תוצאות החיפוש

כוונתנו היא לשאלת יחסו של המשטר הקיים, על כל מוסדותיו מפלגותיו, משרדיו ומרכזי הכוח שלו, לאותה אוכלוסייה שהכל יודעים שהיא ממוקמת בעבר השני של "הפער" או התהום. מאות אלפי ישראלים, שברובם המכריע הינם כיום ילידיה של הארץ הזאת, וחניכיה של המדינה ויוצאי צבאהּ. שייכים לתרבותם ורקעם ההיסטורי-חברתי של קברניטי אותו המשטר. זהו הדבר המחריד – שלאמיתו של דבר אין הפער הסוציאלי מעסיק שום אדם".

ניתן להמשיל את המסע אל האמת לטיפוס לפסגתו של הר – כאדם המנסה להעפיל מתחתית ההר אל ראשו, שם נמצאת האמת והגדילו לעשות בהפכם את כפירתם לדברי אלוהים חיים וכן למקור של פרנסה וטובות הנאה בניגוד לפסק חכמי ישראל בעיון אמיתי הם אינם יודעים, אלא לרוב הם מעקמים את פשטי המקראות כאילו מדובר במדרשי הזיה ובאגדות שדים של חדש, תורה חדשה, וקראו להר המשחית הזה בשם שיחדור בקלות רבה ללב ההמון ויסית וישפיע על תודעתם – וכוונתי לקבלה זכינו אנחנו דורשי האמת ללכת בדרך האושר, האמת והצדק, אשר מאירה את חייו של האדם באורות זוהרים ומשובבים,

חומרתה העצומה של ההגשמה במורה (א, לו) רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה. אך לעומתם, המגשימים התפרצו במחשבתם כלפי אמיתת עצמותו של בורא-עולם, שהרי הם ייחסו לבורא-עולם גופניוּת ולכן מוסיף רבנו הרמב"ם שם: "וראוי למנהיג המדינה [...] ומדובר בכת פילוסופית מוסלמית שרבנו הרמב"ם הִרבה לתקוף ב"מורה הנבוכים". והאמת שאיני מבין את תלונתו של קאפח השכיר על ר' אלעזר בן פדת, שהרי רבנו הרמב"ם מלמדנו לעיל במורה, ש"המידות

המצוה הרביעית בספרו הגדול של רבנו הרמב"ם "משנה-תורה" היא מצות יראת-השם. מדברי רבנו ב"ספר-המצוות" עולה, שמצוה זו היא לירוא מעונשו של ה' יתעלה ולהימנע מלעבור על אזהרותיו, וזה בהערה, שמדברי רבנו בשני מקומות בהלכות יסודי התורה עולה לכאורה, שמצוה זו היא ליבוש מפניו של ה' יתעלה, כלומר, תחושת הבושה מלפני השם והבנת אי-יכולתנו להגיע עד חקר שלמותו, הן אולי הצוהר ליראת-השם אמתית, ולכן הרמב"ם אין בו הדחיפה או יותר נכון המשיכה של האוהב לקיים את דברי האהוב, ולא הרתיעה של הירא שלא לעבור על אזהרת

כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון אמרו [חכמים]: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש והנה לכם דוגמה לצביעותו ולהתחסדותו של קאפח, מצד אחד הוא מתייהר לסתור את כל פירושיהם של רודפי הבצע כדי ובמלים אחרות, הואיל ובאמונה דתית מעורב גם פן של אמונה וקבלה, קל יותר לזייפה. ביחס לתלמוד הירושלמי (סוטה ג, ד), ובכן, שם מדובר על תלמיד של רבי שעמד בקריטריונים ההלכתים של עני, דהיינו

קצרו של דבר, יעקב אבינו אומר לעשו שמראה פניו הוא כמראה הנשיאים והמלכים, לא כמראה פניו של אלהים, שהרי ) עסקתי בטענתו של הרמב"ן שהפועל "אִתְגְּלִי" מבטא הגשמה. הרמב"ן סבר בסכלותו שהפועל "אִתְגְּלִי" משמעו בהכרח התגלות חזותית של אמיתת עצמוּת הבורא. אך אין זו משמעות המילה, אלא היא כוללת בתוכה כל סוג של התערבות אלהית שמימית במתרחש כאן בעולם השפל של שוכני-בתי-חומר נמצא, שהפועל "אִתְגְּלִי" אינו מלמד על התגלות של דמות כלשהי של ה' במראה הנבואה, אלא על התגלות של כבודו

ובדרכו של אונקלוס (שהיא גם דרכו של יונתן בן עוזיאל) הלכו גם רס"ג וגם רבנו הרמב"ם. תועלתו של הפירוש עומדת ביחס ישר אל רמתו של הלומד: ככל שגבוהה יותר רמתו של הלומד, כך רבה מידת התועלת היחסית בכל קומה שאליה יגביה הלומד, שם יפגוש בפירושו של רש"י העומד לימינו ומסייע בידו – כמידת יכולתו של הלומד יוצאת מפיו; ורס"ג פירש: "ורוח – ורוחות", והסביר שם קאפח: "רוחות ממש הנושבות מארבע רוחות העולם, וכן פירש הרמב"ם ועל תרגומו של אונקלוס שם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים" – "וַחֲזָא יְיָ", ראו: "הרמב"ן – המִּין שלא יבין", שם בקושייתו

הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד ". הרמב"ם' ]. של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי

כמו כן כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין: 'אבל ראש ישיבה שחטא מלקין אותו בפני שלושה, ואינו חוזר לשׂררתו. הרעים מכוח "זכות החפות" של הערכאות! אולם, דבריו של ערוסי הינם התעיה ברורה, שהרי במקרה של טל הנבל "זכות החפות" לא קיימת כלל! דווקא התייחסות אמיתית של יושרה בעניינו של טל הייתה מקדשת-שם-שמים. (ב, כט): "כל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו

הארבע-עשרה עסקתי בטענתו של הרמב"ן שהפעל "אִתְגְּלִי" מבטא הגשמה. הרמב"ן בסכלותו סבר שהפועל "אִתְגְּלִי" משמעו בהכרח התגלות חזותית של אמיתת עצמוּת הבורא. אך אין זו משמעות המילה, אלא היא כוללת בתוכה כל סוג של התערבות אלהית שמימית במתרחש כאן בעולם השפל של שוכני , ואפילו נביא גדול אב האומה, אפילו הַכֵי ראוי והכרחי להרחיק בין מציאותו של בורא-עולם לבין מציאותו של ה' יתעלה, בעקבות ידיעתה את עתידו של ישמעאל.

התפשטותה של חברת המינות החרדית מחלישה אפוא את חוסנו הרוחני והאנושי של עם-ישראל ומקרבת אותנו לשואה ולגלות קצרו של דבר, העובדה שנאמר בפשט המדרש הלז שהקב"ה איננו משחית את העולם בזכות תינוקות של בית-רבן ובזכות ובכן, בדבריו הללו ארבל מעיד על עצמו שהוא מטומטם גמור, שהרי רבנו הרמב"ם חיבר את הספר "משנה תורה" ובו הלכה ואין צורך להם, לא בשביל להתיר עגונות ולא בשביל לפסוק אסור ומותר, וכיו"ב, כי כבר יש לנו את רבנו הרמב"ם יתר-על-כן, נאמר בנביא שהקב"ה ראה את מעשיהם של אנשי נינווה ולא נאמר שהוא ראה את לימוד התורה של יונה.

לא אתפלא אם החדרתו של רש"י-שר"י כ"רבן של ישראל" מגיל הילדות על-ידי הגננות והמורים, פעלה את פעולתה וטשטשה ויש אומרין אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואֵילוֹ של אברהם.  ויש אומרין אף צבת בצבת עשויה". דהיינו תפישׂת מעשה בראשית כפשוטו, הייתה נפוצה בקרב המינים הצרפתים, ראו: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם כלומר, כבר מראשית היצירה נבראו קרניו של האיל באופן כזה שהן יסתבכו בסבך של שיחים נמוכים צפופי-ענפים קוצניים ייעודו של עם-ישראל.

ומפירוש רש"י עולה שזה הוא פירושו הפשטני של הפסוק! ושוב אנחנו נפגשים עם סכלותו של רש"י, שהרי איך יעלה על הדעת שצבע השיער של האדם יעיד במשהו על אופיו? הרמב"ם", "אי זה הוא מעונן?" זאת ועוד, כבר למדנו שרבות הן התוספות שהוחדרו לפירושו של שר"י, והנה לפניכם דוגמה נוספת: בפרק הראשון של לפיכך אין לקבל גם את פירושיו הנדירים הללו, ולא רק כי הם מיעוט לעומת רוב מוחץ ומכריע של הבלים, אלא גם

כיוון שעלו בעליית היד [ידו של מי?] אלהים של פחד יצחק [הוא] אלהים אחרון. ישתנה בשום אופן מאופני השינוי –  לא שינוי עצמי, ואין לו מצב מסוים זולת עצמותו שאז ישתנה בו, וגם אין יחסו לזולתו משתנה כי אין יחס בינו לבין הזולת שישתנה באותו היחס כמו שיתבאר. פשט שיש בו ריבוי של מליצות מגשימות מפורשות, פשט של מינות ונצרות.

נתח-השוק של קאפח השכיר הוא תלמידי הרמב"ם, ולכן הוא לא היה יכול להציג את קארו כנוכל שעוקץ את רבנו, מפני משכורות לפי מידת הפרסום של החכם? חכמי-יועצי-אשכנז במסווה של נאמנות לפסקי חז"ל והרמב"ם. הזקן עבד כחוטב עצים רק בתחילת לימודו], זוהי השערה ללא שום ראיה, בעוד שדברי הרמב"ם מפורשים, והבא להגביל ור' יהושע דיין של כל ארץ ישראל והיה פחמי. אלא שיהירות הדורות [לא יהירותו של קארו?]

הפילוסופים לקבְּלה כפשוטה, ראו: "האמונה בתחיית המתים לפי הרמב"ם" (חלק א, חלק ב), וכן הזכרנו את הקושי לקבל את אמיתת חיי-העולם-הבא במאמרי: "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", ובעניין המחלוקת והקושי ולדעתי, על העוון החמור הזה, דהיינו תיעובה של ארץ-ישראל, גם נגזר דינם של צאצאי המינים בשואה, ונראה לי אלהי, באמרוֹ: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה' [ראו מאמרי: "הרמב"ם ודרך האמת הזו רחוקה מאד-מאד מחוקרי הרמב"ם של ימינו, אשר בנוסף להפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים מאד-מאד

קנונייבסקי לא חדלים לטמטם את התועים אחריהם שאם הם יתרמו סכומים גדולים ל"קופת העיר" מובטח להם שהם לא יחלו ומהי תעודת הביטוח שהם לא יחלו בקורונה? כל-שכן וקל-וחומר שתורתם אינה תורה, אלא מקבץ של הזיות מאגיות אליליות נגעלות. והנה לפניכם עוד מאמר קצר על ממשיכי דרכו של קנייבסקי, חתנו המכשף ובתו החזירה. המקורבים ומקורבי המקורבים, כמנהג המינים שמנהלים את קופת השרצים של קנייבסקי.

ונקרא כך כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של ספרו של רבנו רצוף ברעיונות, כיווני מחשבה, וכללי השקפה אשר ניתן באמצעותם להבין את רובן הגדול של נבואות פשטי אגדות חז"ל אחד היסודות החשובים ביותר במשנת רבנו הרמב"ם הוא, שאין להבין את אגדות חז"ל ודרשותיהן התמוהות וכמובן אי אפשר בלי דברי הרמב"ם שם על הכת הראשונה, ומשם אנו למדים כי פשטי אגדות חז"ל הם בגדר "הנמנעות" ברם, בסופו של דבר הוא החליט לבאר את ענייני הנבואה, דרגותיה ומשליה, באופן אחר של ביאור: "כלומר דרך אגב

הבה נבחן אפוא את טענתו של אותו דרדעי בכיר בעיניו המבוססת לדבריו על קביעתו של מָרי ונראה היכן נמצאת האמת של נכדותיו), אדם אשכנזי אשר התאהב בהשקפותיו של מָרי יחיא קאפח, והוא התפאר במהלך הריאיון שאם תחפש את תלמידיו הרבנים הממסדיים למיניהם, אשר לא רק שמתכחשים למשנת הרמב"ם, ומונעים את בניהם מלימודי המדעים, ומתבוננים אפילו רמז לדרך האמת של אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם, ואם כבר היה איזה מקום נדיר מאד שנוגע לדרך האמת, אותו ושואף לקבל צורה חדשה.

רבנו הרמב"ם אינו הראשון אשר הולך בדרך הרחקת הגשמות, וכבר קדם לו אונקלוס (המאה הראשונה), אשר בתרגומו לתורה במורה (א, כז) רבנו מתאר את מעלתו הכבירה של אונקלוס בזכות עניין זה, ומוסיף ומבאר לנו כמה עניינים פרטניים בתרגומו-פירושו של אונקלוס. כבר כתבתי לא מעט על תרגומו של אונקלוס, בין במסגרת מאמריי על פרקי רבנו במורה, ובין במסגרת כללית של הוכחת אור נברא או כהתגלות השגחתו ורצונו של הקב"ה בעולם.

על תפישׂות רעות כאלה ואחרות של הזוהר הטמא ניתן לקרוא באתר במדור "קבלה", ושם גם תמצאו חמשה מאמרים שזכיתי לכתוב בעניין כיעורו של הזוהר – ועד שלא נבער את הקבלה החדשה הזאת מארצנו לא תינתן לנו רשות להקים את בית התופעה הזו, שבה כומרי הדת מפיצים הזיות פגאניות ומסלפים את ספרות חז"ל נפוצה מאד, ואפילו הרמב"ם – אילולא ואז הוא אומר שם: "יש שני צדדים של גאולה: או צד של עבד או צד של בן [...] או שנזכה למשיח שיהיה בבחינה של עבד [מלך המשיח הוא בחינה של "עבד"?]

ראוי להדגיש שפירושו של רס"ג מרחיק מן ההגשמה, שהרי רס"ג מפרש את "עֵינֵי יְיָ" כמשל וביטוי להשגחת ה' על – ואיני יודע כיצד רש"י דמיין את עיניו של הקב"ה שראייתן גורמת להיגלם. הרמב"ם, ויחד-עם-זאת הם מביעים דעות כוזבות מבתי-המדרשות של המינים האירופים ומתלבשים וחושבים כמותם, ואף ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל. קצרו של דבר, כל מי שזכה להכיר באור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!

נוסח הדברים של "כל נדרי" מזהם את מחשבתו של ההמון בהזיה שתרבות התעתועים והנכלולים (השטיקים והטריקים) היא ועל היחס הנכון לעשרת-ימי-התשובה ולראש-השנה וליום-הכיפורים בפרט, ראו נא את דברי רבנו הרמב"ם המפורסמים וזהו נוסחו של "כל נדרי": "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום-ברוך-הוא ועל דעת כל הקהל הקדוש הכלמת הפושעים שמבקשים לשוב בתשובה בראשו של "כל נדרי" נאמר כך: "בישיבה-של-מעלה ובישיבה-של-מטה, על דעת קצרו של דבר, מחדירי ההזיה הזו הפוכים לחלוטין בהשקפותיהם מהשקפות התורה וחז"ל אשר חסו על מוסר ההמון ועמי

בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת". רש"י הבין שכוונת המדרש היא שמיתתן של צדיקים מכפרת כמו שהדבר הוא בנצרות, דהיינו שעצם המיתה של הצדיקים מכפרת על עוונותיהם של ישראל.

ייחודה של מצות התוכחה בהלכה הבאה הרמב"ם מתמקד בייחודה של מצות התוכחה, ולייחוד זה שני פנים: האחד, מצוה נכונות מבית מדרשו של רבנו הרמב"ם! ויש לשאול, האם לדעת חז"ל ורבנו הרמב"ם, כומרי-דת ממסדיים דשנים ומפוטמים אשר הפכו תורת-חיים לקורדום-חוצבים וראוי ללמד ולהזכיר את הדברים הללו לדרדעים רבים שמזוהים עם דרכו של רבנו הרמב"ם, ואף אם למחצה לשליש ולרביע רש"י משחית את מצות התוכחה רבנו הרמב"ם פוסק לעיל בהלכות דעות (ו, ט), וכֹה דבריו: "המוכיח את חברו, בין

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו שישנן כמה מידות מרכזיות, אשר להן רבנו הרמב"ם מקדיש מקום מיוחד שתי המידות הללו הן הכעס והגאווה, את חומרתה ונזקיה של מידת הגאווה ביארנו במאמר הקודם בסדרה, ועתה נעבור עונשו של משה רבנו כדי להבין מעט על חומרתה של מידת הכעס, נתבונן בביאורו של רבנו הרמב"ם לחטאו של משה רבנו וכופר במציאותו של הקב"ה – כך הכועס על כל דבר שיהיה, למעשה כופר במציאותו של הקב"ה, שהרי אם הוא היה סבור וביאר שם רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו: "אמרוֹ 'כשם שהוא מברך על הטובה' – רצונו לומר, שיקבלם [=את הצער והייסורים

טעות דורו של אנוש נחל אפוא לעיין במסר המרכזי של חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (א, א), וכֹה דבריו: "בימי כל-שכן וקל-וחומר כאשר הפיוט הזה הוא למעשה שיר הלל להזיות המינות של הקבלה אשר השחיתו ומשחיתות את עם-ישראל כי כך היא דרכה של עבודה-זרה וכך היא דרך הנהגתו של ה' יתעלה: באותן הטובות שמבטיחים כומרי העבודה-הזרה שיבואו ונמצא כל עם-הארץ והנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ואבן, וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות ובעניין הקמיעות הרחבתי במאמרי: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה".

רבנו שהובאה בשלשלת הקבלה, ומשם לסדר הדורות, ומשם לספר רמב"ם של הגרי"ל הכהן מימון עמ' טו". וכבר עסקתי בהשקפה הזו במאמרי: "הרמב"ם בראשית דרכו", ושם הפרכתי את ההזיה הזו מתוך ניתוח שירו המפורסם של והם גם מרוממים אותו להבנה שכל תיאוריה טעונה ביסוס והוכחה, וכל תיאוריה שאין לה ביסוס והוכחה איתנה אין לקבלה הכשיר את עצמו בלימוד המדעים ואינו יודע להבחין בין משל למציאוּת ובין הזיה לאמיתוּת (ראו מאמרי: "האם לדעת הרמב"ם לנו בהר סיני בדרך של אמונה ומסורת, מעטים מאד היו בני האדם אשר מודים בקיומו של בורא-עולם.

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" אשר נקרא "שביל הזהב של הרמב"ם", למדנו, כי החובה המוטלת על האדם לאזן ובמלים אחרות, לפי שיטתו רבנו הרמב"ם כתב לחינם את "מורה הנבוכים" והלכות יסודי התורה. מדרכו של רבנו עולה, כי לכל מעשה שאנחנו עושים יש חשיבות! בהקשר לעניין זה, רבנו מבאר בהקדמתו שם (עמ' רנה–רנו) את חטאו של משה רבנו. רבנו חותם את דבריו שם במוסר גדול שנועד להרחיק אותנו ממידת הכעס, וכן בחשיבותה העצומה של מצות קידוש ה'

למקום ולשטח: "והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] אין יחס בינו לבין המקום ". ועתה לשאלתו השנייה  של המין שמקשה: אם כך, דהיינו אם שמו של מטטרון כשם רבו, הרי שיש לעָבדוֹ! של עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ואם חלילה לא ישמעו לציוויו וימרדו בה' יתעלה הוא לא ישא לפשעיהם של של ה' יתעלה שמו – אך הואיל ואין בכוחו של המלאך הזה לעשות כן, מאסנוהו...