בפרוס השנה העשרים-וחמש לעצמאותנו יש לה למדינת ישראל הישגים רבים בהם יכולה היא להתפאר ובצדק – עוצמה צבאית, כלכלה מודרנית משוכללת, פיתוח חקלאי ותעשייתי מזהיר וכו'. ברם, בבואנו לערוך את מאזן ההישגים והמחדלים בימים חגיגיים אלה, אסור לנו להזניח את השטח הרוחני-חברתי-אנושי עליו נותן העיתון אפיקים את מירב הדעת והדאגה. מייסדי אפיקים, עורכיו ומשתתפיו הציבו לעצמם מטרה ראשה – מרכזית – דהיינו תחייה רוחנית וחברתית, הגנת זכויות ומיזוג גלויות אמתי. צר לנו לציין כאן, שהמשטר המדיני-חברתי בישראל, על כל הישגיו בתחום החומרי-פיזי-צבאי, אינו יכול להתפאר בהישגים ראויים לשמם בתחום החברתי-אנושי-רוחני.
במה דברים אמורים? כיום מדברים בישראל בלי הרף על "פערים" ועל סתימת פערים. כל שני וחמישי אנו שומעים וקוראים על אודות עוני, תנאי דיור ירודים, חוסר שיכון לזוגות צעירים, רמת השכלה לא נאותה, ועל האמצעים שיינקטו לתיקון מחדלים אלה... מבטיחים לנו שבעוד כך וכך שנים יפונו כך וכך משפחות ברוכות ילדים לדירות צפופות פחות, שיונהג יום לימוד ארוך לכך וכך ילדים טעוני טיפוח, שיוקצו סכומים כאלה וכאלה לנזקקי סעד, וכי כך וכך יוצאי צבא מבני "העדות" יעברו קורסים ומכינות להכשירם ללימודים על-תיכוניים.
הצהרות והבטחות כאלה נשמעות כמעט יום-יום מפיותיהם של אחראים – אך בנקודה היסודית והרגישה ביותר – נקודה שהיא שורש הרע וסיבת המחדלים כולם, איש אינו מוכן לנגוע. כוונתנו היא לשאלת יחסו של המשטר הקיים, על כל מוסדותיו מפלגותיו, משרדיו ומרכזי הכוח שלו, לאותה אוכלוסייה שהכל יודעים שהיא ממוקמת בעבר השני של "הפער" או התהום.
כבר אמר מי שאמר, שבמדינת ישראל מתהווה והולך פער תורשתי – דהיינו פער חברתי-תרבותי-כלכלי העובר בירושה מדור לדור. לפני חודשים מספר התרענו מפני דיבורים מסוכנים ודמיוניים ששמענו מפי מנהיגים רמי דרג, אשר קבעו שעולים מארצות האסלאם הביאו אתם את העוני והקיפוח "במזוודותיהם" – ושפער זה וקיפוח זה "עוברים מדור לדור" ולא ניתן לחסלם מהר. אנו, כמובן, כופרים בתכלית הכפירה בגישה חברתית-היסטורית מוטעית זו, שכמוה, למעשה, כמו שלילת תרבותם ויכולת הסתגלותם של מאות אלפי ישראלים, שברובם המכריע הינם כיום ילידיה של הארץ הזאת, וחניכיה של המדינה ויוצאי צבאהּ.
מהו אם-כן שורש הרע ומקור המצוקה? דעתנו בנדון הייתה ונשארה ברורה: המקור טמון בגישתו של המשטר התרבותי-חברתי-מדיני שלנו – לבני אדם שאינם שייכים לתרבותם ורקעם ההיסטורי-חברתי של קברניטי אותו המשטר. במלים אחרות, שורש הרע טמון בגישתם האתנית-עדתית של מנהיגינו, גישה הקובעת במפורש או במרומז כי כל אדם, בין אם הוא יהודי בין אם אינו יהודי, אשר אינו שייך לאותה קבוצה יהודית תרבותית-אתנית המתקראת "אשכנזית" הינו "לקוי בחסר" מבחינה זו או אחרת. תורה זאת של "העליונות האשכנזית", יש לפעמים והיא מוסווית בדיבורי סרק על "פיגור סביבתי" – לאמור, שסיבת הפער נעוצה בפיגורם כביכול של אותם עמים אשר אתם חיו יהודי המזרח במשך דורות רבים. יש גם והיא מוסווית על-ידי טענות היסטוריות-מדעיות כביכול אודות "חוסר תודעה יהודית מספקת" או "חוסר תרבות יהודית מושרשת" – או אף "חוסר ניסיון של חיים במשטר דמוקרטי". ברם, בסופו של דבר כל הדרכים מוליכות למסקנה אחת ויחידה – דהיינו שמה שנקבע כיום "הפער", שורשיו נעוצים בגישתו העדתית-אתנית-אקסקלוסיבית גדושת הדעות הקדומות של אותו ממסד, המזיל כל יום דמעות-תנין על פערים והמדבר בלי הרף על "סתימת פערים".
השיטה הינה פשוטה בתכלית הפשטות. בראשית מציגים קבוצות שלמות של בני-אדם כחסרי-כל, ולאחר מכן – כאשר הם גורמים לכך, שבני-אדם אלה וצאצאיהם יהיו חסרי-כל באמת – באים ומנסים לסתום פערים! זו היא אפוא התחסדות ודבר כזה אינו יכול להמשך, מה גם שהמדובר כיום הוא בדור חדש של בני עדות-המזרח שגדל וחונך במדינה, חי את חוויותיה ולחם את מלחמותיה.
מובן שהיו וישנן סיבות אחרות, משניות, להתהוות הפערים החברתיים-תרבותיים הקיימים. נסתפק כאן בהזכרת אחת מהן. בריאיון שפורסם בגיליון ערב פסח השנה ב"על המשמר" נתבקש הפרופ' ישעיהו לייבוביץ', יהודי שאינו חוסך במלים, לחוות דעתו על "הפערים בתוך האוכלוסייה היהודית". הוא ציין, כי בשטח זה "נכשלנו כישלון טוטאלי".
פרופ' לייבוביץ' אמר בין השאר, כי הסיבה העמוקה לכישלון זה "היא בזה שנתפסנו לטירוף הפטריוטי. מה חשוב שיש ישראל ראשונה וישראל שנייה, באשר חזות-הכל בתודעה הציבורית היא האפאראט (הבניין) המדיני? ואילו מה שמתרחש במסגרת האפאראט הזה, לא מעניין... אם אחרי 25 שנות עצמאות עדיין יש לנו 15 אחוז אנאלפביתים, הרי זו עובדה נוראה, משוועת. יצחק בן-אהרן הטעים לנו לאחרונה כי 40 אלף צעירים יהודים בישראל אינם עובדים ואינם לומדים. אלו הן עובדות ידועות, אבל מי מתעניין בהן, מי מודאג מהן? ... אצלנו הפכה המדינה לערך ולתכלית בפני עצמם. הלא גם אותו נוער שאינו לומד ואינו עובד יוכל להעמיד מקרבו חיילים טובים. ואם כן – הכל שפיר! זהו הדבר המחריד – שלאמיתו של דבר אין הפער הסוציאלי מעסיק שום אדם".
ולסיכום, מה שאמרנו עד כה ומה שאמר פרופ' לייבוביץ', ניתן למצות במלים אחדות: מה שהכשיל את החברה הישראלית ומה שבסופו של דבר הביא ליצירת הפערים הקיימים הייתה הגישה שרווחה וממשיכה לרווח בממסד הציוני המזרח-אירופי הנוכחי, שעיקרה, זלזול שורשי בקבוצות שלמות של בני אדם השייכים לתרבויות ולעדות "אחרות"; ולדעת פרופ' לייבוביץ', מה שהכשיל את החברה הישראלית הוא הטיפוח הגובל בהאלהה של הבניין המדיני-צבאי, ולהזנחתם הגמורה של נושאים אחרים גורליים לא פחות.
[הערת המערכת: נראים הדברים שטענתו של פרופ' לייבוביץ' שקרית כמעט לחלוטין, ואינה אלא תכסית שמאלנית אשכנזית טיפוסית לעוולות החברתיות והגזעניות שדמן הכתים את ידי הממסד האשכנזי לדורותיו (ובמיוחד הממסד האקדמי המתנשא). לפי לייבוביץ', מה שהכשיל ומכשיל את החברה הישראלית וגורם לנחשלות חלקים גדולים ממנה, הוא השקעה בצבא ובפטריוטיות (=אהבת ארץ-ישראל ויישובה). טענתו זו של לייבוביץ' היא טענה אשכנזית שמאלנית טיפוסית, אשר נשמעת גם בימינו חדשים לבקרים מאנשי אקדמיה שמאלנים בכירים, אשר לייבוביץ' נמנה על החשובים שבהם באוניברסיטה העברית הידועה לשמצה בשמאלניותה הקיצונית ובשנאתה העיוורת לכל ריח של אהבת ארץ-ישראל.
טענתו זו של לייבוביץ', האשכנזי "הנאור" כביכול, ששנאתו התהומית לצה"ל ולמתנחלים מעידה כאלף עדים על גזענותו, התנשאותו ובהמיותו – נועדה לטמטם את המזרחים, לגרום להם לזנוח ערכים "פטריוטים", ולשכנעם להצביע למפלגות השמאל הקיצוני המתנשא (אגב, בבחירות 2019 שיתקיימו בקרוב, ישנן שתי מפלגות בלבד אשר אין בהן מזרחים במקומות ריאליים: דגל התורה, ומרץ). והאמת היא, שהיה אז וישנו גם בימינו, די כסף להשקיע בתחומי חברה וחינוך אם היו מוציאים אותו נכון, אך במקום זאת, מפנים אותו לבעלי ההון בהטבות "חוקיות" של עשרות מיליארדי שקלים מדי שנה, להשקעה בפרויקטים בזבזניים למקורבים ולמשחדים למיניהם, למשכורות עתק משחיתות של בכירי המגזר הציבורי, ולשאר השקעות שווא ומדוחים].
ומה הלאה? מה יהיה על הנושא הנדון בעשור או בחצי היובל הבא? לדעתנו, הדבר תלוי בראש ובראשונה בעדות-המזרח עצמן – במה שיעשו ובמה שלא יעשו. השינוי המקווה יבוא רק אם במדינה הזאת יתעוררו המקופחים ויפעלו שכם אחד, להיות שותפים מלאים לעיצוב דמותה של המדינה וליצירת משטר של צדק, שייצג את כל שכבות העם לעדותיו השונות מבחינה תרבותית-חברתית-כלכלית, ואין זו אוטופיה.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון מט, אייר תשל"ג, עמ' 2.