שעיר המשתלח – כפרה לכל ישראל
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני 18 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
בהלכות תשובה (א, ה–ו) רבנו פוסק כך: [ה] "שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה לכל ישראל כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [ויק' טז]; [ו] שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות. בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע [=שנודע] לו, בין שלא הודע לו – הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות".
ושתי שאלות ראויות להישאל: א) מדוע נבחר דווקא שעיר המשתלח לכפר על כל ישראל? ב) וכן מדוע שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות שבתורה? נחל אפוא בשאלה הראשונה:
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מו) בעניין טעמם הכללי של כל קרבנות השׂעירים:
"וכבר אמרו חכמים כי הטעם שהקרבן ביום השמיני של מילואים: 'עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת' [ט, ב] – לכפר על מעשה העגל, וכן חטאתו של יום-הכיפורים: '[בְּ]פַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת' [ויק' טז, ג] – לכפר על מעשה העגל. ועל-פי העניין הזה שאמרוּ נראה לי, כי טעם היות כל החטאות ליחיד ולציבור שׂעירים, כלומר: שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעירי יום-הכיפורים ושׂעירי עבודה-זרה, טעם כל אלה לדעתי מפני שרוב מִרְיָם [=מרידתם בה' יתעלה שמו] אז בהקריבם לשֹעירים, כמו שביאר הכתוב: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' [ויק' יז, ז]. [...] כי תכלית כל הפעולות הללו לקבוע בנפש כל חוטא שהוא צריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד [ראו הלכות תשובה ב, ו] כמו שאמר: 'וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד' [תה' נא, ה], ושהוא חייב לבקש מחילת אותו החטא הוא וזרעו-וזרע-זרעו בעבודה שתהא ממין אותו החטא [דהיינו בעבודת ה' ייחודית שתזכיר את אותו החטא ותעורר את האדם לחרטה ולתשובה].
כוונתי בכך, שאם [...] היה החטא עיוני כלומר: שנתגבשה בדעתו השקפה בלתי נכונה מחמת בטלנותו ורשלנותו בחקירה ובהתבודדות בעיון, ישתמש נגד זה בביטול מחשבתו וחדלונה מלחשוב במאומה מענייני העולם כי אם במושׂכל בלבד ובבירור הדעה הרצויה, כעניין שנאמר: 'וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי' [איוב לא, כז], שזה משל על העצירה והחידלון בעת הרגשת הטעות [המחשבתית] כמו שביארנו בתחילת מאמר זה [ראו במורה א, ה], כפי שאתה רואה נעשה באהרן, כאשר נכשל במעשה העגל נעשה קורבנו הוא וכל מי שעמד מזרעו במקומו הקרבת פר ועגל, וכאשר היה החטא בשעיר-עזים הייתה העבודה [עבודת ה' כאמור] בשעיר עזים. וכאשר יקָּבעו עניינים הללו בנפש, יהיה זה בלי ספק גורם להרגשת חומרת החטא, ולהתרחק ממנו עד שלא ייכשל האדם בו, ויצטרך לאמצעי כפרה ארוכים ומייגעים ואפשר שלא תשלם כפרתו – ולפיכך יתרחק מן החטא מעיקרו ויברח ממנו, וזו תועלת גלויה מאד".
נמצא, שהטעם המרכזי של קרבנות השׂעירים הוא הרחקה מעבודה-זרה וליתר דיוק הרחקה מהעבודה-הזרה לשדים הדמיוניים, והוא הדין להשלכת שעיר המשתלח לעזאזל – ועתה לטעם של השלכת שעיר המשתלח דווקא במדבר, והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם:
"ודע, כי האמונה הזו [בקיומם של השדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ: 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם שדים דמיוניים שאינם מצויים כלל], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם] [...]
ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים [והיה חשש שהעם יזבחו לשדים]. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ. ועוד, כי תוקף אותו החולי [הזיית השדים] יורד בלי ספק, ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות".
"והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם" (שם).
נמצא אפוא ברור, שמטרת השלכת השׂעיר המשתלח במדבר היא לעקור את הזיות השדים, שהרי "מאותן ההשקפות המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים", ולכן התורה ציוותה עלינו להשליך את השעיר במדבר שומם דווקא, כדי לעקור מקרבנו את ההשקפות הרעות בענייני השדים והרוחות הרעות וכל המרעין הבישין. ועוד בעניין זה ראו נא במאמרים: "טעמו של שעיר המשתלח", "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".
ועתה לשאלה השנייה שנשאלה לעיל: מדוע שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות שבתורה? ומדוע אפילו אם האדם לא עשה תשובה מתכפר לו בשעיר המשתלח על הקלות? ובכן, בדור שבו עם-ישראל שב לה' אלהיו ובנה את בית הבחירה, בדור שבו האמת והצדק שָׁבוּ למשכנם בבית המקדש שבירושלים, בדור שבו האמת איננה נעדרת והארץ מלאה דעה את ה' כמים לים מכסים – דור נפלא ומופלא שכזה, ראוי הוא שיתכפרו לו כל עוונותיו בתשובה ובשעיר המשתלח, וראוי הוא שאפילו ללא תשובה יתכפרו לו העבירות הקלות – שהרי אותו הדור זכה לשוב אל ה' אלהיו באמת ובלבב שלם, וראוי הוא לזכות הגדולה והעצומה הזו.
יתר-על-כן, חזקה גדולה היא שבאותו דור חכם ונבון, האישים מקרב עם-ישראל שנכשלו בעבירות כבר מתחרטים וכבר קיבלו על עצמם שלא לשוב עוד לאותו עוון, ושבים הם אל ה' יתעלה בבכי ובתחנונים – ואפילו אם לא עשו תשובה, חזקה היא שהם כבר לא ישובו לאותן העבירות הקלות, ושהם יעשו תשובה מהן. כללו של דבר, זכות השיבה אל ה' יתעלה באמת ובלבב שלם, וכינון המקדש וממלכת כהנים וגוי קדוש, עומדת להם לעם-ישראל לכפר להם על עוונותיהם בתשובה ובשעיר המשתלח, וחזקה היא עליהם שדי יהיה בכך להשיבם לדרך ה'.
"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם".