בשני החלקים הראשונים של המאמר עסקנו ביסודות האיסור למחוק את אחד משבעת שמותיו הקדושים של הקב"ה ובדינים החשובים שמסתעפים מהלכה זו. בחלקו האחרון של המאמר, נדון בשאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה, בקדושת כתבי-הקודש, בדינם של שמות וכתבי-הקודש שכתבום מינים וגויים, בשינוי שמות ה' כגון מה שמשנים את השם "אלהים" ואומרים "אלקים", ועוד.
שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה
רבנו פוסק בהלכות יסודי התורה (ו, ה), וזה לשונו: "שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש-ברוך-הוא, כגון חנון ורחום, הגדול הגבור והנורא, הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן, הרי הן כשאר דברי-הקודש ומותר למחקן". מהלכה זו עולה, כי כל ספר או עלון שאין בו שם משבעת השמות, מותר למחזרו. ברם, מהלכה נוספת בעניין זה עולה לכאורה סתירה בדברי רבנו הרמב"ם, וזה לשונו שם (ו, ח): "כתבי-הקודש כולן ופירושיהן ובאוריהן אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד, והמאבד ביד מכין אותו מכת-מרדות".
מָרי מבאר את הסתירה לכאורה וזה לשונו שם: "ולא קשיא מידי, דהכא מיירי לצורך תיקון או שיפור, ושם מיירי דרך השחתה וביזוי. אבל השבעה שמות אפילו דרך שיפור וייפוי אסור, כגון דיו [=צבע שחור] על גבי סקרא [=צבע אדום, כי הכותב בצבע שחור על-גבי כתב בצבע אדום משביחו]". נמצא, כי בכל מקום שמחיקת הכינויים היא למטרת תיקון או שיפור מותר למחקם, ולכן התיר רבנו למחקם בהלכה ה, וכאשר המטרה היא השחתה וביזוי אסור למחקם, ולכן אסר רבנו למחקם בהלכה ח.
זאת ועוד, מהיתרו הגורף של רבנו בהלכה ה למחוק את כינויי ה', אנו למדים כי ההיתר למחקם לצורך תיקון או שיפור כולל בתוכו מגוון רחב של צרכים, מפני שאם ההיתר למחקם היה רק לצורך תיקון או שיפור כתיבת הכינוי עצמו, לא היה רבנו מתיר למחקם בהלכה ה באופן גורף. נמצא אפוא, כי מחיקת הכינויים לא הותרה רק לצורך תיקון או שיפור כתיבת הכינוי עצמו, אלא בכל מקום שלא מדובר במחיקה של השחתה וביזוי, מותר למחוק כינוי מכינויי השם יתעלה.
לדוגמה, אם היה כתוב כינוי על בשרו, מותר לו לשטפו לכתחילה במים כדי לנקות את גופו, מפני שזו דרך תיקון או שיפור ואין זו דרך השחתה וביזוי. כמו כן, מותר לפי זה למחזר ספרים ועלונים שיש בהם כינויים, מפני שהמטרה אינה השחתה או ביזוי אלא תיקון שיפור וייפוי עולמינו, וכמו שביארנו בחלקו הקודם של המאמר.
כינויים שמשבחים בהם הגויים את הקב"ה
רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (כא, ג), וזה לשונו: "השמות שקוראין בהם הגויים להקדוש-ברוך-הוא הן ככל הכינויין". ומוסיף מָרי ומבאר בהלכות יסודי-התורה שם (אות י): "ושמעתי כי שם 'אללה' שקורין בערבית להקב"ה אינו נמחק כי הוא שם 'אלוה' בעלגות, ואינו נכון, שכך כתב רבנו בתשובה (הובאה בפירוש ר' סעיד עדני), וזה לשונו: 'וזה השם שאומרים בלשון ערבי והוא 'אללה' הרי הוא כשאר הכינויין ומותר למחקו ולאמרו בבית-המרחץ'".
גם בתשובתו רבנו נוקט בלשון גורף ומכליל: "ומותר למחקו", ומזאת נאשש ונחזק את דברינו לעיל, שכל מחיקה שאין בה השחתה או ביזוי – מותרת. ואגב למדנו עוד עניין, שמותר לומר את כינויי ה' בבית-המרחץ, כלומר אם פגשנו חבר במקום הכיורים שבמבואות בית-הכסא מותר לומר לו "שלום" בעדינות, ואין צורך לשתוק ולהינבך. וברור כי משום דרך-ארץ, בתוך בית-הכסא עצמו במקום האסלה, אין לנהל שׂיחות ושׂיגים.
שמות וכתבי-הקודש שכתבום מינים וגויים
ראשית עלינו להבין מיהו מין? רבנו מגדירו בהלכות תשובה (ג, טו), וזה לשונו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...]. חמשה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=האתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=הנוצרי]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=הסובר שיש לה' גוף או יד ממש]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=כל פנייה ל"מליצי היושר" הדמיוניים למיניהם, המתים והחיים] – כל אחד מחמשה אלו הוא מין".
לאחר שלמדנו מיהו מין, נעיין בדברי רבנו בהלכות יסודי-התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות [=שבעת השמות הקדושים] שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשרפוֹ כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".
מָרי שואל ומשיב שם באות יא על דברי רבנו הללו, וזה לשונו: "למה כתב רבנו 'והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים'? [...] אלא בא רבנו לומר, שמותר לשרפו מפני שאינו חושב את השם הזה אלא כאחד הפרטים שבעולם [כגון] אבן או קורה". ושם באות יח הוא מוסיף: "זה [=הסופר] שכפירתו תלויה באלהות, אם כתב ספר-תורה – יישרף, מפני שאינו מאמין בה' אלהים אמת, לפיכך כתב רבנו 'והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים', כלומר עץ או אבן או תיבה או ספסל".
ויש לשאול, ספרי הברית-החדשה המתורגמים לעברית, האם יש חיוב לשרפם? שהרי הנוצרים הם בגדר "מינים"? תשובה, נשים לב כי רבנו דייק בלשונו בהלכה "מין ישראל". כלומר, דווקא ישראל שהשתבש במושגי האלהות וכתב ספר-תורה, חובה לשרוף את ספר-התורה הזה עם כל האזכרות שבו. זאת ועוד, מן הטעם שמביא רבנו בסוף ההלכה "כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם" עולה, שכל ההקפדה היא דווקא על מין ישראל, כדי שלא יבואו ישראלים אחרים ללמוד ממושגיו הרעים. אבל הגויים ממילא איננו מתחשבים בהם, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט).
תובנה נוספת קשה ומהדהדת עולה מהלכות אלה: סופר סת"ם יהודי שסובר שיש לה' מאפיינים גופניים, הוא בגדר מין וחובה לשרוף את ספר-התורה שכתב עם כל האזכרות שבו. ולא לחינם הוסיפו חז"ל בברכה התשע-עשרה בתפילה: "למשומדים אל תהי תקוה, וכל המינים והמוסרים כרגע יאבדו". אולם, ברבות השנים נשמטו המינים והמשומדים שתיקנו חז"ל מסידורי התפילה האירופים. והשאלה המתבקשת היא, האם יש לכך קשר לעובדה שרבים מראשוני אירופה סברו שיש לבורא מאפיינים גופניים?
זאת ועוד, מה דין פירוש שנכתב על-ידי מין ישראל? כלומר, פירוש שנכתב על-ידי ישראל שמאמין שיש לבורא מאפיינים גופניים? אם התורה החמירה כל-כך בעניין ספר-התורה הקדוש שניתן מפי הגבורה, ואף-על-פי-כן, אם כתבו מין חובה לשרפו עם כל האזכרות שבו! מה יהא אפוא דינו של פירוש לתורה או לתלמוד שאין בו אזכרות כלל, ולא רק שהוא לא ניתן מפי הגבורה, אלא מלא וגדוש בהזיות שיבושים ודמיונות?! האם לכל הפחות לא ראוי לומר עליו שמצוה לגנזו ולהעלימו "כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם"?!
וכן כותב מָרי בהלכות איסורי-ביאה יא (אות כז): "וברור שאין זה דעת רבנו, אלא מצוה לבטל ולשרש מנהגי המינים, לשמור את דרך עץ החיים, [...] כדי לבטל דברי אלו הזדים שמוֹרים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה".
ומן המינים הארורים נעבור לגויים, בהמשך ההלכה שם רבנו פוסק, וזה לשונו: "אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי-הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו". כלומר, אסור ללמוד מספרי התנ"ך והברית-החדשה שהוציאו לאור הגויים, אלא חובה לגנזם. עוד עולה מהלכה זו, כי אסור למחזר את כתבי-הקודש (ספרי התנ"ך). ברם, פירושיהם וביאוריהם וכל שכן שאר וורטים מתעים ומתעתעים, מצוה רבה היא בימינו, ובמיוחד לאור שיבושי רבים מהפרשנים והדרשנים, אשר עליהם אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק: "ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה]".
בהמשך דבריו שם, מָרי גם מבאר את אופן הגניזה שרבנו הזכיר בהלכה, וזה לשונו באות כא: "ואופן גניזתן כמו שכתב רבנו בהלכות ספר-תורה (י, ג): 'נותנין אותו בכלי חרשׂ וקוברין אותו... וזו היא גניזתו', וכדאיתא במגילה כו ע"ב. ומה שעושים היום שעוטפים אותם בשקי ניילון וקוברים אותם – עבירה היא בידם, שהם כמאבדים אותם בידיים, כי הניילון נרקב תוך זמן קצר מאד".
שם שהוסיפו בתוכו מקף או נקודה האם מותר למחקו?
נראה שהאיסור הוא רק לשמות שנכתבים כהווייתם, אך אם יש היכר או הפרדה כלשהי, ואפילו בנקודה, שנועדה לבטא את הפרדת המלה – מותר למחקם, שהרי לפי המסורת יש כעשרה מקומות בספר-תורה שבהם יש להוסיף נקודות מעל אותיות או מלים מסוימות, ומזאת נלמד כי גם לנקודה עשויה להיות חשיבות. ומכל מקום נראה, כי את השם "אלהים" עדיף לכתוב "אלדים", וּכמסורת אבותינו הקדמונים.
סירוס שם השם יתעלה
באחת מתשובותיו מָרי יוסף קאפח כותב כך (שו"ת הריב"ד, עמ' כד): "אבל להזכירֵם [את שבעת השמות שאינם נמחקים] בתוך שטף דברים יהיו אשר יהיו מותר, ואף מצוה [הדגשים במקור] לאמרן כמות שהן. כי הסירוס הזה בקו"ף לדעתי ולמשמע אזני, גנאי הדבר ומכוער מאד, גם כלפי הדיוט כל שכן כלפי שמים. [...] אלא שאוזניך כבר מלאים מן הכינוי המשובש 'אלקים צבקות', ולכן כבר אינך חש את הזרות ואת הכיעור שבדבר".
מדבריו עולה: א) מצוה לומר את שם השם המקורי בפסוק, ולא לומר "השם" כפי שאנו רגילים לומר; ב) ברם, נראה שאין עבירה לומר "השם" במקום אחד משבעת שמותיו של הקב"ה, מפני שמלת "השם" איננה שם חדש כמו "אלקים" וכיו"ב, אלא משמעותה היא שמו של הקב"ה יהיה אשר יהיה באותו הקשר.
וראיה לדברינו ממשנה ביומא (ד, ב): "קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח [...] וכך היה אומר [הכהן הגדול]: אנא השם עוויתי פשעתי וחטאתי [...] אנא השם כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים [...]". ונראה שניתן ללמוד ממשנה זו, שהרי "אנא השם" הוא חלק מפסוק בתהלים (קיח, כה): "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". ואסיים בדבריו של ר' זכריה סולימן הי"ו מתוך ספרו "שרשרות גבלות" (הוצאת מכון מש"ה, עמ' 298–299), וז"ל:
בתורתנו הקדושה, בנביאים ובכתובים נזכרים שמות השם, בין שמות שהן חלק משמות בני אדם ובין שמות שנקראו על שם מזבחות שנבנו, כולם נזכרו כמות שהן ולא שינו אותם ולא החליפום בכינויים.
בספר בראשית נאמר (כב, יד): "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה". ושם עוד נאמר (כח, יט): "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל". עוד שם (לג, כ): "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". [ובספרו הוא מביא דוגמאות רבות נוספות] [...]. גם בתורה מוזכרים פעמים רבות שמות אלהים עם הערות המסורה והראשונים, זה קודש וזה חול. כגון [...] בדו-שיח שבין יעקב ללבן, לבן אומר ליעקב "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (שם לא, ל), ויעקב משיב לו "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (שם, לב). ודוגמאות רבות נוספות מתורתנו הקדושה, "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד, יד), "וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים יא, טז), ואף אליהו הנביא אומר לנביאי הבעל: "וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה', וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים" (מל"א יח, כד).
ואפילו האלילים שנזכרו בכתבי-הקודש לא נתכנו "אלקים", אלא נזכרו בשם "אלהים", וכל שכן ועל אחת כמה וכמה, שלא שׁוּנָּה השם "אלהים" ושאר שמות ה' יתברך ונאמרו ככתבם וכלשונם ביראה וכבוד. וזו היראה והכבוד הנכונים, ולא כאותם ה"יראים" אשר מחרפים ומגדפים את ה' יתרומם ויתעלה בשמות מבזים: "אלוקים" או יו"ד קֵי וא"ו קֵי [=ויש שהגדילו לעשות וכותבים במקום שם הויה "יקוק", וכדַי ביזיון וקצף]. סילופים אלה לא שׂערום אבותינו, וכאילו מ"יראתם" סילפו את שמות ה', אך אינם אלא מבזים, בקראם את ה' יתרומם ויתעלה בשמות גנאי. "מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה" (איכה ג, לז).
לעומת זאת, לאלילים צריך לכנות שמות לגנאי. כמו שכתוב בפרשת ראה: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם" (דברים יב, ג), ומפרשים: לכנות להם שם לגנאי, בית גליא – בית כריא, עין כל – עין קוץ. [...] בית גליא, לשון גובה, בית כליא לשון כליון, או בית כריא, לשון בית הכסא וכו'. וכך נהגו אבותינו מדורי דורות. ובתימן קראו לבית תפילתם, בית תיפלותם. למסגד, קראו מַסְגֵּף. לנביאם, קראו נבל. ולקוראן, קראו קלון, וכן רבות. באמצעות שינוי אות אחת, שונתה משמעות המלה לגנאי. נמצאנו למדים, כי כל שינוי, אפילו באות אחת, הרי הוא מגנה ומבזה. [...] וכציווי הפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב, ד).
ואור החיים מפרש את הפסוק "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם" (דברים יב, ג), ואומר: רבותינו ז"ל אמרו: מה בא פסוק זה ללמדנו, הרי כבר נאמר בפסוק הקודם "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן"? בא ר' עקיבא ומפרש, לְשַׁנּוֹת את שמה [של עבודה-זרה] לביזיון, ע"כ. ומה מכנה שם לחברו נאמר עליו שאין לו חלק לעולם-הבא, ואפילו דש ביה באותו שם (ב"מ נח ע"ב) – כלומר אפילו מי שהתרגל לשנות ולכנות את שם ה' ולומר אלקים, קל, צבקות, יו"ד קֵי וא"ו קֵי, שׁקָי, קָה, וכיו"ב, גדול עוונו מנשוא. [עד כאן דבריו].
בתמונת שער הרשומה: שרידי בית-הכנסת העתיק שבגמלא, רמת הגולן.