"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְיָ" (ויק' יח, ה).
הגישה הרווחת כיום בקרב הרבנים הממסדיים השכירים היא, שאסור לאדם לתרום את איבריו מפני שאין גופו של האדם שייך לו. לפי דעתי הנחה זו מוטעית מיסודה, ולא רק שהיא שגויה מבחינה הלכתית, היא אף גורמת לחילול-שם-שמים עצום, מפני שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש – ואף-על-פי-כן, קמים כומרים ממסדיים אורתודוקסים שכירים חכמים בעיניהם, אשר עומדים בפני משפחות שיקיריהם על סף תהום וזקוקים נואשות להשתלה מאדם שכבר מת, וברוב חוצפתם מונעים ומעכבים תרומת איברים, ואף טוענים שזו היא דרכה של תורה!
לפי דעתי מצוה רבה וקידוש-שם-שמים לחתום על כל כרטיס של תרומת איברים, ולא משנה מהו ומה כתוב בו, אין לזה שום משמעות כלל! ולא רק כי מדובר בפיקוח-נפש וכל פלפולי ההלכה של השוטים הממסדיים מיותרים לחלוטין בעניין זה, אלא גם כי הם פשוט התעוורו מלראות את האמת ההלכתית ושעבדו את מוחותיהם לתפישות מוזרות והזויות, וחמור מכך, הם אף מנסים לנצל את מצוקת המשפחות והחולים בעניין קריטי זה, כדי לנפח את הממסד הרבני והדייני המסואב ולתת לו כוח עצום שלא מגיע לו, ובהמשך אסביר את הדברים.
אמנם, חשוב לציין שכל אדם שחותם על כל כרטיס השתלות מכל סוג שהוא, שיזכור להתפלל לה' יתעלה שאם חלילה הוא ימות בפתע-פתאום ואבריו יידרשו להשתלה, שאיבריו יגיעו לאנשים טובים ויראי-שמים הראויים לכך, וכך תהיה המצוה שלמה. והוא הדין לאדם שתורם דם, עליו להתפלל לה' יתברך שתרומתו תגיע לאנשים הראויים לכך ולא חלילה לגויים אכזריים או לרשעים או לעובדי-אלילים או למחללי-שבת-בפרהסיה. ברם, כל עוד אין אנו יודעים בדיוק למי תגיע התרומה ויש סיכויים גבוהים שהיא תגיע לאנשים הראויים לה, מצוה רבה לתרום.
א. גופו של אדם שייך לו
נחל את הדיון ההלכתי בעיון בהלכות ערכים וחרמים (ו, טז–יח), שם יש שלוש הלכות מעט מורכבות שקשורות זו בזו, וחובה ללמוד את שלושתן היטב-היטב כדי להבין את הכלל ההלכתי העולה באופן ברור כשמש מן ההלכה השלישית, והוא: שגופו של אדם שייך לו.
וכך נאמר שם בהלכה טז:
"המקדיש ידי עבדו [הכנעני], כל היותר על פרנסתו – קודש [=כל השכר שהעבד מרוויח מעבר לפרנסתו מוקדש לבית-המקדש]. וכיצד מתפרנס עבד זה? לווה ואוכל, ועושה [=עובד], ופורע [את הלוואתו שלווה כדי שיהיה לו מה לאכול], והוא [=ובתנאי] שיעשה פחות-פחות משווה פרוטה [=שיקבל בשכרו פחות משווה פרוטה, ויצטרפו כל הפחות-פחות משווה פרוטה] ויפרע [בהם את הלוואתו לפרנסת גופו] – שאם עשה בפרוטה, ראשון-ראשון קנה ההקדש [שהרי אם קיבל בשכרו פרוטה, ההקדש קנה את הפרוטה הזו, שהרי לעולם ההקדש קונה ראשון]".
מהלכה זו שלמדנו עולה כלל חשוב, והוא, שניתן להקדיש את מעשה ידיו של העבד הכנעני לבית-המקדש הואיל ומעשה ידיו משועבדים לאדונו. ולכן, אדונו רשאי להקדיש את מעשה ידי העבד לבדק הבית, ובעשותו כן, מתקדש גופו של העבד, שהרי כל התוצרים של מעשה ידיו מוקדשים לבית-המקדש. ברם, מי שמקדיש את עצמו לבית-המקדש, אף שהוא רשאי לעשות כן הואיל וגופו שייך לו, גופו אינו מתקדש כמו שגופו של עבד כנעני מתקדש, מפני שמעשה ידיו אינם משועבדים לשום אדם, שהרי כל אדם רשאי להעניק לזולתו את פירות מעשה ידיו.
נמשיך עתה להלכה יז שם, וכֹה דברי רבנו:
"המקדיש את עצמו [=ואיך יעלה על הדעת שאדם יקדיש דבר שאינו שלו? אלא ברור שגופו של האדם שייך לו, ורק מכוח הכלל המשפטי הזה הוא רשאי להקדיש את עצמו] – לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו, ומותר לו לעשות ולאכול, שהרי לא נתקדש גופו כעבד".
אמנם, אף שגופו של אדם שייך לו כאמור, אדם בן-חורין שהקדיש את עצמו, מעשה ידיו לא נתקדשו והוא רשאי לעבוד וליהנות ממעשה ידיו ככל אדם בן-חורין, הואיל וכאמור, מעשה ידיו מלכתחילה לא היו משועבדים לשום אדם והוא היה רשאי להעניקם לזולתו – ולכן נאמר בהלכה שגופו לא נתקדש כעבד, אף שגופו שייך לו כמו שגופו של עבדו הכנעני שייך לו.
ובמלים אחרות, רק בגלל שמעשה ידיו של העבד הכנעני משועבדים מבחינה משפטית לאדונו, אדונו שהקדישוֹ הקדיש גם את מעשה ידיו, והואיל וגם מעשה ידיו הוקדשו, גופו התקדש.
לאחר שתי ההלכות הללו נעבור להלכה האחרונה מתוך שלוש ההלכות הנדונות, וכֹה דברי רבנו: "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיצד? כגון שהחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, או שדה מקנתו – הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו".
נמצא, שאסור לאדם להקדיש "דבר שאין גופו שלו", כגון בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים. ברם, ראינו מפורשות בהלכה הקודמת שמותר לאדם להקדיש את עצמו! ומזאת עולה ראיה ברורה לכך שגופו של אדם שייך לו, והוא רשאי להקדישוֹ בחייו להצלת חיים או אפילו לשיפור איכות חיים באופן משמעותי, אם חלילה ימות בפתע-פתאום, ואיבריו ראויים להשתלה.
אמנם, ייתכן שיַקשו עלי מהלכות אבל (יד, יט) שהרי שם נאמר שאסור ליהנות מן המת, וכֹה דברי חז"ל ורבנו שם: "המת אסור בהניה כולו, חוץ משיערו שהוא מותר בהניה, מפני שאינו גופו". ובכן, ברור כשמש שאיסור זה הוא משום כבוד המת, ועוד יותר ברור כשמש שכבוד המת נדחה במקום שמדובר בהצלת חיים או אפילו בשיפור איכות חיים, וכל-שכן במקום שהמת הורה בחייו במפורש, שהוא מעוניין לזכות במצוה רבה של הצלת חיים או שיפורם.
ולצערי הארכתי בעניין זה, אף שאודה על האמת, כל מה שכתבתי לעיל מיותר לעצם העניין, הואיל והשכל הישר מורה שבמקום שמדובר בהצלת חיים או בשיפור איכות חיים, ברור כשמש שאין שום איסור לתרום איברים, אדרבה, מדובר בחסד גדול ובקידוש-שם-שמים! והשכל הישר כל-כך נעדר מהדת האורתודוקסית הכעורה מפני שהיא בחרה ללכת בדרכי המינות והטומאה, ונתקיים בהם: "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יח' כ, כה).
ברם, בכל זאת הרחבתי לעיל ואוסיף גם לקמן, וזאת כדי שכומרי הבצע האורתודוקסים מעריצי המינים אשר מתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, לא יהיו חכמים בעיניהם, והשבתי להם ובהמשך אוסיף להשיב להם מתוך הלכות התורה-שבעל-פה, אף שכאמור די בשכל הישר בעניין זה – שהרי תורתנו היא תורת-חיים ותורת-מוסר ותורת-דעת, ואין צורך ביותר מזה כדי להתיר.
***
ועתה להוכחה נוספת שגופו של אדם שייך לו: בפסק חז"ל ורבנו הרמב"ם בהלכות תשובה נערכת השוואה מפורשת בין גופו של האדם לממונו, כלומר, כמו שממונו של האדם שייך לו כך גופו של האדם שייך לו, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה שם (ו, ב–ג):
"בזמן שאדם חוטא [...] ראוי להיפרע ממנו. והקדוש-ברוך-הוא יודע היאך יפָּרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם-הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, כתוב 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' [דב' כד, טז] – עד שייעשה איש. ויש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו לעולם-הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם-הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם-הזה ולעולם-הבא".
נשים לב, רבנו אינו רואה לנכון להבהיר את ההשוואה שבין גופו לממונו, כלומר, גופו או ממונו אינם רק כמו קניינו וכמו שרבנו אומר ביחס לבניו הקטנים: "כקניינו הן", אלא גופו וממונו הם קניינו באופן פשוט וברור שאין צורך להבהירו ולהסבירו. ובמלים אחרות, גופו של האדם שייך לו. ואם תוסיפו ותשאלו ומדוע רבנו נאלץ להוסיף הבהרה בעניין בניו הקטנים? דהיינו להוסיף ולומר שהן רק "כקניינו"? ובכן, רבנו מוסיף ומבהיר עניין זה מפני שהבנים אכן אינם קניינו הגמור של האדם, אלא הם רק כמו קניינו, דהיינו הם פקדון שהופקד בידו לזמן מסוים וקצוב – וכל שהוא פקדון לזמן מסוים וקצוב למעשה אינו שייך באופן מוחלט לאדם, כמו גופו וממונו.
והראיה לדברינו נמצאת בהלכות ערכים וחרמים שראינו לעיל (ו, יח):
"אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיצד? כגון שהחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, או שדה מקנתו – הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו".
כלומר, גופם של הילדים הקטנים אינו שייך להוריהם, אלא הם אצלם כמו פקדון או כמו שדה מקנה אשר האדם קונה רק את פירותיו, אך גופו אינו קנוי לו והוא חוזר ביובל לבעליו.
ומי שירצה להבין מדוע הקב"ה מייסר את האדם בפגיעה בבניו הקטנים, יוכל להבין זאת (אם הוא ראוי לכך) במאמר: "בחינת אמונת גלגול הנשמות – חלק ב", שם בפרק ו ואילך.
ב. הזיות הכמורה האורתודוקסית
נעבור עתה לראות כמה הלכות שמהן למדו כל מיני כסילים אורתודוקסים חכמים בעיניהם שגופו של האדם אינו נחשב לקניינו ולכן אסור לאדם לתרום את איבריו לאחר מותו. נחל אפוא לעיין בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, ד), הואיל וגם מהלכה זו למדו השוטים שגופו של אדם אינו שייך לו, וכאמור, מדובר בהזיה מוחלטת שגובלת בחילול-השם, וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"ומוזהרין בית-דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקדוש-ברוך-הוא, שנאמר: 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ' [במ' לה, לא]".
ואיך למדו מהלכה זו שגופו של האדם אינו שייך לו? והלא בהלכה הזו נאמר במפורש שנפשו של האדם היא קניין הקב"ה (והנפש האמורה כאן היא כוח החִיּוּת שנזכר בבראשית ב, ז: 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים') – וכי אינם יודעים להבחין בין גופו של האדם לבין נפשו? וברור שנפשו של האדם היא קניינו של הקב"ה, כי אסור לאדם להרוג את עצמו. ברם, גופו של האדם הוא קניינו ומתנת האל שנתן לו. ויתרה מזאת, דווקא מהלכה זו ניתן ללמוד שגופו של האדם הוא קניינו, שהרי בהלכה הזו הודגש שרק נפשו של האדם היא קניינו של הקדוש-ברוך-הוא.
והנה עוד הלכה שממנה "למדו" שגופו של האדם אינו שייך לו: בהלכות סנהדרין סוף פרק יח, רבנו פוסק כך: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית-דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו, אלא על-פי שני עדים [...] שמא נטרפה דעתו [=של אותו אחד שטוען שהוא עשה עבירה] בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות, שהן תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמם מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר – גזירת מלך היא".
ושוב איני מבין מה ראיה יש בהלכה זו לעניין גופו של האדם, והלא כל ההלכה הזו עוסקת בנפשו של האדם שהיא אינה קניינו, ואין לאדם זכות להחליט לסיים את חייו. ופוסקי ההלכה השכירים בימינו לוקים בעיוורון מוחלט בענייני מחשבה וידיעת ה', והעדר הדעת משפיע השפעה מכרעת גם על תפישותיהם ההלכתיות, עד שאינם שמים לב שהם מעקמים את האמת, מכבים את אור התורה ומחללים-שם-שמים בפסקי הלכה הזויים המתעלמים מיסודות התורה היסודיים ביותר, כגון פיקוח נפש אשר דוחה את הכל למעט שלוש החמורות.
כמו כן, אותם חכמים בעיניהם שכחו את אחד הכללים המוסריים המפורסמים ביותר בדת משה והוא: "זה נהנה וזה לא חסר", כלומר, האדם לאחר מיתתו אינו זקוק עוד לשום איבר מאיבריו, מדוע אפוא שלא יסייע לזולתו בדבר שאינו גורם לו לצער פיסי? ויתרה מזאת, חז"ל לימדו אותנו, שהתנגדות האדם לכך שחברו ייהנה ממנו במקום שמעניק ההנאה אינו חסר מאומה, היא בגדר "מידת סדום"! והנה פסק רבנו בעניין זה בהלכות שכנים (ז, יג–יד):
"מי שהיו לו חלונות למטה בכותלו, ובא חברו לבנות בפניהן ואמר לו: 'אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלו', [...] אם לא היה שם טורח כלל [...] אינו יכול לעכב עליו, וכופין אותו שיהיה חברו סותם חלון זו שלמטה ועושה לו חלון למעלה, שזו מידת סדום. וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חברו מפסיד ולא חסר כלום – כופין עליו".
מפסק זה עולה מסקנה חשובה: אם כלל זה נאמר על סתם הנאה, ועל מניעת סתם הנאה מחברו נאמר שהיא "מידת סדום", ברור שרצוי מאד שאדם יתרום לזולתו את איבריו לאחר מותו. אמנם, לפי דעתי מי שבוחר שלא לתרום את איבריו אינו חוטא במידת סדום, כי עדיין לא מדובר בהעדר עוגמת נפש מוחלטת, כי סוף-סוף נתיחה שלאחר המוות והסרת איברים מגוף האדם אינה דבר של מה בכך, ולא כל אדם מסוגל להסכים לכך. אך מכל מקום די לנו בכלל היסודי הזה כדי ללמד אותנו, שבשום פנים ואופן אין לאסור תרומת איברים לאחר המוות.
וגדולה מכולן! גם אם נניח שגופו של האדם אינו שייך לו והקב"ה יתרומם שמו הוא הבעלים הבלעדי על גופו של האדם – וכי יעלה על הדעת שֶׁהָאֵל, שהעידה עליו התורה שהוא: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" (שמ' לד, ו), יאסור עלינו להציל נפשות באיברי גופנו? או אפילו לשפר את איכות חיי בני האדם באופן משמעותי, במקום שאין לנו שום הפסד?
והכומרים האורתודוקסים רודפי הבצע השררה והשלטון לא שמו לב, אך בתפישות המינות המוזרות הללו הגיעו עד כדי ייחוס אכזריות מוחלטת לבורא יתעלה, שכאילו הוא אוסר עלינו להציל את זולתנו, ואפילו לאחר מיתה, כאשר אין לאדם שום צורך באיבריו ואין עוד כל חשש לחייו של התורם! ולפי דעתי, אפילו אם האדם הבריא מוכר את כלייתו כדי להציל נפש אחת מישראל, אין שום מקום לומר שהקב"ה יתנגד למכירה זו, כי סוף-סוף היא מצילה חיים!
בסיום פרק זה שעסק ב"ראיות" הוזי ההזיות, חשוב להעיר הערה מוסרית: בכל מקום שנאמר לעיל שגופו של האדם הוא קניינו, כוונתי היא שיש זכות לאדם להחליט ולקבוע מה הוא יעשה ומה יעשו אחרים בגופו, כמו שיש לו זכות להחליט ולקבוע מה הוא יעשה ומה יעשו אחרים בממונו. אך אין צורך לומר, שמבחינה מוסרית, כולנו, כולל גופנו ורכושנו וכל אשר לנו הם קניינו של הקב"ה, וכל מטרתי בהבחנה שבין קניין ה' לקניין האדם, היא רק כדי שנדע להבחין בין נפשו של האדם שאסור להשחיתה, לבין גופו של האדם שמותר לו למסור את איבריו לתרומה להצלת חיים, או אפילו לשיפור משמעותי של איכות חיים וגם זו מצוה רבה וגדולה.
"לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תה' כד, א).
ג. דיני ירושות וצוואות
מסכת הסכלות של הוזי ההזיות טרם נסתיימה, וברוב עיוורונם של אותם כומרים ממסדיים שכירים, הם החליטו לגייס לעזרתם את דיני ירושות וצוואות, אף שנראה לי ברור שאין שום מקום להתחשב בדיני ירושות וצוואות בעניין של פיקוח-נפש, וכל דיני ירושות וצוואות בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין כאשר אנחנו באים להציל חיי אדם, או כאמור אפילו לשפר איכות חיי אדם באופן משמעותי – וכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו.
מכל מקום, לפי מיטב הבנתי, הראיה המרכזית של הכסילים החכמים בעיניהם בעניין זה היא מהלכות זכיה ומתנה (יב, יז), וכך פוסק רבנו שם: "מתנת בריא שכתוב בה 'מהיום ולאחר מיתה' – הרי היא כמתנת שכיב מרע, שאינה קונה אלא לאחר מיתה: שמשמע דברים אלו, שאף-על-פי שקנה הגוף מהיום, אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה". ואני שומע ולא אבין, האם בכרטיסים השונים נאמרו המלים: "מהיום ולאחר מיתה"? ואפילו אם נאמרו, את מי זה מעניין בכלל? והלא מדובר כאן בפיקוח נפש או בשיפור איכות חייו של אדם באופן משמעותי, ולכל היותר היה על אותם רבנים פרו-נוצרים לפנות למנסחי הכרטיסים ולבקש מהם בעדינות אם אפשר ששלוש המלים הללו לא יופיעו בנוסח הכרטיס, ותו לא מידי.
"ראיה" נוספת שהם מביאים אף היא בהלכות זכיה ומתנה (ח, ז), וכֹה דברי רבנו שם:
"מתנת שכיב-מרע שכתוב בה 'קנין' [מילה זו עצמה או בהטיותיה השונות], בין הייתה במקצת נכסיו בין הייתה בכל נכסיו – חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. והואיל ומתנה זו לא תיקנה אלא לאחר מיתה – אין שטר לאחר מיתה – והרי המתנה בטילה. ואם קנו ממנו כדי לייפות כוח המקבל, כגון שכתוב בה 'וקנינו ממנו מוסף על מתנה זו' – הרי היא קיימת".
וראיה זו היא סכלות מוחלטת, שהרי הלכה זו עוסקת בשכיב-מרע, כלומר באדם ששוכב על ערש דווי, וקרוב לוודאי שהוא ימות בזמן הקרוב. וכי בזאת אנו עוסקים בנידון דידן? והלא המטרה היא שאנשים בריאים לחלוטין יתרמו את איבריהם במקרה של מוות פתאומי, לא שאנשים גוססים שאיבריהם מתפרקים יתרמו איברים שאינם ראויים להשתלה! ואף אם נניח שיש שכיב-מרע כזה שאיבריו יכולים להועיל למישהו, כל כך קשה להוסיף שש מלים לנוסח הכרטיס? האם בשל העדר שש המלים המובאות בסוף ההלכה ראוי לאסור לחתום על הכרטיס? וכמו שיש כוח בהלכה לבטל את מתנת השכיב-מרע, כך יש כוח בהלכה ובהיגיון לבטל את הביטול הזה במקום שיש בו פיקוח נפש או אפילו שיפור איכות חייו של אדם.
ברם, לא רק שראיותיהם של השוטים והנוכלים אינן ראיות, אלא שמסקנותיהם המשובשות פשוט שקריות: כי האמת היא שמותר לאדם בריא לצוות את כל נכסיו ורכושו לזולתו ללא שום בעיה, וכך פוסק רבנו בהלכות נחלות (ו, יב), אשר שם מרוכזים דיני הצוואות: "כל הנותן נכסיו לאחרים [...] זכו האחרים בכל מה שנתן להן". נמצא, שאדם בריא אשר החליט לצוות את כל נכסיו לאחרים, צוואתו קיימת. כלומר, גם לפי דיני הירושות והצוואות, הנוסח המופיע בכרטיס אדי לדוגמה: "אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר" – הוא נוסח כשר וראוי.
והנני חוזר ואומר, לדעתי כלל אין צורך לדון בענייננו בדיני ירושות וצוואות. כלומר, גם הדיון שערכתי כאן מיותר לחלוטין, אלא שקמו בעם-ישראל כומרים אורתודוקסים שעיקמו ועיקשו את דת משה הטהורה, והם מחללים-שם-שמים בפלפוליהם ההזויים ובפסקי הלכה מקוממים. ברם, בעניין זה לא מדובר רק בפסק הלכה מקומם, אלא בפסק הלכה שיש לו השלכות חמורות ביותר על חיי אדם או על איכות חיי אדם, והואיל וכן, מדובר בחילול-שם-שמים גדול מאד.
ד. הצעת הרבנים השכירים
לאחר שבעלי המרדעות השכירים החליטו שאסור לאדם לתרום את אבריו, וכאמור, אין להם שום ראיה אמיתית לכך אלא הם נשענים על פלפולי סרק מהלכות לא רלבנטיות. קם רי"ש-בי"ת מבקעת העצמות, אשר כנראה חושב שהוא חכם באופן מיוחד, והחליט שלבית-הדין כן יש בעלות על גופו של אדם. המשמעות היא, שבכל מקום שמתעוררת שאלה בעניין תרומת איברים, יש לפנות לבית-הדין ולשאול אותו כיצד יש לנהוג ומה לעשות, ואם יש צורך, בית-הדין מחליט לתרום את איברי הנפטר, מבלי להתחשב כלל ברצונו של הנפטר או בבני המשפחה. ובמלים אחרות, הכומר הממורדע דורש שיתנו לו כוח להחליט בעניינים של חיים ומוות.
ובכן, לפי דעתי הצעתו זו של ערוסי הנוכל רעה מאד מכמה סיבות:
א) לא יעלה על הדעת שאדם שציווה במפורש שלא יחתכו ממנו איברים, שבית-הדין לא יכבד את רצונו, ולפי דעתי יש בהוראה זו חילול-שם-שמים נוסף, מפני שהיא גורמת לחדירה קשה מאד לפרטיותו של האדם לאחר מותו נגד רצונו, וכיבוד רצון המת הוא יסוד חשוב בדת משה.
ב) כמו כן, לפי הצעה זו יש להתעלם לחלוטין מרצון המשפחה, ובכן, גם עניין זה לא יעלה על הדעת, שהרי איך אפשר לכפות על משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה בפתאומיות, לתרום את איבריו בניגוד לרצון הנפטר ובניגוד לרצונה? ואם הממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי היה מעודד לחתום על כרטיס תורם היו מספיק תורמים ולא היה נוצר חוסר באיברים להשתלה, ואז גם לא היה כלל צורך לדון בעניין התרמת איברים נגד רצון התורם ונגד רצון משפחתו.
ג) הכומרים השכירים מוסיפים וטוענים, שהרעיון שהאדם הוא הבעלים על גופו עלול לתת לגיטימציה לתפישות שגויות בדבר "הזכות" להתאבד או לסיום חיים של חולים סופניים, וכיו"ב. וכמובן שדבריהם הם הטעיה מוחלטת, כי הם מתעקשים שלא להבחין בין בעלות האדם על גופו לבין אי-בעלות האדם על נפשו, וכאשר עושים את ההבחנה הזו אין שום חשש ל"מדרון חלקלק" כלשונם, שהרי ברור שברגע שיש סכנה לחיים אין להתיר תרומת איברים.
ד) הצעתם טומנת בחובה מינוי של בית-דין מיוחד ליד כל בית-חולים אשר יאשר השתלת איברים לצורך הצלת חיים ויפקח על התהליך. ואין לי צל של ספק, שקביעתו הדרקונית של ערוסי הכומר הממורדע, לפיה אין לאדם בעלות על גופו אך לבית-הדין כן יש בעלות על גופו, תכליתה וייעודה הוא להצדיק הקמת בתי-דינים אורתודוקסים שיקבלו תקציבי מדינה וייהנו מדברי תורה, ואף יחללו-שם-שמים בחלוקת משכורות וטובות הנאה לדיינים ולמקורבים.
ה) עוד טוענים הכומרים הללו, שבית-הדין יפקח על כבוד המת והבאתו לקבורה, ואיני מבין, בשביל זה צריך לתקצב אותם? האם המשפחה לא תדאג לקבורת המת? האם יש חשש שאנשי חברה "קדישא" יוותרו על רווחיהם ולא ידאגו לקבורת המת? ובכלל, האם לא ניתן למנות גוף התנדבותי כלשהו שיהיה אחראי לכך ללא מטרת רווח ובזאת נקדש-שם-שמים?
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם דברי מיכה המשווה בין הכהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא אף קובע, ששחיתות כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
סוף דבר
שאלני ידידי ואחי היקר לליבי, גולן תנעמי הי"ו: "ראיתי טענות חזקות נגד תרומת איברים (m.youtube.com/watch?v=3yuk-5H3LOE), אודה לך אם תוכל להתייחס לדברים".
ובכן, בסרטון הועלתה טענה לפיה הרופאים ממהרים להכריז על אדם שהוא מת, עוד לפני שהוא מת לפי ההגדרות ההלכתיות. כלומר, הטענה איננה נוגעת לעצם תרומת איברים: האם מותר או אסור? אלא בשאלה צדדית אשר נוגעת למוסריותם של הרופאים, ובעקבות זאת מתעוררת השאלה: אם יש מהרופאים אשר נוהגים בחוסר מוסר ומכריזים על אדם שהוא מת אף-על-פי שעדיין הוא נושם וכיו"ב, האם יש בזה כדי לשלול תרומת איברים באופן כללי?
לדעתי התשובה היא לא! ואם יש רופאים שאינם נוהגים באופן מוסרי, אין הדבר אומר שגם עלינו לנהוג באופן בלתי מוסרי ולהתכחש למצוה גדולה ורבה של פיקוח נפש אשר דוחה את כל המצוות. ולכן יש לטפל בבעיה של הרופאים (אם היא אכן קיימת, כי אמנון המצחקק ידוע כהוזה הזיות למכביר), אך לא להתנות אותה בעצם קיום מצוה גדולה ורבה של פיקוח נפש, ואם פיקוח נפש דוחה את כל המצוות כולן, הוא דוחה גם את חוסר המוסר של הרופאים.
וכמו שאנו מתפללים לה' שישלח לנו את הרופאים הטובים כאשר אנחנו זקוקים להם חלילה, כך נתפלל שה' ישלח לנו את הרופאים הטובים אם חלילה יקרה מקרה, ותתעורר שאלה בעניין תרומת איברים. "וַיֹּאמַר: יְיָ סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי [...] אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי [...] וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי" (ש"ב כב).
זאת ועוד, עצם ההנחה הזו שהרופאים מושחתים ברמה כֹּה חמורה ומחרידה, טעונה בדיקה וחקירה, וקשה לאסור עניין שקשור לפיקוח נפש או אפילו לשיפור משמעותי של איכות חיים, על סמך שמועות נעדרות הוכחות, ועוד לא ראיתי הוכחות לכך – ואם הרופאים אכן מושחתים ברמה כל-כך חמורה, אז גם אסור להתרפא מהם, שהרי דינם הינו כגויים שאסור להתרפא מהם. אגב, בכל מאמרי ההלכה שעיינתי בהם לא נזכר במפורש העניין המפוקפק הזה.
וגדולה מכולן, אין כמעט שום אפשרות מעשית לפקח על הרופאים בעניין הזה, כי גם אם נציב בית-דין ליד כל בית-חולים, וכי בית-הדין נמצא בחדר הטראומה 24/7 עם הרופאים? והרופאים יכולים להחליט כרצונם, ואין מי שיאמר להם מה תעשה ומה תפעל, כך שאין לנו אלא לבטוח בבורא-עולם, ולהתפלל אליו שיצרף את מחשבתנו הטובה למעשה, ושלא תבוא תקלה תחת ידינו, וכל מי שכוונתו לשם שמים הקב"ה ישמרהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה.
"יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ [...] רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה, כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ, לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ [...] עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ [...] כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי [...] יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ, אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי" (תה' צא).
בתמונת שער הרשומה: מפכ"ל משטרת ישראל לשעבר חותם על כרטיס אד"י, 2016.
התמונה באדיבות משטרת ישראל, רישיון התמונה: CC BY-SA 3.0.