רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לג)

דוגמה ריא

בבראשית (ל, טו) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי, וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ", ושם פירש רש"י: "וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי – בתמיה, ולעשות עוד זאת ליקח גם את דודאי בני. ותרגומו ולמיסב", ופירושו המיותר רק מסרבל את ההבנה, ורס"ג פירש בלשון נאה: "האם לא מספיק לך שלקחת את אישי?".

בהמשך הפסוק רש"י מפרש כך: "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה – שלי הייתה שכיבת לילה זו ואני נותנהּ לך תחת דודאי בנך". ואיני מבין, וכי הדבר לא ברור? ואם היה אותו הלילה תורה של לאה, וכי רחל הייתה יכולה לומר: "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה"? ובכלל, מדוע הוא צריך לדוש ולחפור בענייני אישות? ויש דברים שאין צורך לפרש אותם אלא כל אחד מבין את עניינם, והדגשתם לחינם מעידה על מידות רעות והעדר מוסר, כי אין אדם מדבר אלא מהרהורי לבו. וגם בהמשך פירושו הוא מדגיש עניינים של אישות: "ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה ליקבר עמו", אך במדרש בראשית רבה (עב, ג) נאמר: "תאני ר' שמעון, לפי שזלזלה בצדיק לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה", ולא נאמר בלשון המדרש לשון "שכיבה" או "משכב".

ודרך אגב, נראה לי כי יש רמז בדברי ר' שמעון במדרש לכך שרחל לא הייתה צריכה להשליך את יהבהּ על הדודאים, אלא אך ורק על ה' יתברך, כי סגולתם הרפואית כנראה לא היה מוכחת, והם היו ספק סגולה רפואית ספק דמיונית, אך כמיהתה העצומה לילדים טשטשה את שיקול דעתה – וזו אף המסקנה המתבקשת מדברי ר' שמעון במדרש, שהרי אם הייתה לדודאים אכן סגולה רפואית אמיתית ומוכחת, מדוע ר' שמעון רומז לכך שרחל נענשה? וכי היא וויתרה על יעקב אבינו באותו הלילה מתוך זלזול? והלא כל שאיפתה הייתה להשיג רפואה לעקרותה!

ולעניות דעתי צדק ר' שמעון ברמז שהוא שתל בדבריו, ואין זו הפעם היחידה שרחל שוגה: הפעם הראשונה הייתה שנטתה אחר סגולות ספק רפואיות ספק דמיוניות, במקום להשליך את יהבהּ על הקב"ה ואין בלתו, ואף שבאו לה אחר-כך בנים אין מכך ראיה לכוחם הסגולי של הדודאים, אלא, הגיע הזמן מאת ה' יתעלה שהיא תלד את שני בניה. והפעם השנייה הייתה שהיא לא זרקה את התרפים של אביה לבן הארמי באיזו תהום בדרך, והתעקשה להשאיר אותם בחזקתה... ועונשהּ הכבד בא לה מיד לאחר-מכן כאשר מתה בדרך בלידת בנימין.

בהמשך לזה, נשים לב שבבראשית (לא, לג) רש"י מפרש כך: "וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל – כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באוהל הָאֲמָהוֹת. וכל-כך למה? לפי שהיה מכיר בה שהיא ממשמשנית". ופירושו זה הוא שיבוש, כי במקור דבריו במדרש בראשית רבה (עד, ט; לפי כתבי יד), נאמר כך: "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל – למה באהל רחל שני פעמים, דהוה ידע דהיא ממשמשתם". ונראה שחכמים ביקשו ללמד שלבן ראה את רחל מתעסקת עם התרפים בעודה בביתו, כלומר כוונת המדרש לומר שהיא שיחקה עמהם בילדותה כאילו היו בובות משחק, ולכן חשד בה. כמו כן, מדרש זה מחזק את תובנותינו לגבי מותה של רחל, דהיינו שאיפתה לשמור על התרפים מסיבה כלשהי הייתה בעוכריה ונדונה למיתה משונה.

ובמאמר מוסגר אוסיף שיש במדרש זה תופעה מאד מעניינת, רש"י בסכלותו החליף כנראה את המילה "ממשמשתם" במילה "ממשמשנית", אך מה שעוד יותר מעניין כאן הוא, שמדפיסי מדרש בראשית רבה מהדורת ווילנא הטמאה, הגיהו את המדרש לפי רש"י! ולא אתפלא אם מדובר בתופעה רחבה מאד של הגהת ספרות חז"ל הקדומה ועיקומה לפי שיבושי המינים.

"אִישׁ בְּחֶטְאוֹ ימות יוּמָת" (מ"ב יד, ו). ואחתום עניין זה בפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (פרק ג) בעניין האיסור לאהוב עבודה-זרה אף שהאוהבה אינו חייב סקילה, וכֹה דבריהם:

"העובד עבודה-זרה מאהבה [...] המגפף עבודה-זרה, והמנשק לה, והמכבד [=המטאטא] והמרבץ [=שוטף במים את הרצפה] לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו, עובר בלא תעשה [כלומר לא מדובר בעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, אלא עובר על לאו], שנאמר: 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ד], ודברים אלו בכלל עבודה[-זרה] הן".

דוגמה ריב

בבראשית (ל, טז) נאמר כך: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". ושם פירש רש"י כך: "הקב"ה סייע שייצא משם יששכר" – וכדי להבין כיצד בדיוק הקב"ה סייע לפי רש"י, נעיין בתלמוד למסכת נדה (לא ע"א) ובפירוש רש"י שם, וכך נאמר במדרש במסכת נדה שם: "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: 'וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא' – מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר: 'יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם' [בר' מט, יד] – חמור גָּרַם לו ליששכר". ורש"י פירש שם כך: "הוּא – קודשא-בריך-הוא סייעהּ [ללאה] שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה, ואותו הלילה של האחרות היה".

לפי רש"י, הקב"ה סייע להולדת יששכר על-ידי שהוא גרם לחמורו של יעקב לנטות לצד אוהל לאה. ובאמת שדבריו הינם שפל חדש של סכלות, שהרי כיצד נטיית החמור לצד האוהל סייעה בדרך כלשהי להולדת יששכר? וכי נעירותיו של החמור או ריח גלליו או התחככותו באוהל סייעו בדרך כלשהי להתעברותה של לאה? או שרש"י מתכוון לעניין מאגי, שהתעברותן של נשות יעקב נקבע לפי נטיית החמור על אוהליהן, כי היה לו כוח על-טבעי לסייע בעיבורן?! ופירושו לא רק מדהים ומבעית בסכלותו ובאיוולתו אלא גם מבקיע תהומות עמוקים של גועל נפש.

ונותר לנו להבין למה התכוון ר' יוחנן במדרש הנדון כשאמר שהקב"ה סייע באותו מעשה... ונראה לי ברור כי כוונתו של ר' יוחנן היא לכך שראובן הלך בימי קציר חיטים עם חמורו, כמנהג אבותינו לנסוע ממקום למקום על-גבי חמורים: ואולי היה לראובן סיוע אלהי אשר גרם לחמור להימשך למקום מסוים שבו נמצאו הדודאים, או שפשוט עצם העובדה שראובן נעזר בחמור כדי להביא את הדודאים – די היה בכך כדי לדרוש שהקב"ה סייע להולדת יששכר על-ידי חמור. וברור שמה שגרם לדרשה רחוקה זו הוא משחק המלים: "חֲמֹר גָּרֶם", ו"חמור גָּרַם" לו... ואגב, לפי ההגייה הקדומה של יהודי תימן, אשר הוגים את הסגול כפתח, דרשה זו פשוט מושלמת, שהרי לא רק שהאותיות "גרם" הן אותן האותיות, אלא שהמלים נהגות למעשה באופן זהה לחלוטין! וכל ההבדל הוא במלעיל-מלרע: הראשונה נהגית במלעיל והאחרונה במלרע.

והנה לנו דוגמה כיצד פירושו של רש"י לתלמוד אפילו גרוע יותר מפירושו למקרא! ועד כמה צריך להיזהר בלימוד דרשות התלמוד ובהשקפות הדחויות אשר מובאות בו, ולפי דעתי כל מטרתו של ר' יוחנן במדרש הייתה מעין מילתא דבדיחותא ותו לא, כאילו מציאת הדודאים על-ידי החמור היא זו שגרמה לרחל להחליף עם לאה באותו הלילה תמורת הדודאים שמצא ראובן. ומי שאינו יודע את יסודות תורתנו לימוד התלמוד יהפוך לו לסם המוות: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", ורמז גדול יש בו בפסוק הזה, והוא שרק חכם ונבון ראוי להיכנס לנבכי התלמוד ולדלות מתוכו את הפנינים, כי הסכלים יטבעו במצולה האפלה וכרישי ההזיות יאכלו את נבלתם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט.

"אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ" (מש' כא, טז), "וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת" (איוב לו, יב).

דוגמה ריג

בבראשית (ל, כא) נאמר כך: "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה". ושם פירש רש"י: "דִּינָה – פירשו רבותינו, שדנה לאה דין בעצמה: אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה".

וכדי להבין את פירושו של רש"י כאן, עלינו לעיין במשנה ובתלמוד במסכת ברכות. נחל אפוא בדברי המשנה (א, ג): "הצועק לשעבר הרי זו תפילת שווא. כיצד? הייתה אשתו מעוברת ואמר: 'יהי רצון שתלד אשתי זכר' – הרי זו תפילת שווא", והרמב"ם בפירושו שם אומר כך: "לשעבר – החולף. לפי שאין מתפללים לה' על מה שכבר נעשה, אלא מתפללים לה' ומבקשים ממנו [אך ורק על] דברים האפשריים להבא", ועתה נעבור לעיין בדברי התלמוד שם (ס ע"א):

"'הייתה אשתו מעוברת ואמר: יהי רצון שתלד זכר הרי זו תפלת שווא'. ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף: 'וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה' [בר' ל, כא], מאי 'וְאַחַר'? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים-עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יָצאו ממני, וארבעה מן השפחות – הרי עשרה, אם זה זכר – לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר: 'וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה'. [ודוחים את המדרש:] אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא: מעשה דלאה – בתוך ארבעים יום הוה, כדתניא: שלשה ימים הראשונים – יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים – יבקש רחמים שיהא זכר" וכו'.

וברור שרש"י הבין את המדרש בעניין הפיכת העובר לנקבה – כפשוטו, שהרי הוא אומר בתחילת פירושו: "פירשו רבותינו" – משמע אפוא שמדובר בפירוש ולא בדרשה... כמו כן, רש"י לא שׂם לב שחכמי התלמוד דחו את האגדה הזו מהדיון ההלכתי בשני טיעונים, הטיעון הראשון הוא אמרם: "אין מזכירין מעשה נסים", ובמלים אחרות, אין להביא ראיות מדרשיות לענייני הלכה; והטיעון השני אף עוקר לחלוטין את פשט המדרש שמדובר בנס. כלומר, כאשר עולה חשש שמא המדרש ישפיע על פסיקת ההלכה, לא חששו חז"ל לדחות אותו כליל!

ויתרה מזאת, לפי דעתי היה כאן גם חשש להנחלת השקפה רעה, כלומר, אם חז"ל היו מותירים את דברי המדרש של רב כפשוטם, מן ההכרח היה להגיע למסקנה שניתן להתפלל על מה שכבר התרחש, הוי אומר ניתן לשנות בתפילה את טבע המציאות – והזיה מאגית שכזו הינה שער רחב מאד לעבודה-זרה, שרוב ענייניה הם כישופים וסגולות ולחשים שונים שנועדו להשפיע על טבע האדם והמציאות. נמצא, שחז"ל נחלצו לדחות את דרשתו של רב מהדיון ההלכתי, לא רק כי אין להשתמש במדרש כאמצעי פשטני להבין הלכה, אלא גם כי הם ראו שהחדרתו לדיון ההלכתי עלולה להוליד השקפה רעה, ולכן הם נחלצו לדחות אותו כליל, באמצעות הקביעה שלאה התפללה שתהיה לה דווקא בת הרבה לפני הולדתה של דינה.

זאת ועוד, אם לא היה מדובר במדרש אלא במסורת עתיקה של חז"ל שאירע נס כזה ללאה, לא היו מוסיפים ואומרים: "ואבעית אימא" וכו', שהרי אם מדובר במסורת עתיקה שאירע ללאה נס מופלא, כיצד יעלה על הדעת שאחד מהאמוראים יכפור במסורת, ויאמר שהיא התפללה בתוך הארבעים יום להריונה ולא לאחר שכבר העובר נולד? ורבנו הרמב"ם לא התייחס כלל לכל ההזיות וההשערות המדרשיות הללו וקבע בבירור בפירושו לעיל: "לפי שאין מתפללים לה' על מה שכבר נעשה, אלא מתפללים לה' ומבקשים ממנו דברים האפשריים להבא".

כמו כן, אם נבין את המדרש הזה כפשוטו הוא יהיה תמוה מאד, שהרי איך יעלה על הדעת שלאה תמתין עד הולדת דינה כדי "לדון דין בעצמה"? ורק אז היא תחליט להתפלל לה' על כך? אלא ברור, שכל מטרת המדרש היא להראות את צדקותה של לאה ואת דאגתה לרחל אחותה, וזאת למרות פסוקי התורה אשר מהן ניתן לכאורה ללמוד שהייתה ביניהן איבה וקנאה (בר' ל, טו): "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי"? וברור שהיה מתח ביניהן, וחז"ל ביקשו להדגיש את מידותיהן הנעלות של רחל ולאה, ללמדנו שלא להתעלם מהנסיבות המיוחדות ומעוצמת הרגשות הטהורים שפעמו בקרבן, ושלא חלילה נתלה בהן מגרעות.

קצרו של דבר, מפירוש רש"י, לפיו לאה התפללה על עוברה הזכר והוא "נהפך לנקבה", עולה, שרש"י הבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ושהוא היה מראשי כת הסכלים שנזכרו בפרק חֵלק, אשר הורסים ומחריבים את תורת משה. ויתרה אף מזאת, בפירושו הנדון הוא מחדיר לשומעי פטפוטיו הזיה רעה נוספת, והיא, שניתן להתפלל על דברים שכבר אירעו והתרחשו ולשנות את חוקי הטבע שהקב"ה חקק בעולמו! וכלשונו: "והתפללה עליו ונהפך לנקבה". וכאמור, השקפה זו הינה גם השער לעבודה-זרה, מפני שביסוד כל עבודה-זרה נעוצה המאגיה – דהיינו קיומם של כוחות על-טבעיים, שבאמצעותם ניתן לשנות את סדרי הטבע, האדם והעולם.

וכמה אהבו גדולי המינים האירופים וצאצאיהם באלף השנים האחרונות את פירושו הזה של רש"י, שהרי הם הִתעו ומתעים אותנו שהם גדולים אפילו יותר ממשה רבנו ע"ה, ומי הן לאה ורחל בעיניהם? האם יחסם לאימותינו דומה במשהו להערצתם לגדוליהם המהובלים? לפיכך, אם ללאה היה כוח לשנות את טבע המציאות, כל-שכן וקל-וחומר שיש בכוחם של האלילים והאיטים שנקראים "קדושי עליון" או "גאוני עולם" וכיו"ב, לשנות את סדרי הטבע, העולם והאדם. ובמלים אחרות, ההזיה הפגאנית הרעה הזו שרש"י מחדיר לנו בפירושו כאן, הפכה בפועל לעבודה-זרה! והיא ממשיכה לפשׂוֹת להרקיב ולהחריב את המחשבות עד ימינו אנו: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).

עוד השקפה רעה שיש בפירושו של רש"י היא שהקב"ה שגה בבריאתו! כלומר, הקב"ה החליט לתת ללאה בן, והיא החליטה על דעת עצמה שמעשיו של הקב"ה אינם נכונים ויש להפכו לנקבה! ורק מין וסכל ידמיין הזיות כאלה או הזיות שמובילות בקלות להזיות האלה, וכבר ראינו לעיל שהוא לא הבין את דברי חז"ל, וכלל איני מתפלא על כך, וכיצד מין יבין את דברי חז"ל?

וכאשר הנני מעמיק בכך, יש בפירושו של רש"י גם פתח לסטיות הלהט"ב, שהרי הוא מאמת את שיטתם שיש והקב"ה שוגה בקביעת מין היילוד, ולכן ראוי לשנות את קביעתו. ואם כן, מה זה כבר משנה כיצד? על-ידי תפילה או על-ידי אמצעים רפואיים שהקב"ה נתן לנו? שהרי אם עצם השינוי הוא צודק ונכון ונדרש, האמצעי להגיע אליו הוא כבר עניין מאד משני ושולי – ולמה הדבר דומה? לאדם חולה אשר מתפלל לבורא-עולם לרפואתו אך באותה העת מקבל טיפולים רפואיים, ושתי הדרכים הללו להשגת הרפואה הינן לגיטימיות וראויות ומתקבלות.

דוגמה ריד

בבראשית (ל, כב) נאמר כך: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ". ושם פירש רש"י: "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהייתה מצֵירה שמא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בליבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט [=הפייטן]: 'האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונבהלה'".

לפי רש"י, רחל אמנו הייתה שרויה בחרדות איומות ונוראיות שמא יעקב אבינו ע"ה יגרש אותה בגלל שאין לה בנים, ואף ימסור אותה לעשו הרשע לאשה, ולפי רש"י, אפשרות זו הייתה כל-כך קרובה עד שגם עֵשו כבר החל להרהר בליבו לקחת את רחל לאשה. כמו כן, רש"י היה כל-כך טיפש עד שהוא אפילו אינו מתבייש להודות שהמקור שלו להזיה הזאת הוא פיוט שכתב איזה פייטן! ובמלים אחרות, רש"י מפרש את מקראות התורה לפי פשטי פיוטי הפייטנים!

ואיני יודע מה יותר חמור: לפרש שיעקב אבינו ע"ה היה רשע גדול, שהרי הוא גם אינו חומל על רעייתו ביגונה הגדול על שאין לה בנים וגם מתעתד לגרש אותה ואף להעביר אותה לחיקו של רשע מרושע אפילו עוד יותר גדול ממנו – עשו הוא אדום; או שיותר חמורה העובדה שרש"י מפרש פירושים לתורה שיסודם בהזיות הפייטנים! ובמלים אחרות, לא רק שרש"י הפך את אגדות חז"ל לפירושים פשטניים לתורה והפך אותנו לעם סכל ונבל – גם את פיוטי הפייטנים הוא הופך לפירושים פשטניים לתורה, ובזאת הוא הופך אותנו לעם סכל נבל ונחות עד מאד, ועל סכלות שכזאת ראוי לייחד לו כת בפני עצמה ומועדון נפרד של סכלים ומחוסרי דעת.

והנה מעט מדברי רבנו בעניין הפייטנים, ואף שדברי רבנו נוגעים בעיקר לפיוטים אשר מתארים את ה' יתעלה בתארים אשר מובילים להגשמה ולכפירה, ניתן בהחלט ללמוד מהם על היחס הנכון לפיוטי הפייטנים ועד כמה יש להיזהר בהם ומֵהם, וכֹה דברי רבנו במורה (א, נט):

"ולא כפי שעשו הסכלים באמת [וכוונתו בעיקר לפייטני אשכנז] אשר הִרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחינות שסידרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם [...] ורבה ההפקרות בדבר אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת, ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד" וכו'.

דוגמה ריה

בבראשית (ל, כג) נאמר כך: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי". ושם פירש רש"י: "אָסַף – הכניסה במקום שלא תיראה, וכן: 'אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ' [יש' ד, א], 'וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה' [שמ' ט, יט], '[וְכוֹכָבִים] אָסְפוּ נָגְהָם' [יו' ב, י], 'וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף' [יש' ס, כ] – לא ייטמן". ופירושו כאן הינו שיבוש גמור, כי המלה "אָסַף" בעניינה של רחל אמנו אינה שהקב"ה אסף את חרפתה והסתירהּ, אלא שהוא הסירה וסילקה לחלוטין! ובמלים אחרות, לפי רש"י נותרה לרחל אמנו חרפה דמיונית שהקב"ה הסתירה מעיני כל, ודי בזה ביזיון וחרפה לרחל אמנו. ברם, לפי פירושו הנכון של הפסוק, הקב"ה הסיר לחלוטין את חרפת עקרותה של רחל בהולדת בנה יוסף.

ורש"י "הבלשן הדגול" פשוט לא הבחין בין שתי משמעויות שונות של הפעל "אסף", משמעות אחת היא הכנסה למקום מסוים, והמשמעות השנייה היא סילוק של דבר מסוים והעדרו מן המציאות – וכך יש להבין את כל הדוגמות שרש"י הביא בדבריו לעיל למעט הדוגמה מספר שמות, ונעיין בדוגמה אחת מתוך הדוגמות שהוא הביא כדי להוכיח את סכלותו: בישעיה (ס, כ) נאמר כך: "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְיָ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ". והנה לפניכם תרגומו-פירושו של יונתן: "לָא תִבטַל עוֹד מַלכוּתִיך וִיקָרִיך לָא יִעדֵּי אֲרֵי יְיָ יְהֵי לִיך לְנֵיהוֹר עָלַם וְיִשׁלְמוּן יוֹמֵי אֶבלִיך". הנה אנחנו רואים שיונתן מתרגם: "לֹא יֵאָסֵף" – "לָא יִעדֵּי", כלומר לא יסור, וכמובן שהפסוק מתאר את יקרוֹ של עם-ישראל באחרית הימים.

בהמשך פירושו רש"י חוזר שוב על ההזיה שלו מהדוגמה הקודמת, שבה הוא מתאר את יעקב אבינו ע"ה כרשע גמור אשר מתכנן לגרש את רחל אימנו ולהעביר אותה במשלוח ישיר לעשו הרשע. וכך רש"י ממשיך ומפרש בפסוק הנדון: "חֶרְפָּתִי – שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע", ומי אמר זאת?! ומי יעז לחשוד ביעקב אבינו ע"ה בעוולה איומה ונוראה שכזו? ורק מינים מסוגלים לפרש פירושים פשטניים כל-כך נגעלים.

ורש"י ממשיך ומפרש: "ומדרש אגדה: כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו: מי שבר כלי זה – בנך, מי אכל תאנים אלו – בנך". ובמדרש נזהרו בכבוד האשה ולא אמרו "סרחונה" של האשה, אלא "הסירחון" באופן כללי, והנה לשון מדרש בראשית רבה (עג, ה): "אמר ר' לוי בר זכריה: עד שלא תלד האשה הסירחון נתלה בה, לאחר שתלד תלוי בבנה: מן אכל הדא מקמתא – ברך, מאן תבר הדא מקמתא – ברך". ומי שיודע כמה הנשים רגישות לענייני היגיינה וניקיון אישי לא היה מעז לשנות את המילה "סירחון" ל"סרחונה", ובמיוחד לא כאשר הוא מצמיד מדרש זה לפירוש פשטני על רחל אמנו ע"ה.

ובמלים אחרות, לפי המדרש "הסירחון" הוא חיצוני לאשה ונתלה בה, יכול להיות בצדק ויכול להיות שלא בצדק, ולדעתי יש במדרש זה ביקורת נסתרת כלפי הגברים הממהרים לכעוס אשר קופצים בסכלותם לתלות את האשמה באשה. אולם, רש"י החטיא את מטרת המדרש, שהרי המדרש נועד כאמור גם לרמוז על נורמה שגויה בחיי הנישואין, ובעקיפין גם לעורר את הנבונים לשמור על כבוד האשה – ואילו לפי רש"י, "הסירחון" הוא חלק בלתי נפרד מן האשה, ובזאת הוא לא רק מבזה ומשפיל את הנשים, אלא גם קובע שהן תמיד אשמות בכל תקלה. וכל הפוסל במומו פוסל, כי המסריח היחיד הינו רש"י-שר"י אשר צחנת פירושו הרעילה את עם-ישראל.

דוגמה ריו

בבראשית (ל, כה) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי", ושם פירש רש"י: "כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף – משנולד שׂטנו של עשו [דהיינו משנולד יוסף], שנאמר: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בָּטַח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב".

ואיני מסוגל להבין איך אפשר לקבוע שרק לאחר שיוסף נולד יעקב אבינו ע"ה בטח בהקב"ה? וכי יעקב אבינו הנביא לא בטח בהקב"ה בכל עת ובכל שעה? אלא ברור, כי תפישׂתו של רש"י את מדרשי חז"ל כפשוטם החמירה מאד את שקיעתו בהזיות, והוא שגה לחשוב שיש ליוסף התינוק כוחות מאגיים-פגאניים אשר באמצעותם הוא מצליח באופן פלאי להחליש את כוחו של עשו... ובמלים אחרות, לפי רש"י, עד שיוסף "שׂטנו של עשו" לא נולד, לא היה ליעקב אבינו "קמיע" שיחליש את כוחו של עשו, ולכן יעקב אבינו לא בטח בהקב"ה עד שנולד יוסף.

והנה האמור בבראשית רבה (עג, ז): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף – כיוון שנולד יוסף נולד שׂטנו של עשו, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי', דא"ר פנחס בשם ר"ש בר נחמן מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הה"ד 'אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן' [יר' מט, כ], ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן שהם צעירים שבשבטים".

ובמדרש כלל לא נאמר שיעקב אבינו החל לבטוח בהקב"ה רק לאחר הולדת יוסף, אלא שמסורת היא שבניו של עשו עתידים ליפול ביד בניה של רחל, ולכן הביאו את הפסוק מירמיה, שהוא נבואת חורבן לעתיד לבוא על אדום, והנה הפסוק בשלמותו: "לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְיָ אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדוֹם וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל יֹשְׁבֵי תֵימָן אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם". כמו כן, במדרש לא נאמר שהייתה ליוסף התינוק איזו השפעה כלשהי על עשו, כלומר, לא יוסף הוא "שׂטנו של עשו" אלא הכוונה לבניו ולצאצאיו אשר יחריבו את אדום.

ומכיוון שהזכרתי את מועדון הסכלים, אחתום בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:

"כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לג).pdf

הורידו את PDF • 201KB