ובמלים אחרות, בתחילת לימודו של האדם הוא נזקק לסמוך על רבים מדברי קודמיו באופן כמעט עיוור, עד שהוא ישכיל

"קל וחומר", וכֹה דברי רבנו בהלכות אישות (יט, יט): "וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אימו ואם אומַר בעדינות שהם משובשים להחריד עד כדי גרימת נזק בלתי-הפיך למחשבה, יהיה הדבר בגדר מחמאה גדולה בעבורם

כמו כן, אסור לברך על שתייה גרגרנית זו, משום שאסור להלל ולברך את ה' מתוך מעשה שיש בו פורענות ונזקי שדים

ורס"ג פירש שם: "פָּנָיו – השגחתו", ופירושו נקי ואף מרחיק מן ההגשמה. *** ואם הזכרנו את רש"י-שר"י נציין

כלומר, לא יעלה על הדעת שהוא פועל באמיתתו או שהוא יתעלה נזקק לִרְצוֹת את עצמו.

זו נקראת "התכחשות", וכפי שהוגדר על-ידי מכון תמיר לפסיכותרפיה: "ההכחשה היא מנגנון הגנה שמטרתו למנוע נזק

דבריו, שהרי רעב ממושך גורם לנשירת שיער, ודי לראות את תמונות היהודים העירומים במחנות ההשמדה, אשר גופם נקי

קצרו של דבר, ארבֵּל עושה נזק גדול לדרך-האמת בכך שהוא מֵחַד, מתיימר להתנער מספר-האופל וההנאה מדברי-תורה שעם שטעה בכמה מהשקפותיו לענ"ד אין בכך כלום כדי להטיל בו איזה רבב ח"ו, כידוע לכל יודעי ספר שאין לך אדם נקי

בפסוק הבא (בר' א, כו): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו [בדפוס, תבנית, אימום

: "וכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל, ותישאר בטרדת הלב ואימוץ

גמליאל מוסיף ואומר: "צדק הרמב"ם כאשר התריע שהדוגמאות שנתן הינן אך מעט מרשימה ארוכה של נזקים שהעצירות

לו שהוא גאון – וכולם הביאו ראיה ממילת "כביכול" אחת, שהוחדרה לתוך בליל של הגשמה ומינות, לכך שרש"י היה נקי

רבנו הרמב"ם נקי מאמונת השדים ולכן הוא פוסק בהלכות איסורי ביאה (י, י): "המפלת דמות אדם שיש לו כנפיים של

כמו כן, איני מתפלא שדווקא אשכנזי כמוהו אימץ את דעת הפוחז לפיה פיו ולבו של רבנו הרמב"ם לא היו שווים, שהרי

קאפח הדיין השכיר מתעה ומתעתע, ובדבריו לעיל הוא גרם וגורם נזק גדול מאד לדרך האמת, שהרי הוא מצד אחד, "נאמן לפיכך, נזק גדול גרם וגורם קאפח בדבריו לעיל, כי עצם דחיית הטענות למעט אחת, מתעה ומתעתעת כאילו הוא היה

אבלים, ואין ספק שאם אחד התלמידים הסתכסך עם אשתו הם השכינו שלום ביניהם, וגם אין ספק שאם אחד התלמידים נזקק

הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני".

והלא זו סתירה מיניה וביה וחוסר הבנה בסיסי ומשווע בתורת השם, וכל מי ששכלו נקי מדעות קדומות וזך מדמיונות

הנזק שעלול להיגרם לאותו אדם ששולח את מחשבתו לדברים שהוא אינו מסוגל להשיגם, הוא נזק לא פשוט כלל, ולא רק

הנאות כבלתי נאות, ותתחזק תאוותם ותגדל הנאתם בדברים שאין בהם הנאה כלל אצל הבריאים, ולא עוד אלא שיש בהם נזק

שם משותף: לעתים הוא מבטא דמיון מציאותי מוחשי הנראה לעין, ולעתים הוא מבטא דימוי בעניין מהותי מופשט, נקי

לו שהוא גאון – וכולם הביאו ראיה ממילת "כביכול" אחת, שהוחדרה לתוך בליל של הגשמה ומינות, לכך שרש"י היה נקי

שרוב מחקריהם הינם הסחה מדרך האמת, או חמור מכך: סילוף מכֻוון של דברי רבנו או הצגת מומיו, כדי למזער את נזקו

נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה, אף-על-פי שקיבלו עליהן אחריות [=אנשי העיר קיבלו אחריות על כל נזק

נתונים כל העת תחת ביקורת מדעית, ולכן קשה מאד לזייפם, וגם אם יזייפום, סוף השקר או הטעות להתגלות, ושום נזק

יושר ומוסר, ולכן לא די בכך שהאדם ישב בדד וידום, אלא עליו לצאת ממגורי הערים אל המקומות השוממים הרחוקים מנזקי

אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר

כלל לא מובן מדוע חז"ל יתקינו ברכה בנוסח שעלול להתפרש בקלות כציווי אשר אוסר להפליל את המושחתים שגורמים נזקים

אלא יש להשיב, כי החכמים-באמת שונאים את הממון, כי הם מבינים את נזקו הממכר, וכמו האלכוהול ודומיו, ההתמכרות

וקאפח ניסח זאת כך: "נזק גדול והרס חומות הדת והאמונה", והוסיף: "וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא