במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו שישנן כמה מידות מרכזיות, אשר להן רבנו הרמב"ם מקדיש מקום מיוחד בהלכות דעות, מפני שהן הכרחיות לתקינות מצבנו החברתי, והן היסוד והבניין לאושרנו ולשלוות נפשנו בעולם הזה. שתיים מהן הן מידות מיוחדות מאד יותר מכולן, מפני שבהן אין ללכת ב"שביל הזהב" הממוצע, אלא יש להתרחק בהן עד הקצה, וזאת בשל חומרתן והנזק העצום שהן גורמות לנפש ומכלות ומחריבות בה כל חלקה טובה. שתי המידות הללו הן הכעס והגאווה, את חומרתה ונזקיה של מידת הגאווה ביארנו במאמר הקודם בסדרה, ועתה נעבור ללמוד על מידת הכעס.
א. עונשו של משה רבנו
כדי להבין מעט על חומרתה של מידת הכעס, נתבונן בביאורו של רבנו הרמב"ם לחטאו של משה רבנו, וממנו נלמד, כי משה רבנו אדון כל הנביאים אשר לא קם ולא יקום נביא כמותו לישראל לעולם, חטא פעם אחת במידת הכעס לעיני כל ישראל, ועל כעסו זה הוא נידון לפני ה' יתעלה למות במדבר! ואף תואר מעשהו זה בגינויים קשים וחריפים מאד, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנה–רנו):
"ואתה יודע כי אדון הראשונים והאחרונים משה רבנו ע"ה, כבר אמר לו ה' יתעלה: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי' [במ' כ, יב], 'עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי' [שם כ, כד], ['עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי' וכו'] 'עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי' [דב' לב, נא] – כל זה וחטאוֹ ע"ה היה, שנטה כלפי אחד משני הקצוות ממעלה אחת מן המעלות המידותיות והיא המתינות. כאשר נטה כלפי הכעס באמרוֹ: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים' [במ' כ, י], מחה ה' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו. וכגון זה ביחס לאותו האדם חילול ה', לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם לומדים מהם ובהם מקווים לזכות לאושר העולם-הזה והבא, והיאך יבוא ממנו הכעס והוא ממעשה הרע? [...] ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש. [...] וכל מה שיֹאמר או יעשה בוחנים אותו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו [עם-ישראל] שהוא ע"ה אינו מאותם שיש להם מגרעת מידותית [ואם לא היה נענש, היו מסיקים שהכעס הוא מידה רצויה]. [...] ולא מצאנו לה' יתעלה בדברו עמו בעניין זה כעס ולא רוגז, אלא אמר לו: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה [...] וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם' [במ' כ, ח]".
נמצא, שמשה רבנו חטא במידת הכעס לפני כל קהל עדת ישראל, ועל כך ספג עונש כבד מאד במה שלא נכנס הוא ואהרן לארץ-ישראל, ובמה שהופנו כלפיו וכלפי אהרן ביטויים קשים וחריפים מאד שנחקקו לדורי דורות! רבנו חותם את דבריו שם במוסר גדול שנועד להרחיק אותנו ממידת הכעס, ואשר מלמד גם על חשיבותה העצומה של מצות קידוש ה' ועל חומרתו הקטלנית של עוון חילול ה', וכֹה דבריו (עמ' רנו): "ולולא שידע [משה רבנו] שה' כבר התאנף עלינו בשאילת המים, ושאנו כבר הכעסנו לפניו יתעלה, לא היה כועס".
כלומר, המעשה הזה שבו חטא משה רבנו היה במדבר צין (במ' פרק כ), וקדם לו מעשה אחר ברפידים (שמ' פרק יז), שגם בו עם-ישראל התלונן קשות על משה ואהרן, ושם הקב"ה כעס על העם והורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא מים לעם-ישראל. נמצא, שלכאורה היה מקום לדון את משה רבנו לכף זכות, שהרי כבר קדם מקרה כזה בדיוק שבו הקב"ה הורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא ממנו מים, ובמלים אחרות כבר היה תקדים – ואף-על-פי-כן, הקב"ה העניש את משה רבנו בחומרה רבה מאד. אנו לומדים אפוא, שאין מקום לדון לכף זכות בעניינים של חילול ה', ואפילו לא את משה רבנו ע"ה, וכמה חמור עוון הכעס שגרם למשה ולאהרן למות במדבר ולגינויים חריפים לדורי דורות.
בהמשך פירושו שם (ד, כח), רבנו מזכיר שוב את חטאו של משה רבנו, ומבאר את האמור במשנה ביחס להקב"ה שאינו נוטל שוחד, ובהתאם לפסוק: "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דב' י, יז) – וכֹה דברי רבנו: "וזהו עניין 'לא יקח שחד', והוא כמו 'לא ישא פנים', אלא נפרע מן הגדול במעלה אפילו על דבר קטן כמו שנפרע ממשה רבנו על עוון הכעס כמו שביארנו בפרקים הקודמים".
בפרק השביעי מפרקי הקדמתו שם, רבנו מוסיף ומלמד שמגרעת הכעס מהווה מסך בפני השגת ה' יתעלה, וכֹה דבריו שם (עמ' רנט–רס):
"ואין מתנאי הנביא שיהיו בו המעלות המידותיות בכללותן עד שלא תהא בו שום מגרעת כלל, [...] ומצאנו לאליהו ז"ל מידת הכעס ואף-על-פי שנשתמש בה בכופרים ועליהם היה כועס, הרי ביארו חכמים שה' סילקוֹ ואמר לו שאין ראוי [להיות נביא] לבני אדם, מי שיש בו מן הקינוי כמו שיש בך לפי שהוא יאבדם. [...] ואל תתמה על כך שחסרון במקצת מידות ממעט במעלת הנבואה, לפי שמצאנו מקצת המגרעות המידותיות מונעות את הנבואה לגמרי, כגון הכעס, אמרו [חז"ל בפסחים סו ע"ב]: 'כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו', ולמדו מאלישע שנעדר ממנו החזון כאשר כעס עד שהסיר כעסו, והוא אמרו: 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן' [מ"ב ג, טו]".
נמצא, שבעת הכעס האדם רחוק מבורא-עולם כי הוא מקים מסך אטום ועבה לפני עיני שכלו, אשר מונע ממנו להשכיל את מושגי האמת ולהתענג על אור הדעת.
ב. אל תהי נוח לכעוס
במשנה מסכת אבות (ב, יג) נאמר כך: "ר' אליעזר אומר, יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך", רבנו בפירושו שם מסביר:
"אל תהי נוח לכעוס – אל תְּעַתֵּד [=תכין ותרגיל] את עצמך לרוגז ולכעס. וכבר הפליגו בגנות הכעס עד שאמרו [חז"ל בשבת קה ע"ב]: 'כל הכועס הרי הוא כעובד עבודה-זרה', והסמיכו את זה למה שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר' [תה' פא, י] – כלומר ששני הדברים שווין".
מעניינת השוואתם של חז"ל את מי שכועס לעובד עבודה-זרה, ונראה לי שכוונתם היא, שכמו שעובד עבודה-זרה מתעלם וכופר במציאותו של הקב"ה – כך הכועס על כל דבר שיהיה, למעשה כופר במציאותו של הקב"ה, שהרי אם הוא היה סבור שיש בורא לעולם אשר מנהלו ומנהיגו, הוא לא היה כועס כלל. ובמקום להבין שיש מנהיג לעולם הוא כועס על הרעות והייסורים שבאים עליו כאילו הם לא הגיעו אליו כתוצאה או בעקבות מעשיו. ואם היה מכיר במציאותו של בורא-עולם ונכנע לפניו, הוא היה משלים עם כל הקורות אותו ומקבל אותן באהבה, ואף מודה ומשבח לה' יתעלה על הכל בכל מכל כל.
כמו כן, גם אם נדמה לו לאדם שהוא "דתי" כי הוא מקפיד להתפלל לה' שלוש תפילות ביום, ומשכים ומעריב לבתי-הכנסיות של עמי הארצות וכיו"ב, ואפילו אם נדמה לו לאדם שהוא "דתי למהדרין" כי הוא חובש מגבעת מרשימה ומתעטף בגלימה שחורה – אפילו האדם הזה, שרואה את עצמו בין "הצדיקים והחסידים", כאשר הוא כועס הוא למעשה מבטא בכעסו את ההשקפה שבורא-עולם אינו מנהל את העולם באופן שלם ומושלם, ובכעסו הוא למעשה מתרעם על מידותיו של הקב"ה, כלומר מפקפק בדרכי הנהגתו. ובמלים אחרות, האדם המתון שאינו נראה כלפי חוץ כאותם "היראים" עדיף בהרבה על שחקני הדת בעלי המידות הרעות, שאינם יודעים כמעט מאומה על יסודותיה הטהורים של דת משה.
ייחוס עוול או שגיאות או שגגות לה' יתעלה הוא כמו עבודה-זרה, שהרי אין לפניו שום מגרעת, וכל המגרעות הן לבני האדם אשר בעפר יסודם ואל העפר מובאם, ולעומת זאת, ה' יתעלה המרומם מעל כל ברכה ותהילה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). מסיבה זו אנחנו אומרים את הפסוק הזה בעת ההלוויה, בעת הצער והכעס הגדולים ביותר, כדי ליישב את נפשנו ולהצדיק עלינו את הדין, שלא חלילה נתרעם כלפי שמיא על דרכי הנהגתו אותנו ונייחס לו עוול ורשע, ואפילו שלא נפקפק בדרכי השגחתו או נהרהר אחר צדקת מעשיו – כי כל אחד מאלה הוא כעבודה-זרה מפני שכולם מתעלמים מאחדותו ושלמותו של ה' יתעלה, ושאין לפניו שום עוולה או שגיאה או שגגה. "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" (איוב לד, י).
ג. אהבת האל – אפילו בעת הצער והכעס
במשנה מסכת ברכות (ט, ה) ישנו ביטוי נוסף לצידוק הדין ולקבלת גזרת שמים, וגם שם רבנו מלמד על חשיבות ההשלמה וההכנעה, ועל מגרעת הפניית מידת הכעס והרוגז כלפי בורא-עולם, והנה לשון המשנה:
"חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' [דב' ו, ה]: 'בְּכָל לְבָבְךָ' – בשני יצריך, בייצר טוב ובייצר רע; 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' – אפילו הוא נוטל את נפשך. 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל ממונך. דבר אחר, 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו בַּכֹּל מאד-מאד".
וביאר שם רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו:
"אמרוֹ 'כשם שהוא מברך על הטובה' – רצונו לומר, שיקבלם [=את הצער והייסורים] בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך 'ברוך דיין האמת', עד שייראה כמו בזמן שהוא מברך 'הטוב והמטיב' [=על שמועות טובות ומשמחות], וכמו שאומרים חכמים ברוב ענייניהם: 'כל מה דעביד משמיא – לטב'. וזה דבר מושכל אצל הנבונים אף-על-פי שלא הזהירה עליו תורה, לפי שהרבה דברים נחשבין לרע בתחילתם וסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאד, ולכן אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה וגזירה הרת סכנה, לפי שאינו יודע התכלית. [...] ואמרוֹ 'בייצר טוב ובייצר רע' – רצונו לומר שישׂים בליבו אהבת האל והאמונה בו אפילו בעת המרי והכעס והרוגז, שכל זה הוא ייצר רע, כאמרם: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ [מש' ג, ו] – אפילו בדבר עבירה' [ברכות סג ע"א]. ופירש 'מידה' – דרך, כלומר באיזה מצב שתהיה שבחהו והודהו".
וכמה שלוות נפש מביאה לאדם אהבת ה' יתעלה, כמה רוגע פנימי, כמה שמחה אמיתית אשר מקיפה את האדם באושר עילאי וממלאת את ישותו הרוחנית והגופנית בעונג שלא ישווה ולא ידמה לו מאומה. אושר אשר מבריא את הגוף והנפש מכל תחלואיהם, אושר אשר מרחיב את דעתו של האדם, אושר אשר ממלא את הלב בהודיה עמוקה לבורא-עולם.
תודה לך ה' יתעלה על הכל בכל מכל כל – כי הכל טובה וחסד והכל ביושר בצדק ובאמת, יהי רצון שנזכה לחיות את חיינו בכל עת ובכל שעה מתוך אהבה שלמה לה' יתעלה.
ד. הכעס – תועבה לפני ה' יתעלה
במסכת נדרים יש משנה שמתוכה אנו למדים שהכעס הוא תועבה לפני ה' יתעלה, והנה לשון המשנה (ט, א):
"ר' אליעזר אומר, פותחין לו לאדם [שֶׁנָּדַר נֵדֶר, ורוצה עתה להתירו לפני החכם] בכבוד אביו ואמו, וחכמים אוסרין. אמר ר' צדוק, עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום, אם כן אין נדרים. ומודים חכמים לר' אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו, שפותחין לו בכבוד אביו ואמו".
והנה פירוש רבנו שם:
"אומר ר' אליעזר, שאם אמר לו אביו או אמו הרגזתנו בנדר זה או הצטערנו בכך [כלומר, החכם שואל את מי שנדר ורוצה להתיר את נדרו, האם אביו או אמו התרעמו על נדרו, ואם כן, לפי ר' אליעזר הוא] אינו צריך שאלה לחכם ולא הפרה. [ר' צדוק חולק:] ואמר ר' צדוק, אילו היה הדבר כך [שהנדר בטל ומבוטל ללא התרה, כאשר אביו או אמו גינו את הנדר שנדר], הרי ידוע שאין רצוי לפני ה' הנדרים והכעס, והרי אפשר לומר לו בכל נדר, שמתועב לפני ה' הכעס הזה שגרם לך לידור [כלומר, אם אביו ואמו גינו את הנדר וביטלוהו בכך, מדוע שלא נֹאמר שהנדר מתועב לפני הקב"ה ודי בזה כדי להפר ולהתיר אותו ללא התרת נדרים?], [ואם כך], נמצא שלא יישאר אצלנו כלל נדר שצריך שאלה לחכם כדי שיפר אותו, והוא אמרם בפירוש עניין זה: 'אם כן אין נדרים נשאלין לחכם' [נדרים סד ע"ב]. אבל חכמים אומרים, על-כל-פנים צריך שאלה לחכם ויתיר לו נדרו, והלכה כחכמים".
נמצא, כי הכעס הוא מידה מתועבת לפני ה' יתעלה, והנדרים שבאים בעקבות הכעס גם הם מתועבים לפני בורא-עולם. ולכן, אם חלילה התגברה על האדם מידת הכעס, עליו לזכור שלא יעז לנדור נדר בעקבות כעסו, כי הכעס והנדרים שבאים בעקבותיו מתועבים מאד לפני ה' יתעלה, ובמקום לנדור, ירגיע האדם את עצמו בנשימות עמוקות ובזכירת בורא עולם. ויתרה מזאת, אם הנדרים שהם מותרים לפי ההלכה, מתועבים לפני בורא-עולם כאשר הם באים בעקבות מידת הכעס, כל-שכן וקל-וחומר כאשר האדם נוקט בפעולות של זעם והשחתה בעקבות כעסו – שכל המעשים והפעולות הללו מתועבים מאד-מאד.
ה. פסיקת רבנו בעניין מידת הכעס
לאחר שראינו מעט דברי הלכה מוסר ומחשבה בעניין מידת הכעס, נעבור לראות את פסיקת רבנו בהלכות דעות (ב, ז) בעניין מידת הכעס, וכֹה דבריו שם:
"וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמֵּד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יַראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מְדַמֶּה אש בשעת כעסו והוא אינו כועס".
רבנו מורה לנו ללמד את עצמנו שלא לכעוס, אך איך עושים את הדבר הזה? ובכן, כבר למדנו במאמרים הקודמים בסדרת "מצוות משנה תורה" על חובת איזון המידות, ולמדנו כי ריפוי הנפש מתחלואיה נעשה בביצוע פעולות קיצוניות אשר הָפְכִּיוֹת לפעולות הנובעות מן המידה הרעה, וכך לאט-לאט חוזר האדם לאיזונו ואז הוא חוזר לבצע פעולות רגילות ממוצעות. ובעניין הכעס, על האדם שמבקש לרפא את מידת הכעס בנפשו, להיות כאסקופה הנדרסת לכל, ולהתייחס לכל פגיעה שפוגעים בו באמת או לפי דמיונו, בשתיקה ובהשלמה מוחלטת. בתחילה הוא ייאלץ לנשוך את שפתיו מרוב זעם, אך לאט-לאט הוא ילמד להתייחס לכל עלבון ופגיעה מזולתו כלפיו, בהשלמה ובהכנעה ובשלוות נפש מוחלטת.
וראוי לחזור על מוסרו של רבנו בפירושו לאבות (ד, ד):
"וכבר ראיתי בספר מספרי המידות ששאלו לאחד החסידים ואמרו לו: איזה יום עבר עליך בשמחה יותר מכל ימי חייך? אמר, יום אשר הייתי נוסע בספינה, והיה מקומי בה שפל המקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי רכוש, ואני הייתי מוטל במקומי, ואחד מנוסעי הספינה עמד להשתין, והשפיעה עליו שפלותי והמצב הגרוע שהייתי בו עד שגילה את עצמו והשתין עלי. התפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, ובאמת לא הצטערתי בלבי במעשיו כלל ולא נתעורר בי שום התרגשות – אז שמחתי שמחה גדולה שהגעתי עד כדי-כך שלא הרגיזני זלזול אותו החסר ולא שמתי לבי אליו. ואין ספק שזה הגבול האחרון בשפלות הרוח כדי להתרחק מן הגאווה".
מדברי רבנו עולה נקודה מעניינת, והיא שיש קשר בין מידת הגאווה למידת הכעס, כלומר, אדם גאוותן עלול לכעוס בקלות על פגיעה בכבודו, שהרי כבודו בעיניו הוא דבר יקר מאד מרוב גאוותו ואנוכיותו. לעומת זאת, אדם עניו אשר כבודו אינו חשוב למאומה בעיניו, יעביר וימחל על כל פגיעה בכבודו, ויקבל ברצון ובאהבה את כל הביזיונות וההשפלות. נמצא אפוא, שמידת הגאווה היא הגורם והסיבה להתעוררות מידת הכעס בנפש האדם; וההיפך, מידת הענווה מרוממת את האדם למידת ההכנעה והמתינות, שהרי האדם העניו חי מתוך ידיעה והכרה מעמיקה באפסיותו, ולכן כל ניסיון להרגיזו או להשפילו נחשב לאין ולאפס.
עוד אנו לומדים מההלכה שבראש פרק זה, שיש מקום להראות פנים כועסים כאשר האדם מבקש לחנך את בניו ובני ביתו או את הציבור אם הוא היה אדם חשוב בעיני הציבור. ברם, יש אשר מקשים על רבנו מהלכה שפסק בפרק הקודם (א, ו): "לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת", ומָרי כאן מסביר, "דתני והדר מפרש, [כלומר] מה שכתב בפרק א 'שיכעוס על דבר שראוי לכעוס עליו' – כוונתו שיַראה עצמו כועס, והיינו דמסיים בה [ולכן רבנו מסיים את ההלכה בפרק א במלים: "כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת"], [כי] המטרה כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת".
מָרי מוסיף ומביא ראיה לדבריו מדברי רבנו ב"מורה הנבוכים" (א, נד):
"וראוי למנהיג המדינה [...] ולא ישחרר מוסרות הכעס, ואל ייתן להתפעלויות להשתרש בו [כלומר, אל יאפשר לרשמים חיצוניים סביבתיים להשפיע על נפשו ולהטותה למידות רעות, כגון שלא יאפשר לטרדות ומצוקות החיים לחדור לנפשו ולעורר בקרבו את מידת הכעס], כי כל התפעלות רעה, אלא יישמר מהן כפי יכולת האדם. ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון לא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני האדם נוטר ונוקם ובעל חמה כפי הראוי להם ולא מתוך סתם כעס, עד שיצווה לשרוף אדם והוא בלתי כעוס ולא רגוז ולא שונא לו, אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים.
התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [שם כ, יח], אמר, אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית ["כלומר שגם השכל האנושי מחייב אותה, ולא רק דעת עליון אשר שביליה נעלמים מאתנו" (מָרי שם)], לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה. ועם כל זה ראוי שיהיו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה הרבה יותר מפעולות העונשין" וכו'.
נחזור לרגע לסוף ההלכה שהובאה לעיל: "כאדם שהוא מדמה אש בשעת כעסו והוא אינו כועס", בדפוסים שיבשו את המשפט הזה וכתבו: "כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס", וכך כותב מָרי שם: "וכוונת רבנו שיַראה כעס גדול 'כאש שלהבת' דרך משל, ובאמת אינו כועס. ובנדפס לא הבינוה ותקנו 'כועס'".
בהלכה הבאה לאחר ההלכה הזו שאנו דנים בה, רבנו פוסק כך (ב, ח):
"אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה; ואמרו, שכל הכועס, אם חכם הוא – חוכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו [כמו שלמדנו לעיל] שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסין – וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים, הן נעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושים מאהבה ושמחים בייסורין, עליהן הכתוב אומר: 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ' [שו' ה, לא]".
רבנו פוסק כי "בעלי כעס אין חייהם חיים", ואין צריך להכביר מלים על צדקת דבריו, שהרי כל אדם יודע שהכעס הוא גורם מרכזי מאד בגרימת "מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" (דב' כח, נט), וגם אם האדם הכעסן יגיע לגיל שבעים, כל ימי חייו צער ומכאובים, "כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ" (קה' ב, כג); "וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף" (שם ה, טז). כמו כן, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, דימו את כוחם של אוהבי ה' ליציאת השמש, כמו שהשמש עולה בקרניים דקות וחלושות והולכת וגוברת עד שהיא מאירה את כל העולם כולו, כך הצדיקים וכך דרך האמת עולים לאיטם מתוך החושך הגדול – עד שהם מאירים את כל העולם כולו: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תה' פה, יב); "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" (איוב ח, ז).
ונסיים במשנה ממסכת אבות (ה, י): "ארבע מידות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות [=להתפייס] – יצא הפסדו בשכרו [=עוון הכעס עומד לעומת מצות ההתפייסות, ונמצא במצב שקול, לא צדיק ולא רשע]. קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא שכרו בהפסדו [=עוון קושי ההתפייסות עומד כנגד מצות המתינות, ועדיין הוא נמצא במצב שקול, לא צדיק ולא רשע]. קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע". ופירש רבנו שם: "התבונן איך קרא את המתון, אשר מתינותו מרובה עד שהוא קרוב לאי-הרגשה – חסיד, וקרא לזה שיש בו מגרעת הכעס – רשע".
"אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (קה' ז, ט).
"ודרך הצדיקים, הן נעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושים מאהבה ושמחים בייסורין, עליהן הכתוב אומר: 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ' [שו' ה, לא]".