רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מא)
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
דוגמה רסג
בבראשית (לז, א) נאמר כך: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן", ושם רש"י מאריך ללהג ולפטפט בלשון עילגים כמנהגו, מדוע הקב"ה הרחיב בסיפור מעשי האבות ויתר הצדיקים וקיצר בסיפור ענייני הרשעים ומעשיהם, דברים פשוטים וברורים שאין צורך להאריך בהם כל-כך. מכל מקום, בסוף הדברים רש"י מצטט את מדרש תנחומא (וישב, א), וכך אומר שר"י:
"משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומִשֶּׁמְּצאהּ הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגלית".
אולם, אפילו במדרש תנחומא המאוחר נזהרו בכבודו של הקב"ה, ולא המשילוהו בסתם "אדם" שממשמש בחול, אלא שלוש פעמים הדגישו שמדובר ב"מלך", וכך נאמר במדרש הלז:
"משל למלך שהייתה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות, הוצרך המלך לפשפש בעפר ובצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית, כך נתעסק הקדוש-ברוך-הוא בדורות לשעבר" וכו'.
מדוע אפוא רש"י מוחק את מלכותו של הקב"ה וממשילו בסתם אדם שממשמש בחול?
דוגמה רסד
בבראשית (לז, ב) נאמר כך: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה", ושם פירש רש"י: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב – [...] סיבה ראשונה: 'יוסף בן שבע-עשרה שנה' וגו', על-ידי זה נתגלגלו למצרים, זהו פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו". רש"י מצהיר שפירושו הזה הוא: "דבר דבור על אפניו", האמנם? האמנם יוסף הוא הסיבה הראשונה לירידת עם-ישראל למצרים? והלא הקב"ה כבר אמר לאברהם אבינו הרבה לפני הולדת יוסף (בר' טו, יג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
אלא, ברור שהסיבה הראשונה היא רצונו של ה' יתעלה שמו להגלות את עם-ישראל למצרים, ויוסף הוא רק האמצעי ולא הסיבה, ובוודאי לא הסיבה הראשונה, כי הסיבה הראשונה היא סיבת הסיבות ועילת העילות, והוא אל דעות אשר לו נתכנו עלילות. ויתרה מזאת, אם כבר רש"י מתיימר לפרש לפי פשוטו של מקרא, הנה לפניכם הסיבה למכירת יוסף לפי פשוטו של מקרא "דבר דבור על אפניו", וכך אומר יוסף לאחיו לאחר שנתוודע אליהם (בר' מה, ה–ז):
"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה".
פעמיים יוסף מדגיש שהסיבה למכירתו היא להחיות את אביו ואחיו, וזהו פשוטו של מקרא, ורש"י לא ידע אפילו מהו פשוטו של מקרא, ואיך יֵדע מהו מדרשו ומהו סִתרו ומהו עומקו?
דוגמה רסה
בהמשך הפסוק הנדון (בר' לז, ב) נאמר על יוסף שהוא "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן [...] וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", ושם פירש רש"י: "כל רעה שהיה רואה באֶחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין איבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות, ובשלושתן לקה: על איבר מן החי: 'וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים' [בר' לז, לא] במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דיבה שסיפר עליהם שקורין לאחיהם עבדים: 'לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף' [תה' קה, יז] ועל העריות שסיפר עליהם: 'וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו' וגו' [בר' לט, ז]".
נשים לב, כי רש"י מעתיק את לשון מדרש בראשית רבה מבלי לציין שהוא מעתיק משם, כאילו הוא בעצמו דרש את הפסוק ברוב "חוכמתו", וזו התעיה חמורה, כאילו הוא היה גאון גדול מאד, ואינו אלא סכל ונבל אשר ידע במקרה לעשות "העתק" ו"הדבק". ברם, לא רק על ייחוסו לעצמו מדרשים שחיברו חז"ל הנני קובל עליו כאן, כי מעשיו כאן חמורים בהרבה. רש"י לא רק מעתיק מבלי לציין שאין זה מדרש, כאילו הוא הדרשן "החכם", הוא גם מעוות את המדרש באופנים אשר מובילים להשקפות רעועות וּלְמידוֹת רעות מאד ואף לחילול השם, ואסביר את הדברים:
במדרש המקורי לא נאמר על אחֵי יוסף שהם היו "אוכלין איבר מן החי", וכמו שרש"י מעליל עליהם, אלא, במדרש בראשית רבה נאמר (פד, ז) שיוסף אמר ליעקב אביו: "חשודים הן בניך על איבר מן החי", ולא קבע קביעה מפורשת לפיה הם עברו את העבירה החמורה הזו. ויתרה מזאת, לפי רש"י הצרפתי יוסף אמר ליעקב שאֶחיו הינם: "חשודים על העריות", כאילו הם חשודים על ביאות אסורות בתוך המשפחה! ובסוף פירושו רש"י אף קובע שאחֵי יוסף נכשלו בעריות בפועל: "ועל העריות שסיפר עליהם". כלומר, יוסף לא רק סיפר לאביו שאֶחיו חשודים על העריות, הוא למעשה סיפר לאביו על אירועים שהתרחשו, נמצא לפי רש"י, שיוסף העליל על אֶחיו שהם נכשלים בעריות, כאילו אחֵי יוסף היו מן הפרוצים שחוטאים בעריות!
אולם, במדרש בראשית רבה כלל לא נאמר כדברים הרעים האלה, וכך נאמר במדרש בראשית רבה שם: "תולין הן עיניהן בבנות הארץ", ושוב הדגישו לקראת סוף המדרש שיוסף חשד באחיו בעניין ראיה והסתכלות: "תולין עיניהם בבנות הארץ". כלומר, יוסף חשד באֶחיו שהם נושאים עיניהם אל בנות ארץ כנען, ולא כמו שעולה מפירוש רש"י, שיוסף ראה את אחיו נכשלים בעריות. ועל איזה עריות הוא מדבר? וכי יעלה על הדעת שאחֵי יוסף היו פרוצים בעריות?
"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (תה' נח), "וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ" (מש' יז).
עלילת הדם של רש"י המין על יוסף ועל אחיו, פרצו ממחשבתו הטמאה אשר הייתה מלאה וגדושה בשתי תאוות מרכזיות שבאו לידי ביטוי בפירושו: בתאוות האכילה ובזימת העריות. תאוות האכילה באה לידי ביטוי בהעלילוֹ על אחֵי יוסף שהם היו אוכלים איבר מן החי, וזימת העריות של רש"י-שר"י באה לידי ביטוי בהעלילו על אחֵי יוסף שהם היו פרוצים בעריות. כמו כן, אם אחֵי יוסף נכשלו בשתי התאוות הללו, האין זו גושפנקא מאין-כמוה להכשירן?
והנה לפניכם דברי מדרש בראשית רבה (פד, ז) במלואו:
"מה אמר? ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר: חשודים הן בניך על איבר מן החי; ר' שמעון אומר: תולין הן עיניהן בבנות הארץ; רבי יהודה אומר: מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים; ר' יהודה בר סימון אמר: על תלתיהון לקה, 'פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַייָ' [מש' טז, יא]. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת חשודים בניך על איבר מן החי, חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים: 'וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים' [בר' לז, לא], אתה אמרת מזלזלים הם בבני השפחות וקורין עבדים: 'לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף' [תה' קה, יז], אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ, חייך שאני מגרה בך את הדוב: 'וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו' וגו' [בר' לט, ז]".
דוגמה רסו
בבראשית לז, ב נאמר על יוסף שהוא "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן [...] וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", ושם פירש רש"י: "כל לשון דיבה פרלידי"ץ בלעז [וב'אוצר' לעגי שר"י נכתב: פרלידי"ץ: דיבה ורכילות], כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר. דיבה, לשון: 'דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים' [שיה"ש ז]", ובבראשית לז, ח פירש: "על דיבתם רעה שהיה מביא לאביהם".
ובכן, ראשית, מאין לרש"י-שר"י לידע שיוסף היה מוציא דיבה על אֶחיו באופנים סדרתיים ואובססיביים כמו שהוא מתאר: "כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר", האם יש לו זכות לפרש כפירוש הזה, ולהטיל רפש על יוסף באופן יותר חמור ממה שהתורה מתארת? ולדעתי פירושו הזה הינו הוצאת-שם-רע, שהרי במדרש כבר לימדונו חז"ל שהוצאת הדיבה הייתה בעניינים שהוא חשד באֶחיו שהם עוברים על המצוות, לא בסתם ענייני רכילות ולשון הרע! ובמלים אחרות, חז"ל מתאמצים להאיר את יוסף באור חיובי ומסבירים שהוא הביא לידיעת יעקב אבינו שבניו חשודים על עניינים מוסריים חשובים, ואילו רש"י משקר כאילו היה מדובר שָׁם על רכילות ולשון הרע גרידא, וכאילו יוסף היה מאותם הארורים בעלי לשון הרע!
וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ז, ט): "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכנותם, וכל-שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ולא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד". ואיך עלתה על דעתו של רש"י-שר"י שיוסף בן יעקב אבינו היה מבעלי לשון הרע?
שנית, איני יודע איך רש"י העז להביא את הפסוק הזה משיר השירים כראיה להוצאת דיבה! ודבריו של רש"י עצמם הינם הוצאת-שם-רע ודיבה על קדוש ישראל! והנה הפסוק לפניכם (ז, י): "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים". היין הטוב שנזכר בשיר השירים, אשר מדובב את שפתי הישנים, האם היין הזה קשור במשהו לעוון החמור של הוצאת דיבה? והלא הפסוק הזה מתאר בדיוק את ההיפך הגמור ממה שרש"י מתאר, כלומר, היין המשובח הזה מעורר את הישנים, דהיינו, הגייתה של כנסת-ישראל בדעת ובתורה מעוררת אותה לראות את אור האמת ולהכיר במי-שאמר-והיה-העולם! ההיפך המוחלט מענייני דיבה ורשעות!
דברי רש"י-שר"י הינם אפוא הוצאת-שם-רע ודיבה על קדוש ישראל! כאילו התורה והמדע הנשׂגבים שנמשלו בפסוק הזה, ואשר ניתנו לנו מאת ה' יתעלה כדי לרומם את שכלנו להשיגוֹ ולזכות לחיי העולם-הבא, הינם דבר כעור בזוי ומרוחק כמו הוצאת-שם-רע ואמירת דיבה. וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? ואין זה אלא פירוש נוסף מבית היוצר של המינים הרשעים.
מאמר מאלף!
ב"ה אני עדיין עוקב אחרי הסדרה הזאת, ואת הסדרה של אמונתו של רש"י בשדים כבר סיימתי.
עכשיו התברר עד כמה צבוע יוסף קארו שכתב שרש"י הוא לא פוסק ומצד שני בנה את כל היהדות האורתודוכסית על פירשיו הנגעלים.
ויש מכאן תוכחה מגולה לכל הכסילים שחושבים שמי שמחבר ספרים אז הוא גאון, אנו רואים שאדם יכול לחבר ספרים שמלאים בתכנים אליליים וזימתיים, וכן לסלף דברי קודש!