במסכת ברכות (ה ע"ב) נאמר כך: "רבי אלעזר חֲלַשׁ [=חלה] עָל לְגַּבֵּיהּ רבי יוחנן, חֲזָא דַּהֲוָא קַא גַּנֵי בבית אפל, גַּלְּיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נהורא". רש"י פירש שם: "גלייה – רבי יוחנן לדרעיה; ונפל נהורא – שהיה בשרו מבהיק, שיפה היה מאד כדאמרינן בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים [פד ע"א]". נראה ברור שרש"י הבין את אגדת חז"ל הזו כפשוטה, כלומר, שאור ממש האיר את אותו חדר אפל ששכב בו רבי אלעזר, ואותו אור נבע מבשרו של ר' יוחנן, כאילו הייתה לרבי יוחנן סגולה מאגית שגרמה לגופו להאיר באור טבעי כמו מנורה.
ולא ידע ולא יבין שמדובר במנורת הדעת והחכמה: ר' אלעזר היה חולה מאד והיה שרוי בצער ובדיכאון, והמשילו את מצבו הנפשי הירוד בחדר אפל, שהרי כל מי שנמצא במצב גופני ונפשי קשה, נדמה לו שאפסה תקווה, וחושך ואפלה מקיפים ואופפים אותו מכל עבריו. באותן שעות קשות, ר' יוחנן בא לבקר את חברו ולעודדו, וחשף את זרועו בדברי תורה וחכמה, והאיר את נפשו של ר' אלעזר עד שחכמים משלו זאת כאילו נפל אור של-ממש בחדר.
ואין סוף להזיות שרש"י מחדיר לנו בפירושו, כאילו בשרו של אדם יכול להיות מבהיק, עד שהוא מסוגל להאיר חדר אפל וחשוך. בהזיותיו הרבות, רש"י החריב את מחשבת עם חכם ונבון, והכשיר את לב הלומדים לקבל את כל ההזיות והדמיונות מספרי האגדות, וכך הוכשרו הלבבות גם להשקפות המינות ולעבודה-זרה, כי כדי להחדיר השקפות כפירה ועבודה-זרה מן ההכרח להחריב תחילה את השׂכל ולהפוך אותו למרבץ לכל הנמנעות וההזיות.
והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב) בעניין חומרת ההזיות:
"ובכלל המעשה הזה [בכלל האיסור שלא לעונן], גם איסור מעשה אחיזת העיניים, ולשון חכמים: 'מעונן – זה האוחז את העיניים' [סנהדרין סה ע"ב], והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים. כמו שאנו רואים אותם עושים תמיד: לוקח חבל בידו ונותנו בכנף-בגדו [...] ואחר-כך מוציאו נחש, וזורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו, וכיוצא בזה ממעשי אוחזי העיניים המפורסמים אצל ההמון – כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא אוחז את העיניים והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות. ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי-כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
ואחתום דוגמה זו בדברי ירמיה הנביא (ד, ג–ד): "כִּי כֹה אָמַר יְיָ לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים. הִמֹּלוּ לַייָ וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם". ירמיה הנביא מלמד אותנו, שלא ניתן לזרוע דעות והשקפות ישרות כאשר המוח משובש בהזיות שנמשלו לקוצים ולברקנים. תחילה עלינו להסיר את הקוצים והשיקוצים, שנמשלו גם בערלות הלבבות, כדי לחדול מרוע המעללים, ורק לאחר מכן, לאחר טהרת הלב מעיפושי ההזיות הרקובות, ניתן להאירו באור הדעת ובאור החכמה, ולרומם את נפשנו לידיעת ה' ולמעלת עם חכם ונבון.
***
בהמשך מסכת ברכות שם (ה ע"ב) נאמר כך: "חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קא בַּכֵי ר' אלעזר, אמר ליה: אמאי קא בכית? אי משום תורה דלא אַפַּשְׁתּ, שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ואי משום מזוני, לא כל אדם זוכה לשני שולחנות". ורש"י פירש שם: "אי משום מזוני – שאינך עשיר", ואני תמה על שפל סכלותו של רש"י עד שהוא שגה לחשוב שר' יוחנן, החכם הגדול, יחשוד בר' אלעזר שהוא בוכה לפני מותו על-כך שהוא לא זכה להיות עשיר? וכי העושר היה נחשב בעיני אותם החכמים לדבר נעלה? וכי הם היו רודפי בצע ומותרות? והלא מה שהִנחה אותם בחייהם היה "לחם לאכול ובגד ללבוש" ולעבוד את ה' מאהבה!
ובמאמרי "לחם לאכול ובגד ללבוש" הרחבתי בעניין זה, והנה מעט ממה שכתבתי שם:
אדם שממלא את ייעודו, מקדש את שׂכלו ומתרומם מעל בהמיותו, מבין את ההבל ששוגים בו רבים מבני אדם ברודפם אחר המותרות. הוא לעומתם מסתפק בצרכי הקיום ההכרחיים לחיי שלווה וכבוד, ומקדיש את חייו לאסוף מצוות, מתוך ידיעה עמוקה שבהן הוא מעצב את נפשו ומכשירהּ להשׂכיל ולידע את ה'. [...] לעומת זאת, אדם ששוגה לחשוב שהנאותיו בעולם-הזה הן התכלית, מזניח את נפשו ומותיר אותה גולמית ואטומה, עמומה וחשוכה – כל מה שנשאר בידו הוא חיצוניוּת שווא מתעתעת שחולפת ביעף עם חלוף חיי האדם הקצרים. וכֹה דברי רבנו במורה (ג, יב): "וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר בעצמותו [=לא עיצב שום דבר מהותי בנפשו], אבל השיג דמיון שווא או משחק".
בפירושו לעיל, רש"י מגלה לנו שהוא החשיב את הממון מאד-מאד, עד שהוא-הממון לפי סכלותו אחד מן הדברים שראוי לבכות עליהם לפני המוות! ואפילו רודפי הבצע הגדולים ביותר, כולל הרבנים הממסדיים השׂכירים למיניהם, רובם לפני מותם כבר אינם בוכים על-כך שלא היו עשירים יותר, כי אפילו הכסילים הללו מבינים לפני מותם שהכל הבל מהובל, והם מבינים ברגע האחרון מה הם הפסידו באמת, כי כל ההבלים וההזיות שהחשיבו והעריצו בהיותם עלי-אדמות, נפרדים מהם עתה לנצח-נצחים: "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם" (תה' מט, יא). וכי יעלה על הדעת שר' יוחנן לא הבין את מה שמבינים רוב הכסילים שרדפו אחרי הבצע כל ימיהם ולילותיהם? זאת ועוד, וכי הוא לא למד את ספר תהלים (מט, יז–יח): "אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ"? וכי הוא לא למד את ספר קהלת (א, ב): "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"?
פירושו המשובש של רש"י כאן, שופך אור על נפשו החולה: על אהבתו את הממון ועל רדיפתו אחר הבצע, כי מי שמעלה על דעתו שחכם כמו ר' אלעזר יבכה לפני מותו בגלל שהוא לא היה עשיר, שוגה בהרהורי לבו, ואף מעליל עלילות שווא על חכמים גדולים שהקדישו את ימיהם ולילותיהם לאהבת ה' יתעלה! ולא לחינם אמר שלמה בחוכמתו: "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז), שהרי רש"י נכשל בלשונו ופתח לנו צוהר להבחין בנפשו העכורה כדי שנתרחק ממנו. פירושו זה מעלה בקרבי את המחשבה שהוא היה נגוע גם בהנאה מדברי תורה, שהרי ההנאה מדברי תורה נובעת מאהבת הממון ורדיפת הבצע... וחבריי מ"מלחמת תורה" כבר הוכיחו שהאגדה שרש"י היה יצרן יין הינה שקר מוחלט.
ואין לי צל של ספק, שדברי ר' יוחנן לר' אלעזר: "ואי משום מזוני", נועדו לברר, שמא חיי העניות הקשים שהיו מנת חלקו של ר' אלעזר, שמא אותם ייסורי עניות קשים עוברים וחולפים עתה לנגד עיני רוחו, והוא בוכה על חיי הצער והעניות שהיו מנת חלקו. כי לא יעלה על הדעת שר' יוחנן יחשוד בר' אלעזר שהוא בוכה לפני מותו על-כך שלא היה עשיר...
ומן המפורסמות שרבי אלעזר בן פדת היה עני מרוד, והנה לפניכם מעט-מזער על רבי אלעזר בן פדת מתוך אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים (מרגליות, עמ' 115–116):
"אף שהיה עני מרוד לא רצה ליהנות משום אדם [...] מבין הוא לרוחו של העני ויודע ש'כיוון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום' (ברכות ו ע"ב). ומה רע לו לאדם כשבא למידה זו וזקוק למתנת בשר ודם. על הפסוק: 'והנה עלה זית טרף בפיה' [בר' ח, יא], דרש ר' אלעזר: 'אמרה יונה לפני הקדוש-ברוך-הוא, רבונו של עולם, יהיו מזונותיי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם'. מבשרו חזה מה קשים מזונותיו של אדם, והוא משווה את הפרנסה אל הגאולה: 'מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים' (ב"ר כ, ט), וכשם שאסור לו לאדם להתייאש מן הגאולה, כן אין לו להתייאש מתוך דחקו – אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י ע"א)".
***
בהמשך מסכת ברכות שם (ה ע"ב) נאמר כך:
"תניא, אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: [...] על תפילתי שתהא לפני מיטתי [...] לא תימא לפני מיטתי, אלא אימא: סמוך למיטתי".
רש"י פירש שם: "סמוך למיטתי – כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממיטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל". כלומר, לפי רש"י, אבא בנימין לעולם היה קם לאחר הנץ החמה! הוא לעולם לא קם לפני עלות השחר ללמוד תורה! וצאצאי המינים אולי לא יבינו על מה אני מדבר, כי הם נוהגים לקום מאוחר לתפילה וללימוד. ברם, אנשי האמת משתדלים כל ימי חייהם לקום מוקדם כדוד המלך שאמר: "אָעִירָה שָּׁחַר" (תה' נז, ט; קח, ג) כדי ללמוד תורה לפני התפילה. לפיכך, נראה לי ברור, שהתפילה שאבא בנימין דיבר עליה היא קרית-שמע שלפני השינה, וכמו שנאמר בתלמוד בעמוד הקודם שם.
ברם, רש"י שכח את מה שנאמר בעמוד הקודם בתלמוד שם (ה ע"א), ושם נאמרו דברים אשר תואמים את אופני הפרשנות הנכונים, ורש"י לא שׁת לבו אליהם, והנה מה שנאמר שם: "אמר רבי יצחק: כל הקורא קרית-שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב שַׁלִּ שׁתֵּי פֵיוֹת בידו, שנאמר: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]. מֵאֵי משמע? אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשֵׁי: מרישא דְּעִניַנָא, דכתיב: 'יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם' [תה' קמט, ה], וכתיב בתריה: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]".
וכבר הרחבתי בביאור מדרש זה ופירוש רש"י עליו בחלק לב, והנה פסקה אחת משם:
רש"י פירש שם כך: "כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו – להרוג את המזיקין". בדבריו אלה רש"י מגלה שוב, כי הוא האמין בקיומם של מזיקים דמיוניים, ובמלים אחרות השדים ובניהם, וזאת למרות שבדברי ר' יצחק לעיל לא נזכרו שום מזיקים! וברור שכוונתו של ר' יצחק היא, שאמירת קרית-שמע על המיטה קושרת את מחשבת האדם לבוראו ומרחיקה ממנו הרהורי עבירה. אולם, רש"י הסכל סבר, שישנם בלילה מזיקים אשר עלולים לבוא אל האדם וקרית-שמע מצילה אותו מהם, ואף בחר להתעלם מלשון מפורש בדברי ר' יצחק שאמר לעיל: "כאילו אוחז חרב", כלומר, ר' יצחק אומר לנו במפורש שדבריו הינם משל, אך הזיותיו של רש"י ואמונתו בשדים גררו אותו לעקם ולעקש את דברי ר' יצחק לעניין השדים ובניהם.
נמצא אפוא, שאבא בנימין השתדל לקרוא קרית-שמע על מיטתו כדי לקשור את מחשבתו בבורא-עולם, וחלילה מלומר עליו שהוא היה עצלן ולעולם היה קם לעבודת בוראו לאחר הנץ החמה, ועוד לומר על מנהג גרוע זה שאבא בנימין היה "מצטער בכך כל ימיו"...
זאת ועוד, גם עיון ישר בתלמוד מוביל למסקנה שהגענו אליה, נחזור שוב אל דברי התלמוד: "תניא, אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: [...] על תפלתי שתהא לפני מיטתי [...] לא תימא לפני מיטתי, אלא אימא: סמוך למיטתי". תחילה נאמר שאבא בנימין היה משתדל תמיד להתפלל לפני המיטה, וברור שכוונתו הייתה כמו שאמרנו: שהיה קורא קרית-שמע ומתפלל בפסוקי תחנונים לפני ה' יתעלה. ברם, המלה "לפני" יש לה משמעות רחבה, וניתן להבין ממנה גם שעה ושעתיים לפני השינה, ולכן היה צורך גדול להבהיר ולהדגיש שמדובר דווקא בסמוך לשינה, וכמו שביארנו לעיל את חשיבות אמירת קרית-שמע על המיטה, כי בה קושר האדם את מחשבתו לה' יתעלה.
***
נמשיך לעיין בדברי אבא בנימין שנזכרו לעיל, בהמשך דבריו שם (ה ע"ב) נאמר כך:
"תניא, אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: [...] ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום – דאמר רבי חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק: כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, שנאמר: 'וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים' [תה' יז, יד]. רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים, כתיב הכא: 'וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם', וכתיב התם: 'וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ' [בר' כה, כד]".
רש"י פירש שם כך: "צפון לדרום – ראש ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום, ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב, לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות". ואיני מבין מה הוא אומר: "ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב", וכי השכינה נמצאת במזרח או במערב דווקא? וכי לא מדובר בהוראה שנוגעת לכבוד המקדש, ולמצות יראת המקדש?
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות בית הבחירה (ז, ח), אשר מבאר ומבהיר את דברי אבא בנימין, וכֹה דבריו: "אסור לו לאדם לעולם שיפָּנה או יישן בין מזרח למערב. ואין צריך לומר שאין קובעין בית הַכְסֵא בין מזרח למערב בכל מקום, מפני שההיכל במערב. לפיכך לא יפנה לא למערב ולא למזרח שהוא כנגד המערב, אלא בין צפון לדרום נפנים וישנים. וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקודש אלא יסלק המקדש לצדדין".
מבנה המקדש היה בין מזרח למערב, לפיכך נאסר עלינו בכל העולם להיפנות ולישון בין מזרח למערב, בין אם הראש במזרח ובין אם הראש במערב. כל הזהירות הזו נועדה לכך שניזכר בקדושת בית-המקדש ובקדושת האדם שנברא בצלם אלוהים, כי דווקא בשעת העיסוק בצרכי החומר ההכרחיים והנגעלים, נחלשים כוחות השׂכל והמחשבה, והאדם זקוק לחיזוק רוחני כדי שלא ידרדרוֹ העיסוק בצרכי החומר לנטות ולהימשך אחר חומרו השפל. לפיכך, דווקא בשעות אלו הורו לנו חכמים להיזהר ולהתרחק מבהמיותנו, ולזכור את קדושת המקדש. זכירת המקדש תעורר אותנו להיזכר בקדושת כוחותיו הרוחניים של האדם, וניזכר לירוא מבוראנו, לעזוב את דרכי ההבל והתאוות, ולהידבק בדרכי הצדק והמעלות.
לפיכך, דברי רש"י: "ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב" מעידים על סכלות נוראה, שהרי לא רק שהוא לא הבין שמדובר בהלכה שמטרתה יראת המקדש וזכירת ה' יתעלה, הוא אף מגלה לנו שהוא סבור שהשכינה שורה במזרח או במערב דווקא, אך הוא אינו יודע באיזה כיוון... ואולי מסיבה זו צאצאי המינים מתנועעים אחוזי טירוף בתפילותיהם, מכיוון שהם אינם יודעים היכן השכינה נמצאת, ולכן, ליתר ביטחון הם מתנועעים לכל הכיוונים...
והבנתו של רש"י את מדרשי חז"ל כפשוטם גרמה לו לשגות בכל הסכלות הזו, שהרי הוא הבין את טעמיהם של רב יצחק ורב נחמן להוראת חז"ל, כאילו מדובר בטעמים פשטניים! כי אם הוא היה מבין שדברי חכמים הללו הם דברי גוזמא, שנועדו לעורר ולזרז את האדם לקיים את הוראת חכמים, הוא גם היה מבין שמדובר בהוראה שנוגעת לקדושת המקדש וליראת ה' יתעלה, וגם לא היה נסחף להזיה כאילו השכינה שורה דווקא באחת מרוחות השמים...
***
בהמשך מסכת ברכות שם (ה ע"ב) נאמר כך:
"תניא, אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא – טורפין לו תפילתו בפניו, שנאמר: 'טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ' [איוב יח, ד]. ולא עוד שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: 'וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ' [איוב, שם], ואין צור אלא הקב"ה שנאמר: 'צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי' [דב' לב, יח]".
רש"י פירש שם: "טורף נפשו באפו – לך אומר: אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך, ומה היא הנפש – זו תפילה, כמו שנאמר: 'וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְיָ' [ש"א א, טו]". נניח לעילגות לשונו אשר מייגעת אותנו לחינם, ונגיע לעיקר: מפירושו של רש"י עולה, כי שניים שנכנסו להתפלל, אם יצא אחד מהם מכל סיבה שהיא לפני שחברו סיים להתפלל, ואפילו אשתו כורעת ללדת או שבנו רץ לכביש סואן או שמעסיקו מאיים לפטר אותו אם יאחר – טורפין לו תפילתו בפניו, והוא אף גורם לשכינה שתסתלק מישראל! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? ושוב, תפישת מדרשי חז"ל כפשוטם הולידה הזיה במוחו של רש"י.
והאמת פשוטה וברורה, מדרש זה לא נאמר אלא במקום סכנה, וכמו שרבנו מלמד אותנו בפסקו בהלכות תפילה (ט, יב), בעניין תקנת ברכת מעין שבע:
"ולמה תיקנו חכמים זה? מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבת, ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפילתו, ויישאר לבדו בבית-הכנסת ויבוא לידי סכנה. לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים תפילתו המתאחר וייצא עמהן".
בהמשך פירוש רש"י שם ישנה ראיה נוספת לשיבושו, וזה לשונו: "הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ – וכי סבור היית שבשבילך שיצאת, תסתלק השכינה ויעזוב את חברך המתפלל לפניו". כלומר, לפי רש"י, העזיבה שנזכרה בפסוק היא עזיבת החבר את המתפלל, ורש"י תמה על אותו חבר, כיצד העלית על דעתך שהשכינה תעזוב את המתפלל ותצא יחד עמך?
ואיני יודע איך ניתן להעלות על הדעת שהקב"ה מסוגל להשגיח רק במקום אחד? כאילו השכינה נמצאת במקום מסוים, ואם היא עוזבת אותו היא בהכרח מותירה את המקום שומם מהשגחה? ובכלל, איך אפשר להעלות על הדעת שזו כוונת המדרש? וכי יש איזה יהודי בעולם שמעלה על דעתו שאם הוא יעזוב את חברו בעת שהוא מתפלל שהשכינה תעזוב עמו ותותיר את חברו לבדו? איזו מן סכלות מחרידה זו? אלא ברור, שמדובר כאן על איבוד נפשות מישראל במקומות של סכנה, ובביקורת על יהודים אשר התרשלו מלשמור על אחיהם, ורשלנותם היא זו שגורמת לעזיבת הארץ ולשיממונה, שהרי כאשר בני אדם גולים או נחטפים או נרצחים הארץ נעזבת והופכת לשממה: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם [...] בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם" (ויק' כו, מג).
כך אפוא יש להבין את דברי המדרש: "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ" – הטורף נפש חברו בתפילתו החפוזה, גורם לכך שהארץ תיעזב ותהיה שממה. ודרשו את המלה "אפו" לתפילה שאינה רצויה, כדי ללמד שתפילתו אינה נובעת מן הלב והנשמה, אלא מאפו, דהיינו מכעסו, מרשלנותו, מגסות לבו, מאנוכיותו, ומפזיזותו – ובגלל תפילתו זו, סופו היה שהוא זנח את חברו במקום סכנה וגרם לו למיתה או לנזק כבד, ובגלל מידותיו הרעות, הארץ נעזבה מבני אדם שנפגעו מאסונות שונים. ואין לדרוש את האות ה"א שבמילה "הלמענך" כה"א השאלה, שהרי מדובר במדרש ולכן אין לדקדק בו בענייני לשון, אלא יש להבין את הרעיון הכללי, מבלי לדקדק בפסוק שהובא כאילו מדובר בו בעניינים פשטניים.
ומכיוון שרש"י לא הבין שמדובר בימי קדם בבתי-הכנסת המרוחקים שנמצאים בשדות שיש בקרבתם חיות רעות או לסטים, או בימינו בבתי-הכנסת שנמצאים בשכונות שיש בהם גויים אכזריים – מכיוון שכך, נראה לי שרש"י גם נכשל להבין אפילו את פשט המדרש, וכך נאמר במדרש: "טורפין לו תפילתו בפניו, שנאמר: 'טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ' [איוב יח, ד]". רש"י פירש שם: "ומה היא הנפש – זו תפילה, כמו שנאמר: 'וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְיָ' [ש"א א, טו]", וכבר הסברתי לעיל מהו האופן הנכון שיש לדרוש את הפסוק, ושהמלים טורף נפשו, הכוונה לאדם אשר נוטש את חברו במקום סכנה שהוא כאילו טורפו.
כמו כן, גם פירושו של רש"י לפסוק מספר שמואל נראה משובש, וכך פירש שם יונתן: "וַאֲמַרִית עֻלְבַּן נַפְשִׁי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ". כלומר, יונתן אינו מפרש שנפש היא תפילה, אלא מדובר בתיאור מצבה הנפשי הקשה של חנה, ודבריו נאים והגיוניים. וגם רבנו במורה (א, מא), כאשר הוא מבאר את המלה "נפש" ומשמעויותיה השונות, הוא לא מזכיר שהמילה "נפש" משמעה גם "תפילה". מדברי רבנו למדנו אפוא, שאין שום מקום בתורה, בספרי הנבואה, או בכתבי-הקודש שהמילה "נפש" היא במשמעות של "תפילה".
ואיני יודע איך רש"י לא הבין, שלשונות כל-כך קשים, כגון: "טורפין לו תפילתו בפניו" או "גורם לשכינה שתסתלק מישראל", לא יעלה על הדעת שייאמרו כלפי סתם אדם אשר ממהר ויוצא מבית-הכנסת בעוד שחברו מתפלל בתוכו. אך מי שההזיות כבר השתלטו על מוחו, שום דבר לא נראה מוזר בעיניו, ובינות כל החתחתים והמוקשים יתהלך במישרים.
"דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו" (מש' יב, טו).
"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).
בעקבות הזיות כאלה, קמו להם הוזי הזיות בדורות האחרונים וגם בימינו, כמו שטיינמן זצו-קלל"ה אשר טען שהשואה הנוראה התרחשה, ומיליונים מקרב צאצאי המינים מתו באלף מיתות משונות, כל זאת בגלל שהם נהגו לדבר בבתי-הכנסת! וכאשר אני מתבונן בפירושו של רש"י כאן, אני מתחיל להבין איך אנשים מסוגלים להעלות על דעתם שהקב"ה יעניש בעונש כל-כך נורא עד שאין מלים לתאר את מוראו, בגלל שדיברו בבית-הכנסת...
ואולי צדקו? ואולי הכל בגלל היידיש העילגת הנלעגת והנגעלת?
"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ [...] וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם" (יש' י, א–ג).
יג. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויצא – המשך
דוגמה ראשונה
בבראשית (ל, כז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ". ושם פירש רש"י: "נִחַשְׁתִּי – מנחש היה, ניסיתי בניחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר: 'והנה רחל בתו באה עם הצאן' [בר' כט, ו], אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים? ועכשיו היו לו בנים שנאמר: 'וישמע את דברי בני לבן' [בר' לא, א]". ומעניינת מאד השאלה ששואל רש"י: "אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?", ומשאלתו זו לבן הארמי מצטייר כאב רחום אשר דואג וחומל על בנותיו.
ברם, רחל ולאה מתארות את יחסו של לבן הארמי כלפיהן באופן המנוגד לחלוטין לתיאורו המסתמן של רש"י, וכך הן אומרות ליעקב אבינו על אביהן: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ" (בר' לא, טו). זאת ועוד, אם לבן אביהן היה אב כל-כך רחום וחומל, מדוע הוא לא שׂכר לו איזה רועה שירעה את צאנו? וכמו שיעקב אבינו רעה את צאנו, כך הוא היה יכול למצוא לעצמו איזה רועה-צאן שירעה את צאנו בתשלום, אך הוא היה רודף בצע גדול וביקש לנצל את בנותיו ככוח עבודה. וזכורני בעת שירותי הצבאי בנגב, הייתי רואה ילדות בדואיות בערך בנות תשע רועות עדרי צאן גדולים בשטחי הנגב הרחבים.
לפיכך, תמוהים מאד בעיניי דברי השבח של רש"י על לבן: "אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?", כלומר, צדיק גדול כמו לבן, וכי יעלה על הדעת שהוא ישתמש בבנותיו ככוח עבודה, וישלח אותן להיות רועות צאן? והשאלה הזו תמוהה מאד, לאור מידותיו הרעות של לבן אשר עולות מתיאורי התורה, ועולה על כולן תיאורו כאדם רודף בצע. ולכן ברור, שאין כל מקום לשאלה הזו של רש"י, ואיני חדל לתמוה, מדוע הוא מלמד זכות על הרשעים?
והתשובה ברורה, אדם שהוא רשע ורודף בצע בעצמו, יימנע מלגנות את הנוכלים והרשעים באותם העוונות שהוא בעצמו שוגה בהם, שהרי בזאת הוא מגנה ומרשיע את עצמו. אלא, מבלי לשים לב, הוא יחפש לאותם רודפי בצע צידוקים והצדקות, גם כי עוון הבצע גורם לו לראות את רדיפת הבצע באור חיובי, וגם כי מדובר במנגנון פסיכולוגי לפיו האדם אינו מסוגל להרשיע את חברו באותו עוון שהוא בעצמו שוגה בו, כי בזה הוא מרשיע את עצמו.
דוגמה שנייה
בבראשית (ל, ל) נאמר כך: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי". ושם פירש רש"י: "לְרַגְלִי – עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו: 'העם אשר ברגליך' [שמ' יא, ח], 'לעם אשר ברגלי' [שו' ח, ה], לבאים עמי". ופירושו זה מעיד כאלף עדים על בורותו וסכלותו בלשון העברית, כי איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יאמר ללבן שבגלל הרגל שלו שבאה לביתו של לבן באה אליו ברכה?
אלא ברור, שרש"י לא הבחין בין משמעויותיה השונות של המלה "רגל", והנה דברי רבנו במורה (ג, כח), ומהם נלמד גם על הדרך הראויה לפרש בה את התורה:
"רגל – שם משותף: [1] הוא שם הרגל, 'רֶגֶל תַּחַת רָגֶל' [שמ' כא, כד]; [2] וייאמר עוד בעניין ההליכה אחרי מישהו, 'צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ' [שמ' יא, ח], עניינו ההולכים אחריך; [3] וייאמר גם בעניין הסיבתיות, 'וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי' [בר' ל, ל] – בגללי, כלומר בעבורי, כי הדבר אשר הוא בעבור משהו, הרי אותו המשהו הוא סיבת הדבר [הברכה בעבור יעקב, יעקב אבינו הוא אפוא הסיבה שהקב"ה בירך את בית לבן], וזה שימושי מאד, 'לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים' [בר' לג, יד] [המלאכה והילדים הם סיבות ההתעכבות במסע]".
נחזור לרש"י ונראה איך הוא פירש את הפסוק האחרון שנזכר בדברי רבנו: "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה – לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך; וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים – לפי רגליהם שהם יכולים לילך". כלומר, רש"י בכל מקום קושר את המלה "רגל" לענייני רגליים ממשיות ומוחשיות, ושיבוש לשוני זה עלול לגרור להגשמה קל-מהרה, כי אם יש לפרש את המלה "רגל" בכל מקום בענייני רגליים ואיברים גופנים, כיצד אפוא עלינו להבין את הפסוק בזכריה (יד, ד): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים"? ושם רש"י אינו מפרש מאומה...
דוגמה שלישית
בבראשית (ל, לח) נאמר כך: "וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת". רש"י פירש שם: "רבי הושעיא אומר: המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו 'וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת'". כלומר, לפי רש"י, רבי הושעיא מלמד שאירע נס פלאי, והמים היו הופכים לזרע בתוך מעיהן של הצאן! פלאי פלאים! ואיני יודע איך הוא תלה ברבי הושעיא סכלות שכזו, שהרי ר' הושעיא לא אמר זאת אפילו בפשט המדרש, וכך נאמר בבראשית רבה (עג, י): "אמר ר' הושעיא נעשו מים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד". כלומר, גם לפי רבי הושעיא, עדיין הן היו זקוקות לזכרים, שהרי הוא אומר: "ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד".
לפיכך, נראה שרבי הושעיא התכוון לזרע של הצאן הנקבות, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ס ע"א): "אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר", וברור שהכוונה לביציות האשה, וכל מטרתו של ר' הושעיא ללמד שנקבות הצאן היו פוריות מאד. אולם, רש"י סילף את לשון המדרש, הוא מחק את המשפט האמור במדרש: "ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד", ובמקומו הכניס את המלים: "ולא היו צריכות לזכר", וכדי שלא נתבלבל שזהו משמעות פשט הפסוק, הוא מוסיף וקובע: "וזהו 'וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת'". ויש לתמוה על קביעתו: האמנם זהו פירוש פשט הפסוק הזה? ולא רק שהוא מפרש את התורה לפי פשטי המדרשים, ולא רק שהוא משבש את המדרש, הוא גם מפרש את התורה לפי פשט שיבושו את המדרש...
וכבר הבאנו לעיל דוגמה קלה בעניין חומרת ההזיות והנזק הרב שהן גורמות למחשבת עם חכם ונבון. כמו כן, בחלקי מאמרי זה התייחסתי לנקודה זו במקומות לא מעטים, והבאתי את ביקורתו החריפה של רבנו בפירושו לפרק חֵלק על התופשים את אגדות חז"ל כפשוטן.
דוגמה רביעית
בבראשית (ל, מא) נאמר כך: "וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת". ושם פירש רש"י: "הַמְקֻשָּׁרוֹת – כתרגומו [=כתרגום אונקלוס], הבכירות, ואין לי עֵד במקרא להוכיח עליו".
לפי רש"י אונקלוס פירש שמדובר בצאן "הבכירות", ואיני יודע איך אפשר לתאר קבוצה של בהמות כ"בכירות" לעומת קבוצה אחרת של בהמות כ"זוטרות", וכי יש בהמות שהן בדרגה "בכירה" לעומת אחרות שהן בדרגה "זוטרה"? אמנם, בקרב הבהמות ההולכות על שתיים, כמו רש"י וחבר מרעיו, בהחלט ניתן להבחין בין זוטר לבכיר, בין חמוֹר בכיר לחמוֹר זוטר, אך בקרב הבהמות ההולכות על ארבע אין חלוקה כזאת של דרגות ומעמדות.
לפיכך יש להבין, מדוע אונקלוס מפרש פירוש כל-כך מוזר ובלתי מתקבל על הדעת? שהרי רש"י אומר שכך אונקלוס מפרש! ובכן, התשובה היא שגם כאן רש"י משבש, כמנהגו הרע במקומות רבים, ומי שספג הפעם את חיצי שיבושיו של רש"י הוא אונקלוס. כלומר, לפי רש"י אונקלוס פירש שמדובר בבהמות בעלות הדרגות הבכירות (משני פלאפלים ומעלה), אך האמת שאונקלוס פירש באופן שונה לחלוטין, ולפיו מדובר בנקבות הצאן שהיו הראשונות להתייחם, וכֹה דבריו: "וִיהֵי, בְּכָל עִידָּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכְּרָתָא" וכו'.
ובמלים אחרות, רש"י לא הבין את המילה הארמית "מְבַכְּרָתָא", וחשב שמשמעה "הבכירות" בעוד שמשמעה האמיתי הוא "המבכירות" דהיינו הממהרות להתייחם. ולא רק שהוא לא הבין את תרגום אונקלוס הוא אף טוען שאין לו ראיה, שהרי הוא אומר על פירושו של אונקלוס: "ואין לי עֵד במקרא להוכיח עליו", כאילו פירושו של אונקלוס מנותק מן המציאות, והאמת שלא פירושו של אונקלוס מנותק מן המציאות, אלא הבנתו של רש"י.
ושמא יטען הטוען שהמי"ם נשמטה מהמילה "בכירות", ויש לתקן את פירוש רש"י ולומר "מבכירות"? וכך למעשה לתקן את שיבושו של רש"י וליישר את אי-הבנתו את דברי אונקלוס. ובכן, המשך פירושו מעיד על-כך שלא מדובר בטעות, שהרי הוא כותב בהמשך פירושו שם: "ומנחם [בן סרוק פירש] [...] המתקשרות יחד למהר עיבורן". כלומר, מנחם בן סרוק פירש כמו אונקלוס ולפיהם מדובר בנקבות הצאן שממהרות להתייחם. ואם מנחם בן סרוק מפרש כמו אונקלוס, ברור שהפירוש שקדם לו אינו כמו פירוש אונקלוס, אלא פירוש אחֵר.
ואפילו שמילונו של בן סרוק היה לפניו ופירש כמו אונקלוס, עדיין רש"י לא הצליח להבין את תרגום אונקלוס ופירושו! ועדיין הוא שיבש את תרגום אונקלוס כפי אי הבנתו!
וכאשר הנני מתבונן במכלול פירושיו המשובשים העקושים והיקושים של רש"י, איני יודע איך יצור חסר-דעת שכזה העז להתפרץ ולפרש את התורה הקדושה שניתנה לנו מפי-הגבורה, וזאת למרות שהוא גם לא ידע יסודות בלשון העברית גם לא הבין את תרגומו הפשוט של אונקלוס גם השתבש בענייני הלכה רבים וגם לא ידע מאומה ביסודות הדת המחשבתיים. ההסבר היחיד לכך הוא שהוא צלל בהזיות נגעלות ביותר, ביניהן ההזיה שהוא גדול עצום וחכם מופלא אשר ראוי מאד לפרש את התורה, ולבאר את פשטיה ועמוקותיה.
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
דוגמה חמישית
בבראשית (ל, מג) נאמר כך: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". ורש"י פירש שם: "צֹאן רַבּוֹת – פרות ורבות [יותר] משאר צאן". כלומר, רש"י קורא את הפסוק: "צאן רָבוֹת", ותמוה מאד מדוע פרשן אשר מצהיר מפורשות שמטרתו לפרש את פשוטו של מקרא מעקם את פשט הכתוב, ואין שום צורך לכך, שהרי הפשט הברור הוא שהיו ליעקב פרטים רבים במקנה הצאן, וכמו שמתרגם אונקלוס שם: "וַהֲווֹ לֵיהּ עָן סַגִּיאָן". וזניחת תרגום אונקלוס ועיקום פשט הכתוב אינה דבר של מה בכך, שהרי פירושו של אונקלוס הוא חלק מן התורה-שבעל-פה שקיבלו חכמינו איש מפי איש.
אמנם, עיקום הפסוק באופן הזה נמצא במדרשים המאוחרים, כגון מדרש תנחומא (המאה התשיעית), מדרש אגדה (בובר, המאה הי"ג), ומדרש שכל טוב (בובר, המאה הי"ב). כלומר, יש לפנינו דוגמה לשיטתו של רש"י בכל פירושו, והיא, למחוק את יסודות הדת שנמסרו לנו על-ידי אנשי אמת, ובמקומם להחדיר לעם-ישראל את הזיות פשטי המדרשים.
כמו כן, הצהרותיו שפירושו חותר תמיד לפשוטו של מקרא אינן אלא שקר והתעיה. בדרך זו, בהצהרה שפירושיו נועדו לפרש את פשט הפסוקים מחד גיסא, ובהחדרת פשטי המדרשים לפירוש פשטני לתורה מאידך גיסא, רש"י למעשה הופך אותנו לעם סכל ונבל, כי בדרך זו רש"י מלמד את תלמידיו שיש להבין את אגדות חז"ל ומדרשיהם כפשוטם, ואף מחדיר את הזיות פשטי המדרשים למחשבת עם חכם ונבון, ומטמטמוֹ להיות עם סכל ונבל.
שיטתו זו של רש"י הינה אחת היתדות המרכזיות אשר תקועות עמוק בגרונו של עם-ישראל, כי באמצעותה הוא השחית וזיהם את דת משה בהחדירו לתוכה מאגיה והגשמה.
"בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְנִגְדְּעָה וְנָפְלָה וְנִכְרַת הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עָלֶיהָ כִּי יְיָ דִּבֵּר" (יש' כב, כה).