ה. שדים בפירוש רש"י לנביאים
1) "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" (ש"ב ז, יד) – פסוק זה עוסק בהבטחת ה' לדוד המלך, כי שלמה בנו יבנה את בית-המקדש, והוא יהיה לו לאב וכו', אך כאשר שלמה המלך יחטא לה' יתעלה, הוא יוכיח אותו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, כלומר ה' יתעלה מזהיר, כי אם שלמה המלך יפנה עורף למצוות ה' וילך אחר ההבל והאלילות, הוא יכה אותו על-ידי שליחים ועל-ידי נגעים דהיינו מחלות.
כך מפרש תרגום יונתן שם, אלא שהוא סבור שגם "נגעי בני אדם" הם ייסורים מידי בני אדם: "אֲנָא אַהוֵי לֵיהּ כְּאָב וְהוּא יְהֵי קֳדָמַי כְּבַר, דְּאִם יִסרַח וְאַלקֵינֵיהּ בְּמַלקוּת גֻּברִין וּבמַרדּוּת בְּנֵי אֱנָשָׁא". לעומת זאת, רש"י פירש שם כך: "בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים – זה הדד ורזון בן אלידע; וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – זה אשמדאי שדחהו ממלכותו, והשדים בני אדם הראשון הם, שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו במות הבל היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו".
לפי רש"י, פשט הפסוק "וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" הוא שהקב"ה ישלח את אשמדאי ואת השדים כדי לייסר את שלמה המלך על עוונותיו. מקור שדיו של רש"י הוא באגדה מפורסמת במדרש תנחומא, אך אשמדאי לא נזכר שם, רש"י הוסיף את אשמדאי מאגדה אחרת (שראינו בחלקו הקודם של המאמר), כי כנראה סבר, שכל מה שאירע באגדה שם לשלמה המלך עם אשמדאי הוא בגדר ייסורים מאת ה' לשלמה.
והנה לשון האגדה במדרש תנחומא (בובר) לבראשית, סימן כו:
"אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן – אימתי? כשיעסוק בתורה, אבל בהניח אותי והלך בדרכי לבו – אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. מאי בשבט אנשים? זה הדד ורזון בן אלידע, שנאמר: 'וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע' [מ"א יא, כג]; וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – אין 'נִגְעֵי' אלא המזיקין, שנאמר: 'וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' [תה' צא, י], להודיעך שכל 130 שנה שפירש אדם מחוה, היה הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו, ומוליד מזיקין".
המזיקין שנזכרו באגדה זו אינם שדים דמיוניים, אלא בני אדם הרעים. וכדי להבין אגדה זו יש ללמוד שתי הקדמות: ראשית יש להבין את משמעויות הפעל 'יָלַד' בתורה, ואז נבין את משמעות הפסוק: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בר' ה, ג) ונחל להבין מי הם המזיקים שהוליד אדם הראשון; שנית, יש להעמיק ולהבין מי הם אותם המזיקין.
1.א) הקדמה ראשונה – בספרו "מורה הנבוכים" (א, ז), רבנו הרמב"ם מלמדנו על הפעל יָלַד, המשמעות המקורית והמרכזית של שם זה היא פעולת ההולדה, וממנה הושאל פועל זה לשתי משמעויות נוספות: 1) בריאת הנבראים – כגון ההרים "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" (תה' צ, ב); 2) חידושי המחשבות וההשקפות – "ומזה נאמר 'וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ' [יש' ב, ו], הולכים בהשקפותיהם, כמו שאמר יונתן בן עוזיאל ע"ה 'וּבְנִימוֹסֵי עַמְמַיָא אָזְלִין' [שם]".
כלומר, מי שלימד אדם השקפה אמתית כאילו ילד את אותו האדם, מפני שהוא הנחיל לו השגה שכלית-רוחנית, ולכן נאמר באדם הראשון לאחר הולידו את בנו שֵׁת: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ". כלומר, בנו שֵׁת היה נעלה בהשגתו הרוחנית כאביו, מפני שאביו הצליח לחנך אותו בדרך טובה וישרה ולהנחיל לו את דרך האמת. והנה לשון רבנו במורה שם:
"והנה לפי העניין הזה, מי שלימד אדם איזה דבר ואָצל לו השקפה כאילו יָלַד את אותו האדם, [...] ובעניין זה נקראו תלמידי הנביאים 'בני הנביאים', [...] ולפי השאָלה זו נאמר באדם: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ [וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת' (בראשית ה, ג)], וכבר קדם לך עניין צלם אדם ודמותו מה הם".
רבנו הרמב"ם לומד, שהפסוק "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" מורה על כך, שאדם הנחיל לבנו שֵׁת את מושגי האמת, שהרי הודגש בפסוק: "בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", ובראש "מורה הנבוכים" רבנו מסביר, כי המילה "צלם" היא "ההשגה השכלית"; ו"דמות" היא דימוי בעניין, כלומר שֵׁת היה בדמותו הרוחנית של אביו. נמצא, שֶׁשֵׁת היה בנם הראשון של אדם וחווה שהוארה נפשו בהשגה השכלית, וכך מסביר הרמב"ם שם:
"נמצא, שכל אותם הבנים שקדמו לו [שנולדו לאדם לפני שֵׁת] לא הושגה להם הצורה האנושית באמת, [...]. אבל שֵׁת, כיון שלימדו והבינוֹ [=הביא אותו לידי הבנה, הורה לו את הדרך הנכונה] והגיע לשלמות האנושית, נאמר בו 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [שם]".
1.ב) ההקדמה השנייה – כאמור, הבנים שקדמו לשת במשך כל אותן 130 שנה, "לא הושגה להם הצורה האנושית", כלומר היו רעים וחטאים, והנה לשון רבנו בהמשך דבריו שם:
"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...], שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה והייתה מיועדת] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת, ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו'. כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]".
נמצא, כי השדים שנזכרו במדרש הם בניו של אדם, שהיו רעים וחטאים, ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה". זאת ועוד, ברור כי מה שנאמר במדרש ש"היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו", אינו אלא בגדר פטומי מילי, כלומר אלה הם פרטים מדרשיים שאין לייחס להם שום חשיבות (ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").
לסיכום, רש"י הבין מדרש זה כפשוטו, ולמעשה האשים את אדם הראשון בבעילת שדים או יותר נכון בבעילת שֵׁדוֹת במשך 130 שנים! ולפי פירושו אדם הראשון היה חולה נפש פסיכיאטרי בדרגה החמורה ביותר, שהרי איך יעלה על הדעת שהוא העדיף יצורים חולניים בהמיים מכוערים ומעוותים על פני אשתו חווה שהייתה כלילת היופי והשלמות? ובכלל, איך יעלה על הדעת שאדם הראשון יעשה תועבות כאלה במשך 130 שנה, לאחר שנאמר עליו בתהלים (ח, ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים"? כלומר אך כפסע היה בינו לבין המלאכים.
כמו כן, אם היו באמת שדים ושדות דמיוניים בעולם, התורה הייתה מזהירה: "כל שוכב עם שֵׁדוֹת מות יומת", כמו ש"כל שוכב עם בהמה מות יומת", אך אין פסוק כזה, כי השדים קיימים אך ורק במוחותיהם ובהזיותיהם של פרשנים חולים בנפשם...
2) "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (יש' יג, כא) – רש"י פירש שם: "וּשְׂעִירִים – שדים". וכבר ביארנו בהרחבה פסוק זה בסוף חלקו הראשון של המאמר.
3) "לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ, זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ" (יש' יז, יד) – רש"י פירש שם: "וְהִנֵּה בַלָּהָה – שדים באים על האויב ומבהלין אותו; בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ – והאויב אין בעולם; זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ – חלק סנחריב וחלק גוג ומגוג כשיבאו לבזזינו".
ברם, גם רס"ג וגם תרגום יונתן פירשו "בַלָּהָה" מלשון כיליון, כלומר שהקב"ה יְכַלֶּה לעת ערב את הגויים המצֵרים לישראל, ועד שלא יבוא הבוקר כבר כלו ואינם, וזה יהיה גורלם וחלקם של כל אויבי ושונאי ישראל. והנה תרגום יונתן שם: "לְעִידָּן רַמשָׁא וְהָא כִיד לָא הֲוָה [=לעת ערב יכלה כאילו לא היה] עַד לָא צַפרָא דִּכלָיְתוֹהִי [=וטרם בוקר ישלם כיליונו כאילו לא היה] דֵּין חוּלָק לְאָנְסַנָא וַעֲדַב לְבָזְזַנָא".
והנה לשון רס"ג בביאורו לפסוק באיוב (יח, יד) "וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת": "ויצעידהו אל שר הכיליון". ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח: "כלומר, מבטחו והדבר שהיה משענו ומסמכו, נהפך לו לרועץ [...], ומלך כינוי למקור הרע כדרך שאומרים שׂרא דעניותא" (יש פירוש נוסף למלה "בַלָּהָה" מלשון בהלה, ראו פירוש רס"ג שם, יא). לסיכום, פירושי יונתן ורס"ג נקיים מעבודה-זרה, ורש"י ההביל להאמין בשדים ואף סבר שהם עשויים להועיל ולהיטיב לעם-ישראל.
4) "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ" (יש' לד, יד) – רש"י פירש שם: "וְשָׂעִיר – שד; [...] לילית – שם שֵׁידָה".
4.א) כבר ראינו בסוף חלקו הראשון של המאמר פסוק דומה, ובו מתנבא ישעיה הנביא על בבל: "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם". ושם הסברנו, כי מדברי הנביא ישעיה אנו למדים על עוצמת האמונה בשדים בקרב עובדי האלילים הקדמונים, וכפי שמבאר רבנו הרמב"ם שם. כלומר, בימי קדם האמונות בשדים היו כל כך חזקות ונטועות עמוק, עד שהנביא ישעיה השתמש באמונת ההמונים בשדים, ושהם מצויים במקומות השוממים, כדי לבטא את השיממון והחורבן המוחלט שיחול על בבל.
והוא הדין כאן, הנביא ישעיהו משתמש באמונת ההמונים במציאות השדים במקומות השוממים, כדי לבטא את החורבן הנורא שיחול על אדום. וכמו שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך דיבר הנביא ישעיה כאן כלשון בני אדם בעניין השדים; וכמו שרש"י לא הבין שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך לא הבין שהנביא ישעיה דיבר כלשון בני אדם בעניין השדים.
עוד ייתכן, כי לא רק האלילים משולים לשדים, אלא גם הָאִטִּים כלומר המכשפים, והם אף נזכרו יחדיו בישעיה (יט, ג): "וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים". כלומר, אדום תהיה ציה ושממה לאחר שתשתה את כוס התרעלה שמכין לה ה' יתעלה, ומרוב שממתה ייצא לה שם שרק השדים מצויים בה. ולכן יימשכו אליה המכשפים המתבודדים אשר מבקשים להתייחד עם שדיהם לעבדם.
מסיבה זו יונתן מפרש "וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא" – "וְשֵׁידִין חַד עִם חַברֵיהּ יְחָיְיכוּן". וכבר למדנו שלדעתו השדים הם משל לעבודה-זרה, שהרי בספר ויקרא (יז, ז) פירש: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן". כלומר, עובדי האלילים יתקבצו באדום השוממה כדי "להתחבר" לשדים האליליים. ולכן יונתן משתמש במילה "יְחָיְיכוּן", שהיא כידוע משומשת לעבודת עבודה-זרה, וכתרגום אונקלוס במעשה העגל: "וְאַסחַר עַמָא לְמֵיכַל וּלמִשׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָיכָא" (שמ' לב, ו), וכן "קָל דִּמחָיְכִין אֲנָא שָׁמַע" (שם, יח).
4.ב) נותר לנו אפוא לבדוק מהי הלילית שנזכרה בפירוש רש"י: "לילית – שם שֵׁידָה". גם בתלמוד (נדה כד ע"ב) רש"י מפרש כך, וזה לשון התלמוד: "המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה, ולד הוא אלא שיש לו כנפיים. תניא נמי הכי: א"ר יוסי מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפיים". ורש"י פירש שם: "דמות לילית – שֵׁידָה, שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים".
רבנו הרמב"ם נקי מאמונת השדים ולכן הוא פוסק בהלכות איסורי ביאה (י, י): "המפלת דמות אדם שיש לו כנפיים של בשר – אמו טמאה לידה". ומָרי יוסף קאפח מבאר שם: "איני יודע לילית זו מה היא? אם לילית האמורה בישעיה [בפסוק שאנו דנים בו כעת], והיא האיה או הכוס האמורים בויקרא יא לפי פירוש רס"ג [...] – הרי לא גרע מכל דמות עוף האמור לעיל הלכה ח [...]. ועוד, מאין לקח רבנו כנפיים של בשר, ואותו עוף שהוא לילית כנפיו מנוֹצצים [=מכוסים בנוצות] ככל כנפי עוף אחר".
כלומר, אם הלילית הזו שנזכרה בגמרא היא דמות עוף, הרי כבר ייחדו משנה נפרדת לעניין זה (שם ג, ב): "המפלת כמין בהמה חיה ועוף", וכן רבנו פוסק שם (י, ח): "המפלת דמות חיה ועוף". זאת ועוד, רבנו פוסק לעיל שכנפי הלילית הם של בשר, ואילו כנפי העוף מכוסים בנוצות. ולכן מסיק שם מָרי ואומר: "לכך נראה לי שרבנו קורא לַילִית למד ראשונה פתוחה, והוא העטלף שכנפיו של עור ללא נוצה, ומפרש רבנו המפלת אדם דמות לילית, היינו שיש לו כנפיים של עור".
נמצא שהלילית היא שם לעופות טורפים ליליים מסוגים שונים, והלילית שנאמרה בגמרא היא העטלף שכנפיו כנפי בשר. מה הביא אפוא את רש"י להזות ולדמיין שדים ושדות? מצאנו שתי אגדות בספרות חז"ל אשר מי ששוגה להבין אותן כפשוטן, יסבור שֶׁלילית היא שֵׁידה דמיונית, ונראה כי שני המקורות הללו הם אלה שגרמו לסערת דמיונו של רש"י:
4.ב.1) נאמר במסכת שבת (קנא ע"ב): "אמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה; שנאמר: 'אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ' [תה' מט, כא]. אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית".
ברור מהקשר העניינים כי המאמרים הללו דנים בהתגברות האדם על יצרו והרהוריו הרעים, שהרי אין אדם נדמה לבהמה אלא לאחר שיצרו מושל בו לחלוטין, וזה הכיוון שיש להבין לפיו את דברי ר' חנינא. כלומר, אף שדבריו לא נפסקו להלכה, יש בהם הטפה מוסרית לאדם בעת בדידותו, שייזהר פן יעלו במחשבתו הרהורים רעים ודמיונות כוזבים, אשר גורמים לו לבעוט בכבוד קונו הוא שכלו, ואף למשכו לחטאים מבישים בפעולות מעשיות.
4.ב.2) האגדה השנייה שנזכרה בה לילית, נמצאת במסכת בבא בתרא (עג ע"א–ע"ב), בתוך רצף של אגדות וסיפורי גוזמא. לאחר שנבין את הרקע שבו נאמרה האגדה הזו, יהיה לנו קל מאד להבין את האגדה עצמה.
♦ בסיפור הראשון, רבה מספר סיפור ששמע מיורדי-הים על גל פלאי שמטביע ספינות. בראש הגל זוהרת אש לבנה, וכדי להינצל ממנוֹ מכים אותו באלות שחקוק עליהם שמות קדושים, ואלה גורמות לגל לנוח מזעפו. ברור שהאש הלבנה הזו היא רמז לכך שהגל הזה הוא שליח מאת ה' יתעלה להעניש את החוטאים, וכדי להינצל ממנו יש להכות אותו באלות שחקוק עליהם שמות קדושים – כלומר לשוב בתשובה להתפלל ולהתחנן לה' יתעלה שיחוס על נפשותינו אף שאין אנו ראויים לחיים, וכמו שעשו הספנים באניית יונה הנביא.
♦ בסיפור השני, מוסיף רבה ומספר סיפור נוסף ששמע מיורדי-הים, על כך שיש בין גל לגל שלוש מאות פרסות [=300 ק"מ] וגובה הגל שלוש מאות פרסה. פעם אחת הרים אותם הגל עד שראו את מקום מושבו של כוכב קטן בשמים, והיה גודלו כגודל מקום שזורעים בו ארבעים סאים [=ארבעים מכלים בינוניים] של זרע חרדל [=שהוא קטן מאד, ולכן אמרו זרע חרדל כדי לומר שבית מושבו של הכוכב יחסית גדול, שהרי ככל שהזרעים קטנים כך השטח הנזרע יותר גדול]. יורדי הים עוד אמרו, כי אם הגל היה מרים אותם גבוה יותר, היה חומו של הכוכב שורף אותם. לפתע שמעו את הגל צועק לגל אחר: האם יש דבר בעולם שלא שטפת אותו? אמור לי ואני אלך ואאבד אותו. השיב לו הגל: צא וראה את גבורת אדונינו [ה' יתעלה] – שאפילו עובי חוט אחד ביבשה אינו עובר, שנאמר: "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ" (יר' ה, כב).
כל האגדה הזו נועדה לתאר את גבורת ה' יתעלה, והעצימו מאד את עוצמת הגלים והימים, כדי להראות שאפילו הים הסוער והרוגש, שהספינה מיטלטלת בתוכו כקליפה קטנה בתוך מרחבים אינסופיים, אפילו הים הגדול ורחב הידיים הזה נתון למרותו המוחלטת והבלעדית של הקב"ה. והמסקנה, אם יראים אנו מן הים הסוער, כמה אנו צריכים לירוא מן ה' יתעלה שהים הנורא הזה נתון באופן מוחלט ובלעדי למרותו, עד שאפילו מלא חוט אחד של יבשה אין הגל הזה עובר, כי ה' יתעלה אדון כל הארץ ציווה עליו שלא יעברנהו.
♦ בסיפור השלישי אומר רבה שהוא ראה בעצמו אחד ששמו "הורמין בן לילית", וכאשר היה רץ על חומות העיר מחוזא, והיה דוהר סוס ופרשו תחתיו, הורמין היה משיגו. פעם אחת היו לו שתי פרדות עם משא משני צדי הנהר רוגנג, והיה קופץ מזו לזו ומזו לזו. עוד סיפר עליו, שהיה מחזיק שתי כוסות יין מלאות בשתי ידיו, והיה מוריק את היין שבזו לזו ושבזו לזו, ללא שנפלה טיפה אחת לארץ. ממשיך רבה ומספר, כי באותו היום היה יום סערה "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת", עד ששמעו בבית המלכות על מעשיו – והרגוהו.
אגדה זו מתארת גיבור עצום שאין בכוח שום אדם ואפילו בעל-חיים לגבור עליו. מסוף האגדה אנו למדים שהמלכות חששה מגיבור זה וביקשה להרגו. ברם, כל עוד אותו גיבור לא פנה אל היין, אפילו המלכות לא יכלה לו. כלומר, המלכות לא הייתה מצליחה להרגו בסופו של דבר, אלמלא נטה אחר היין [=משל לכלל התאוות] והשחית את שכלו. ולכן הובא הכתוב בתהלים (קז, כו): "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג", שסוף השיכורים להשתטות ולאבד את שכלם, עד שהשגחת ה' סרה מהם ואז "נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג". נמצא, שהנמשל הוא אדם גיבור שאין אדם או מלכות מסוגלים להכניעו, ברם אם יַפנה עורף לשכלו ויתמכר לתאוותיו, אז יסור ממנו כוחו ואויביו יכלוהו קל מהרה.
♦ בסיפור הרביעי רבה מספר שראה ראם בן יומו שהיה גדול כהר תבור, והר תבור כמה הוא? ארבע פרסות [=ארבעה ק"מ; אגב גובהו האמתי של הר תבור הוא 575 מטר]. אורך צווארו של הראם היה שלוש פרסות, ומקום הנחת ראשו פרסה ומחצה. כה גדול היה הראם, עד שהוא הטיל גלל אשר נפל על נהר הירדן וסכר אותו (חסם לחלוטין את זרימת המים).
בדברים (לג, יז) נאמר: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה". מטרת הפסוק לתאר את גבורתם של שבטי אפרים ומנשה, ואת גבורתו של עם-ישראל בכלל. ואולי זו כוונת האגדה לעיל, לתאר את גבורתו של עם-ישראל כאשר הוא הולך בדרכי ה', שהרי גם הר תבור הוא רמז לגבורתו של עם-ישראל ההולך בדרכי ה' וזוכה לתשועה ניצחת, שהרי מהר תבור ירד ברק בן אבינועם לניצחונו המזהיר והפלאי על סיסרא: "וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ, וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו" (שו' ד, יד).
♦ בסיפור החמישי, רבה בר בר חנה מספר שראה בעצמו צפרדע שהייתה גדולה כמו מבצר הגרוניא, שהיה שטחו כשישים בתים. בא תנין ובלע את הצפרדע הזו, בא עורב ובלע את התנין ועף וישב באילן. אמר רבה: בוא וראה כמה גדול כוחו של האילן שיכול לשאת את העורב הזה. מוסיף רב פפא בר שמואל: אם לא הייתי שם ולא ראיתי זאת לא הייתי מאמין.
אולי האילן הזה הוא משל לתורה "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (מש' ג, יח), וסיפור זה הוא משל לכוחה העצום של התורה, ולכוח דרך האמת.
♦ בסיפור השישי, רבה בר בר חנה מספר שפעם אחת הוא נסע בספינה וראה דג גדול מאד שהרגתו תולעת קטנה שהייתה בזימיו. המים זרקו את הדג המת ליבשה ונחרבו ממנו ששים מחוזות, ואכלו מבשרו ששים מחוזות, ומלחו ממנו כדי לשמר את בשרו, עוד ששים מחזות. ומילאו מגלגל עין אחד שלו שלוש מאות נאדות שמן. ולאחר שנה חזרו לשם, וראו שהיו מנסרים מעצמותיו קורות, ויושבים לבנות ממנו את אותם המחוזות שנחרבו.
נראה לי ברור, כי הסיפור הזה מלמד על כוחה של התולעת הקטנה, אשר הרגה דג עצום בגודלו. והנמשל ברור, לעתים היצור החלש ביותר מסוגל להתגבר על החזק ביותר – הכל ברצון ה' יתעלה. ואולי יש כאן גם רמז לעם-ישראל שנמשלו לתולעת שכוחה בפיה, ועם-ישראל כוחו בתפילתו, כלומר בקשר הרוחני והמחשבתי שלו לבורא-עולם, כי אם נעדרת מהתפילה ידיעת השם, אין זו תפילה כי אם חירוף וגידוף: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).
עד כאן לסיפורים, אף שיש שם עוד סיפורים נוספים אך כבר די והותר במה שהבאתי כדי שנלמד, שאין להבין סיפורים אלה כפשוטם, ואין להבין שהורמין בן לילית הוא שד בן אמו השֵּׁידה (בסיפור השלישי לעיל). ואם רש"י האמין שהורמין בן לילית הוא שד בן שידה, מסתמא האמין גם שכל שאר הסיפורים ההזויים הללו לפי פשטיהם אמת לאמיתה – וזו סכלות חמורה אשר גורמת לגויים (ולחילונים) לומר עלינו: "רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה". וכאשר עַם ה' נדמה לחשוכים שבאומות העולם, יש בזאת חילול השם נורא ואיום.
5) "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם" (יש' סה, ד) – רש"י פירש שם: "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים – שתשרה עליהם רוח טומאה של שדים".
אם רש"י לא היה מאמין בשדים היה מקום לדון אותו לכף זכות שכוונתו בדבריו היא לפי סכלות מחשבתם של עובדי-האלילים, אך לאחר שראינו שהוא מאמין במציאות השדים, ברור כי לפי דמיונו מי שיושב בקברים שורה עליו רוח טומאה של שדים. ושוב אנו למדים על דמיונו הרקוב המלא בהזיות אליליות מכוערות. ונסיים חלק זה של מאמרנו בפסוק הבא שם, אשר כה מיטיב לתאר את בעלי הגאווה השחץ והתאווה יוצאי ארץ אדום החוטאים בעוון אלילות ההגשמה, ההולכים כעיוורים אחר פירושי שר"י אשר היה מראשי מייסדיה: "הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם".