלה לצד החובה לשמוח מתוך יראה, הכנעה, תפילה והודיה לבורא-עולם, יש איסור להרבות בשמחה ושחוק לשמוח רק בדבר שתכליתו למטרה נעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "וכן אסרו [חכמים] ע"ה להרבות בשמחה ושחוק

נאמר באגדה שהם התבסמו, ולפתע קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, רבה ביקש רחמים והחייה את ר' זירא.

נמצא, שלצד החובה לשמוח מתוך יראה, הכנעה, תפילה והודיה לבורא, יש איסור להרבות בשמחה ושחוק כשהם מרוּקנים לשמוח רק בדבר שתכליתו למטרה נעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "וכן אסרו [חכמים] ע"ה להרבות בשמחה ושחוק