רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לד)

דוגמה ריז

בבראשית (ל, כז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ", ושם פירש רש"י: "נִחַשְׁתִּי – מנחש היה, ניסיתי בניחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר: 'וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן' [בר' כט, ו], אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים? ועכשיו היו לו בנים שנאמר: 'וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן' [בר' לא, א]". ומעניינת מאד השאלה ששואל רש"י: "אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?", ומשאלתו זו לבן הארמי מצטייר כאב רחום וחנון אשר דואג וחומל על בנותיו...

ברם, רחל ולאה מתארות את יחסו של לבן הארמי כלפיהן באופן המנוגד לחלוטין לתיאורו המסתמן של רש"י הארמי, וכך הן אומרות ליעקב אבינו על אביהן: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ" (בר' לא, טו). זאת ועוד, אם לבן אביהן היה אב כל-כך רחום וחומל, מדוע הוא לא שׂכר לו איזה רועה שירעה את צאנו? וכמו שיעקב אבינו רעה את צאנו, כך הוא היה יכול למצוא לעצמו איזה רועה-צאן שירעה את צאנו בתשלום – אך הוא היה רודף בצע גדול וביקש לנצל את בנותיו ככוח עבודה. וזכורני בעת שירותי הצבאי בנגב, הייתי רואה ילדות בדואיות בערך בנות תשע-עשר רועות עדרי צאן גדולים בשטחי הנגב הרחבים.

לפיכך, תמוהים מאד בעיניי דברי השבח של רש"י-שר"י על לבן הארמי: "אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?", כלומר, צדיק גדול כמו לבן, היעלה על הדעת שהוא ישתמש בבנותיו ככוח עבודה וישלח אותן להיות רועות צאן? והשאלה הזו תמוהה מאד, לאור מידותיו הרעות של לבן אשר עולות מתיאורי התורה, ועולה על כולן תיאורו כאדם רודף בצע. ולכן ברור, שאין כל מקום לשאלה הזו של רש"י, ואיני חדל לתמוה, מדוע הוא מלמד זכות על הרשעים?

והתשובה ברורה, אדם שהוא רשע ורודף בצע בעצמו, יימָּנע מלגנות את הנוכלים והרשעים באותם העוונות שהוא בעצמו שוגה בהם, שהרי בזאת הוא מגנה ומרשיע את עצמו. אלא, מבלי לשים לב, הוא יחפש לאותם רודפי בצע צידוקים והצדקות, גם כי עוון הבצע גורם לו לראות את רדיפת הבצע באור חיובי, וגם כי מדובר במנגנון פסיכולוגי לפיו האדם אינו מסוגל להרשיע את חברו באותו עוון שהוא בעצמו נכשל ונחבל בו, כי בזה הוא מרשיע את עצמו.

דוגמה ריח

בבראשית (ל, ל) נאמר כך: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי". ושם פירש רש"י: "לְרַגְלִי – עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו: 'הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ' [שמ' יא, ח], 'לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי' [שו' ח, ה], לבאים עמי". ופירושו זה מעיד כאלף עדים על בורותו וסכלותו בלשון העברית ולא בלשן דגול כי אם חמור חלול, כי איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יֹאמר ללבן שבגלל הרגל שלו שבאה לביתו של לבן באה אליו ברכה? אלא ברור, שרש"י לא הבחין בין משמעויותיה השונות של המלה "רגל".

והנה דברי רבנו במורה (ג, כח), ומהם נלמד גם על הדרך הראויה לפרש בה את התורה:

"רגל – שם משותף: [1] הוא שם הרגל, 'רֶגֶל תַּחַת רָגֶל' [שמ' כא, כד]; [2] וייאמר עוד בעניין ההליכה אחרי מישהו, 'צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ' [שמ' יא, ח], עניינו ההולכים אחריך; [3] וייאמר גם בעניין הסיבתיות, 'וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי' [בר' ל, ל] – בגללי, כלומר בעבורי, כי הדבר אשר הוא בעבור משהו, הרי אותו המשהו הוא סיבת הדבר [הברכה בעבור יעקב, יעקב אבינו הוא אפוא הסיבה שהקב"ה בירך את בית לבן], וזה שימושי מאד, 'לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים' [בר' לג, יד] [המלאכה והילדים הם סיבות ההתעכבות במסע]".

נחזור לרש"י ונראה איך הוא פירש את הפסוק האחרון שנזכר בדברי רבנו: "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה – לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך; וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים – לפי רגליהם שהם יכולים לילך". כלומר, רש"י קושר בכל מקום את המילה "רגל" לענייני רגליים ממשיות ומוחשיות, ללמדנו על נחיתותו האינטלקטואלית, ושיבוש לשוני זה אף עלול לגרור להגשמה קל-מהרה, כי אם יש לפרש את המלה "רגל" בכל מקום בענייני רגליים, כיצד אפוא עלינו להבין את הפסוק בזכריה (יד, ד): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים"? ושם רש"י אינו מפרש מאומה...

"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיִּמְאַס יְיָ בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז).

דוגמה ריט

בבראשית (ל, לח) נאמר כך: "וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת", ושם פירש רש"י: "רבי הושעיא אומר: המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו 'וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת'". כלומר, לפי רש"י הצרפתי, רבי הושעיא מלמד שאירע נס פלאי, והמים היו הופכים לזרע בתוך מעיהן של הצאן! פלאי פלאים! ואיני יודע איך הצרפתי הלז תלה ברבי הושעיא סכלות שכזו, שהרי ר' הושעיא לא אמר זאת אפילו בפשט המדרש, וכך נאמר בבראשית רבה (עג, י): "אמר ר' הושעיא נעשו מים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד". כלומר, גם לפי רבי הושעיא, עדיין הן היו זקוקות לזכרים, שהרי הוא אומר: "ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד".

לפיכך, נראה שרבי הושעיא התכוון לזרע של הצאן הנקבות, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ס ע"א): "אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר", וברור שהכוונה לביציות האשה, וכל מטרתו של ר' הושעיא ללמד שהקב"ה בירך את יעקב ולכן נקבות הצאן היו פוריות מאד. אולם, רש"י סילף את לשון המדרש ומחק את המשפט האמור במדרש: "ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד", ובמקומו הכניס את המלים: "ולא היו צריכות לזכר", וכדי שלא נתבלבל שזהו משמעות פשט הפסוק, הוא מוסיף וקובע: "וזהו 'וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת'". ויש לתמוה על קביעתו: האמנם זהו פירוש פשט הפסוק הזה? ולא רק שהוא מפרש את התורה לפי פשטי המדרשים, ולא רק שהוא משבש ומעוות את המדרש, הוא גם מפרש את התורה לפי פשט שיבושו את המדרש...

"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט).

דוגמה רכ

בבראשית (ל, מא) נאמר כך: "וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת", ושם פירש רש"י הבהמי: "הַמְקֻשָּׁרוֹת – כתרגומו [=כתרגום אונקלוס], הבכירות, ואין לי עֵד במקרא [=ואין לי ראיה מן המקרא] להוכיח עליו".

לפי רש"י אונקלוס פירש שמדובר בצאן "הבכירות", ואיני יודע איך אפשר לתאר קבוצה של בהמות כ"בכירות" לעומת קבוצה אחרת של בהמות כ"זוטרות", וכי יש בהמות שהן בדרגה "בכירה" לעומת אחרות שהן בדרגה "זוטרה"? אמנם, בקרב הבהמות ההולכות על שתיים, כמו רש"י-שר"י הצרפתי וחבר מרעיו, בהחלט ניתן להבחין בין זוטר לבכיר, בין חמוֹר בכיר לחמוֹר זוטר, אך בקרב הבהמות ההולכות על ארבע אין חלוקה כזאת של דרגות ומעמדות.

לפיכך יש להבין, מדוע אונקלוס מפרש פירוש כל-כך מוזר ובלתי מתקבל על הדעת? שהרי רש"י אומר שכך אונקלוס מפרש! ובכן, התשובה היא שגם כאן רש"י משבש וכמנהגו הרע במקומות רבים, ומי שספג הפעם את חיצי שיבושיו של רש"י הוא אונקלוס ראש פרשני האמת ע"ה. כלומר, לפי רש"י אונקלוס פירש שמדובר בבהמות בעלות הדרגות הבכירות (משני פלפלים ומעלה), אך האמת שאונקלוס פירש באופן שונה לחלוטין, ולפיו מדובר בנקבות הצאן שהיו הראשונות להתייחם, וכֹה דבריו: "וִיהֵי, בְּכָל עִידָּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכְּרָתָא" וכו'.

ובמלים אחרות, רש"י כלל לא הבין את המילה הארמית "מְבַכְּרָתָא", וחשב שמשמעה "הבכירות" בעוד שמשמעה האמיתי הוא "המבכירות" דהיינו הממהרות ראשונות להתייחם. ולא רק שהוא לא הבין את תרגום אונקלוס הוא אף טוען שאין לו ראיה, שהרי הוא אומר על פירושו של אונקלוס: "ואין לי עֵד במקרא להוכיח עליו", כאילו פירושו של אונקלוס מנותק מן המציאות, והאמת שלא פירושו של אונקלוס מנותק מן המציאות, אלא אי-הבנתו של רש"י.

ושמא יטען הטוען שהמי"ם נשמטה מהמילה "בכירות", ויש לתקן את פירוש רש"י ולומר "מבכירות"? וכך למעשה לתקן את שיבושו וליישר את אי-הבנתו בדברי אונקלוס? ובכן, המשך פירושו מעיד על-כך שלא מדובר בטעות, שהרי רש"י כותב בהמשך פירושו שם: "ומנחם [בן סרוק פירש] [...] המתקשרות יחד למהר עיבורן". כלומר, לפי שר"י מנחם בן סרוק פירש פירוש השונה מפירושו של אונקלוס, ואם בן סרוק מפרש פירוש שונה מפירושו של אונקלוס, ברור שפירושו של אונקלוס לפי דמיונו של שר"י הטמבל הוא כפי שהוּסבר לעיל. ברם, לפי האמת, מנחם בן סרוק מפרש בדיוק כמו פירושו-תרגומו של אונקלוס, דהיינו המבכירות, ואפילו שמילונו של בן סרוק היה לפני רש"י, עדיין רש"י לא הצליח להבין את תרגום אונקלוס ופירושו, ועדיין הוא שיבש וחיבל בתרגומו המדויק של אונקלוס כפי אי-הבנתו! "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ?" (יר' ח, ח), "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).

וכאשר הנני מתבונן במכלול פירושיו המשובשים העקושים והיקושים של רש"י, איני יודע איך יצור חסר-דעת שכזה העז להתפרץ ולפרש את התורה הקדושה שניתנה לנו מפי-הגבורה – וזאת למרות שהוא גם לא ידע יסודות בסיסיים מאד בלשון העברית גם לא הבין את תרגומו הפשוט של אונקלוס גם השתבש בענייני הלכה רבים וגם לא ידע מאומה ביסודות התורה המחשבתיים. ההסבר היחיד לכך הוא: שהוא צלל בהזיות נגעלות ביותר, ביניהן ההזיה שהוא גדול עצום וחכם מופלא אשר ראוי מאד לפרש את התורה, ולבאר את פשטיה ועמוקותיה.

"וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (ירמיה ה, ד–ה). "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (ישעיה י, א).

דוגמה רכא

בבראשית (ל, מג) נאמר כך: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים", ושם פירש רש"י: "צֹאן רַבּוֹת – פרות ורבות [יותר] משאר צאן". כלומר, רש"י קורא את הפסוק: "צאן רָבוֹת", ותמוה מאד מדוע פרשן אשר מצהיר מפורשות שמטרתו לפרש את פשוטו של מקרא מעקם את פשט הכתוב שעוסק בריבוי ולא ברבייה? ואף אין שום צורך לעיקום הלז, שהרי הפשט הברור הוא שהיו ליעקב פרטים רבים במקנה הצאן, וכמו שמתרגם אונקלוס שם: "וַהֲווֹ לֵיהּ עָן סַגִּיאָן". וזניחת התרגום ועיקום פשט הכתוב אינה דבר של מה בכך, שהרי פירושו של אונקלוס הוא חלק מן התורה-שבעל-פה שקיבלו חכמינו איש מפי איש.

אמנם, עיקום הפסוק באופן הזה נמצא במדרשים המאוחרים, כגון מדרש תנחומא (המאה התשיעית), מדרש אגדה (בובר, המאה הי"ג), ומדרש שכל טוב (בובר, המאה הי"ב). כלומר, יש לפנינו דוגמה לשיטתו של רש"י-שר"י בכל פירושו, והיא, למחוק את יסודות התורה שנמסרו לנו על-ידי אנשי אמת, ובמקומם להחדיר לעם-ישראל את הזיות פשטי המדרשים שלא נועדו ללמד מאומה, כל-שכן המדרשים המאוחרים שצוינו לעיל שרובם מעשה מינים מתעתעים.

כמו כן, הצהרותיו של שר"י שפירושו חותר תמיד לפשוטו של מקרא אינן אלא שקר והתעיה. בדרך זו, בהצהרה שפירושיו נועדו לפרש את פשט הפסוקים מחד גיסא, ובהחדרת פשטי המדרשים לפירוש פשטני לתורה מאידך גיסא, רש"י למעשה הופך אותנו לעם סכל ונבל, כי בדרך זו רש"י מלמד את תלמידיו שיש להבין את אגדות חז"ל ומדרשיהם כפשוטם, ואף מחדיר את הזיות פשטי המדרשים למחשבתו של עם חכם ונבון, ומטמטמוֹ להיות עם סכל ונבל.

שיטתו זו של רש"י הינה אחת היתדות המרכזיות אשר תקועות עמוק בגרונו של עם-ישראל, כי באמצעותה הוא השחית וזיהם את תורת משה בהחדירו לתוכה גרורות מאגיה והגשמה.

ואחתום בדברי רבנו בצוואתו למורה בעניינוֹ של רש"י-שר"י וכל הסוטים אחרי המאגיה:

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לד).pdf

הורידו את PDF • 169KB